נספח – י"ד סימנים ובהם י"א תשובות מאת הרב גורן וג' מרבנים נוספים

פתיחה

תשובותיו המתומצתות של הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל נתפרסמו בעריכתי בגיליונות רבני יש"ע, במספרים ותאריכים שאציין בצד כל תשובה. כל הדברים שנתפרסמו בגיליונות היו לעיני הרב גורן בעת פרסומם, וסמך ידיו על עריכתי, הן במלאכת התמצות והן במלאכת תיקון הסגנון. בדרך כלל כשהיה צורך לשנות סגנון לצורך הבהרה, הייתי מתייעץ איתו ומגבש את הנוסח לפרסום. כאן אביא את התשובות במילואן, ולא כפי שתומצתו או קוצרו בגיליון רבני יש"ע מפאת קוצר המקום. תשובה זו והבאה אחריה, מפני אריכותן, לא נדפסו בגיליון רבני יש"ע, זולת הנדפס להלן בסי' ג' שהוא חלק מהתשובה השנייה.

לפני כל תשובה המתפרסמת כאן אקדים על הרקע לכתיבתה באות שונה.

התשובה הראשונה, שהיא ארוכה מכולן, אמנם כבר נתפרסמה ב'תורת המדינה' עמוד 114-134, אולם מכיוון שתשובה זו נשלחה לראשונה אלי, ותחת ידי הנוסח המקורי שלה, ומלבד זאת בעקבות קבלתה שאלתי ארבע שאלות נוספות בקשר אליה, החלטתי לפרסם כאן גם את התשובה הראשונה בשלמותה, וגם את התשובות הנוספות שמשלימות אותה, וכך יקבל הלומד תמונה יותר מפורטת של דעתו בסוגיה זו.

יש לציין כי הרב גורן היה מציין תחילה את התאריך העברי ומתחתיו הלועזי. אגב, כך גם נהגו רבנים רבים, וכן ראיתי במכתב הסכמתו של הרב של ירושלים, הרב שלום משאש זצ"ל המובא בספר 'ילקוט שמ"ש'. אולם כאן לא מצאתי צורך להזכירו, עפ"י דברי מו"ר הרצי"ה ב'לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' תקסד-תקסה (מהדורת בית אל).

סימן א – מעמדם ההלכתי של יהודה, שומרון וחבל עזה

בט' במרחשון תשנ"ג, בהיותי מזכיר רבני יש"ע ועורך גיליון רבני יש"ע, שלחתי מספר שאלות עקרוניות לרב גורן. ככלל סברתי כי עיקר תפקידם של רבני ישראל להגדיר את המציאות המשתנה על פי עקרונותיה של התורה, לשם כך שאלתי שאלות אלו:

  • מהו גדר האיסור למסור חלקים מיהודה או שומרון לגויים, ועד כמה צריך להיאבק כנגד אפשרות כזו?
  • האם האוטונומיה כמוה כמסירת חלקים מהארץ לנוכרים, או שנתינת אוטונומיה לערבים קלה יותר. והאם יש לקחת בחשבון את הסכנה הברורה, שהאוטונומיה תתפתח למדינה ערבית ח"ו?
  • בעקבות קולות שנשמעו בתקשורת, יש תושבים שביקשו לשאול, מה צריך לעשות מתיישב יהודי שחיילים יהודים, או שאינם יהודים מצווים עליו לעזוב את ביתו, ומאיימים עליו כי אם לא יעזוב את ביתו ירו בו למוות?

 

ב"ה י"ט במרחשון תשנ"ג

לכבוד הרב אליעזר מלמד

רבה של "הר-ברכה" – מזכירות רבני יש"ע

שלומך ישגה

מאשר אני קבלת מכתבך מיום ט' מרחשון תשנ"ג, בו הנך מבקש לברר בשם רבני יש"ע שלוש בעיות יסוד הנוגעות למעמדנו, זכותנו וחובתנו בחבלי יהודה ושומרון לפי ההלכה. אף שלא הזכרת בהקשר זה את רצועת עזה, אשתדל בתשובתי להתייחס גם לעזה ובנותיה. ואשיב על שאלותיך על ראשון ראשון.

רצוף בזה תשובתי המפורטת על השאלות. לפי בקשתך, אני מצרף גם תמצית קצרה של תשובתי על עמוד נוסף, בו מרוכזות כל כותרות המשנה של תשובותי המפורטות, מהן יכול כל אחד להבין את תוכן המשא ומתן של התשובה והמסקנות המוסקות מן התשובה.

כמו כן אני חוזר בעמוד הנ"ל על השאלות שלך, כדי שירוץ הקורא בו להבין במה מדובר.

אני תקווה שמלאתי מבוקשכם בתשובה זו, ואם תתעוררנה אצלכם בעיות נוספות, והשגות על דברי, אנא כתבו אותן אלי ואשתדל להיענות לבקשותיכם.

הכותב וחותם בכל חותמי ברכה,
ובברכת "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ".

הרב שלמה גורן

 

תמצית התשובה

לשאלה א: א) מצוות ישוב ארץ ישראל שתי תחולות לה. האחת תחולתה על האדם מישראל והשניה תחולתה על הארץ. ב) קדושת הארץ תלויה בישוב היהודי שבה. ג) הריבונות היהודית ולא ההתיישבות קובעת בניינה או חורבנה של ארץ ישראל. ד) מעמדם ההלכתי של יהודה שומרון וחבל עזה תחת שלטון הכיבוש של צה"ל.
ה) אסור היה מן התורה להשאיר את יש"ע מחוץ לריבונות ישראל.
ו) השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות פקע תקפן. ז) הוויתור של ממשלת ישראל על ריבונות ישראל ביש"ע אין לו תוקף הלכתי. ח) משלושה טעמים אי אפשר להעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב כדי שתהיינה להם זכויות בארץ. ט) יש איסור תורה בוויתור על שטחי ארץ ישראל ביהודה שומרון וחבל עזה. י) חזקת האבות בארץ לא היתה רק בגין ההבטחה השמימית. אלא גם מכוח כיבושו של אברהם אבינו את הארץ מידי כדרלעומר מלך עילם מבני שם והמלכים שאתו. יא) בשתי המלחמות הגדולות במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים זכינו לריבונות מלאה על הארץ בגבולות התנ"ך. יב) לפי שיטת הראב"ד וסיעתו אפשר להעניק לערביי יש"ע זכויות אזרחיות אבל בשום פנים לא להעניק להם זכויות לאומיות. יג) מצות מחאה ותוכחה נגד מעשים לא נכונים של השלטון היא מהמצוות החשובות בתורה. יד) אין היתר להפעיל כוח או אלימות נגד כוחות הבטחון בהפגנות מחאה נגד השלטון היהודי.

לשאלה ב: טו) הענקת זכויות של אוטונומיה לערבים יש בזה איסור תורה לפי הרמב"ם וגם לפי הראב"ד. טז) הקמת תאגיד של ערים, כפרים וישובים ערביים לשם שלטון מוניציפלי מרכזי עצמי מהווה בעיה הלכתית. יז) לא היתה מעולם ישות פלסטינאית בארץ. ישות כזאת נוצרה על ידי ראש ממשלת ישראל בהסכם קמפ-דייויד.
יח) ערביי ארץ ישראל אין להם ולא היתה להם מעולם שום זכויות לאומיות בארץ כי אם זכות מגורים אזרחית.

לשאלה ג: יט) שאלה מוזרה על מציאות שלעולם לא תתרחש בארץ ולכן אין ראוי לדון בה בבית מדרשנו. כ) סיכום – שש פונקציות משיחיות הן. כא) כל מה שהתרחש ומתרחש בארץ מכוון על ידי תכנית שמיימית המכוונת להגשמת חזון הגאולה השלישית.

 

התשובה המלאה

א) מצוות ישוב ארץ ישראל שתי תחולות לה. האחת תחולתה על האדם מישראל והשניה תחולתה על הארץ.[1]

שאלה א: מהו גדר האיסור למסור חלקים מיהודה או שומרון לגויים, ועד כמה צריך להאבק כנגד אפשרות כזו?

תשובה: מצות ישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כמו ששנינו בתוספתא עבודה זרה (פ"ד ה"ג): "מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ובספרי דבי רב בפרשת ראה (פיסקה פ) על הפסוק "וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם" (דברים יב, כט) אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". היא לא רק חובת הגוף של כל יהודי שחייב לגור בארץ ולקיים מצות ישוב ארץ ישראל, אלא תחולתה גם על ארץ ישראל עצמה, שכל ארץ ישראל צריכה להיות מיושבת על ידי יהודים.

שתי תחולות אלו של מצות ישוב ארץ ישראל, האחת כחובת הגוף והשניה כחובת הארץ, אנו למדים משני המקורות שהזכרנו לעיל, בהם מופיעה הלכה זו. כי בתוספתא עבודה זרה הנ"ל מדובר על חובת הגוף לגור בארץ ישראל, כמו ששנינו שם: "ישהה אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גויים ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וכל הקבור בארץ ישראל, כאילו קבור תחת המזבח". הרי זה דבר הלמד מעניינו, שם מדובר על המצווה המוטלת על האדם מישראל כחובת הגוף לגור בארץ, כשם שמצווה להיקבר בארץ. בזה המצווה והזכות תחולתן על האדם ולא על הקרקע, כי אין כל מצווה על אדמת ארץ ישראל שייקברו בה יהודים. אדרבה, מבחינת האדמה מוטב שלא ייקברו בה, כמו שמצינו בירושלמי כלאים (פ"ט שלהי הל"ד): "רבי בר קוריא ור' לעזר הוון מטיילין באסטרין ראו ארונות שהיו באין מחוצה לארץ, אמר רבי בר קוריא לר' לעזר: מה הועילו אלו? אני קורא עליהם (ירמיהו ב, ז) וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה – בחייכם, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי – במיתתכם. משמע שאין מצווה על האדמה שייקברו בה ישראל. כן הוא ביחס למצוות ישוב ארץ ישראל, חשיבות העל הוא לגור בארץ ישראל, ומבחינה זאת היא מצווה המוטלת על האדם.

ומאידך מדברי הספרי הנ"ל שדורש הלכה זו שמצות ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה מן הכתוב "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים" (דברים יא, לא-לב). מצווה זו תחולתה על הארץ. שמצווה על ארץ ישראל שתהיה מיושבת בישראל, מכיוון שקדושתה של הארץ תלויה בישוב היהודי שבה וכל מקום שחרב מישוב היהודי פקעה קדושתו. כמו שכתבו בתוספות במסכת כתובות (מה, ב בד"ה 'על'), שכתב הר"י: "דעיר שרובה עכו"ם בטלה קדושת היקף חומה. דחומה כמאן דליתא, דהא עיירות המוקפות חומה משתלחין מצורעים מהם כדאמרינן במס' כלים (פ"א מ"ז). וכשהיא רובה עכו"ם אין משתלחין, משום דבטלה קדושת חומה", עכ"ל התוספות. שמע מינה מדבריהם שקדושת ערי חומה תלויה בישוב היהודי שבה. ולא רק קדושת ערי חומה, אלא גם קדושת הארץ לחיוב תרומות ומעשרות תלויה בישוב היהודי שבה. כמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות הלכה כ"ו: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד. ובזמן שכל ישראל שם שנאמר: 'כי תבואו' ביאת כולכם, כשהיו בירושה ראשונה, וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה". עכ"ל. מכאן שמצות ישוב הארץ, היא גם מצווה התלויה בארץ, שחייבת להיות מיושבת ביהודים, שאם לא כן אין בה קדושת הארץ. זאת אומרת, שהתיישבות יהודית וקדושת הארץ קשורות ומותנות זו בזו.

ב) קדושת הארץ תלויה בישוב היהודי שבה.

כן משמע מדרשת הספרי בפרשת עקב (פיסקא נא) על הפסוק (דברים יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה". שואל הספרי: "או אינו אלא רשות בידם לכבוש חוץ לארץ עד שלא יכבשו את הארץ? תלמוד לומר (דברים יא, כג): "וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם", ואח"כ "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה", שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חוץ לארץ". שמע מינה שהמצווה היא על ארץ ישראל שתהיה כבושה ומיושבת על ידי ישראל. וכן משמע מדברי הרמב"ן במצווה ד' הנוספת למצוות עשה של הרמב"ם. שכתב על מצות החרמת ז' עממים "שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות". משמע שהיא מצווה המוטלת על הארץ שלא נניח אותה בידי נכרים, והיא מכלל מצות ישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל המצוות שבתורה הנלמד מסמיכות הכתובים (דברים יא, לא-לב): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים".

ג) הריבונות היהודית ולא ההתיישבות קובעת בניינה או חורבנה של ארץ ישראל.

והנה בכל הנוגע לבניין הארץ וחורבנה, בידינו הוכחות שאין הדבר תלוי בישוב היהודי שבה, אלא בריבונות היהודית שעליה, שכן כותב המגן אברהם (או"ח תקסא, א) על דברי השולחן ערוך: "הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע". וכותב שם המגן אברהם: "בחורבנן, אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהם מיקרי חורבן". הב"ח בפירושו על הטור (או"ח סימן תקס"א בשלהי ד"ה 'הרואה') מביא הוכחה להלכה זו של המגן אברהם, וכן כותב שם הב"ח: "ופשוט הוא דהאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר היינו אפילו יש שם ישוב, כל שיד האומות שולטת עליו בחורבנן מיקרי, דהא מצפה (ירמיהו מא, ה) שקרעו עליה, היה שם ישוב עם רב מיהודים וכשדים אנשי מלחמה. דעדיין לא ידעו הם שנהרג גדליה וכל היהודים אשר היו במצודה, ואעפ"כ קרעו בגדיהם מפני שהיתה נכבשת מתחת יד מלך בבל" עכ"ל הב"ח. זוהי שיטת הב"ח והמגן אברהם.

לעומתם מסתפק הבית יוסף בבעיה זו, האם הכוונה לחורבן הישוב שבו, אבל אם יש שם ישוב, גם אם הגויים שולטים שם בבניינו מיקרו, או שמא אין הדבר תלוי במציאות ישוב במקום, אלא בשלטון היהודי או הנכרי במקום. אם כי לשונו של הבית יוסף בזה מעורפלת וקשה לרדת לסוף כוונתו. שכן כתב שם הבית יוסף: "והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהם ישוב כלל, אבל אם יש בהם ישוב אע"פ שהם בידי עכו"ם היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע, ואפשר דכל שהם בידי עכו"ם אע"פ שיש בהם ישוב, בחורבנן מיקרי, וכן עיקר". ומכיוון שגם הבית יוסף מכריע לבסוף שהשיטה האחרונה היא עיקר, יש לקבל זאת כפסק הלכה מפי שלושת עמודי ההוראה: הבית יוסף, הב"ח והמגן אברהם, שהכל תלוי בשלטון במקום. אם הוא יהודי, אע"פ שאין שם ישוב של יהודים, נקרא המקום בבניינו. ואם השלטון הוא של נכרים, נחשב כחרב ונקרא בחורבנו. ואם כי מדברי התוספות במס' כתובות הנ"ל לא משמע כן, כמו שכתבנו לעיל שכל עיר שרובה עכו"ם פקעה ממנה קדושת ערי חומה כנ"ל, משמע שהדבר תלוי בישוב היהודי שבה, ולא בריבונות היהודית. אבל מכיוון ששלושת גדולי הפוסקים, שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים, הם בדעה אחת, שבניינה של העיר וחורבנה תלוי בשלטון שבה, יש ללכת אחריהם.

ד) מעמדם ההלכתי של יהודה שומרון וחבל עזה תחת שלטון הכיבוש של צה"ל.

כעת עלינו לברר מהו מעמדם של יהודה, שומרון ורצועת עזה לאור ההלכה הנ"ל. האם השלטון של צה"ל בהם נחשב לשלטון יהודי, מכיוון שצה"ל שולט שם מבחינת החוק הלאומי והבינלאומי, וממילא האזורים הללו עומדים תחת ריבונות ישראל, שהשליטה עליהם היא לכאורה יהודית. או שמא מכיוון שלא החוק הישראלי, לא החילוני ולא ההלכתי, הוחל על האזורים הללו, כי אם החוק הירדני נשאר תקף ביהודה ושומרון. ומעמדו של צה"ל באזורים אלו, באופן רשמי, הן מבחינת החוק הבינלאומי והן מבחינת החוק הישראלי הוא במעמד של כובש זר, כפי שבית המשפט העליון של המדינה קבע בזמנו להלכה ולמעשה. וכל סמכותו, מעמדו ותוקפו של צה"ל ביש"ע הוא מכוח כובש, לפי האמנה הבינלאומית. ולא עוד אלא שמתברר שמעולם לא התכוון צה"ל לכבוש את יש"ע לישראל על מנת לספח אותם למדינה, אלא על מנת להיות שם בתור אחראי על סיפוק תנאי החיים של האוכלוסיה הערבית ובטחונם. במצב שכזה לא הועמדו יש"ע מעולם תחת ריבונות יהודית, כי מלכתחילה לא התכוונה ממשלת ישראל לכבוש אותם, על מנת שתהיה לנו בעלות עליהם, אלא כאפוטרופוס זמני על המקום.

לפי זה ייתכן ואין משמעות לשאלה מהו גדר האיסור למסור חלקים מיהודה או משומרון לגויים, מכיוון שמעולם לא קיבלנו עליהם בעלות או ריבונות. ואע"פ שצה"ל מושל שם, אין זה מכוח בעלות של שלטון ריבוני על האיזור, שלזה התכוונו הבית יוסף, הב"ח ומגן אברהם הנ"ל בדבריהם, אלא בתור אפוטרופוס בינלאומי על שטחים אלו.

ה) אסור היה מן התורה להשאיר את יש"ע מחוץ לריבונות ישראל.

אולם דא עקא, לפי ההלכה שקבע הרמב"ן הנ"ל, אסור היה להשאיר את יש"ע מחוץ לריבונות היהודית. ובכל יום ויום שאנו לא מצרפים את יהודה שומרון וחבל עזה לארץ ישראל המקודשת תחת ריבונות ישראל, אנו עוברים על מצות עשה מן התורה, בה נצטוינו "לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ועוד כתב שם הרמב"ן: "אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אחרי הכריתנו העמים אם רצו שבטינו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין, שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה". זוהי שיטת הרמב"ן, לפיה עוברת ממשלת ישראל בכל יום ויום על מצווה זו, בזה שלא סיפחנו את יש"ע למדינת ישראל ולא החלנו עליה את החוק הישראלי.

אמנם הרמב"ם חולק על הרמב"ן וסובר שאין מצות עשה מן התורה לכבוש את ארץ ישראל בכל דור ודור, כמו שכתב שם ב"מגילת אסתר": "לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מאדמתם אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח. כי אדרבה נצטווינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קיא) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחומה".

אבל גם לפי הרמב"ם על פי ההסבר של "מגילת אסתר", אין זה אלא לפני שכבשנו את הארץ במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, שלדעת הרמב"ם אין מצווה לדורות לכבוש את ארץ ישראל. אבל כל שכבר כבשנו אותה, משום שהיינו נאלצים לעשות זאת על בסיס של "עזרת ישראל מיד צר שבא עלינו", מצב שהיה קיים במלחמת ששת הימים, שגם לדעת הרמב"ם זוהי מלחמת מצווה, כמו שכתב בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה א'. ולאחר מכן התעוררה בעיית ההגנה על הארץ ששחררנו בכורח המצב שהיה קיים אז. סביר להניח שגם לדעת הרמב"ם אסור לנו לנטוש עתה את הארץ שכבשנו וקנינו אותה בכיבוש מלחמה לפי ההלכה, כמו שיתברר להלן, וחובתנו להגן עליה בפני כל צר ואויב הזומם לגרשנו מארצנו. כי גם להרמב"ם אע"פ שאין כיבושה של הארץ מצווה, אבל ההגנה על ארץ ישראל שבידינו הוא מצווה מן התורה.

ו) השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות פקע תקפן.

מה שמסתמך ה'מגילת אסתר' על סוגיית הגמרא בשלהי כתובות שם: ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל: שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות העולם וכו', כבר כתב המקובל האלוקי הרב חיים ויטאל זי"ע, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש, בהקדמתו לספר 'עץ חיים', שהשבועות הנ"ל המובאות במסכת כתובות היו בתוקף רק עד סוף האלף החמישי. אבל מכאן ואילך אדרבה מצווה לעלות בחומה להלחם ולהיאבק על שחרור ארץ ישראל ועל גאולתם של ישראל.

גם במכתבו של הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל בעל ה'אור שמח' על הרמב"ם, שכתב לאחר הצהרת בלפור, פוסק שאחרי שוועידת האומות המאוחדות בסאן-רמו החליטה לאמץ את הצהרת בלפור ולהבטיח לעם היהודי את הבית הלאומי בארץ ישראל, פקע תוקפן של השבועות הנ"ל שלא יעלו ישראל בחומה ושלא ימרדו באומות, מכיוון שחבר העמים סמך ידו על זכויותינו בארץ ישראל.

והנה על אף שצה"ל והרשות האזרחית ביש"ע פועלים לפי החוק הבינלאומי הרואה את מעמדו של צה"ל ככובש זר, ולמרות שממשלת ישראל הסכימה ומסכימה עד היום למעמד זה שלנו ככובש זר ביש"ע.[2] אותנו מחייבת ההלכה היהודית. ומכיוון שלפי ההלכה היה עלינו לממש את הבעלות והקניין של הכיבוש הצבאי במלחמת ששת הימים, ולהכריז על ריבונות יהודית ביש"ע, גם אם לא עשינו זאת, עלינו לראות את מעמדנו ההלכתי בשטחי יש"ע כאילו החלנו עליהם את הריבונות של מדינת ישראל, מאחר שלפי ההלכה כיבוש מלחמה הוא קניין גמור. כמו שמוכיח זאת בחידושי הרשב"א במס' גיטין לז, ע"ב בד"ה שבאי, שחזקת מלחמה הוי קניין גמור אפילו בקרקע, כמו שקובעת שם הגמ' לגבי עכו"ם שקונה בכיבוש מלחמה, כמו עמון ומואב שטהרו בסיחון, קל וחומר ישראל בעכו"ם.

לכן נחשב לפי ההלכה כיבוש המלחמה של ישראל בששת הימים כקניין גמור שמעניק לעם ישראל בעלות גמורה על יש"ע. ואע"פ שהמדינה וצה"ל לא התכוונו לקנות את יש"ע קניין גמור, אלא לפעול שם בתור כובש זר, לא היתה זכות מן התורה לממשלת ישראל לוותר על הריבונות שלנו על יש"ע, שם עיקרה וחשיבותה של ארץ ישראל, ושם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם.

ז) הוויתור של ממשלת ישראל על ריבונות ישראל ביש"ע אין לו תוקף הלכתי.

אי לזאת, הוויתור של ממשלת ישראל על יש"ע כאזור ריבוני של עם ישראל, אין לו תוקף הלכתי. לאור ההלכה הברורה ברמב"ם בפרק י' הלכה ו' מהלכות עכו"ם: "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העכו"ם, או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו. ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ (שמות כג, לג), אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד". והרמב"ם בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ז' פוסק: "איזה הוא גר תושב? זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כוכבים ומזלות עם שאר המצוות שנצטוו בני נח, ולא מל ולא טבל, הרי זה מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם. ולמה נקרא שמו תושב? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל". עכ"ל.

נמצאנו למדים מפי הרמב"ם שאם לא נעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב, [מה שאין אנו רשאים לעשות כן, כמו שיתבאר להלן מכמה טעמים] אסור להשאיר אותם בארץ. ומכיוון שבמלחמת ששת הימים ואילך נעשתה ידינו תקיפה עליהם, במצב שכזה שאנו שולטים בארץ, אסור לפי שיטת הרמב"ם לכאורה, להשאיר אותם בארץ. והרי הלכה רווחת בישראל ומפורשת במסכת תמורה (ד, ב) שאמר רבא: "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני מידי". ונמצא שלמרות שממשלת ישראל לא התכוונה להחיל בעלות יהודית על יש"ע בניגוד להלכה, אין להחלטת הממשלה בנדון זה תוקף הלכתי ודינם של אזורים אלו כנמצאים תחת ריבונות ישראל.[3]

ח) משלושה טעמים אי אפשר להעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב כדי שתהיינה להם זכויות בארץ.

[א] הטעם הראשון, כמו שהרמב"ם בעצמו קובע בהלכות עכו"ם הנ"ל ובפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ח': "ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה, אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו". אמנם הראב"ד חולק על הרמב"ם (בהלכות עכו"ם הנ"ל) בזה, וכותב בהשגותיו שם "א"א איני משוה לו בישיבת הארץ", כלומר שלפי דעת הראב"ד גם בזמן הזה, כל ששומר על ז' מצוות שנצטוו בני נח, אע"פ שאין מקבלין אותו כגר תושב באופן רשמי, מותר להושיבו בארץ. ספק אם הראב"ד מכריע להלכה את שיטת הרמב"ם. בנוסף לכך, גם להראב"ד, אין בכוחנו להעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב, משום הטעמים דלהלן.

[ב] גם בזמן שהיובל נוהג אי אפשר היה להעניק, לפי הרמב"ם, מעמד גר תושב לערביי יש"ע. על אף שהמוסלמים אינם עובדי עבודה זרה, והם מייחדים לאל יתעלה יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי, כמו שקובע הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר בתשובות החדשות של הרמב"ם סימן תמ"ח. מכל מקום אלה מביניהם שנותנים יד לאינתיפאדה, הם חשודים על רצח יהודים בין שעושים זאת בפועל, ובין שיודעים על כך ושותקים, ואינם נלחמים נגד הטרוריסטים והמרצחים. דינם של אלו ואלו כאילו מפירים את מצות לא תרצח ומצות דינים, שהיא אחת משבע המצוות שנצטוו בני נח. כי הרי הרמב"ם סובר בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד – מכיוון שבני נח מצווין הם על הדינים – "מפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". הוא הדין ערביי יש"ע, החברים באש"ף או בארגון טרוריסטי אחר, או שמשתפים פעולה אקטיבית או פסיבית עם המרצחים באינתיפאדה, הרואים מדי יום את הפגיעות בחיילים ובאזרחים, מצד מאות התושבים. בכל אזור בשטחים מבוצעות זריקות אבנים על ידי ילדי התושבים, שהאחריות היא על ההורים. יוצא שחלק גדול של ערביי השטחים, אינם ממלאים את חובתם לגבי ז' מצוות בני נח, בכל הנוגע לעשיית דין בפושעים ומרצחים. ואפילו אלו מביניהם שהם פסיביים ואינם משתפי פעולה עם הטרוריסטים, אם ליבם עם אלה הסוברים שארץ ישראל אינה שייכת ליהודים, כפי שמחייבת תורת ישראל, אין להעניק להם מעמד של גר תושב על מנת לקבל זכות ישיבה בארץ.

לגביהם, בין שהם רוב ובין שהם מיעוט, גם אם לא היתה המגבלה שלא להעניק להם מעמד של גר תושב ולאפשר את ישיבתם של ערביי יש"ע בארץ, משום שאין היובל נוהג, הרי אינם שומרים על ז' מצוות שנצטוו בני נח, הכוללות לא לגנוב ולא לרצוח ולא לגזול ולעשות דין עם הפושעים. לכן לאחר פרוץ האינתיפאדה, אלו החשודים בשיתוף פעולה עם ארגוני הטרור, אין להם זכות ישיבה בארץ לפי הרמב"ם והראב"ד גם יחד.

[ג] הטעם השלישי שאי אפשר להעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב, משום שהרמב"ם פוסק בפרק ח' מהלכות מלכים הלכה י"א: "כל המקבל עליו שבע מצוות בני נח ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיה". עכ"ל.

והנה ערביי יש"ע גם מי שאין לו יד בטרור ואינו חשוד בהגשת עזרה לאינתיפאדה, אם הם מאמינים ביחוד השם ומקיימים שאר מצוות בני נח בגלל שמאמינים בקוראן ומפני שמוחמד ציווה אותם ככה, ולא בגלל הצו של משה רבנו לבני נח, מפני שמאמינים שכך נצטווה משה רבנו על הר סיני – אין עליהם דין של גר תושב, אינם מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם, ואין להם חלק לעולם הבא.

מכיוון שגם הראב"ד אינו חולק על תנאי זה שברמב"ם, וגם לא חולק על דעתו ביחס לחובת שמירת מצות דינים, שמכוחה חובה עליהם להלחם נגד הפושעים מביניהם, שמע מינה שגם לפי דעת הראב"ד, אע"פ שאפשר היה להעניק מעמד גר תושב לאלו בין הערבים השומרים ז' מצוות בני נח בזמן הזה, גם כשאין היובל נוהג כנ"ל, אי אפשר לעשות כן לגבי המוסלמים שבינינו.

ט) יש איסור תורה בוויתור על שטחי ארץ ישראל ביהודה שומרון וחבל עזה.

משני הטעמים האחרונים אסור לוותר לערבים על שטחי ארץ ישראל גם ביש"ע, משום שלפי ההלכה יש לנו בעלות על כל שטחי יש"ע, אע"פ שהמדינה וצה"ל לא התכוונו להחיל את הריבונות של ישראל על אזורים אלו. קיים איסור תורה על וויתורים בשטחי יש"ע לערביי האזור, האיסור הוא מטעם "לא תחנם" מן התורה – שפירשוהו חז"ל "לא תתן להם חניה בקרקע", כמו ששנינו במסכת עבודה זרה (כ, א), וברמב"ם פרק י' מהלכות עכו"ם הלכה ד'.[4]

והנה כבר ביארנו בספר 'תורת המועדים' עמ' 627 כי על כל שטח אדמה בכל מקום שהוא בעולם ישנן שתי רשויות של קניין. אחת רשות-על של השלטון שמכוחה רשאי להטיל מיסים וארנונה על כל בעלי הקרקע, והשנייה הרשות הפרטית של בעלי הקרקע כקניין פרטי. וכל שהרשות העליונה על הקרקע הוא בידי המדינה, היא נחשבת כשלטת וכריבונית על האדמה, כמו שכתבו התוספות במסכת קידושין (לו, ב, בד"ה 'כל'): "שלפיכך בטלו תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, לפי שעכשיו בחוץ לארץ אין הקרקעות שלנו, שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס למלך. אם כן אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר. ואם תאמר בארץ ישראל נמי משועבדות הן הקרקעות למלך ואפילו הכי מפרישין תרומה ומעשר. ויש לומר דאין קניין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר". עכ"ל התוספות. וכן מצינו בתוספות במסכת בבא בתרא (נה, א, בד"ה 'אם') שכתבו: "אבל למס המלך אפילו קרקע שוה אלף זוז משועבדת לדבר מועט והקרקע עיקר הן של מלך" וכו'. יש איפוא ללמוד מדברי התוספות הנ"ל במסכת קידושין, שבארץ ישראל אין ריבונות על הקרקעות למלך נכרי, לכן אין בידו להפקיע את קדושת הארץ, מפני שארץ ישראל מוחזקת היא לנו מאבותינו, כמו שמצינו במסכת בבא בתרא (קיט, א) שארץ ישראל מוחזקת היא וירושה היא לנו מאבותינו. וכן מפורש בירושלמי חלה (פ"ב ה"א): "תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו דא"ר הונא בשם ר' שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתוב כאן, אלא לזרעך נתתי – כבר נתתי". זוהי בעלות-על של העם היהודי על כל האדמות בארץ ישראל המקודשת, שירשנו מאבותינו.

י) חזקת האבות בארץ לא היתה רק בגין ההבטחה השמימית. אלא גם מכוח כיבושו של אברהם אבינו את הארץ מידי כדרלעומר מלך עילם מבני שם והמלכים שאתו.

והנה כבר בררנו שגם בעלות-על זו על אדמת ארץ ישראל, שבאה לנו לכאורה מברית בין הבתרים, לא ניתנה לאברהם אבינו רק בידי שמים, על ידי ההבטחה הרטרואקטיבית כביכול "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" וגו'. אלא שאברהם אבינו כבש את הארץ מידי כדרלעומר מלך עילם, שהיה מבני שם, כמו שכתוב בבראשית (י, כב): "בְּנֵי שֵׁם עֵילָם" וגו'. וכמו שכתב רש"י (שם יד, יח) שאברהם במלחמתו נגד ארבעת המלכים הרג את בניו של שם, משום שכדרלעומר מלך עילם היה מבני שם.[5] ולאחר שארץ ישראל נפלה בחלוקה העולמית לבני שם, כמו שכתוב "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, ח), הכנענים מבני חם כבשו שלא כדין את ארץ ישראל מבני שם, כמו שכתוב (שם י, ו): "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן", "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי" (שם, טו-טז), "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (שם, יט). וכן כתב רש"י (שם יב, ו): "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שבחלק של שם נפלה, כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (שם יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם".

כדרלעומר מבני שם נלחם בתחילה נגד ההשתלטות של הכנענים בארץ, וכבש חלקים ממנה חזרה לבני שם, כמו שכתוב (שם יד, ד-ה): "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" וגו'.

מלשון הכתוב ברור שיוזמת המלחמה הזאת נגד הכנענים שכבשו את ארץ ישראל היתה של כדרלעומר, והמלכים אשר אתו לא באו אלא לעזור לכדרלעומר, משום שלו היה האינטרס הגדול להחזיר את הארץ שנפלה לבני שם מידי הכובשים הכנענים. וכן משמע מהכתוב להלן (שם יד, יז): "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ", משמע שכדרלעומר הוא אשר יזם את המלחמה הזו, והוא ייצג את בני שם בתביעת הבעלות על הארץ. וגם מלכי צדק הוא שם בן נח, כמו שפירש רש"י שם (וכן אומר התרגום יונתן בן עוזיאל), בא כדי להגן על זכותם של בני שם בארץ. ואכן כדרלעומר מבני שם הביס את חמשת מלכי כנען שהשתלטו על הארץ. והארץ היתה נשארת ברשותו, כמו בשתים עשרה השנים שעבדו בני סדום ועמורה את כדרלעומר.

והנה בא אברהם, גם הוא מבני שם, אבל מצאצאי עבר, שהקב"ה הבטיח לו את הבעלות על ארץ ישראל כנציג הבלעדי של בני שם, ולא לכדרלעומר מלך עילם, ונלחם עבור השלטון הכנעני, ששלט בסדום ועמורה אדמה וצבויים כאמור בכתוב בפרשת נח (י, יט), נגד כדרלעומר מלך עילם שראה עצמו נציג בני שם. ואברהם כבש בחזרה את הארץ מידי כדרלעומר מלך עילם. ומכיוון שכיבוש מלחמה הוא קניין מן התורה, נמצא אברהם אבינו יורש את ארץ ישראל, לא רק מכוח ההבטחה השמימית בברית בין הבתרים, אלא גם מכוח כיבוש מלחמה. ובמשא ומתן בין אברהם למלך סדום לא דובר כלל על הארץ, כי אברהם מעולם לא ויתר על זכות הקניין שלו בארץ ישראל. אלא דובר ביניהם על הנפש שהחזיר מהשבי והרכוש של סדום ועמורה שבזזו כדרלעומר וחבריו, כמו שכתוב (שם יד, יא) "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ". בזה הפגין כדרלעומר מלך עילם את תפיסת הבעלות של בני שם על ארץ ישראל מידי הכנענים. ואברהם חזר וכבש אותה מכדרלעומר אע"פ שגם הוא היה מבני שם. והנה כתוב שם (טו, א): "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר" וגו'. ופירש רש"י: "אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים". פירושו של דבר שקנה אברהם בכיבוש מלחמה את ארץ ישראל מידי כדרלעומר. על סמך קניין מלחמה זה של אברהם את ארץ ישראל, "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ" (שם טו, יח). ולא אמר לו "אתן" כמו שהבטיח הקב"ה לאברהם לפני המלחמה (ראה בראשית יב, ז ושם יג, טו-יז), משום שכבר זכה אברהם בארץ בכיבוש מלחמה, ולא רק על ידי ההבטחה השמימית. משום זה אמר לו הקב"ה בברית בין הבתרים "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי" בגלל הכיבוש של אברהם אבינו, ולכן אומרת הגמרא (ב"ב קיא, א) ארץ ישראל מוחזקת היא להם מאבותיהם.

יא) בשתי המלחמות הגדולות במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים זכינו לריבונות מלאה על הארץ בגבולות התנ"ך.

נחזור לראשונות. נוכחנו לראות שישנם שני סוגי קניינים בארץ, האחד הוא קניין העל של העם והמדינה, והיא הריבונות שלנו על אדמות ארץ ישראל. ריבונות זו היא הקובעת את קדושתה של ארץ ישראל, בה זכה העם בתחילה כירושה מאברהם אבינו, ובגלות שנייה הפסדנו אותה. בימינו, במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, החזרנו לעצמנו את הריבונות הלאומית על הארץ, הוא קניין העל שלנו על ארץ ישראל כולה, בגבולות התנ"כיים המקודשים על ידי עולי מצרים ומקצתה על ידי עולי בבל. כי בין למאן דאמר שקדושת הארץ פקעה בחורבן הבית השני, ובין למאן דאמר לא פקעה קדושתה משום שקדושת ארץ ישראל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, בוודאי שכיבוש הארץ על ידי צה"ל בשתי המלחמות גם יחד, במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, מהווה קניין ותפיסת בעלות על הארץ כולה. ולא נעזבנה בידי זרים כמו שכתב הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם.

כאן עלינו להבחין בקניין העל של עם ישראל על ארץ ישראל כולה, כולל יהודה שומרון וחבל עזה, שלפי המבואר לעיל גם אם המדינה השאירה את יש"ע תחת החוק הירדני, והשארנו את עצמינו בתור כובשים זרים כביכול, אין זה תופס מבחינת ההלכה. כי ברגע שכבשנו אותה זכינו בבעלות העל על כל ארץ ישראל, כי איסור חמור הוא מן התורה, לוותר על ריבונות-על זו.

יש לציין כי שום גורם לאומי או מדיני מבין ערביי ארץ ישראל לא זכה מעולם בריבונות זו על הארץ ולא בשום זכויות לאומיות בארץ ישראל. הירדנים כבשו במלחמת השחרור את יהודה ושומרון בניגוד לחוק הבינלאומי, כי שום ארגון בינלאומי לא העניק להם שום זכות ביהודה ובשומרון ובירושלים. אלא ירדן סיפחה אותן לעצמה במשך י"ט שנה עד מלחמת ששת הימים מכוח כיבוש מלחמה, שלפי ההלכה שהזכרנו לעיל המפורשת במסכת גיטין (לח, א) וברשב"א שם, גם גויים יש להם קניין על ידי כיבוש מלחמה.

יב) לפי שיטת הראב"ד וסיעתו אפשר להעניק לערביי יש"ע זכויות אזרחיות אינדיווידואליות אבל בשום פנים לא להעניק להם זכויות לאומיות

והנה כאשר בא צה"ל לאחר י"ט שנה ושחרר את יהודה ושומרון מידי הירדנים, לא זכה אף גורם ערבי אחר בזכות לאומית על שטחים הללו. כי ערביי ארץ ישראל מעולם לא שלטו כאן, ובכל ההיסטוריה של ארץ ישראל לא זכו בשום זכויות לאומיות ולא בריבונות איזו שהיא בשום חלק מארץ ישראל. מה שהם יכולים לדרוש לעצמם הן זכויות אזרחיות פרטיות על מקומות המגורים שלהם, ללא שום זכויות לאומיות, כי מעולם לא הוענקו להם זכויות אלו, על ידי כל גורם לאומי ששלט אי פעם בארץ ישראל.

זהו אם נתעלם לגמרי משיטת הרמב"ם הנ"ל, שאסר על מתן ישיבה בארץ לשאינם יהודים, אלא אם כן נעניק לערביי ארץ ישראל מעמד של גר תושב, וכפי שראינו גם זה בלתי אפשרי. לְמה שאנו יכולים להסכים בניגוד לשיטת הרמב"ם, הוא להעניק לתושבי יהודה ושומרון, זכות מגורים אזרחית אינדיווידואלית בכפרים שלהם, ללא הענקת שום זכויות לאומיות. כי זכויות לאומיות פירושן לפי ההלכה לתת להם חניה בארץ, מה שלא היה להם קודם. בשלמא זכות מגורים פרטית לאלו שנולדו כאן וממשיכים לגור כאן, לא אנחנו נותנים להם חניה בארץ, אלא הם זכו בה בירושה ובחזקה שלהם על מקום המגורים, אבל להעניק להם זכויות לאומיות כל שהם, מה שלא היה מעולם, זוהי עבירה על "לא תחנם" שפירושה לפי ההלכה "לא תתן להם זכויות חניה בקרקע".

מאידך לפי שיטת הרמב"ן הנ"ל הסובר שכל המצוות והצווים שמצינו בתורה לגבי ארץ ישראל נוהגים לדורות, הרי המצווה הגדולה בפרשת מסעי (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" מחייבת אותנו גם כיום. ובגלל אי קיום מצווה זו מתגשם לנגד עינינו האיום של התורה "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג, נה). לדאבוננו נתקיים בנו מקרא זה בדיוק, לפי הפרשנות של התרגום אונקלוס על פסוק זה: "ויהי דתשארון מנהון לסיען נטלין זיינן לקבליכון ולמשירין מקפניכון ויעיקו לכון על ארעא די אתון יתבין בה". בתרגום זה יש תאור מדויק של האינתיפאדה של זמננו.

עד כאן התשובה לחלק הראשון של השאלה הראשונה.

יג) מצות מחאה ותוכחה נגד מעשים לא נכונים של השלטון היא מהמצוות החשובות בתורה

באשר לחלק השני של שאלה א' שלך "עד כמה צריך להיאבק כנגד אפשרות כזו"? אם היה מדובר נגד שלטון זר שבא לנשל אותנו מנחלתנו, היתה עלינו מצווה וחובה למסור נפשנו בהגנת הארץ מפני זרים, כמו שכבר בררנו שמצות כיבוש הארץ לפי הרמב"ן, והגנה על הארץ גם לפי הרמב"ם, דוחה פיקוח נפש.[6] אבל מכיוון שמדובר במאבק נגד שלטון יהודי העומד להסגיר חלקי ארץ ישראל לזרים, אנו כפופים לדיני מחאה ומצוות תוכחה המוטלות על כל איש מישראל, בין נגד יחיד ובין נגד רבים, או נגד נושאי השלטון, כגון המלך בארץ ישראל, וריש גלותא בבבל, הנחשבת למצווה חשובה ביותר. שכן מצינו במסכת שבת (נה, א): "אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?! והיינו דכתיב (שם ט, ו): זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית… וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וכתיב (שם): וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" וכו'.

וכן אמרו שם בגמרא (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו". וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ז'. ובסנהדרין (כז, ב) דרשו את הכתוב (ויקרא כו, לז): "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו": "איש בעוון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה. שהיה בידם למחות ולא מיחו". ועיין יורה דעה סימן קנז, שבמקום שיש חשש של סכנה לעצמו על ידי מחאה אינו חייב אפילו לבזבז ממונו על זה.

יד) אין היתר להפעיל כוח או אלימות נגד כוחות הבטחון בהפגנות מחאה נגד השלטון היהודי

נמצאנו למדים שחומרת מצוות מחאה נגד השלטון, היא חמורה ביותר. והאחריות היא בזה, שהעבירה שעליה לא מיחה נזקפת לזה שלא מיחה דיו. עלינו איפוא להפעיל בכל האמצעים הבלתי אלימים את חובת המחאה שבידינו, נגד הסגרת שטחי ארץ ישראל לנכרים. באשר כל הלכות תוכחה נגד יחיד ככתוב "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז), תוקפן גם נגד השלטון והציבור כשחוטאים. לכן בכל מאבק חובה נגד השלטון הפועל בניגוד לתורת ישראל, מצווים אנו להפעיל את כל אמצעי התוכחה והמחאה שבידינו, שאינם מחייבים אלימות והפעלת כוח נגד כוחות הביטחון, כדין מצוות תוכחה. כמו ששנינו בגמ' בערכין (טז, ב): "עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור' יוחנן אמר עד נזיפה". והרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ז' פוסק כרב, שכן כתב שם: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע".

משמע מהלכה זו שמצד המוכיח והמוחה אין שום צד היתר להפעיל אלימות. אלא הוא חייב להמשיך במחאה ובתוכחה בשקט עד שיכהו החוטא. ובמקרה דנן הכוונה שחייב לצאת ולהפגין נגד הממשלה, עד שהמשטרה תפעיל כוח נגד המפגינים, ואז אסור להפעיל אלימות נגדית, אלא יש להפסיק את ההפגנה כדי להימנע מפגיעות גופניות מצד המשטרה. ואם כי הדברים אמורים לכאורה בתוכחה של יחיד נגד יחיד או במחאה של רבים נגד יחיד או יחידים, יש להוכיח מסוגיית הגמרא בערכין הנ"ל, שגם בפלוגתא בנושאים מדיניים העומדים ברומו של עולם מופעלת הלכה זו. שהרי המקור לחילוקי דעות אלו בין האמוראים הנ"ל, הוא הריב שפרץ בין שאול ויהונתן (שמואל א, כ, לא). שם כתוב: "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ" וכו'. הריב שבין שאול ליהונתן היה על עתידה של מלכות ישראל, כאשר שאול התכוון להמית את דוד שעתיד היה להיות משיח ה'. ויהונתן מחה נגד זה בפני שאול המלך אביו.

שמע מינה שגם בדברים מדיניים העומדים ברומו של עולמנו ועתידנו, תוקפן של הלכות אלו שריר וקיים. למאן דאמר מצות תוכחה היא עד הכאה, גם נגד עבירות מדיניות אסור למפגין להפעיל אלימות, וכל שכן למאן דאמר עד קללה או עד נזיפה, בוודאי שאין חובה להפעיל כוח נגד החוטאים. כי זהו הגבול המחייב להפגין ולמחות נגד תכניות מדיניות של השלטון, שיש בהן עבירה על חוקי התורה, ולא מעבר לזה. מסוגיא זו של מסכת ערכין משמע שהגבול עד הכאה כוחו יפה גם במקרה בלתי הפיך, כלומר שלאחר שתבוצע התכנית המדינית נגדה אנו רוצים למחות ולהפגין, יהיה זה מעוות לא יוכל לתקון. שהרי במקרה של שאול ויהונתן אם היה שאול הורג את דוד היה זה בלתי ניתן לתיקון. ואע"פ כן מציבה ההלכה מגבלה זו של אי הפעלת אלימות וכוח מצד המוחים והמפגינים.

 

גם אם נשווה את הסגרת חלקים מארץ ישראל לנכרים, לרודף אחר חבירו להורגו, שיש על זה לאו "לא תעמוד על דם רעך", וחייבים להצילו בנפשו. הרי גם שם כל שהמציל צריך לסכן את חייו בהצלת חבירו, אינו חייב במצווה זו. ולדעת הפוסקים אפילו בספק סיכון עצמי פטורים מהצלת חבירו. כמו שפסק הרדב"ז בתשובה (ח"ג תרכה). ועיין בפתחי תשובה (יו"ד קנז, טו), שמי שלא נוהג כן נקרא חסיד שוטה. פרט לשיטת הכסף משנה שכתב בפרק א' מהלכות רוצח ושמירת נפש בשם הירושלמי, שבמקרה של ספק סיכון עצמי בהצלת חבירו חייב להסתכן בספק על מנת להציל את השני מוודאי פיקוח נפש, מפני שהלה ודאי והוא ספק. ייתכן שבנידון של הסגרת שטחים לנכרים, גם הכסף משנה יודה שאינו חייב לסכן חייו אפילו בספק. אבל אין בידינו הכרעה הלכתית ברורה בזה, מאחר שהוכחנו בכמה מאמרים ובהוכחות ברורות שההגנה על ריבונות ישראל בשטחי ארץ ישראל המקודשים דוחה פיקוח נפש, כל שקיים סיכוי סביר שעל ידי סיכון עצמי ומסירות נפש מצידנו נמנע הסגרת השטחים לנכרי, אולי יש לפעול כך לפי ההלכה. אבל קשה מאוד להגיע למסקנה הלכתית ברורה בזה לאור השיטות הנוגדות והדעות המגוונות בזה, [לפיכך] אין להורות להלכה ולמעשה למסור את הנפש במחאה כזאת. אלא כמו שההלכה קובעת ביחס למצות תוכחה, שאנו את שלנו נעשה כפי התורה והמצווה, ונצא ידי חובה בתוכחה ובהפגנה שנערוך נגד מדיניות ההסגרה של שטחי ארץ ישראל לזרים וה' הטוב בעיניו יעשה.

טו) הענקת זכויות של אוטונומיה לערבים יש בזה איסור תורה לפי הרמב"ם וגם לפי הראב"ד

שאלה ב: "האם האוטונומיה כמוה כמסירת חלקים מהארץ לנכרים, או שנתינת אוטונומיה לערבים קלה יותר. והאם יש לקחת בחשבון את הסכנה הברורה שהאוטונומיה תתפתח למדינה ערבית ח"ו?"

 

תשובה: על אף שכתבנו לעיל כי הענקת זכויות מוניציפליות לערביי השטחים ייתכן שיש בה משום איסור "לא תחנם" מן התורה, זהו רק לשיטת הרמב"ם. אבל לפי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם אפשר להעניק לערביי יש"ע, למי שאינו חבר באש"ף או בארגון טרוריסטי אחר ואינו משתף אתם פעולה, זכויות מוניציפליות על ערים וכפרים ערביים טהורים, שידאגו לעצמם, לחינוך, לניקיון, ולשמור על חוקי הבנייה של המדינה, ולגבות מסי עירייה וכיוצא בזה, בכל עיר ובכל כפר בנפרד. וכן מותר להם להקים לעצמם מערכת של בתי משפט שלום לדון לעצמם, כי הדרשה שבגמרא קידושין (עו, ב): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) אינו אלא אם המינוי הוא על ישראל. כמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים הלכה ד': "לכל שררות שבישראל, לא שר צבא… אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות… שלא יהא אלא מישראל". אבל למנות אותם על ישובים שלהם, אין בזה איסור של "לא תחנם" ולא משום שררה על ישראל. כי סמכויות אלו כלולות במסגרת הזכויות האזרחיות האינדיווידואליות, המותרות. ואולי אנו מצווים להעניק למיעוטים בארץ סמכויות מקומיות, כמו שהנכרים מצווים להקים לעצמם מערכת שיפוטית שידונו לפי דיניהם של ערכאות שלהם, כמו שנוכיח מהרמב"ם להלן. וזאת בתנאי שהם נאמנים למדינה ולעם ישראל לדעת הראב"ד הנ"ל.

טז) הקמת תאגיד של ערים, כפרים וישובים ערביים לשם שלטון מוניציפלי מרכזי עצמי מהווה בעיה הלכתית

אבל להקים מועצה ארצית ערבית לשלטון אוטונומי עצמי, זוהי כבר הענקת זכויות לאומיות מאוגדות. כי בזה אנו מכירים בהם כציבור לאומי מיוחד ונפרד. זאת הייתי חושש להתיר להם אפילו לשיטת הראב"ד. משום שכל תאגיד של ערים, כפרים וישובים שיתנהלו תחת הנהגה נבחרת אחת, משמעותה הכרה באחדות הלאומית שלהם. אבל אין בידינו הכרעה ברורה בנידון..[7]

אולי הדבר תלוי איך נפרש את ביצוע המצווה שנאמרה לבני נח, שנצטוו על הדינים, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' הלכות מלכים הלכה י"ד וזה לשונו: "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבים להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם" וכו'. משמע מדבריו אלו של הרמב"ם, שהם מצווים לכונן לעצמם ומקרבם מערכת של בתי משפט ושופטים, שידונו לפי החוקים שלהם, בתנאי שיקפידו על קיום ז' מצוות בני נח. הלכה זו שברמב"ם אם היא מכוונת לאומות העולם שבחוץ לארץ, אין ממנה ראיה לבעייתנו. אבל אם היא מכוונת גם לנכרים שבארץ ישראל, משמע שמותר להם להתארגן לניהול חיים עצמאיים פנימיים משלהם, כי לא מסתבר שבכל עיר וכפר יתקיים לעצמו בית משפט שלום, ללא קיום היררכיה שלימה של בתי משפט של שלום למדינה כולה. ואם זה ניתן לעשות ומצווים אנו לאפשר לנכרים התארגנות משפטית כזו, הוא הדין שמותר להם להקים איגוד ערים וישובים לשלטון עצמי, שיכלול מערכת בתי משפט ושופטי שלום ומשטרה עצמאית מקומית, שתהיה מאורגנת תחת פיקוד אחיד של המיעוטים ותעמוד תחת הפיקוד של מפכ"ל משטרת ישראל.

אולם הבעיה החמורה העומדת לפנינו במקרה כזה של הקמת מנגנון מוניציפלי ומשפטי ארצי למיעוטים היא, כאשר כל הארגון האוטונומי הזה יקום ויפעל ביניהם עצמאית, האם לא צפויה מזה סכנה חמורה שהארגון הזה, שבוודאי ייבחר בבחירות דמוקרטיות פנימיות, יתפתח לשלטון עצמאי לערביי השטחים של יו"ש וחבל עזה, אשר ייהפך למקור השראה לאינטריגות ומאבקים וסכנות להקמת מדינה ערבית עצמאית. אני מוכרח להודות שאני רואה בארגון כזה, זרע פורענות למאבק ערבי לאומי ובינלאומי להקמת ישות פלסטינאית ומדינה ערבית עצמאית.

יז) לא היתה מעולם ישות פלסטינאית בארץ. ישות כזאת נוצרה על ידי ראש ממשלת ישראל בהסכם קמפ-דייויד

וכאן חייב אני לגלות צרה צרורה שנוצרה על ידינו, ובמו ידיו של ראש ממשלתנו בעבר, המנוח מר מנחם בגין ז"ל, הוא כביכול יצר במו ידיו את הישות הפלסטינאית. כי מעולם לא העיז מנהיג יהודי או נכרי איזה שהוא, להעניק לערביי ארץ ישראל את המורשת של הפלשתים שחיו בארץ בעבר והיה להם חבל ארץ משלהם על חופי הארץ המערביים, כמו שכתוב (בראשית כא, לד): "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים". וכן יותר מאוחר כתוב (שמות יג, יז): "וְלֹא נָחָם אֱלוֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא". הפלשתים היו תמיד יתד תקועה ושורש פורה ראש ולענה לעם ישראל, ומעולם לא פסקו להילחם בנו, בכל תקופת קיומנו כמלכות עצמאית בארץ ישראל, הן בתקופת השופטים והן בבית הראשון עד תקופת החשמונאים, אז מופיעים הפלשתים, בפעם האחרונה בזירה העולמית, כפי שכתוב בספר החשמונאים, ומאז נעלמו עקבותיהם מן העולם.

הרומאים, ברצונם להכחיד את שם ישראל מן הארץ, הסבו את שמה של ארץ ישראל לאחר חורבן הבית השני לשם פלסטינה, על שם הפלשתים שישבו בה לפנים. אבל אף אחד מן העמים שהתיישבו בארץ אחרי חורבן הבית השני, לא הזדהה כיורשי הפלשתים ואפילו לא בשם בלבד. ערביי ארץ ישראל מעולם לא היתה להם ישות לאומית עצמאית בארץ, לא נקראו בשם פלשתינאים, ולא התיימרו לרשת את זכויות הפלשתים בארץ. בתקופת המנדט הבריטי נקראה הארץ בשם "פלשתינה ארץ ישראל" אבל לא היה עם פלשתינאי, ושום עם שגר בארץ לא נקרא בשם פלשתים. ומאז חורבן הבית השני לא היתה קיימת בארץ ישות כזו. והנה קם ראש ממשלת ישראל, שדגל תמיד בשתי גדות לירדן ובשלימות הארץ, וביצע כביכול תחיית המתים לעם הפלשתי, ויצר במו ידיו ישות לאומית חדשה לערביי ארץ ישראל ששמה העם הפלשתינאי. בזה שחתם על מסמך בהסכם קמפ-דייויד שממשלת ישראל מתחייבת לספק את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי גרם בכייה לדורות. כי מעולם לא היו ערביי ישראל עם בעל זכויות לאומיות, מעולם לא התייחסו לפלשתים ולא היתה ידועה ישות כזאת ששמה עם פלשתינאי. ומעולם לא היוו ערביי הארץ שום גורם לאומי ולא הוענקו להם מעולם זכויות לאומיות כל שהן. והנה דווקא ראש הממשלה היהודי הימני הקיצוני כביכול, הוא אשר יצר יש מאין, והוליד בחתימת ידו, עם חדש בארצנו הקדושה. עם שאבד עליו הכלח זה למעלה מאלפיים שנה, ביצע בו מר מנחם בגין ז"ל תרגילי החייאה, והציג אותו בשם העם הפלשתינאי. יש להילחם ולהיאבק נגד הענקת שם עתיק יומין זה של הפלשתים לערביי הארץ, באשר אין בינם לבין הפלשתים שום זיקה, לא ביולוגית, לא היסטורית, לא לאומית ולא דתית. זוהי יצירה שרירותית שאין לה משלה כלום, אלא הכל נוצר באופן מלאכותי כדי שתוכל להופיע בזירה בינלאומית כבעלת זכויות היסטוריות בארצנו הקדושה.

יח) ערביי ארץ ישראל אין להם ולא היו להם מעולם שום זכויות לאומיות בארץ כי אם זכות מגורים אזרחית

ברור איפה מכל שכתבנו לעיל, שערביי ארץ ישראל אין להם ולא היתה להם מעולם שום ישות לאומית. לכל היותר יכולים הם לבקש זכויות אזרחיות אישיות שוות זכויות לאזרחי ישראל האחרים, ולא זכויות לאומיות כל שהן.

יט) שאלה מוזרה על מציאות שלעולם לא תתרחש בארץ ולכן אין ראוי לדון בה בבית מדרשנו

שאלה ג: "בעקבות קולות שנשמעו בתקשורת, יש תושבים שביקשו לשאול, מה צריך לעשות מתיישב יהודי כאשר חיילים יהודים או שאינם יהודים מצווים עליו לפי פקודת מפקדיהם לעזוב את ביתו ומאיימים עליו, כי אם לא יעזוב את ביתו יירו בו למוות"?

תשובה: שאלה היפותטית מוזרה זו אינני מאמין שהיא עלולה להתרחש אי פעם במדינת ישראל, כי גם אם יקבלו החיילים פקודה לפנות אנשים בשלב מסוים ביש"ע בכוח ובכל מחיר, בלתי מתקבל על הדעת שהחיילים יאיימו על הדיירים להמית אותם בירי אם לא יתפנו. ייתכן שהחיילים יכריחו אותם ויוציאו אותם בכוח מהבית, אבל להמית אותם בכוונה, ואפילו לאיים עליהם בכך, הס מלהזכיר אפשרות של התנהגות כזו במדינת ישראל על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל, שהם צבא ה'. לכן אינני מתייחס כלל לשאלה זו.

סיכום

בזה הבהרתי לכם דעת תורה עד כמה שידי משגת, בעניינים העומדים ברומה של ארצנו ומולדתנו הכלולים בשאלותיך. ואני רוצה להביע בזה את אמונתי ותקוותי, ואני מאמין בזה באמונה שלמה, שגורלה ועתידה של ארץ ישראל מאז נכנסנו לעידן של הגאולה השלישית, זה כמאה שנה, נקבעים לא על ידינו ולא על ידי מנהיגינו בעבר ובהווה, המתגאים ומתפארים בכוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה. ברור לי כי ישנה תכנית-על שמימית על ארץ ישראל, הפועלת ללא הרף, להגשמת חזון הנביאים לעתיד לבוא. חזון זה מתבטא בשש פונקציות עיקריות.

כ) שש פונקציות משיחיות העומדות להתבצע בארץ.

[א] הפונקציה הראשונה, היא שחרור הארץ מידי זרים. כמו שכתוב בתורה (דברים ל, ה): "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

וביחזקאל (לט כה) כתוב: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יַעֲקֹב", ושם (לט, כח): "וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם".

 

[ב] הפונקציה השנייה היא קיבוץ גלויות. כפי חזון התורה (דברים ל, ג-ד): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ".

[ג] הפונקציה השלישית היא כוננות שלטון יהודי עצמאי בארצו, שפירושה הקמת ממשלה לישראל. כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה (ח, ז) המתארת את ימות המשיח: "בזמן שתשוב הממשלה לישראל". וחוזר על זה בהלכות מלכים (יא, א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה". וכן מתאר הרמב"ם את ימות המשיח באיגרת תימן. בפרק המתחיל: "על זה העניין יהיה הדבר לימות המשיח מהרה יגלה שכשיחשבו האומות שאומה זו לא תהיה לה לעולם ממשלה ולא יגאלו מן השעבוד שהם בו, וכל החכמים כולם פה אחד בעצה זאת וגם בקוסמים בעלי הכוחות – יפר הקב"ה מחשבותם וסברתם הנכחשת ואז יגלה המשיח" וכו'.

הרי בשלושה מקומות מתנה הרמב"ם את הגאולה השלישית בהקמת ממשלה בישראל.

[ד] הפונקציה הרביעית היא הקמת הסנהדרין ובית הדין הגדול בירושלים. כמו שכותב הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת סנהדרין (א, ג): "והקב"ה יעד שישובו, כמו שנאמר (ישעיהו א, כו): וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק. וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל חכמתם לפני בוא המשיח". וכן כותב הרמב"ם בהל' סנהדרין (יד, יב): "בתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית… וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא ומשם לא עמד בית הדין הגדול עד עתה. וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש".

 

[ה] הפונקציה החמישית היא התשובה. כמו שכתוב בתורה (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וכן כותב הרמב"ם בהל' תשובה (ז, ה): "כל הנביאים כולם ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל, א-ג): 'וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים וגו' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ… וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ וגו'" .

[ו] הפונקציה השישית היא בניין בית המקדש. כמו שמתנבא יחזקאל (מג, י-יב) על בית המקדש השלישי: "אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם. זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב…". כל תפילות העמידה שלנו מסתיימות בתפילתו של בן תימא באבות (ה, כה): "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שייבנה בית המקדש במהרה בימינו".

כא) כל מה שהתרחש ומתרחש בארץ מכוון על ידי תכנית שמיימית הכפויה עלינו להגשמת חזון הגאולה השלישית.

אלו שש הפונקציות העיקריות של ימות המשיח. מהם ביצענו כבר בשלימות או חלקית את א' ב' ג'. וכשאנו מתבוננים היטב במה שמתרחש מסביבנו במשך מאות השנים אחרונות, חייבים אנו להגיע למסקנה שהשגחה עליונה כופה עלינו את המאורעות וכולן מכוונות להגשמת החזון של הגאולה השלישית. ראיה לדבר, שכל מה שביצענו בארץ ישראל במאת השנים האחרונות הצלחנו והלכנו מחיל אל חיל. אבל כל מה שעשינו באותו זמן בחוץ לארץ נכשלנו והלכנו מדחי אל דחי. משום שיד ה' היתה עלינו בארץ הזאת לעומת סילוק שכינה שהיה באותו זמן בחוץ לארץ עד שהגענו לשואה והחורבן הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית, כאשר שכלנו שש מאות רבוא של יהודים, אנשים נשים וטף.

אין כאן המקום לפרט ולהוכיח את יד ה' הנטויה עלינו לטובה בארצנו הקדושה. אבל לאור התוצאות שחזינו בעינינו, יש יסוד להאמין שמן השמים ישמרו עלינו גם להבא ועל נחלת אבותינו וארץ מכורתנו, שלא תוסגר לידי זרים. אני חדור אמונה פנימית שכל אשר נעשה או שלא נעשה בארצנו הקדושה, מן השמים יסבבו הדברים לטובה ולברכה וימנעו את הסגרת שטחי ארץ ישראל המקודשים לנכרים. כל תכניות הויתורים והפשרות המכוונות לארץ ישראל המקודשת יעלו בתוהו, כפי חזון יחזקאל (כח, כה-כו): "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם".

תוספת שכתב לאחר כמה חודשים

כל זה נכתב לפני האסון שהנחיתה עלינו לאחרונה ממשלת רבין שעשתה הסכם עם רב המרצחים בעולם כדי להסגיר לערבים את יהודה שומרון ורצועת עזה, מבלי לקבל כל תמורה עבור זה. אדרבה מאז התחלת הסכם השלום כביכול, התגברה נגדנו האינתיפאדה, ודמם של ישראל נשפך כמים. אין זה אלא עיוורון החושים, או אבדן הדרך הממלכתית של הממשלה, שרצה ריצת אמוק למסור את ארץ ישראל לידי הערבים, מבלי שהם יפסיקו לרגע קט את הטרור ושפיכות דמים של עם ישראל. כל הישגינו במלחמת ששת הימים הולך ונשמט מתחת ידינו ולבסוף נגיע למצב ההתחלתי של מדינת ישראל. הערבים יכריזו על הקמת מדינה פלסטינאית עצמאית, ותחת מסווה של שלום עם רב המרצחים יתגבר הטרור נגדנו, ובמיוחד נגד הישובים היהודים ביש"ע עד שלבסוף תפרוץ מלחמה בינינו לבין המדינה הפלסטינאית שתקום. המצב מזעזע כל בר שכל ואנו אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים.[8]


[1]. במקומות שונים שיניתי את מקום הכותרת, מפני שהרב גורן כתבה כסיכום וכותרת, ולכן פעמים שהיא מובאת אחר העיסוק בנושא, ולכן הקדמתיה כדי שתהיה גם סיכום וגם כותרת. ואין בזה שום שינוי בתוכן. כמו כן ציינתי את האותיות, כפי שהוא ציין במכתב התמצית.

[2]. בספר תורת המדינה עמ' 119, הובא משפט נוסף שאינו בתשובה שקיבלתי, וזה לשונו: "אזי לאור זה שהממשלה היא שליחתם של ישראל וחייבת לפעול רק לפי הסכמת הקהל, ויכולים אנו לומר לממשלה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ולכן מחייבת אותנו רק ההלכה היהודית".

[3]. בספר תורת המדינה עמ' 120 נוספו מספר שורות כנראה מדברי העורך, וז"ל: "ואע"פ שבמאמר השני שכתבתי כאן בשם 'מעמד השלטון בישראל לפי ההלכה' פסקנו שלפי הרמב"ם, אין לנו סמכות לנהל מלחמות ולכבוש את ארץ ישראל, מכל מקום כל שכבשנו ומה שעשינו עשוי גם להבא. אין זה אלא אם עשינו דברים לטובת העם ורצונו ולא כאשר הממשלה עושה מעשים נגד הרצון של העם ונגד התורה".

[4]. עי' להלן בשאלה ב' על דברים אלו, שמתחילה הבנתי שכוונתו לומר ששני טעמים אלו בלבד הם סיבת איסור הנסיגה. אולם הרב גורן התכוון שיש עוד איסור נוסף לוותר לערבים משום "לא תחנם", ואיסור "לא תחנם" חל עליהם משום שעל פי שני הטעמים האחרונים, הם אינם יכולים להיחשב גרים תושבים (שאינם מקיימים שבע מצוות, וגם מה שהם מקיימים אינם מקיימים כי כך ציווה הקב"ה על ידי משה). אולם הטעם הראשון נוגע רק בדברי הרמב"ם שאין מקבלים כיום גר תושב.

[5]. בתורת המדינה עמ' 123 הוסיפו: "כמו שכתוב במדרש תנחומא (לך לך יט) על הפסוק "אַל תִּירָא אַבְרָם (שם טו, א): וממי היה מתירא, מן שם שהרג את בניו, את כדרלעומר מלך עילם ושלושת בניו שנאמר: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם" וגו'. וכן הוסיפו אח"כ על הפסוק "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, ח) את דברי רש"י: "לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם" וגו'.

[6]. תורת המדינה עמוד 28-42 'אדמת הקודש ופיקוח נפש מנקודת מבט ההלכה'.

[7]. על דברים אלו הוספתי שאלה להבהרה, והיא השאלה הראשונה בתוספות לתשובה. והבהיר שכאן מדובר רק על זכויות מונציפיליות, אבל לעניין אוטונומיה מסיק שאסור, מפני 'לא תחנם'.

[8]. תוספת זו הוסיף הרב גורן חודשים רבים אחר ששלח אלי את תשובתו. ואוסיף עוד כי תמיד היה מציין, והזכיר גם ששמע זאת מהרב אהרן קוטלר זצ"ל, שהביטוי "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", הוא ביטוי של מצב פורענות וקללה. כמובא במשנה בסוטה ט, טו, שבסיום כל הפורענויות שבאו על ישראל בעקבות חורבן הבית וירידת הדורות, אמרו כך. כי במצב רגיל עלינו לפעול כדי לתקן, ורק כאשר אין בידינו יכולת לפעול, לא נותר לנו אלא להישען על אבינו שבשמים.

סימן ב – תוספות לתשובה הקודמת

ב"ה כ"ב בכסלו תשנ"ג

לכב'

הרב אליעזר מלמד

רבו של מושב 'הר-ברכה'

ומזכיר רבני יש"ע

שלומך ישגה,

 

בתשובה למכתבך השני (ללא תאריך), בו הנך מעורר כמה בעיות הנוגעות לתשובתי הראשונה מי"ט מרחשון תשנ"ג, הנוגעות למעמדם ההלכתי של יהודה ושומרון וחבל עזה, הנני משיב לך על ראשון ראשון.

תשובה א'

שאלה א: "…לגבי מה שכתב הרב בעמוד 14 (סעיף טו) שיש ספק באשר דעת הראב"ד בהקשר לאוטונומיה, האם זהו ספק למעשה, או שמא לאור המבואר בתחילת התשובה על פי מצבם בפועל של הערבים (שאינם מקיימים שבע מצוות ואינם מאמינים בתורה מסיני) גם לדעת הראב"ד יש איסור להעניק להם אוטונומיה?"

מה שכתבתי בעמוד 14, בתשובה הראשונה לשיטת הראב"ד, הוא שלדעת הראב"ד אפשר להעניק לערביי יש"ע זכויות אזרחיות פרטיות ומוניציפליות, וגם זה בתנאי מפורש שמדובר "למי שאינו חבר באש"ף או בארגון טרוריסטי אחר ואינו משתף אתם פעולה". ודברי בעמודים 6 ו-7 הם כאשר קיים חשש שהם אוהדים את אש"ף. כמו שכתבתי שם "ואפילו אלו מביניהם שהם פסיביים ואינם משתפי פעולה עם הטרוריסטים, אם ליבם עם אלה הסוברים שארץ ישראל אינה שייכת ליהודים, כפי שמחייבת תורת ישראל, אין להעניק להם מעמד של גר תושב על מנת לקבל זכות ישיבה בארץ".

בנוסף לנ"ל בעמוד 14 לא דברתי כלל על "אוטונומיה", שנושאת בקרבה זרע פורענות של זכויות לאומיות, שמעולם לא היו להם. והענקתן כרוך עם איסור "לא תחנם" מן התורה. באשר איסור "לא תחנם" האמיתי של התורה הוא כאשר נותנים לגויים זכויות לאומיות בארץ ישראל, המהווה כפירה בתורת ישראל המבטיחה את ארץ ישראל לעם ישראל בלבד, כמו שכתוב (במדבר לג, נב) "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם". ובפסוק נ"ג חוזרת התורה "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ושם בפסוק נ"ה נאמר: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ".

יתר על כן בעמוד 14 האמור אני שולל גם הקמת מועצה ארצית ערבית לשלטון מוניציפלי עצמי, באשר זוהי כבר הענקת זכויות לאומיות מאוגדות. כי בזה אנו מכירים בהם כצבור לאומי מיוחד ונפרד. זאת אני חושש להתיר להם אפילו לשיטת הראב"ד, "משום שכל תאגיד של ערים כפרים וישובים, שיתנהלו תחת הנהגה נבחרת אחת, משמעותה הכרה באחדות הלאומית שלהם". על אחת כמה וכמה אוטונומיה ארצית לית מאן דכר שמיה.

תשובה ב'

בשאלה ב' שאלת: "בעמוד 8 (סעיף ט) כתב הרב שמשני טעמים האחרונים אסור לוותר לערבים על שטחי יש"ע, האם הכוונה שרק על פי טעמים אלו… אסור לתת להם אדמות ארץ ישראל, או הכוונה שבנוסף למצוות ישוב הארץ ולחשש פיקוח נפש שבנסיגה, ולחילול ה' שבכך, גם מצטרף האיסור של נתינת שטחים מהארץ למי שאינו גר תושב?".

בשאלה זו יש בדבריך ערבוב ואי הבנה, כי שלשת הטעמים החדשים שהנך מעלה בסעיף זה והם א) מצות ישוב הארץ. ב) חשש פיקוח נפש הכרוך בנסיגה. ג) חילול ה' – אינני יודע מה טיבם (לעניין המדובר שם. ועיין בהערה לסעיף ט, שבשאלה סברתי שדיבר על ישוב הארץ ואיסור נסיגה, והרב גורן הסביר). כי בסך הכל מדובר בעמוד 8 בתשובתי הראשונה על היתר הישארותם בארץ של ערביי ארץ ישראל, שגרים כאן באופן פרטי מדורי דורות, לא כלאום ולא כבעלי זכויות של עם בארץ הזאת, אלא מדובר שם על היתר ישיבתם בארץ היכן שגרו עד כה. לשיטת הרמב"ם או לשיטת הראב"ד בלבד. אם כן היכן כאן עבירה על מצוות ישוב הארץ, ואיזה פיקוח נפש יש בהשארותם של ערבים שאינם אוהדי אש"ף, אינם משתפים פעולה עם הטרוריסטים ומודים בכך שארץ ישראל שייכת לעם היהודי, כי על ערבים אלו דברנו בעמוד 8. גם שרבוב חילול השם בדבריך, אין לו משמעות, כי איזה חילול השם יש בזה שנאפשר לערבים הנ"ל להישאר כבודדים במקום מגורם לשיטת הראב"ד? ההיפך הוא הנכון. פגיעה בערבים אלו הנאמנים לנו, יש בו משום חילול השם, כמו שקרה עם הגבעונים שלכן השלימו בני ישראל אתם, בגלל חילול השם, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מלכים הלכה ל"ה.

תשובה ג'

בשאלה ג' שאלת: "האם יש זיקה מוחלטת בין איסור לא תחנם לדין גר תושב, שכל מי שיכול להיחשב גר תושב אין לגביו איסור לא תחנם, אפילו כשמדובר בחלקים נרחבים מהארץ?"

התשובה לשאלה זו היא כן בהחלט, ישנה זיקה בין איסור "לא תחנם" לדין גר תושב, וכבר ניתנה תשובה זו על ידי הרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, הגראי"ה קוק זצ"ל, כמו שנביא דבריו להלן, בהסתמכו על דברי הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ז' שכתב: "ולמה נקרא שמו גר תושב? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל, כמו שביארנו בהלכות עכו"ם". ויותר מזה כתב בספר החינוך מצווה צ"ד: "דיני המצווה מה שאמרו ז"ל שאילו רצו להניח עבודה זרה אע"פ שעבדוה מתחילתן, שמותרים לשכון בארצנו, וזהו הנקרא גר תושב, כלומר שהוא גר לעניין לישב בארצנו". כן משמע גם מהרמב"ן דברים (כ, ו).

וכבר פסק כן להדיא מרן הרב הראשי הראשון לארץ ישראל הגראי"ה קוק זצ"ל בספרו 'משפט כהן' הלכות שמיטה ויובל סימן ס"ג, במכתבו לגאון מוה"ר יעקב דוד מסלוצק (בעל פירוש הרידב"ז על הירושלמי) כלשונו שם "דישמעאלים נקראים לעניין חניה בקרקע כגרי תושב", ומסביר שם אחרי כן ודאי יש לסמוך על דעת הב"ח שמשיג אבית יוסף ודייק מלשון הטור דישמעאלים אינם כעובדי עבודה זרה לעניין מתנת חנם. ולעניין חנייה בקרקע הוי סברא יותר גדולה דאינם עובדי עבודה זרה. ומסיים שם הגראי"ה קוק "ומדברי הרב המגיד בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ט', מפורש שבגר תושב מותרת חניה בקרקע".

בנוסף על כך, העלה הגראי"ה קוק זצ"ל בספרו "שבת הארץ" פרק י"ב רעיון מוזר ש"בזמן הזה למאן דאמר דבטלה קדושת הארץ לחיובי המצות התלויות בארץ, הוא הדין נמי דבטלה לעניין חניה בקרקע ואינה אלא מדרבנן", ואע"פ שמיד אחרי כן ניסה לסגת מדעה זו וכתב "אמנם דעת הרמב"ם משמע קצת שאינה כן". ומסיק שם מדברי הרמב"ם "וכיון שכתב שבזמן שאין היובל נוהג אין מקבלין גר תושב לדין ישיבת הארץ, נראה דסבירא ליה דאע"ג דבטלה קדושת הארץ לתרומות ומעשרות ושמיטה ויובלות, מכל מקום לדין ישיבת נכרים לא בטלה. ויש לומר דהוא הדין לעניין איסור חניה בקרקע".

אלא שלבסוף חוזר בו הגראי"ה קוק זצ"ל מזה, ושב לסברתו הראשונה ומסביר את דברי הרמב"ם האוסר להושיב נכרים שאינם עובדי עבודה זרה בזמן הזה בארץ ישראל, משום שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, שאין איסור זה של הרמב"ם אלא מדרבנן. שכן כתב שם "מיהו כל זה אינו מוכרח כל כך. דיש לומר דמדרבנן מכל מקום אסור ועל זה אמר הרמב"ם דבזמן שאין היובל נוהג אסור להושיב גר תושב והיינו מדרבנן, וזה הוי נמי לשיטתו של הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ו ט"ו וט"ז)… שהוא ז"ל סבירא ליה גם כן כסברת תוס' הנ"ל שכל המצות התלויות בארץ דינן שווה, וכיון שבטלה קדושת הארץ כולן בטלות". וכן מסיק שם הגראי"ה קוק לבסוף להלכה ולמעשה, דכל המצות התלויות בארץ, וכן שביעית, וכן נמי דין חניית הארץ דנכרים שהכל הוי רק מדרבנן. דבריו אלו של הגראי"ה קוק זצ"ל, שכתבם להלכה למעשה, מהווים מהפך מבחינת ההלכה הנקוטה בידינו, ולולא שכתבם מרן הרב קוק זצ"ל לא היינו מעלים על הדעת להשוות איסור של "לא תחנם" בארץ ישראל לקדוש הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ.

נמצינו למדים שלדעת מרן הגראי"ה קוק זצ"ל ישנו היתר כפול, לתת לערביי ארץ ישראל היתר חניה בקרקע: א) משום שבזמן הזה האיסור הוא רק מדרבנן, כי פקעה קדושת הארץ, ומשום איבה אנו מתירים איסורים מדרבנן במקומות רבים בש"ס. [ראה עבודה זרה כו, א: "אמר רב יוסף בשכר שרי משום איבה" ועיין שם בתוס' ד"ה "ורמינהו", וב"מ לב, ב]. ב) לדעת הגראי"ה קוק זצ"ל אין על הישמעאלים איסור חניה בקרקע, והוא משתמש בהיתר זה כסעד הלכתי להתיר המכירה של אדמת ארץ ישראל לנכרים בשנת השמיטה. היוצא מדבריו של מרן הרב קוק זצ"ל שבכלל אין להסתמך על איסור "לא תחנם" ביחס לערביי ארץ ישראל.

למרות זאת ברצוני לחזור ולאשר את התנאים שהתניתי בתשובתי הראשונה ביחס לערביי הארץ שהם שרירים וקיימים, שכל מי שאוהד את אש"ף ואינו מאמין שארץ ישראל הובטחה כל כולה ליהודים, אין לו דין של גר תושב, גם לדעת הראב"ד, ואין צריך לומר לדעת הרמב"ם, ואע"פ שאינו עובד עבודה זרה אסור לתת לו חניה בארץ.

בנוסף על כך, אני חוזר ומדגיש שבתשובתי הראשונה דנתי רק בהענקת רשות אינדיווידואלית לערביי ארץ ישראל לגור בארץ, ולא כגוף לאומי. באשר על אף דבריו של מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, אסור לפי עניות דעתי, על פי דין תורה, להעניק לישמעאלים שהם ערביי ארץ ישראל ולכל מי שהוא נכרי בארץ, זכויות ריבוניות של אוטונומיה בתור גוף לאומי עצמאי. איסור זה של הענקת זכויות בעלות על ארץ ישראל חמור יותר מאשר מתן חניה בקרקע לנכרי פרטי.

בנוסף על כך לפי עניות דעתי, אין מרן הגראי"ה קוק זצ"ל צודק בפסיקתו שקבע כי איסור חניה בקרקע בזמן הזה אינו אלא מדרבנן. באשר מהרמב"ם ברור שאיסור חניה בקרקע לנכרים אינו תלוי בקדושת הארץ למצוות התלויות בארץ, ובודאי שאין לאיסור זה זיקה לדין רוב יושביה עליה, שהוא תנאי לחיוב מצוות התלויות בארץ, כמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות הלכה כ"ו.

תשובה ד'

בשאלה ד' שאלת: "מה מעמדם של הערבים כיום בארץ ישראל? האם מצד ההלכה, מכיוון שאינם מוגדרים גרים תושבים, אנו צריכים לגרשם, או שמא מאחר שנולדו כבר כאן, אין עלינו חיוב לגרשם? וכו'".

אני מתפלא על שאלתך זו, מכיוון שבתשובתי הראשונה קבעתי את מעמדם של ערביי ארץ ישראל, בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הראב"ד. ומכיוון שלפי דעת הרב המגיד בהלכות איסורי ביאה הנ"ל, כדבריו של הגראי"ה קוק זצ"ל, גם הרמב"ם מודה שאפשר לתת לאלה שאינם עובדים עבודה זרה בזמן הזה רשות ישיבה בארץ, ובודאי שכן היא דעת הראב"ד וסיעתו. נמצא שככל שמדובר בערבים הנאמנים למדינת ישראל, ומודים בזכותנו ההיסטורית על ארץ ישראל, אסור לנו לגרשם. אלא עלינו לתת להם זכויות אזרחיות, כמו לאזרחי ישראל ללא שום זכויות לאומיות.

אבל אם מדובר בערבים העוינים אותנו ואת מדינת ישראל, בודאי שאסור לנו להושיבם בארץ, בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הראב"ד, מכיוון שאינם מקיימים את ז' מצות של בני נח, דינם כעובדי עבודה זרה.

בנוסף לכך, הרי לפניכם פסק הלכה ברור של מרן הגאון ראי"ה קוק זצ"ל כנ"ל (בתשובה לשאלה ג') הקובע להלכה ולמעשה שהישמעאלים דינם כגרי תושב ויש להם זכויות ישיבה בארץ גם לדעת הרמב"ם,
כמו שכתב בספרו 'משפט כהן' סימן ס"ג בשלהי עמוד קכ"ח. אם כן מה לכם כי תשאלו את דעתנו, כאשר מתייצב לפניכם ענק הפסיקה והרוח, בדמותו של מרן הרב קוק זצ"ל, שמפיו אנו חיים ומימיו אנו שותים.

אלא שכל זה בתנאי מפורש, שכל ערבי המשתף פעולה עם הטרוריסטים גם אם זה בצורה פסיבית, או שמראה אהדה לתנועות ההתנגדות למדינת ישראל, דינו על פי ההלכה כנכרי העובר יום יום על ז' מצות בני נח, ודינו כדין עובד עבודה זרה, שמאבד את זכות הישיבה בארץ ישראל, כמו שפוסק הרמב"ם בפרק י' הלכות עכו"ם הלכה ו'. וכמו שהסברנו באר היטב בתשובתנו הראשונה (סעיף ח). ואשר הראב"ד מודה לו בזה.

באשר לעונש הגירוש מן הארץ לחברי ארגוני הטרור למחבלים ולעוזריהם, אין ספק שמבחינת ההלכה, כל מי שמשתתף באינתיפאדה, אם זה במלחמה ממש, או בזריקת אבנים על חיילי צה"ל ועל יהודים אזרחים, בין גדולים ובין קטנים וילדים, דינם להיגרש מן הארץ הם ומשפחותיהם. כפי שחכמינו ז"ל אומרים במסכת סוכה (נו, ב): "שותא דינוקא בשוקא אי דאבוה אי דאימיה" (שיחת התינוק בשוק ממה ששמע מאביו או מאמו). ונמצאים ההורים אחראים על פעולות הטרור של ילדיהם, והעונש על כך על פי דין תורה כשידינו תקיפה עליהם בין להרמב"ם ובין לדעת הראב"ד, הוא גירוש מן הארץ, כמו שכתוב "כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ" (שמות כג, לא).

זהו העונש המינימלי היעיל וההלכתי ביותר, כמו שפוסק הרמב"ם על סמך הכתוב (שמות כג, לג) "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי". זה נאמר על כל נכרי שעובר על ז' מצות בני נח, וביותר אלה מבין הערבים המשתפים פעולה, או אפילו אוהדים את הרוצחים ועוזריהם, שדינם כשותפים לרצח של יהודים. ואם לא מעמידים אותם לדין דינם גירוש מן הארץ, שלפי עניות דעתי זהו העונש האפקטיבי ביותר כדי להפסיק את האינתיפאדה.

אלו הדברים שעלו בידי להשיב לך על שאלותיך במכתבך השני, ונזכה לברכת התורה "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד".

חג אורים שמח
הרב שלמה גורן

סימן ג – גירוש ערבים עוינים

מתוך התשובה לשאלה ד' שבתשובה השנייה, פרסמתי בגיליון רבני יש"ע מס' 6, י"ד בטבת תשנ"ג, את התייחסותו של הרב גורן לגירוש ערבים. זה היה לאחר שממשלת ישראל גרשה ארבע מאות מחבלים ותומכיהם מהארץ, והיה בתשובה זו עניין אקטואלי. הדברים פורסמו בגיליון רבני יש"ע על דעתו של הרב גורן זצ"ל, ועל כן אף שהם נכפלו יש בהם חשיבות, ואביאם בדיוק כפי שנתפרסמו:

 

גירוש ערבים – הרב שלמה גורן (הרב הראשי לישראל תשלג-תשמג)

שאלה: מהו מעמדם של הערבים הגרים כיום בארץ ישראל, האם מצד ההלכה אנו צריכים לגרשם מהארץ כדין מי שאינו גר תושב, או שמא מאחר והם כבר גרים בארץ ישראל, וגם נולדו בה, אין עלינו חיוב לגרשם. או אולי מצד הדין היה צריך לגרשם רק שמחמת האונס (מצב האומה ולחצים בין לאומיים) איננו יכולים כיום לגרשם? (תשובת הרב גורן נכתבה בכ"ב בכסלו תשנ"ג, ועיקר דבריו בדילוגים מסוימים פורסמה בגיליון רבני יש"ע מס' 6 מי"ד בטבת תשנ"ג).

תשובה: א) הרי לפניכם פסק הלכה ברור של מרן הגאון ראי"ה קוק זצ"ל, הקובע להלכה ולמעשה שהישמעאלים דינם כגרי תושב ויש להם זכויות ישיבה בארץ, לדעת הראב"ד ואף לדעת הרמב"ם, כמו שכתב בספרו 'משפט כהן' סימן ס"ג. אם כן מה לכם כי תשאלו את דעתנו, כאשר מתייצב לפניכם ענק הפסיקה והרוח, בדמותו של מרן הרב קוק זצ"ל, שמפיו אנו חיים ומימיו אנו שותים.

ב) אלא שכל זה בתנאי מפורש, שכל ערבי המשתף פעולה עם הטרוריסטים, גם אם זה בצורה פסיבית, או שמראה אהדה לתנועות ההתנגדות למדינת ישראל, דינו על פי ההלכה כנכרי העובר יום יום על שבע מצוות בני נח, ודינו כדין עובד עבודה זרה, שמאבד את זכות הישיבה בארץ ישראל, כמו שפוסק הרמב"ם בפרק י' מהלכות עבודה זרה הלכה ו'. כמו שהסברנו באר היטב בתשובתנו הראשונה, שכל אלה מביניהם הנותנים יד לאינתיפאדה, הם חשודים על רצח יהודים, בין אם הם עושים זאת בפועל, בין אם יודעים על כך ושותקים, ואינם נלחמים כנגד הטרוריסטים והמרצחים. כל אלו דינם כדין מפירים את מצוות "לא תרצח" או לפחות את מצוות "דינים", שהם משבע מצוות בני נח (עיין רמב"ם הל' מלכים ט, יד). וכן הדין לגבי ערביי יש"ע, החברים באש"ף או בארגון טרוריסטי אחר. או אפילו אלו מביניהם שהם פסיביים ואינם משתפים פעולה עם הטרוריסטים, ואין משנה אם הם רוב או מיעוט, אם ליבם עם אלה הסוברים שארץ ישראל אינה שייכת ליהודים, כפי שמחייבת תורת ישראל, אין להעניק להם מעמד של גר תושב, ואין להם זכות ישיבה בארץ ישראל לפי הרמב"ם והראב"ד כאחד.

ג) לסיכום, אין ספק שמבחינת ההלכה, כל המשתתפים באינתיפאדה, אם זה במלחמה ממש, או בזריקת אבנים על חיילי צה"ל ועל אזרחים, בין גדולים ובין קטנים וילדים, דינם להיגרש מן הארץ הם ומשפחותיהם. כפי שחז"ל אומרים במסכת סוכה (נו, ב): "שותא דינוקא בשוקא, אי דאבוה אי דאימיה". ונמצאים ההורים אחראים על פעולות הטרור של ילדיהם, והעונש על כך על פי דין תורה כשידינו תקיפה עליהם הוא גירוש מן הארץ. כמו שנאמר: "כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ" (שמות כג, לא). זהו העונש המינימלי היעיל וההלכתי ביותר, כמו שפוסק הרמב"ם על סמך הכתוב (שם, לג) "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי", זה נאמר על כל נכרי שעובר על אחת משבע מצוות בני נח, וביותר אלה מבין הערבים המשתפים פעולה, או אפילו אוהדים את הרוצחים ועוזריהם, שדינם כשותפים לרצח יהודים. ואם לא מעמידים אותם לדין, דינם גירוש מן הארץ, שלפי עניות דעתי זהו העונש האפקטיבי ביותר כדי להפסיק את האינתיפאדה. ונזכה לברכת התורה: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד".

סימן ד – חיוב הפגנה למען ביטחון

מצב הביטחון בימי ממשלת רבין הלך והתרועע, ביטויי החולשה של הממשלה המריצו את המחבלים להגביר את פעולותיהם. בגיליון רבני יש"ע מס' 8 מערב פסח תשנ"ג התפרסמה הודעה מועד רבני יש"ע ובו קריאה למחות כנגד הממשלה על מצב הביטחון הירוד. ומיד לאחריו מאמר קצר מהרב גורן על פי מכתב זה ששלח אלי. תוכן דברים אלו הובאו ביתר הרחבה לעיל בתשובה הראשונה סעיף יג-יד.

 

חיוב הפגנה ומחאה על מצב הביטחון

כ"ב אדר תשנ"ג

לכבוד מזכירות רבני יש"ע

בראשות הרב אליעזר מלמד שליט"א, רבו של הר ברכה

שלומכם ישגה לעולם

בתשובה לשאלתכם מה צריך לעשות אחרי הפיגועים הרצחניים ההולכים ומתגברים עלינו?

למגינת לבנו אזלת ידה של הממשלה וכוחות הביטחון הביאו עלינו את המצב הנורא הזה, כפי המתואר בישעיהו (לז, ג): "יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה". דם יהודים נשפך כמים יום יום. מדיניות הממשלה הפכה בארצנו דם יהודים כהפקר. מאז זרח עלינו אור הגאולה בשוב ה' את שבות עמו, לא היינו במצב נורא כזה, גם בתקופת המנדט הבריטי לא היה דמנו הפקר כפי שהוא היום.

המשטרה וכוחות הביטחון, נועדו כביכול רק להגן על המרצחים שלא יבולע להם על ידי ההמון הזועם והרותח מדמם של יהודים.

לאור ההתערערות המוחלטת של ביטחוננו, מצווה מן התורה להפגין ולמחות בכל כוחינו נגד מדיניות הממשלה כדי לקיים את המצווה "וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז), ולמלא החזון "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם" (עובדיה א, יח).

וממסכת שבת דף נה, א, נמצינו למדים שמצוות תוכחה ומחאה נגד השלטון היא חמורה ביותר, עד שהעבירה עצמה נזקפת לחובתו של זה שיכל למחות ולא מחה, וכן אמרו שם (נד, ב): שכל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו ולא מיחה נתפס על עוון בני עירו, ואם יכל למחות בכל העולם ולא מיחה, נתפס על עוונות העולם כולו. וכך פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ז'. ובסנהדרין כ"ז, ב', דרשו את הכתוב: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו", איש בעוון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה לזה, שהיה בידם למחות ולא מיחו.

ושנינו במסכת ערכין טז, ב: עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה. ופסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ז' כדעת רב, שתמיד חייב אדם להוכיח את החוטא עד שיכהו ויאמר לו איני שומע. ומכאן למדנו שההפגנות צריכות להיות חריפות, אבל אין היתר למפגינים להשתמש באלימות פיזית כנגד השוטרים וכוחות הביטחון.

הפגנות מחאה אלו צריכות להקיף את כל המוני בית ישראל. זה כולל עימות לא-אלים עם כוחות הביטחון שאינם מגינים על חיינו. יש לארגן אסיפת מחאה אדירות של מאות אלפי איש, כל אשר דם יהודי יקר בעיניו, להתאסף בכיכרות הערים הגדולות תוך זעקה גדולה ומרה ובדרישה חד-משמעית להטלת עונש מות על מרצחים, ככתוב (במדבר לה, לג): "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". זהו צו השעה המוטל על כל יהודי בארץ הזאת להשתתף בנערינו ובזקנינו במפגני מחאה אלו, ובדרישה תקיפה לממשלה: הפסיקו מיידית את שפיכות הדמים המשתוללת לנגד עינינו, כמצוות התורה: "הבא להורגך השכם להורגו".

ונזכה לקיום דבר ה' בפי נביאיו: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ", "וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל".

החותם בדמע

הרב שלמה גורן

סימן ה' – סירוב פקודה

בעקבות ההסכמים הראשוניים עם אש"ף 'הסכמי אוסלו'. בהם התחייבה ממשלת רבין באופן עקרוני להסיג את צה"ל משטחים ביש"ע שלחתי לרב שאלה. תשובת הרב גורן התפרסמה בגיליון רבני יש"ע מס' 14 בג' בטבת תשנ"ד. כאן מודפסת השאלה והתשובה המלאה.

 

ב"ה יא בכסלו תשנ"ד

לכבוד הרב הגאון שלמה גורן שליט"א,

הרב הראשי לישראל (תשל"ג-תשמ"ג).

  • למרבה הצער עולה בזמן האחרון שאלה כאובה: האם חייל שמקבל פקודה לפנות ישוב יהודי מיש"ע חייב לסרב לבצע פקודה זו משום שהיא נוגדת את מצוות ישוב הארץ, או שמא מאחר והממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי הטילה עליו לפנות ישוב, עליו לבצע את הפקודה.
  • בזמן האחרון עורכים בצבא סדרות חינוך בנושא זה, וכל חייל נשאל: במידה ותקבל פקודה לפנות ישוב, האם תמלא אחר הוראות הפקודה או לא? ומאחר וחיילים רבים עונים שלא יבצעו את הפקודה, נציגי חיל חינוך מסבירים להם שזו חובה דמוקרטית וכו', ואף מאיימים ומודיעים שיש עונשים חמורים לסירוב פקודה. וחיילים רבים שואלים האם הם יכולים להסתיר את דעתם ממפקדיהם כדי שלא להגיע לעימות עמם, דבר שעלול להתנקם בהם, באפשרויות הקידום לקצונה.
  • מאחר שהנושא עקרוני וכללי הננו מבקשים מכבודו לענות שתי תשובות, תשובה אחת תמציתית שנוכל לפרסמה ברבים (בעשרות אלפי עותקים) ותשובה שנייה ארוכה יותר עם מקורות ונימוקים, שתפורסם במסגרת מצומצמת יותר.

 

 

נ"ב אגב שאלה זו, אפנה בשאלה שמטרידה כיום רבים ביחס לדעת הרב בנושא הגולן. כי כפי שהבנתי הרב מייחס גם לגולן ערך של ישוב הארץ אלא שמדרגתו נמוכה יותר, אלא שמאחר שהרב צפה שממשלת ישראל לא תוכל לעמוד בלחץ הבינלאומי, וודאי תיסוג מחלקים בארץ, ולכן התיר הרב לסגת מהגולן כדי לשמור על עיקר הארץ המקודשת – יהודה ושומרון. משום שאם מצב המלחמה עם סוריה יסתיים, לא יהיה יותר לחץ ממשי על ישראל לוותר על יש"ע. והשאלה האם גם כיום, לאחר שהממשלה הסכימה להיכנס לתהליך שעיקרו וויתור על יש"ע, יש מקום להתיר נסיגה מהגולן.

אליעזר מלמד

מזכיר רבני יש"ע

מכתב התשובה:

ב"ה ט"ו בכסלו תשנ"ד

29 בנובמבר 1993

לכבוד יקירנו ומיודענו

הרה"ג ר' אליעזר מלמד שליט"א

רבה של המושבה הר-ברכה ומזכיר רבני יש"ע

שלומך ישגה,

לשאלותיך מתאריך י"א בכסלו תשנ"ד, האם חייל שמקבל פקודה לפנות ישוב יהודי מיש"ע צריך לסרב לבצע פקודה זו, משום שהיא נוגדת את מצוות ישוב הארץ, או שמא מאחר שהממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי הטילה עליו לפנות ישוב, עליו לבצע את הפקודה.

שתי תשובות לי על הנ"ל:

א. ברור כי לפי ההלכה חייל שמקבל פקודה הנוגדת את חוקי התורה, עליו לקיים את ההלכה של התורה ולא את הפקודה החילונית. קל וחומר ממלך, שדרשו חז"ל במס' סנהדרין מ"ט, א', את המקרא (יהושע א, יח): "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת", יכול אפילו לדברי תורה? תלמוד לומר: "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ". ופירש רש"י: "רקין – מיעוטין. שאם בא המלך לבטל דברי תורה, אין שומעין לו". וכך פסק הרמב"ם בהלכות מלכים (ג, ט): "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה, הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד, דברי הרב קודמין. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעין לו". על אחת כמה וכמה שאין לציית לפקודה צבאית הנוגדת את מצוות התורה, והרי ברור שמצוות ישוב ארץ ישראל היא חמורה, מפני שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כמו ששנינו בתוספתא עבודה זרה (פ"ד ה"ג), וכן שנינו בספרי דבי רב פרשת ראה (פיסקה פ'), הדורש את הפסוק "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ברור איפוא שפקודה מהצבא, המפירה את המצווה החמורה הזאת, אין לה תוקף. מה אם מצווה דוחה את פקודותיו של המלך, על אחת כמה וכמה שהיא דוחה פקודות של הצבא.

מכאן תשובה לספקותיך שכתבת "או שמא מאחר שהממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי הטילה עליו לפנות ישוב יהודי, שמא עליו לבצע את הפקודה". הרי גם המלך נבחר בישראל בצורה דמוקרטית[9] ועל פי נביא, אף על פי כן אין כח בפקודת המלך לדחות קיום מצווה כנ"ל, למרות שמעמדו של המלך עולה על מעמד של כל ממשלה חילונית בישראל. בודאי שאין בסמכותה להכריח חייל לעבור על מצוות התורה.

בנידון דידן לא רק מצוות ישוב ארץ ישראל עומדת בפני הפקודה הצבאית אלא גם איסור "לא תחנם" שדרשו חז"ל במס' עבודה זרה כ', א': לא תתן להם (לגוים) חניה בקרקע. וכן פסק הרמב"ם בפרק י' מהלכות עבודת כוכבים הלכה ד', שאסור למכור לנכרים קרקע בארץ ישראל, כמו שכתב שם הרמב"ם: "ומפני מה אין מוכרין להם, שנאמר: ולא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת עראי היא". וכאן הרי (פקודת) פינוי הישובים מיהודה ושומרון היא כדי להסגיר את האדמה של הישובים לערבים, שהיא עבירה כפולה ומכופלת, בודאי שאין לכפות על חייל לעבור כמה עבירות חמורות של התורה.

תשובה שניה נוספת לשאלתך היא, כי הממשלה הזאת אינה נשענת על רוב יהודי, אלא על קולות של הערבים, ומבחינת ההלכה אין לה תוקף של רוב, לכן הוראות הממשלה לפנות את הישובים היהודים אין לה שום תוקף וסמכות של רוב העם. אי לזאת, ברור שהחיילים צריכים לסרב לפקודות לפנות ישובים יהודים בארץ ישראל הסותרות את מצוות התורה, ועל זה אמרו חז"ל: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב שומעין".

בנוסף לכך, הרי מקרא מפורש הוא בתורה (במדבר לג, נא-נה): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם… וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ… וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ". על אחת כמה וכמה שאסור לנו באיסור חמור ביותר לפנות ישובים יהודים שבנו אותם בעמלם ויושבים בהם יהודים, כדי להסגיר אותם לערבים, שאין להם חלק ונחלה בארץ הזאת.

כיצד יענו חיילים לשואליהם

באשר לשאלה ב' איך יענו החיילים שנשאלים בסדרות חינוך, אם יבצעו את הפקודות לפנות ישובים יהודים, תשובתי היא שעליהם לשתוק ולא לענות על שאלות אלו, כי אסור להם לשקר ולומר שהם יצייתו לפקודה, כי "מדבר שקר תרחק", ולענות שהם יפרו את הפקודה גם כן אינם צריכים, כדי לא לעורר נגדם שנאה, לכן מוטב שישתקו ולא יענו עליה כלל, ויקיימו את מאמר חז"ל: "מלה בסלע שתיקה בשני סלעים".[10]

זוהי תשובתי הברורה בנידון, והנך רשאי לתמצת אותה כפי הצורך. אני לא יכולתי לקצר אותה ולענות לך ללא הנימוקים הנ"ל.

בברכת התורה והארץ

הרב שלמה גורן

 

נ.ב. מה שהינך שואל בשולי המכתב על דעתי כעת אודות הגולן.[11] לתשובת שאלה זו אני זקוק לאריכות דברים, לכך אמנע מלהשיב עליה כעת, ועוד חזון לבעית הגולן.[12]

ש.ג.

 

מדברי הרצי"ה קוק זצ"ל (סעיף ג' מכרוז שנכתב בי"ד באלול תשכ"ז, מובא בארץ הצבי עמ' יט): "אין שום צד היתר, לאיסור תורה זה של מסירת נפש קרקעותינו לגויים, ח"ו, לצמיתות ובהחלט, ולפיכך החיוב מוטל על כל אדם מישראל, ועל כל גדול תורה מישראל, ועל כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז, ומן השמים יסייעונו".


[9]. שאלתיו אח"כ על המקור לכך, והשיב שאפשר להסתמך על הגמרא ברכות נה, א: "אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור". והוספתי זאת במה שנתפרסם בגיליון רבני יש"ע.

[10]. עלי לספר כאן, כי בתחילה רצה הרב גורן להשיב, כי החיילים חייבים לומר שלא יקיימו את הפקודה, וכך גם התבטא בעל פה בתקשורת. ובשיחה בישיבה הביא לכך ראיה (אולי מים של שלמה, ב"ק פ"ד אות ט): "… דאסור לשנות דברי תורה אף כי הסכנה, וחייב למסור עצמו עליה"). והתווכחתי שאם לא יענו דבר, מה איסור יעברו. והוספתי להפציר בו להקל בזה עבור הקצינים או החיילים הרוצים להתקדם בצבא, ובדוחק נעתר להסכים שאינם חייבים לומר את האמת, ובלבד שלא יאמרו שיצייתו לפקודה, וכך כתב בתשובתו. אולם ברור שחייל שהיה אומר באומץ שיסרב היה זוכה לכבוד רב מאת הרב גורן.

[11]. שאלתי התבססה על דברים שאמר לי בעל פה.

[12]. ולבסוף לא זכינו שיבאר דבריו אלו בהרחבה.

סימן ו' – דברי חיזוק למתנחלים

מאת הרב שלמה גורן

דברים אלו נתפרסמו בשולי התשובה על 'סירוב פקודה' בגיליון רבני יש"ע 14, ג' בטבת תשנ"ד.

כ"ה בכסלו תשנ"ד

לרב אליעזר מלמד שלום.

לפי בקשתך הנני מעביר לך בזה דברי עידוד למתנחלים כסיום לתשובתי על סירוב הוראות הממשלה והצבא לפנות ישובים.

ובימי סער וסופה אלה, כאשר דם ישראל נשפך כמים וממשלת ישראל עומדת להרוס את כל אשר הושג בדמם של בנינו, ורואים אנו בנפילתם על ידי מרצחים של גבורי כח ורוח מבין המתנחלים, בהגינם בגופם וברוחם על שלימות ארצנו הקדושה. בימים אלו העם כולו חייב להעלות על נס את בניו ובוניו המתנחלים ביהודה שומרון וחבל קטיף מקדשי שם שמים, העומדים יום יום בקו האש, מוסרים נפשם ומסכנים חייהם על מצוות ישוב ארץ ישראל, פשוטו כמשמעו.

אל יפול רוחכם מן המצב הלאומי והבטחוני הנורא, שהתדרדר על ידי הממשלה הנשענת על רוב ערבי, וכל החלטותיה מכוונות לוויתורים על נחלת אבותינו. אל תתייאשו מן התקוה לשמור על שלימות ארצנו. המאבק ההירואי וההיסטורי למען נחלת האבות חייב להימשך. עלינו לגייס לעזרתכם את העם כולו בארץ ובתפוצות. נעמוד כולנו כחומה בצורה נגד הבוגדים בארצנו ובתורתנו הקדושה. נאמר לממשלת "השלום" כביכול את חזון ישעיהו (נט, ח): "דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם… כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם". ו"אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים" (ישעיהו נז, כא), "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵ-ל" (ישעיהו ח, י). הבטחת הקב"ה בברית בין הבתרים (בראשית טו, יח): "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל" תקום לעולם ולנצח נצחים.

סימן ז – מעמד ממשלה שאינה נתמכת ברוב יהודי

בגיליון רבני יש"ע מס' 16, ל' בשבט תשנ"ד, נתפרסמה תשובתו של הרב גורן זצ"ל, תחת הכותרת: "לממשלת המיעוט של רבין אין כיום סמכות ואין להוראותיה תוקף מחייב" מאת הרב הגאון שלמה גורן (הרב הראשי לישראל תשל"ג-תשמ"ד).

יש לציין כי תשובה זו נכתבה זמן קצר אחר שהועלתה תביעה להעמידו לדין, אולם למרות שהדברים שכתב יכלו לעורר התנגדות מצד גורמים פוליטיים, משפטיים ותקשורתיים, הרב גורן זצ"ל לא נרתע והמשיך לומר את דברו בעוז. זכורני שבאותה תקופה, בעת שבא לשיעורו השבועי בהר ברכה, שאלוהו תלמידים מתוך דאגה האם אין חשש שיפגעו בו כפי שמדברים בתקשורת. אך הוא השיב בביטול: "מה אתם מפחדים? אני לא מפחד!" והמשיך בשיעורו כהרגלו. יתר על כן, לאחר שהיו מתקיפים אותו היה משיב לחורפיו דבר. ופעם לאחר שיום שלם הגיב בכל כלי התקשורת, בעברית ובאנגלית, על עניין בעלותנו על ארץ ישראל ו'סירוב פקודה', אמר לי בערב בערך כך: "זה היה יום חשוב ביותר, ב"ה כל היום דברתי בכלי תקשורת שונים, ברדיו בטלוויזיה (באו לביתו ולישיבת האידרא כדי לראיינו) ולעיתונות, ונקווה שבעזרת ה' הדברים יפעלו לטובה".[13]

גם לאחר פרסום הדברים על "מעמד ממשלה שאינה נתמכת ברוב יהודי" ראיינו אותו ברדיו, ובאר את דבריו בתוקף. וכדי לסכסך ולהתמיה את עמדתו בין השומעים, שאלוהו, האם אפשר לצרף בוחרים וח"כ דרוזים לרוב. והיה לו צער רב משאלה זו שנשאלה בשידור חי, כי אהב את העדה הדרוזית שבניה משרתים בצבא, אך לא הסכים לשנות מן האמת ועמד על דעתו דעת תורה שגם קולות של דרוזים אינם יכולים להכריע בנושאים אלו. דבריו שנתפרסמו בגיליון רבני יש"ע נלקחו מתוך התשובה שכתב אלי תוך שינויי לשון [כפי הבנתי, תוך שהוא סומך את ידו עלי, ואף לא דרש לראות את השינויים לפני שליחתם לדפוס, אולם אני שאלתיו פעמים רבות בטלפון, לצורך הבהרת הדברים]. כאן מובאת תשובתו המלאה:

 

ב"ה כ"ג טבת תשנ"ד

לכבוד מרן הרב הגאון שלמה גורן שליט"א

שלום רב

בתשובתו אלינו על השאלה, האם חייל צריך לסרב פקודה בעת שהיא נוגדת את ההלכה, כתב הרב גם "הממשלה הזאת אינה נשענת על רוב יהודי, אלא על קולות של הערבים, ומבחינת ההלכה אין לה תוקף של רוב, לכן הוראות הממשלה לפנות את הישובים היהודים אין לה שום תוקף וסמכות של רוב העם".

  • מהם היסודות ההלכתיים של קביעה זו?
  • האם כלל זה חל לגבי כל הוראותיה של ממשלה שאין לה רוב יהודי, או שמא רק לגבי הוראותיה בנושאים עקרוניים, ומהם הנושאים העקרוניים?

שאלות נוספות שאולי אין בהן צורך לענות עליהן כבר עתה הן:

  • בהגדרת רוב יהודי, האם מדובר ברוב של חברי כנסת יהודים, או מדובר בעמדתם של רוב הבוחרים היהודים. כלומר, חברי הכנסת הערבים אינם מייצגים את מלוא עוצמתם של הקול הערבי. למשל, עם מפלגת ש"ס יש למשלה רוב חברי כנסת יהודים, אבל כפי הנראה אין רוב בוחרים יהודים, באשר יותר מחמישה עשר חברי כנסת מהשמאל נבחרו בקולות ערביים, וקולות של כשני ח"כ נפסלו מפני שמפלגותיהם לא עברו את אחוז החסימה.
  • האם להחלטות קריטיות צריכים על פי ההלכה רוב מיוחס? האם ניתן ללמוד אולי מדיני נפשות שכדי לחייב צריכים רוב של שלושה עשר דיינים מול עשרה, שיש צורך ברוב מיוחס?

בתורה מראש

אליעזר מלמד

מזכיר רבני יש"ע השם רבני יש"ע

מכתב התשובה:

ב"ה כ"ו טבת תשנ"ד

9 בינואר 1994

 

לכבוד יקירי, שומר משמרת התורה וארצנו הקדושה

הרב אליעזר מלמד שליט"א

מזכיר רבני יש"ע רב המושב הר ברכה

שלומך ישגה לעולם,

 

לשאלתך במכתבך מתאריך כ"ג בטבת תשנ"ד על תשובתי אליכם מתאריך ג' בטבת תשנ"ד, בקשר למעמדה וסמכותה של ממשלת ישראל כיום, כאשר הממשלה הזאת אין לה רוב יהודי בכנסת, אלא נשענת על קולות של ערבים. וכתבתי לכם כי מבחינת ההלכה לממשלה הזאת אין תוקף של רוב, לכן הוראותיה, אם יוצאו, לפנות ישובים ביש"ע, אין להן תוקף וסמכות של רוב העם, והנך שואל כעת:

א) מה הם היסודות ההלכתיים של קביעה זו?

ב) האם כלל זה חל לגבי כל הוראותיה של ממשלה שאין לה רוב יהודי, או שמא רק לגבי הוראותיה בנושאים עקרוניים, ומה הם הנושאים העקרוניים?

תשובה: פסק ההלכה שלי, בכל הנוגע לסמכות הממשלה ומעמדה החוקי-הלכתי, כאשר (הממשלה) אינה נשענת על רוב יהודי אלא על חברי כנסת ערביים, המשלימים את הרוב שהממשלה הזאת נשענת עליו, ביניהם ישנם חברי כנסת ערביים שונאי ציון, המוכנים לתת יד להרס המדינה וכופרים בזכותנו הלאומית וההיסטורית על ארץ ישראל – אין סמכות ותוקף להחלטותיה. וזאת משום שאין צל של ספק שאין לצרף חברי כנסת ערבים אלו לרוב של הממשלה.

זאת אנו למדים ממקורות הלכתיים רבים.

המקור הראשון שאין לערבים בארץ ישראל זכות להוות חלק מהשלטון ולהשלים את הרוב של הממשלה, אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות מלכים (א, ד) על הכתוב בדברים (יז, טו): "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא", "ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך". וכך שנינו במסכת קידושין (עו, ב): "באו לפני רב יוסף אמר להם שנינו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך".

ובספר החינוך (מצוה תצ"ח) כתב: "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מעמידין אלא מזרע ישראל ראש שררה ואפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות. ונוהג איסור זה לעניין המלוכה, בזמן שישראל על אדמתן ביישובן, והוא מן האזהרות שהם על כלל הציבור, ולעניין שאר שררות בישראל נוהג איסור זה בכל מקום שהם, שאסור להם מהתורה למנות על הציבור אדם שאינו מבני ישראל" ע"כ.

נמצינו למדים מדברים אלו שחברי כנסת ערבים אין להם מעמד כחברי כנסת בכל הנוגע לסמכות שיפוטם על יהודים. אבל סמכות שיפוטם משתרעת אך ורק על הערבים, כמו שמצינו ברמב"ם הלכות מלכים (ט, יד): "וכיצד מצווין הן (הנכרים) על הדינים. חייבין להושיב דיינין ושופטים (נכרים) בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו, ולהזהיר את העם". יוצא מזה שהמגבלות על מינויים של נכרים לשררות כל שהם הן רק להימנות על יהודים, אבל כל שהשררה היא על נכרים, יכולים הם, ואולי מצווים הם להתמנות על כל השררות המכוונות לנכרים. אבל כל שהמינוי מכוון ליהודים, אין למנותם לכל דבר שבשררה. כפי שמזהירה התורה (דברים יז, טו): "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", כמו שמדגיש בעל ספר החינוך שאסור להם מהתורה למנות על הציבור אדם שאינו מבני ישראל.

אולם, על אף איסור זה של התורה להעניק סמכויות שלטון לנכרים על יהודים, מתעוררת השאלה האם האיסור הזה של התורה מעכב את המינוי אפילו בדיעבד, ככה שאם מינו נכרים לשררה על ישראל באיסור, ועברו על אזהרת התורה שאסרה למנות על הציבור אדם שאינו מבני ישראל, אם בדיעבד המינוי תופס והוא בעל סמכות במינוי הזה, גם על ישראל, או שמא גם בדיעבד אין למינוי תוקף חוקי משום שהוא נגד מצוות התורה. סביר להניח שבעיה הלכתית זו תלויה במחלוקת של אביי ורבא במס' תמורה (ד, ב) – אביי אומר: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעשה, אם עשה מועיל, דאי סלקא דעתך לא מועיל, אמאי לוקה. ורבא אמר: לא מועיל כלום, וזה שלוקה משום שעבר על מאמר התורה. והרי בכל מקום שנחלקו אביי ורבא הלכה כרבא לבד מיע"ל קג"ם, כמו שמצינו במסכת בבא מציעא (כב, ב), יוצא שגם בדיעבד אם בחרו בנכרים והעניקו להם סמכויות שלטון ובחרו אותם כחברי כנסת, לא מוענקת להם סמכות על הצבור היהודי, וממילא אינם מצטרפים לרוב כדי להכריע בנושאים לאומיים של ממשלת ישראל.

הכרעה זו, אם בדיעבד כשמינו נכרים לשלוט בישראל, המינוי בעל תוקף חוקי או לא, תלויה גם בבעיה עקרונית נוספת והיא, כל מקום שכתוב בתורה "לא תוכל" האם משמעו שאינו רשאי רק לכתחילה, או גם בדיעבד מה שעשו אין זה תופס, כמו שאנו מוצאים בספרי דבי רב בפרשת 'כי תצא' (דברים כא, טז) על הכתוב "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר", דרשו בספרי פיסקא רט"ז "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר – מלמד שאינו רשאי לבכר. יכול לא יהיה רשאי לבכר, ואם בכר יהיה מבוכר? תלמוד לומר: לֹא יוּכַל לְבַכֵּר הא אם בכר אינו מבוכר". יתכן והוא הדין בנידון דידן שכתוב "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי". אם נתן עליו איש נכרי כאילו לא נתן. אולם גם הכתוב הנ"ל "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר", גם הוא נתון במחלוקת גדולה בין הספרי לירושלמי במסכת בבא בתרא פרק ח' הלכה ד', ובין ר' חגיי ור' אלעזר בירושלמי שם, שכן שנינו שם בירושלמי: ר' לא השווה את הבכור לאחיו. אמר להם ר' חגיי ולא מקרא הוא לֹא יוּכַל לְבַכֵּר, אמר ר' לעזר העבודה שיכול אלא שאינו רשאי. הרי לפנינו שיטת ר' אלעזר החולק על הספרי וסובר שהאיסור לֹא יוּכַל לְבַכֵּר פירושו לכתחילה, אבל בדיעבד יכול הוא להעביר את הבכורה מבנו הבכור.

כן מצינו בספרי בפרשת 'ראה' (דברים יב, יז, פסקה עב): "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ", ר' יהושע בן קרחה אומר: "יכול אני אבל איני רשאי, כיוצא בו אתה אומר (יהושע טו, סג): וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם, יכולים היו אבל אינם רשאים". ופירש רש"י שם: לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה וכו'. אבל משם אין לנו הוכחה אם בכל מקום שכתוב "לא יוכל" אם עברו על האיסור מה שעשו עשו. אולם הרמב"ן בפרשת 'כי תצא' על הכתוב "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר" כותב הרמב"ן: המשווה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה, ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין. הוא הדין בנוגע לבעייתנו בנוגע לאיסור "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי", שהרמב"ן משווה אותו לאיסור "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר", בדיעבד אם מינו איש נכרי על ישראל אין המינוי תופס לדעת הרמב"ן.[14]

טעם הלכתי נוסף שלא לצרף ערבים לרוב של הממשלה

קיימת עוד סיבה הלכתית שלא לצרף ערבים לרוב של הממשלה, על יסוד הגמרא במסכת סנהדרין (כו, א) הדורשת את הכתוב בישעיה (ח, יב) "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר". ודרשו חז"ל, כלומר קשר של רשעים הוא, וקשר של רשעים אינו מן המניין. וכוונת הכתוב כפי מה שנאמר שם בגמרא, בזמן שצר סנחריב על ירושלים רצה שבנא אשר על הבית, ורוב הקהל בירושלים להיכנע לסנחריב ולהסגיר לו את ירושלים, אבל חזקיה המלך ומיעוט העם שהיו אתו התנגדו לכניעה לסנחריב. ושבנא שהיה ממונה על ביתו של חזקיהו, כתב פתק ושלח אותו לסנחריב מחוץ לירושלים על ידי חץ לאמור שבנא וסיעתו השלימו לעבוד אותך, חזקיה וסיעתו לא השלימו, שנאמר (תהלים יא, ב): "כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר". והיה חזקיהו המלך מפחד שמא חס ושלום יטה הקב"ה דעתו עם רוב שרוצים להשלים עם סנחריב. בא נביא ואמר לחזקיהו: "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר", כלומר קשר של רשעים הוא וקשר של רשעים אינו מן המניין. ופירש שם רש"י לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר, אל תחשוב בדעתך שמניינו של שבנא יחשב כמניין להחשב כרוב. מפני שהוא קשר של רשעים ואינו מן המניין.

נמצינו למדים שעל אף שהיה לשבנא רוב בדעת הקהל בירושלים להשלים עם סנחריב ולא להלחם בו, ולחזקיהו היה רק מיעוט בעם, פסק הנביא שהרוב של הרשעים המבקשים להיכנע לסנחריב, אינו נחשב כרוב לגבי המיעוט שהיה נאמן למלך שלא הסכימו להיכנע לסנחריב. הוא הדין בבעיה שלנו, הרוב הנשען על ערבים, ביניהם הידועים בשנאתם לישראל, אין לצרף אותם לרוב ואין למנות אותם ואת חברי הכנסת השמאלנים שמבקשים להיכנע לטרוריסטים כדי להשלים את הרוב בכנסת.[15] ערבים אלה בודאי שאין לצרפם כרוב כדי להסגיר חלקים מארץ ישראל לערבים. כי דינם של אלו כרוב של שבנא שביקש להיכנע לסנחריב ולהסגיר לו את ירושלים. מזה ברור שהערבים בקרב חברי הכנסת התומכים בממשלה כדי להסגיר חציה המקודש של ארץ ישראל למרצחים, הם קשר של רשעים ואינם מן המניין, ונמצאת הממשלה הנוכחית פועלת רק מכוח מיעוט של העם ומאבדת את סמכותה.

פסק הלכה זה חל על כל הוראות הממשלה שאין להן תמיכה של רוב יהודי.

באשר לשאלתך השניה, האם פסק הלכה זה חל לגבי כל הוראותיה של הממשלה שאין לה רוב יהודי (או שמא רק לגבי הוראותיה בנושאים עקרוניים, ומה הם הנושאים העקרוניים). תשובתי היא, שבכל נושא שאין לממשלה תמיכה של רוב יהודי בכנסת, אין החלטותיה שרירות ולא קיימות, באשר הן מבוססות על מיעוט של העם היהודי, וכלל גדול הוא בתורה בכל דבר דין ומשפט "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). לכן ממשלה שנשענת על ערבים שמשלימים את הרוב שלה, נחשבת כממשלת מיעוט לכל דבר.

החותם בברכת התורה

הרב שלמה גורן

 

דברי מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

על ממשלת מיעוט

בעקבות הבחירות שלאחר מלחמת יום הכיפורים קמו שתי ממשלות מיעוט יהודי. הראשונה על ידי גולדה מאיר, ממשלה ששרדה חודש בלבד. השנייה על ידי יצחק רבין (שכבר אז חטא בזה). הרצי"ה יצא במחאות נמרצות כנגד הממשלה וכנגד המפד"ל שהסכימה להצטרף אליה. הוא דרש כי קודם יפרקו לגמרי את ממשלת המיעוט ורק אח"כ תוכל המפד"ל להצטרף. לשתי הממשלות המפד"ל הצטרפה (עי' במערכה הציבורית עמ' קט). הציטוט שלהלן הוא סעיף ב' בכרוז שנכתב בי"ז בתמוז תשל"ד, והובא ב"ארץ הצבי" עמ' סט (ועי' שם פרק שלם בנושא זה):

"קידוש השם הוא יסוד ושורש לכל התורה כולה, וחילול השם הוא יסוד ושורש להריסת כל התורה כולה. קידוש השם הוא כבוד השם והוא המתגלה בכבוד עם השם, קרובו וסגולתו, "ושכנתי בתוך עמי" – "ונקדש בכבודי", ברוממות קרנו ישועתו וגאולתו, בתפארת ממלכתיותו ומדינתו. חילול ה', שאין כמוהו, לשם השם יתברך, בורא העולם וקורא דורותיו ומציב גבולותיו גבולות עמיו ועמו-חלקו, הוא הטראגי-קומדיה, של ביזוי עמנו ומדינתנו בהרכבת ממשלת מיעוט זו על מדינתנו. ו"אין מקיפין בחילול השם". לרקבון אין תיקון ואין ריפוי ואין שכלול בהצטרפות אליו חס ושלום, אלא בפיסולו וביטולו היסודי והמוחלט, – ובהתחדשות בריאותית יסודית ושורשית".


[13]. אגב בסקר שנתפרסם באותם ימים ב'ידיעות אחרונות' בביצוע מכון 'דחף' בהנהלת ד"ר מינה צמח, נמצא כי 54% שללו נקיטת צעדים נגד הרב גורן. לעומת 41% שתמכו בנקיטת צעדים נגדו. כמו כן 32% תמכו בסירוב פקודה לפינוי ישובים. כנראה שדבריו האמיצים והברורים של הרב גורן אכן השפיעו בשעתם על דעת הקהל.

[14]. בגיליון קיצרתי מפני קושי הדברים ואריכותם, ובמקום שלוש הפסקאות "אולם" "הכרעה" "כן", כתבתי: "ואם עברו ומינו אותם, אין למינוי זה תוקף וסמכות כפי שעולה מדעת רבא בתמורה (ד, ב). וכן בספרי (דברים כא, טז) פיסקא רט"ז. ורמב"ן בפרשת כי תצא על הפסוק לֹא יוּכַל לְבַכֵּר".

[15]. בגיליון רבני יש"ע השמטתי את המשפט על חברי הכנסת השמאלנים.

סימן ח – על חברון

ב"ה ח' בטבת תשנ"ד

20 בינואר 1994

לכבוד יקירי

שומר משמרת הקודש בארצנו הקדושה ומקראיה

הרב אליעזר מלמד שליט"א

מזכיר רבני יש"ע

ורב המושב הר ברכה

שלומך ישגה לעולם,

במכתבך אלי מי"ט בטבת הנך שואל:

  • האם מותר לחיילים לסרב לבצע פקודה שביסודה היא פוליטית, כגון פיזור הפגנות וחסימות התיישבות, ולטעון שזהו תפקידה של המשטרה ולא של צבא העם?
  • במידה ועל פי ההלכה הם חייבים לבצע את הפקודה למרות שהיא מנוגדת למדיניות הנכונה על פי התורה, האם הם צריכים לבצע אותה כפי שכפאו שד, ובכך למעט את השתתפותם בפעולה זו?
  • האם חיילים צריכים למחות נגד פקודות אלו וכיצד ימחו?

תשובה

כדי לענות לך על שאלתך הראשונה עלינו לקבוע את דעת ההלכה ביחס להפגנות הנערכות נגד מדיניות הממשלה ביחס להסגרת חלקים מארץ ישראל המקודשת לערבים ולרב המרצחים, מכיון שהברית שכרתה הממשלה עם ראש ארגון הטרור אש"ף בעולם נוגד בעליל את תורת משה רבינו, באשר התורה מזהירה אותנו (דברים ז, ב): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם", וכן כתוב (במדבר לג, נא-נב): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם" "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ", "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ", כן ישנן אזהרות רבות בתורה שלא להסגיר חלקי ארץ ישראל לנכרים, כגון הכתוב (שמות כג, לג): "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי", והממשלה הזאת בברית שכרתה עם ראש ארגוני המרצחים הפירה את כל מצוות התורה בנדון זה, לכן ברור שעל כל יהודי שומר תורה ומצוות מוטלת חובה למחות ולהפגין נגד הפרות חמורות אלו של תורת ישראל על ידי ממשלת ישראל.

מצות מחאה נגד מדיניות הרסנית של הממשלה היא מצוה מן התורה, כמו שכתוב (ויקרא יט, יז): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". וכבר פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ז': "כל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם". וכן שנינו במסכת שבת נד, ב: "כל מי שאפשר למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו וכל שאפשר למחות בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו".

מצוות מחאה זו של התורה ניתנת לקיים על ידי הפגנות הנערכות על ידי יחידים וברוב עם, כמחאה נגד הפרת התורה ע"י ממשלת ישראל, בתנאי שההפגנות נערכות ללא אלימות, כמו שלמדנו ממסכת ערכין טז. ב, ששאלו שם עד היכן מצות תוכחה? ונחלקו בשאלה זו רב ושמואל. רב אמר עד הכאה, כלומר עד שיקצוף האיש שמוכיחים אותו ויכה את המוכיח, ושמואל אמר עד קללה, כלומר שיקלל את המוכיח, כמו שפירש רש"י שם. אבל המוכיח אסור לו לנהוג נגד החוטא באלימות. הוא הדין בכל הנוגע לכחות הביטחון אסור לנהוג נגדם באלימות פיסית.

נמצינו למדים שחיילים הנשלחים לפזר הפגנות הם שליחים לדבר עבירה, באשר הם נשלחים לפעול נגד חוקי התורה, וכבר בררנו בתשובתנו העקרונית מתאריך ט"ו בכסלו תשנ"ד 29/11/93, שחייל המקבל פקודה להפר את חוקי התורה עליו לסרב למלא פקודה כזאת, כמו שפוסק הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מלכים הלכה ט': "המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצות קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי התלמיד דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעין לו".

לכן יש לקבוע בברור שכל הפגנה שמטרתה למחות נגד המדיניות ההרסנית של הממשלה להסגיר חלקים מקודשים ביותר של ארץ ישראל לידיו של רב המרצחים מארגוני הטרור בעולם. היא בניגוד גמור לתורת משה רבינו וההפגנה נגד ההסכם היא מצות עשה מן התורה על פי הכתוב "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". לכן, החיילים הנקראים לפזר בכח הפגנות בלתי אלימות אלו של נאמני התורה עליהם לסרב למלא פקודה זו.

גם יעודו העליון של צה"ל אינו לפעול נגד יהודים ולהפריע להם לקיים מצוות התורה, אלא להגן על עם ישראל מפני כל צר ואויב מבחוץ ולא להתכתש עם יהודים הבאים לקיים את מצוות התורה.

זוהי תשובתי הברורה לפי ההלכה בכל הנוגע לפקודה שמקבלים חיילי ישראל לפזר בכח הפגנות שקטות, נגד הברית שכרתה ממשלת ישראל עם רב המרצחים.

לפי תשובה זו אין מקום לשאלה השנייה שבמכתבך.

הכותב וחותם לכבוד התורה וארצנו הקדושה

הרב שלמה גורן

סימן ט – היחס להסכמים עם ארגוני המחבלים

סימן ט – על חברון

לאחר אירועי מערת המכפלה, בהם נהרגו עשרות מוסלמים על ידי ד"ר ברוך גולדשטיין, הועלתה יוזמה בממשלה להחריב את הישוב היהודי בחברון. בעקבות זאת שלחתי שאלה לרב גורן. יש לציין כי הרב גורן זצ"ל הרגיש קשר עמוק במיוחד לחברון. במלחמת ששת הימים כשהכוחות החלו לנוע לכיוון חברון, האיץ הרב גורן בנהגו לנסוע לחברון, ויצא שהגיעו ראשונים למערת המכפלה וכבשוה, ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחד היהודים עליהם. תשובתו פורסמה בגיליון רבני יש"ע מס' 17 ו' בניסן תשנ"ד.[16]

ב"ה כ"ג אדר תשנ"ד

6 במרץ 1994

לכבוד מזכיר רבני יש"ע

הרב אליעזר מלמד שליט"א

ורבו של הישוב הר ברכה

שלומך ישגה,

במכתבך מתאריך י"ט באדר תשנ"ד, הנך כותב כדלהלן: "בעקבות האיומים של שרים מהממשלה להרוס את הישוב היהודי בחברון, הנני שואל מה יחס ההלכה לאיומים אלו, וכיצד צריך להגיב כלפי איומים אלו?"

תשובה: איומי שרי הממשלה (בממשלת המיעוט היהודי) על הישוב היהודי בעיר הקודש חברון תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, מזעזעים ומקוממים עד מעמקי הנפש כל יהודי נאמן לעמו ולארצו. באשר הישוב היהודי בחברון הוא הישוב ההיסטורי הותיק ביותר בארץ ישראל. חברון היא עיר האבות ועריסת מלכות בית דוד שהתקיים (בה ישוב יהודי) מאז חורבן הבית השני, ונחרב בחודש אב שנת תרפ"ט 1929, בפוגרום האיום שערכו ערביי חברון הרוצחים בישיבת חברון הקדושה, שהועברה כולה מסלבודקה שבליטא. הם עשו זאת בהדרכתם של הקאדים של חברון שהורו להם לרצוח ולאנוס את הנשים היהודיות של תושבי חברון, והם עשו כך, וסך הכל רצחו מן הישיבה ומתושבי העיר 64 יהודים ביום שבת קודש ואנסו נשים רבות, לעיני השמש והירח, לפי הוראות המואזינים במסגדים. ומן הפוגרום הנורא הזה נותרו לפליטה יהודים מעטים שהצליחו להתחבא עד יעבור זעם.

את השנאה התהומית של ערביי חברון ליהודים ואת מעשי הרצח שלהם ביהודים יש ללמוד גם מפשע היסטורי איום אחר שביצעו ערביי חברון במלחמת השחרור בחודש אייר תש"ח בשנת 1948, לאחר שגוש עציון, על ארבעת הנקודות שבו, נכנעו ללגיון הערבי, חתמו על כתב כניעה ומסרו את הנשק שלהם ללגיון והניפו דגלים לבנים. בא אספסוף ערבי מזוין מחברון והרגו את כל הנותרים בחיים – 164 לוחמים שנשארו בגוש נהרגו אחרי הכניעה ולא נותרה מהם נשמה, חוץ מקשרית אחת שנפצעה והעבירו אותה בעודה בחיים מהגוש.

הפורעים הערבים גם לא קברו את הנרצחים, אלא השאירו אותם בתוך תעלות הקשר למאכל לעוף השמים ולחיות הארץ ובבונקרים שהרסו אותם בחומר נפץ. לאחר שנה מההרג קבלתי אישור מועדת שביתת הנשק להיכנס לגוש כדי לאסוף את עצמות הנופלים. האספסוף הערבי רצח ושדד את כל אשר היה בגוש והשאירו בגוש אדמה חרוכה. זוהי דוגמא איומה ביותר על חמת הרצח שפיעמה תמיד בקרב ערביי חברון, הגרועים מכל המרצחים שפעלו בארץ.

והנה מאז הפוגרום שערכו ערביי חברון ביהודים בשנת תרפ"ט 1929, חרב הישוב היהודי בחברון, ולא שבו אליו עד שחרורה של העיר במלחמת ששת הימים.

חברון היתה ראשית ממלכת דוד, שמלך בחברון שבע שנים, ורחבעם בנו של שלמה המלך בנה את חברון כעיר נצורה (ככתוב בדברי הימים ב' יא, ו). וכשעלו בני הגולה מבבל, בתחילת הבית השני, התיישבו בחברון ובנותיה, וככתוב בספר נחמיה (יא, כה). וכנראה נשארה חברון עיר נצורה בידי האדומים שכבשו אותה מהיהודים עד תקופת החשמונאים. אז לכדו יהודה המכבי ואחיו את חברון ואת בנותיה "ויהרסו את המבצר ואת המגדלים מסביב שרפו באש" (ספר החשמונאים א' ה, סב).

התייר הגדול ר' בנימין מטודילה ביקר בחברון בשנת 1171 ומצא אותה חרבה, ורק יהודי אחד חי בה "ובעמק השדה בשדה המכפלה שם העיר, והיא היתה כנסת יהודים בימי הישמעאלים, אבל אם יבוא יהודי שיתן שכר לשוער של המערה, יפתח לו פתח ברזל שהיה עשוי בימי אבותינו ע"ה וירד אדם למטה בנר דלוק בידו וכו', ושם חביות מלאות עצמות מישראל שהיו מביאים שם מתיהם בית ישראל כל אחד ואחד עצמות אבותיו ומניחם שם עד היום הזה. ובקצה שדה המכפלה ביתו של אברהם אבינו ע"ה, ומעיין לפני הבית, ואין מניחין שם לעשות בית מפני כבוד אברהם". גם בזמן שכבש צאלח-א-דין את חברון לא פסק הישוב היהודי מחברון עד שנחרב בפוגרום הערבי בשנת תרפ"ט 1929.

בשנת 1211 מצא בה ר' שמואל ב"ר שמשון ובני לווייתו יהודים שהלכו בחצות הלילה למערת המכפלה להתפלל. בשנת 1267 בא הרמב"ן לחברון, ולדברי הרי"ץ חילו מהמאה ה-14 היתה אז בחברון קהילה גדולה של יהודים ורבים מהם היו אורגים ועסקו בצביעת צמר ובניפוח זכוכית, שעד היום הוא אחד מענפי המסחר הגדולים בחברון.

במאה ה-15 בשנת 1490 חיו בחברון כ-20 משפחות יהודיות, מהם מאנוסי ספרד שברחו מן האינקוויזיציה לחברון. ובמאה ה-16 לא נמצאו בחברון אלא 10 משפחות, ור' מלכיאל אשכנזי קנה בשנת 1540 מן הקראים חצר גדולה ויסד שם קהילה יהודית ומאז נתרבו מספר היהודים בחברון.

בשנת 1619 פרצה מגפה בחברון ורבים מתושביה היהודים נמלטו לעזה, ביניהם היה הגאון בעל 'חסד לאברהם'. וכשנעצרה המגפה שבו אליה היהודים.

בשנת 1813 נאסרו רבני חברון על ידי השלטונות, כדי להכריח את הקהילה לשלם מס שהוטל עליה, ורבני העיר שלחו שליחים לאירופה לשלוח כסף לפדות את האסירים, באמסטרדם נוסד ועד מיוחד לעזור להם. ובקיץ של שנת 1834 כבש איברהים פשה את חברון וחילו ערך פוגרום ביהודים, אבל הישוב היהודי נשאר שם.

בשנת 1850 עלו לחברון חסידי חב"ד, שישבו בצפת וטבריה ויסדו בחברון עדה מיוחדת. ומאז היוו אנשי חב"ד את רוב היהודים האשכנזי בעיר.

בשנת 1910 (תע"ר) עלה מספר היהודים בחברון לאלף ומאה. בין המקומות המקודשים בחברון, לבד ממערת המכפלה, הוא בית הכנסת העתיק על שם אברהם אבינו בו מתפללים ביום השבת וחג. עד חורבנה היהודי של חברון בשנת תרפ"ט היו בחברון ארבעה בתי כנסת – שניים של ספרדים ושנים של אשכנזים, וארבעה בתי מדרשות וישיבות.

מכל זה אנו רואים שהקהילה היהודית היתה קיימת בחברון כמעט באופן רצוף במשך אלפי שנים מאז תקופת החשמונאים ואילך. חשוב להזכיר שגם בתקופת הבית השני היו עיניהם של הכהנים בבית המקדש נשואות לחברון בעת שחיטת קרבן התמיד של שחר. כמו ששנינו במסכת יומא (ג, א): "אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. אם הגיע, הרואה אומר: ברקאי (הבריק השחר). מתיה בן שמואל אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון? והוא אומר: הן". התלמוד הירושלמי מפרש למה הוא מזכיר את חברון, משום שבא להזכיר זכות אבות הקבורים בחברון.

בתחילת הכבוש הראשון של הארץ על ידי יהושע בן נון נתקדשה חברון כעיר מקלט, כמו שכתוב ביהושע (כ, ז): "וַיַּקְדִּשׁוּ אֶת קֶדֶשׁ בַּגָּלִיל בְּהַר נַפְתָּלִי וְאֶת שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרָיִם וְאֶת קִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן בְּהַר יְהוּדָה".

נמצינו למדים מכל האמור שחברון היא העיר הקדושה השנייה בחשיבותה בארץ, לאחר ירושלים. והישוב היהודי לא נעקר מתוכה, אלא בפוגרום של הפורעים הערביים בחברון בשנת תרפ"ט. ובעת חידוש הישוב היהודי בחברון במלחמת ששת הימים ברך העם "ברוך מציב גבול אלמנה". זו הברכה שנקבעה בהלכה בעת שמכוננים מחדש ישוב יהודי שנחרב בארץ ישראל, כמו ששנינו במסכת ברכות (נח, ב): "הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך מציב גבול אלמנה".

מכל זה ברור שהרס הישוב היהודי בחברון כעת הוא פשע דתי-היסטורי-לאומי בל יכופר, וזה יחייב קריעה כמו על מת, לפי ההלכה המפורשת בתלמוד במסכת מועד קטן (כו, א): "הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר (ישעיהו סד) וקורע". וכן פוסק הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תעניות הלכה ט"ז, ובשולחן ערוך אורח חיים סימן תקס"א סעיף א'. והקריעה על חורבן עיר ביהודה דינה כמו קריעה על אביו ואמו שמתו, כמו ששנינו במסכת מועד קטן שם: "ואלו קרעין שאין מתאחין, הקורע על אביו ועל אמו ועל ערי יהודה ועל המקדש ועל ירושלים שחרבו". משמע מזה שמבחינת ההלכה חורבנה המחודש של חברון דינה כהמתת אבות האומה, דהיינו שיש לדון חורבנה של חברון ח"ו כדין פיקוח נפשם של אנשים, שחלה על זה ההלכה של "יהרג ואל יעבור". ככה יש לדון ההרס של הישוב היהודי בחברון כרציחת חיי אנשים, שיש לקרוע על כך קריעה, כמו על מת.[17]

לפי ההלכה – הרס הישוב היהודי של חברון בידי יהודים דינו "יהרג ואל יעבור"

מכאן יש ללמוד שעלינו להתנגד תוך מסירות נפש ליוזמה הנפשעת הזאת של פינוי חברון וכמו על פיקוח נפש של אדם שישנה חובה מן התורה "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". כן הוא ביחס לסכנה הנשקפת לעיר חברון. החובה הזאת מוטלת בראש ובראשונה על תושבי חברון, ועל כל ישראל, עליהם להתנגד בכל מאמצי כוחם לתכנית ההרסנית הזאת להחריב את הישוב היהודי בחברון. באשר זה המשך של הפוגרום הערבי של הישוב היהודי בחברון משנת תרפ"ט. ועלינו למסור את נפשנו נגד מזימה זדונית זאת של ממשלת ישראל (הנשענת על רוב ערבי), ולהיות מוכנים להיהרג ולא לאפשר את חורבנה של חברון, מפני שדינה כעבירה שאמרו עליה "יהרג ואל יעבור".

זהו מה שמצאתי לענות לכם על שאלתכם הקשה. אנו מקווים שעל אף האיומים של שרי הממשלה מהשמאל, לא תהין ממשלת ישראל לפגוע בעיר קודשנו – חברון ההיסטורית והמיושבת על ידי יהודים מדור דור.

בברכת התורה והגאולה

הרב שלמה גורן[18]

דברי מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

בעניין מסירות נפש על ארץ ישראל

 

מתוך סעיף ה' בכרוז שנכתב בכ"ח בשבט תשל"ד ('ארץ הצבי' עמ' כג):

ביחס לכפיה, מצד מי שהוא להעבירנו על חוקי הבוחר בעמו ונחלתו ברוך הוא, הננו מצווים כולנו במסירות נפש של ייהרג ואל יעבור, "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", אפילו על "ערקתא דמסאנא", וקל וחומר על המצווה של תורה של ישוב וישיבת ארץ ישראל השקולה בדברי חז"ל ככל מצוותיה של התורה.

סעיף א' מתוך כרוז שנכתב בי"ז תמוז תשל"ד ('ארץ הצבי' עמ' סט):

מסירות נפשנו הברורה והמוחלטת, על כל חלק של ארץ-חיינו-קודשנו, נחלת אבותינו נבואתנו ממלכתנו שכינתנו, המחויבת עלינו ב"יהרג ובל יעבור", לעומת כל כפיה שהיא, היא יסוד ושורש לכל התורה כולה, ש"מצוות ישיבת הארץ היא מצווה הכוללת את כל התורה", כדברי קודשו של הגאון הקדוש רבי חיים בן-עטר ב"אור החיים" בסוף פרשת נצבים, ואשר הארץ הזאת שייכת לכל רבבות עמנו בית ישראל בכל מקום שהם.


[16]. באותו גיליון כתבתי מאמר ובו שלילת מעשהו של ד"ר גולדשטיין, תוך הבעת עמדה כי האחריות למצב המטורף שהביא אדם רגיש וחסיד למעשה נורא שכזה מוטלת על הממשלה שהפקירה את ביטחונם, חייהם וכבודם של יהודי חברון וחיילי צה"ל. גם הרב גורן בשיחה פרטית איתי התייחס למעשהו של ד"ר גולדשטיין בשלילה גמורה, תוך התמרמרות על כך שהרג מוסלמים בשעת תפילתם.

[17]. התאריכים שהרב גורן כתב היו בדרך כלל לועזיים, אולי מתוך מחשבה להקל על הציבור הרחב להבין את עצמת הטיעונים. בדרך כלל הוספתי את העבריים והנחתי את הלועזיים בסוגריים.

בקשתי ממנו להרחיב בהסברת דבריו בקטע זה, וכך הכתיב לי: "וכבר ידועים דברי המנחת חינוך (תכ"ה) שמצוות ההגנה על ישוב הארץ דוחה פיקוח נפש, ובמסכת שבועות לה, ב, מובא שאפילו מלחמת רשות דוחה פיקוח נפש עד שישית".

[18]. באותם ימים חזר הרב גורן זצ"ל והכריז מספר פעמים כי הוא מוכן להיהרג על הצלת חברון. גם בראיון בטלוויזיה אמר זאת, תוך שהוא פותח את מעילו ואמר, שגם אם יירו בו לא יסוג מעמדתו ויגן על חברון בגופו.

אמנם נלענ"ד שרק מי שיודע שמסירות נפשו תוכל לסייע ממש בישוב וכיבוש הארץ, מצווה שיעשה זאת, שכן הוא בבחינת יהרג ולא יעבור. אבל אם מעשיו לא יצילו נמצא שנהרג ועברו, ועל כן בפועל אין כמעט מציאות שיהודי יצטרך להיהרג על הגנת מקומות בארץ ישראל זולת במלחמה שמאורגנת על ידי כלל ישראל. כמו כן אם יהיה ראש ממשלה או שר שיאיימו על חייו אם לא יחתום או יפעל למען נסיגה, עליו מוטלת החובה להיהרג ולא לעבור ולהסגיר חלקים מארץ ישראל לנכרים. אבל האיש הפשוט, בלתי אפשרי כמעט שיעמוד בפני מצב שבו יצטרך להיהרג ולא לעבור. ועי' לעיל ג, ד, וכן ה, ו. כמו כן זכורני שבעת הנסיגה מימית, הלך הרב גורן לשכנע בשני מקלטים, שהיה חשש שהיהודים המתבצרים בהם מתכוונים להיהרג ולא להתפנות, שאסור להם לעשות כך על פי ההלכה. כך שמעתי ממנו אז במו אוזני. ואכן הצליח לשכנע את המתבצרים להתפנות.

אמנם ביחס למצב שהיה לגבי חברון, אכן היתה למסירות נפשו האישית של הרב גורן השפעה עצומה. לימים שרים בממשלה סיפרו שדבריו אכן פעלו והרתיעו אותם מלהפיק את זממם.

סימן י – על הר הבית

ב"ה כ"א באייר תשנ"ד

2 במאי 1994

לכבוד חביבי הגדול

הרב אליעזר מלמד שליט"א

מזכיר רבני יש"ע

שלומך ישגה לעולם,

 

במכתבך מתאריך י"ז באייר תשנ"ד, הנך כותב כדלהלן: בתקופה האחרונה חתמה הממשלה הסכם עם יאסר ערפאת, ראש ארגון המרצחים אש"ף. והוסכם שאש"ף יפעל בכל כוחו למניעת מעשי טרור כנגד יהודים. בפועל לא שונתה "האמנה הפלסטינאית" ומעשי הטרור גברו.

שאלתך היא האם מבחינה מוסרית-הלכתית, ניתן בכלל להעניק הכשר לפושע ומרצח, כרב המרצחים יאסר ערפאת ולארגון המרצחים שלו, ולחתום עמהם הסכם, או שמא כל חתימותיה של הממשלה בטלים ומבוטלים, משום שמעמדו של רב המרצחים וארגונו מחייב כל אדם שוחר צדק ושלום ללחום בו עד חרמה ולהענישו בעונש הראוי לו?

תשובה: ראשית כל, יש לקבוע כי לפי שיטת הרמב"ם בפרק י' (הל' א) מהלכות עבודת כוכבים, קיים איסור מן התורה לכרות ברית עם הנכרים בארץ ישראל, שנאמר (דברים ז, ב): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". ואע"פ שהרמב"ם בתחילת דבריו כותב: "אין כורתין ברית לשבעה עממין", הרי מדבריו בהלכה ד' ברור שהכתוב הזה בא לאסור אף שאר אומות העולם שאינן משבעת עממים, כמו שמוכיחים דבריו שם בהלכה ד': "שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא". וכך כתב בפרשת דרכים, בסוף דרך מצותיך לבעל ספר 'משנה למלך' על שיטת הרמב"ם, שסובר שאזהרת "לא תכרות להם ברית" כוללת כל נכרי מאיזה אומה שתהיה. אף שהסמ"ג בלא תעשה מ"ז כתב שלא לכרות ברית לשבעה עממין, שנאמר (דברים ז, ב): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית", אבל בשאר האומות לא נאסרה כריתת ברית, כמו שמצינו בגבעונים, שאמרו להם: "אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית" (יהושע ט, ז), וכתיב (מלכים א' ה, כו): "וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם".

ובתוספות ביבמות כ"ג א' בד"ה 'ההוא', יש שתי דעות בזה – אם האיסור "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית" חל בכל האומות או רק בשבעה אומות. אבל מהרמב"ם ברור שהאיסור הוא על כל האומות, דהרי בפרק י' מהלכות עכו"ם הלכה ו' כותב הרמב"ם: "אין כל הדברים הללו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה – לא יעבור בארצנו, עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ ואפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג". וכן סובר בעל החינוך במצווה צ"ג כמו הרמב"ם.

ואע"פ שכל האיסורים לכאורה חלים לפי הרמב"ם ובעל החינוך על נכרי שעובד עבודה זרה, ולפי שיטת הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר, תשובה שס"ט, אין הישמעאלים נחשבים לעובדי עבודה זרה. אין זה מפקיע את הערבים שבינינו מאיסור "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם", ואין זה מתיר להם לגור בארץ, משום שהדגשת הרמב"ם היא על קיום שבע מצוות בני נח, שביניהן כלולות מצוות גניבה, שפיכות דמים, גזל ודינים, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה א'. וערביי ארץ ישראל העוינים אותנו ונלחמים בנו, בייחוד ארגוני הטרור של אש"ף, חמאס וכו', כולם דינם כעובדי עבודה זרה על פי דין תורה, משום שעוברים על ז' מצוות בני נח, כגון: שפיכות דמים, גזל ודינים שאינם מבצעים אותם, לכך דינם כעובדי עבודה זרה הכלולים באיסור כריתת ברית ואיסור לא תתן להם חניה בקרקע. וכן כתב במפורש בספר החינוך הנ"ל. ומטעם זה קיים לגביהם איסור כריתת ברית גם לפי שיטת הסמ"ג והתוספות, משום שאזהרתם של הנכרים על שבע מצוות בני נח היא ענשם, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים.

מסקנה: לפיכך, ברור שההסכם שעשתה ממשלת ישראל עם רב המרצחים וארגון המרצחים אש"ף, אין לו שום תוקף חוקי על פי דין תורה, והעברת חלקי ארץ ישראל המקודשים לערבים, לפי ההסכם אתם, היא עבירה חמורה ביותר על תורת ישראל, שנצטווינו "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית", "ולא תתן להם חנייה בקרקע". וכל מה שעשתה ותעשה הממשלה בהסכם השלום כביכול עם הארגון הטרוריסטי, הכל בטל ומבוטל לפי ההלכה והחוק היהודי, כי בין כך לא יהיה שלום בינינו לבין הערבים, כמו שהכריז היום הרמטכ"ל בעיתונות באומרו: "בל נשלה את עצמנו – הטרור לא ייפסק". ראש הממשלה כורת ברית עם ארגון המרצחים, כאשר האינתיפאדה מתגברת והולכת, ושפיכות הדמים של יהודים אינה נפסקת ליום אחד.

ראש הממשלה, מר רבין, טען שנים שאין פתרון צבאי לאינתיפאדה, אלא פתרון מדיני. וכעת שהלך לפתרון מדיני, במוסרו חציה של ארץ ישראל לרוצחים, בכל זאת האינתיפאדה גוברת והולכת, על סמך הסכם שעשה כנראה רב המרצחים עם החמאס ופלגי אש"ף אחרים, שהוא ישתלט על שטחי ארץ ישראל ככל אשר יוכל, והם ימשיכו בהגברת הטרור נגד האוכלוסיה היהודית, כפי שאנו עדים שדם ישראל נשפך יום יום כמים.

לאור כל האמור, ברורה היא תשובתנו לשאלתכם, שכל ההסכמים של ממשלת המיעוט הנשענת על רוב ערבים בטלים ומבוטלים, וכל הוראותיה וסדריה של הממשלה הנוגעים להסכם השלום המדומה, אין להם שום תוקף חוקי והלכתי, ומצווה לעשות כל אשר לאל ידינו לסכל את מזימת הזדון נגד עם ישראל ומדינתו מדינת היהודים בכל הדרכים החוקיות.

יום אבל לאומי: לפי דעת תורה מוטלת על רבני ישראל להכריז ביום ד', כ"ג באייר תשנ"ד, 04/05/94, בו עומדים לחתום בקהיר על הסגרת חלקי ארץ ישראל לטרוריסטים, כיום אבל לאומי בארץ ובכל תפוצות ישראל, עליו כתוב (איכה א, ה): "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ". "הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה" (שם שם ו). ו"הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" (שם ב, א).

באשר לשתי השאלות האחרות שבמכתבך, בדבר מעמדו של ערפאת ודינה של ממשלה כזאת, אין כאן המקום ולא זו השעה לענות עליהן.

 

הרב שלמה גורן

לשעבר הרב הראשי לישראל

והרב הראשי לצה"ל

 

 

דברי מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

בעניין ביטול ערך הסכמים המנוגדים לתורת ישראל

סעיף ה' מתוך כרוז שנכתב בי"ד אלול תשכ"ז (ארץ הצבי עמ' כ):

(אחר שבאר מצוות ישוב הארץ ואיסור מסירת קרקעות לגויים) "ולפיכך כל מה שייעשה בזה, בניגוד ובקלקול לשלימות תורת ישראל ותוקף בטחון ישראל, אם מצד שיבושי מדינאים או מצד היסוסי תלמידי-חכמים, הוא בטל ומבוטל מעיקרא ולעולם, בכוחם של כל ישראל, מעתה ועד עולם, ואין לכל זה שום ערך משפטי וממשי, ואי עבדי לא מהני, ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה".

סימן יב – גילוי דעת

על זכותם וחובתם של רבנים להביע דעת תורה

מהרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל

 

לאחר פרסום דברי הרב גורן על 'סירוב פקודה' (לעיל סימן ה') דנו על דבריו בממשלה ובתקשורת, ואישים שונים תבעו להעמיד אותו למשפט. בעקבות זאת יצא הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ד) וראש ישיבת 'מרכז הרב', שבאותם ימים עדיין כיהן כרב ראשי לישראל, במחאה וגילוי דעת. דבריו נתפרסמו בגיליון רבני יש"ע מס' 15 מב' בשבט תשנ"ד. וזה לשונו:

 

לאור הידיעות שהיתה כוונה לתבוע את הרב הגאון שלמה גורן שליט"א למשפט על חוות דעת הלכתית שנתן בעניין פינוי חלק מארץ ישראל, הנני להביע בזה מחאה בשמי ובשם ציבור הרבנים למען כבוד התורה.

א) אמונת אומן של כל יהודי נאמן וכשר היא שהתורה היא מעל כל דבר הקיים בעולם, וכל בעיה נבחנת לאורה של ההלכה בתורת ישראל. מי שאינו מאמין בזה אין לו אמונה יהודית, כי הם חיינו ואורך ימינו.

ב) זכותו ואף חובתו של רב בישראל המוסמך להורות הוראה בישראל לפסוק למעשה לכל שואליו מה דעת ההלכה בכל נושא שהוא נשאל עליו, ואף לחוות דעת ההלכה על כל חוק ותקנה איזה שהיא אם היא תואמת גם לדעת ההלכה. חובתו של כל יהודי שומר תורה להימנע מכל פעולה שהיא אסורה לפי ההלכה גם כשהפעולה היא נדרשת מכוח חוק או צו ממשלתי.

וכשם שיש מושג של פקודה שהיא בעליל בניגוד למוסר, כך ולא פחות מזה, יש מושג של פקודה שהיא בעליל בניגוד לדין תורה.

ג) לפי ההלכה חיובו של אדם בישראל לקיים את מצוות התורה היא מעל לכל חובותיו כלפי גופים אזרחיים כל שהם, ואפילו כלפי השיעבוד האזרחי הרגיל לצווי הממשלה וכך נאמר ברמב"ם הלכות מלכים: "אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו".

ד) מבואר בחז"ל שחכמים אמרו לנבוכדנצר: "אם למיסים וארנונות – מלך אתה וצריך לקיים רצונך, אבל אם לתורה ומצוות – אתה והכלב שווים" (ויק"ר לג, ו). חס ושלום אין מדמים שלטון יהודי לשלטון נכרי, וכל שכן לקרוא להם כלב או פודל. כלפי שלטון יהודי יש להתבטא רק בדרך של כבוד וחשיבות, אבל דברי חז"ל אלו יסודם הוא שאין להישמע לשום הוראה ממשלתית שהיא בעליל בניגוד לתורה.

כל זה חלק מיסודי האמונה היהודית, ויסוד זה שגור ומושרש בעם היהודי, והוא שהחזיק את קיום האומה היהודית במשך אלפי שנות הגלות הקשה והחשוכה. ניסיון להעמיד רב במשפט על שהורה דעתו בתורה, היא פגיעה נוראה בתורה, ועלולה להצית אש ומחלוקת קשה, שכולנו מבקשים להימנע מזה.

מעולם לא הסכימו רבנים בגלל לחצים להימנע מלומר ולגלות דעת תורה שלהם ומלתת הוראות של תורה לכל בעיה הלכתית שהיא, ולא יפחידו אותם באיומים כל שהם, וכל שכן לשנות את דעתם. וכבר כתב בעל הים של שלמה (ב"ק פ"ד אות ט): "… דאסור לשנות דברי תורה אף כי הסכנה, וחייב למסור עצמו עליה… אלא שמע מינה שמחויבים אנו למסור על קידוש השם. ואם חס ושלום ישנה את הדין, הווה ככופר בתורת משה".

גם הרבנות הראשית לישראל מיום הקמתה לא היססה מעולם לפרסם דעתה נגד החלטות השלטון כשזה נגע בדין תורה. גם בעניין ארץ ישראל החליטה כמה פעמים שעל פי ההלכה אסור למסור שום חלק מארץ ישראל לידי גויים, ופעם הוגשה תביעה בבג"ץ כנגדה, ושוב בוטלה על ידי העותר בעצמו בהכרה שזה תפקידם של רבנים לפסוק הלכות למעשה לפי דין תורה, והם חייבים לגלות דעתם ברבים.

כל זה כתבתי גם בשם הרבה רבנים בארץ אשר ביקשוני כרב ראשי לשעבר למחות ברבים על חילול כבוד התורה באיומים על רבנים שמוסרים חוות דעת הלכתית.[1]


[1]. עוד אוסיף מדברי הגר"א שפירא זצ"ל, המובאים בספר 'מורשה' – קובץ שיחות ומאמרים עמ' יג-יד, שם הוכיח ובאר את מעמד החכמים בהערכת המציאות, מפסחים נו, א. שם מסופר שחזקיהו המלך עשה ששה דברים, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו. חלק מהדברים הלכתיים טהורים, כמו שעיבר ניסן בניסן. אולם חלקם קשורים למדיניות, כמו שסתם מי גיחון העליון וקיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור. ולמדנו שיש לחכמים עמדה כלפי מעשים מדיניים. ובטור ושו"ע יו"ד רנא, יד, נפסק עפ"י תשובות הרא"ש (תחילת כלל שישי א' ב') שיכולים לשנות אפילו מעות שהוקדשו לתלמוד תורה בשביל צרכי ציבור על מנת לשחד את ההגמון. והטעם מבואר בביאור הגר"א ס"ק כד, כמו שעשה חזקיהו שנתן קודשי שמים למלכי אומות העולם. וקשה, הרי זה אחד המעשים שעשה חזקיהו ולא הודו לו, וא"כ מדוע פסקו הלכה כחזקיהו. חובה לומר שהרא"ש והגר"א סוברים שגם חכמים מודים שאם יש צורך, אזי מותר לתת קדשי בית המקדש למלך גוי כדי לשחדו. אלא שהם סברו שבאותו הזמן לא היה בכך צורך, על זה לא הודו לו. וכן לגבי סתימת מי הגיחון, שחזקיהו סתמו כדי למנוע מים מחיל אשור אם יבוא לצור על ירושלים. ואילו החכמים סברו שלא היה בכך צורך. הרי שיש לחכמים מעמד בהערכת המציאות. ומשנסתלקה הנבואה זה תפקידם של החכמים, וכמובא בסדר עולם רבה פ"ל: "משנסתלקה הנבואה כוף אזנך לשמוע דברי חכמים".

וכן מוכח בברכות ג, ב, לעניין החלטה לצאת לקרב, שאחר שדוד היה מורה לאנשיו לצאת לקרב, היו מתייעצים עם המומחים הצבאיים, כמו אחיתופל, ואח"כ היו נמלכים בסנהדרין שהם החכמים. כלומר לאחר השיקול ההגיוני עדיין צריכים לשמוע מה דעת חכמים על שיקול זה. ורק אח"כ היו שואלים באורים ותומים, ובלי להתייעץ בסנהדרין גם לא היו נענים באורים ותומים (וע' רש"י שם).

סימן יג – תשובה בעניין גירוש יהודים

מאת מורנו ורבנו

הרב אברהם שפירא

ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל תשמ"ג-תשנ"ג

 

התשובה נכתבה בקיץ תשס"ה, לפני גירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון והחרבת בתיהם וישוביהם, בידי ממשלת שרון שתיזכר על כך לדיראון.

 

מנחם אב, ימי בין המצרים תשס"ה

תשובה בעניין גירוש יהודים

בתשובה לשאלותיך בעניין גירוש היהודים מגוש קטיף על מנת למסור חבל ארץ זה לנכרים. יש להאריך רבות בכל סעיף וסעיף כדרכה של תורה ובפרט בעניינים חשובים אלה, אך לעת עתה אשיבך בקצרה, הלכה פסוקה למעשה, למען ידעו בית ישראל דרך התורה והמצווה בה ילכו.

א) לפי דין תורה חל איסור גמור למסור קרקע של ישראל לנכרי, משום לאו ד"לא תחנם" ומשום ביטול מצוות ישוב ארץ ישראל המחייבת כל יחיד ויחיד מישראל. איסור זה חל על כל יהודי – אזרח וחייל כאחד. פקודה להשתתף בפינוי יהודים מביתם על מנת למסור את הקרקע לנכרים הינה פקודה הנוגדת את דת תורתינו הקדושה ואסור לקיימה. כל פקודה הנוגדת את ההלכה והכופה לעבור על דברי תורה – אין לה כל תוקף, אסור להישמע לה ואין לאף אדם סמכות להורותה. על כגון זה כתב הרמב"ם – "אין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו" (פ"ג מהלכות מלכים ה"ט). כל שיעבור על איסור זה לא יינקה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

ב) בכלל איסור מסירת קרקע לנכרים חל איסור לסייע לעוסקים בעבירה. משום כך אין לחסום את הדרך לגוש קטיף או לסייע בכל דרך אחרת לגירוש היהודים מביתם. כמו כן, על חייל הנקרא למילואים להימנע מהתייצבות באם שירותו נועד לאפשר לחיילים אחרים לעסוק בעבירה.

ג) חייל או שוטר הפוגע בקדשי ישראל וח"ו משחית חפצי שמים ותשמישי קדושה, כגון ספרי תורה תפילין ומזוזות, בין אם נעשה תוך כדי עסק עבירת הפינוי ובין אם לאו, הריהו מבזה את קדשי ישראל ועובר בלאו ד"לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם".

ד) הנותץ דבר מבית-כנסת הריהו כנותץ אבן מן ההיכל (מרדכי פרק בני העיר ובמג"א קנ"ב סק"ו). חל איסור מוחלט על כל חייל או שוטר להשתתף בהריסת בית הכנסת ובית המדרש. ובכלל זה השחתת כלי בית-הכנסת שהם כבית הכנסת (ביאור הלכה סי' קנ"ב). אוי לו ואוי לנפשו של חייל או שוטר המשתתף בעוון זה.

ה) חייל או שוטר המזיק לרכוש המתיישבים גוזל הוא. אין כאן "דינא דמלכותא" כי אם חמסנות של מלכות העוברת על דין תורה (ש"ך חו"מ ע"ג סקל"ט). זכותו של כל אדם להגן על רכושו מפני פגיעה או נזק הנעשים שלא כהלכה.

ו) על כל יהודי לעשות כל אשר ביכולתו למניעת העבירה. כמו כן חלה חובת מחאה על כל יהודי ויהודי. כמובן שאין לנקוט באמצעים אלימים נגד חיילי צה"ל או שוטרי משטרת ישראל.

ז) רק גדולי תלמידי החכמים שבדור כוחם לפסוק בשאלות חמורות בכל חלקי התורה, ופסקיהם מקובלים בישראל, ראויים לפסוק בשאלות אלה הנוגעים לכלל ישראל. כל מי שלא הגיע למדרגה זו עליו להימנע מלפסוק בעניינים אלו, ואם בכל זאת מורה הלכה כבר קרא עליו הרמב"ם (פ"ה מת"ת ה"ד) – "רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וכו' ועליו נאמר: וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל, הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צבאות, עליהם אמר שלמה בחכמתו: אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים".

ח) הנוקטים למעשה כפי שפסקו להם רבנים שלא הגיעו לדרגת הוראה בנושאים אלה (כמבואר בסעיף לעיל), אינם בגדר שוגגים ועתידים גם הם ליתן את הדין (עי' פתחי תשובה אה"ע י"ז ס"ק ק"מ, ופת"ש יו"ד סי' צ"ט סק,ה בשם צמח צדק הקדמון).

מן המצר בימי המצרים, יאזין ה' לקול עמו ויעננו ברחבה ומתוך צרה ויגון ימציאנו פדות ורווחה וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר.

סימן יד – הרב נחום אליעזר רבינוביץ'

הרב נחום אליעזר רבינוביץ'

ראש ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים

ומחבר ספר 'יד פשוטה' על הרמב"ם

בביאור פסק ההלכה

האוסר את פינויים של בסיסי צה"ל ביש"ע

הרב רבינוביץ' היה בין השותפים לפסק שפורסם בתמוז תשנ"ה, והובא לעיל ה, ח, עמוד 120. בתשובה זו שיש בה שני חלקים באר הרב רבינוביץ' את דעתו. החלק הראשון העוסק בפיקוח נפש נדפס בגיליון רבני יש"ע מס' 27 מאלול תשנ"ה. והחלק השני העוסק במצוות ישוב הארץ נדפס בגיליון מס' 28.

 

כפי בקשתך, אנסה לסקור בקצרה את השיקולים ההלכתיים שהניעו אותי לאחוז בשולי גלימתם של גדולי הרבנים שפסקו את הפסק המפורסם, ובעיקר מה היתה הסיבה לפרסם את הפסק. כמו כן יש להתייחס לכמה טענות שהושמעו ברבים כנגד הפסק.

הדיון מתחלק בעיקרו לשניים: בחלק הראשון נדון על היישום המעשי של הפסק ולמה היה כורח לפרסמו עתה, החלק השני דן על בעיית יסוד – החורגת הרבה מעבר לפסק דין זה וכן מעבר להלכות פרטיות מסוימות.

פיקוח נפש

כולנו זוכרים את המקרה העצוב באותו חייל מילואים שנסע דרך רמאללה להתייצב, וטעה ופנה בפנייה לא נכונה. לא הרחיק חמישים מטר מן הכביש הראשי, והתנפל עליו המון פרוע. כל זה קרה בעת שבכביש הראשי יש סיורי צה"ל. מה יקרה ח"ו אם צה"ל יצא מן העיר ויפקיר את הכביש? מה יקרה לאנשי פסגות, עפרה ובית אל, ושאר הישובים, שבשבילם כביש רמאללה הוא עורק חיוני? אם הדרכים היום הם בחזקת סכנה, הלא אם צה"ל יצא משם, הסכנה תהא מוחשית וודאית. עדיין לא נתייבש הדם של הרצח האיום במעלה מכמש, ואין ספק שהדיבורים על הוצאת צה"ל תרמו את חלקם לעודד את הרוצח להיכנס לישוב.

יש מי שטען שאין להעלות טיעון של פיקוח נפש בלי להתייעץ עם מומחים, והעלה משל לחולה ששואלים את הרופא אם הוא מסוכן וצריך לחלל שבת עבורו. יתכן שטענה כזאת יש לה מקום כאשר מדובר במדיניות הכוללת – כלומר, האם הסכם כזה או אחר ימנע שפיכות דמים אם לאו. זה דומה למחלה שאינה מוכרת לנו וצריך לשאול רופא שהוא כן יודע. אבל אם אדם טובע בים לעיניך, ואתה יודע לשחות – האם בשעה כזאת רצים אל הרופא לשאול האם יש כאן סכנה? בדבר שהסכנה ברורה לכל בן דעת, השואל אצל מומחה עד שיפעל להצלה – עליו אמרו חכמים: השואל הרי זה שופך דמים. וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת ב, יז): "וכל הקודם להציל הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין בכל דבר שיש בו סכנה".

כאשר מדובר על יציאת צה"ל והפקרת הכבישים, הדבר ברור כשמש בצהרים שיש סכנה ודאית ומיידית לאלפי יהודים ואין מקום למסור החלטה כזו לשום מומחים. ואפילו אילו היתה דעת כל המומחים פה אחד שהמהלך המדיני בסופו של דבר יביא להצלת נפשות בטווח ארוך – אפילו במקרה כזה אין הדבר אלא ספק, ובפרט שהמומחים הצבאיים חלוקים בדעתם – אין ספק לטווח ארוך מוציא מידי ודאי סיכון מיידי.

משל למה הדבר דומה? אדם טובע בים, והמומחים אומרים שיש שם כרישים, ואם יאכלו את הטובע וימלאו את כריסם כי אז לא יסכנו את המתרחצים שירדו לים באותה שעה. האם יעלה על הדעת שכדי למנוע את הסכנה הנשקפת לאלה שעתידים לרדת אחר כך לים נימנע ולא נציל את הטובע? הלא ברור שהנמנע מלהציל את הטובע הרי הוא שופך דמים. כלל גדול הוא שאין פיקוח נפש לעתיד דוחה סכנת נפשות של עתה. דברי הרמב"ם (הל' יסודי התורה ה, ה) הם ברורים: "אם אמרו להם גוים תנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו – נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

הטענה שבענייני ביטחון וסכנה רק לממשלה יש סמכות להחליט אינה במקומה, כיוון שמדובר במצב שהוא גלוי לעין כל.

מטעם זה מתחייב גם לפרסם את פסק הדין בעוד מועד, כדי למנוע את הסכנה עד שלא תבוא. שהרי אמרו חז"ל שבפקוח נפש "השואל שופך דמים, והנשאל מגונה". כלומר החכם שבאים לשאול אצלו – עליו מוטלת האחריות לפרסם ולהודיע ברבים שפקוח נפש דוחה את כל התורה (חוץ משלוש עבירות) עד שלא מתרחש איום ממשי, כדי שהנקלע למצב כזה ידע תכף מה לעשות ולא ישתהה עד שילך לשאול. ואם לא הקדים להודיע על כך הוא מגונה.

כמובן שאחרי שברור לעין כל שמדובר על סכנה ודאית ומוכרת, כל שאר הטיעונים שהועלו כנגד הפסק הינם חסרי טעם. כגון, שאמרו שבגלל ה'פסק' יהיו כאלה שירצו לפרק את ישיבות ההסדר. ואחרים אמרו, שזה יעכב את קידומם של קצינים דתיים. ועוד כאלה טענות של מה בכך – כאילו יש איזה שהוא שיקול העומד כנגד הצלת חיים! וכי יעלה על הדעת שיהיה מותר לסכן נפשות כדי לאפשר קידומם של קצינים דתיים בצבא?!

מצוות ישוב ארץ ישראל

יש מי שניסה לטשטש את הרושם שעשה פסק ההלכה, בהעלותו טענות כנגד עניין ישוב ארץ ישראל. אמנם הפסק הוכרז דווקא בצורה שהוכרז כדי למנוע שפיכות דמים מיידית. אבל ברור שברקע הדברים עומד גם שיקול בסיסי המתבטא בנושא ישוב ארץ ישראל. אולם יש לקבוע ברורות, שגם אם אין הלכה כרמב"ן ז"ל, המונה כמצוות עשה את מצוות ישוב ארץ ישראל, אין זה מוריד מחשיבות עניין ארץ ישראל. ואדרבה, הדבר נעשה הרבה יותר חמור. כבר כתבתי במקום אחר, שהרמב"ם שאינו מונה בתרי"ג את מצוות ישוב ארץ ישראל אינו חולק על הרמב"ן בשום דין פרטי הנוגע לחיוב ישוב הארץ, אדרבה הוא פוסק להלכה את כל החיובים שמנו חז"ל בעניין ישוב הארץ, וקובע בבירור שהם מחייבים גם בזמן הזה.

הרמב"ם מסביר שיש חיוב כוללני ועמוק יותר ממצווה הנמנית בתרי"ג, הוא חיוב הנובע מעיקרון שהתורה מציעה כיסוד למצוות. בשורש החמישי בהקדמתו לספר המצוות, כותב הרמב"ם שאין למנות טעם המצווה כמצווה.

כלל זה יש לו השלכות על כל יסודות התורה והאמונה. המצוות כולן מטרתן הן או להנחיל דעות אמיתיות או לתיקון חיי היחיד והחברה. אבל כמה מן העקרונות הללו לא נצטווינו מצוות פרטיות עליהן. למשל, אין מצווה בתרי"ג להאמין שהקב"ה יודע את מעשי בני אדם וחוקר לבותיהם. אבל ברור שמי שכופר בידיעת ה' מעשי בני אדם, כופר בכל התורה כולה, ומשמיט את הבסיס של כל המצוות כולן. בכך הוא מוציא את עצמו מכלל ישראל. כמו כן, אין לאו בתורה האוסר להזיק לרכושו של אחר. אמנם התורה קובעת חיוב לשלם על נזקים אפילו הזיק בשוגג, אפילו באונס, ואפילו אם ממונו הזיק; אבל איסור מפורש אין.

 

האם יעלה על הדעת שמן התורה מותר להזיק ממונו של הזולת? ודאי שלא, אם כן מהו מקור האיסור? מסביר הרמב"ם שאחת ממטרות היסוד של התורה היא תיקון החברה ומניעת העוול. עיקרון זה מעוגן בפסוקים רבים.

ההבחנה בין מטרה לבין מצווה היא, ששניהם מקור לחיובים: חיוב הנובע ממצווה הנמנית בתרי"ג הוא בדרך כלל מוגדר, מסוים ומוגבל, שהרי זה המאפיין של המצווה. אבל שונה מטרה או "טעם המצווה" מהמצווה עצמה. המטרות הן כוללות וגורפות, והרבה דרכים מובילים להשגת המטרה, וכמו כן הרבה גורמים מונעים את הגשמתה. כיוון שהתורה הודיעתנו שמטרה זו היא רצונו יתברך, ממילא מובן מאליו שחייבים אנו לפעול בכל הדרכים האפשריות לקדם את המטרה. והוא הדין להפך: יש להימנע ולהיזהר ולהישמר מכל פעולה שיכולה להכשיל את ההגעה למטרה, וכן יש לפעול כדי להרחיק מכשולים אפשריים. והכל תלוי בזמן במקום ובאפשרויות.

נמצא שיש הבדל עצום בין היקף הפעולות המתחייבות ממצווה הנמנית בתרי"ג, לבין אלה המיוסדים במטרה שהתורה קבעה. לא כמצווה שהיא מוגבלת ומוגדרת בהיקפה, המטרה יוצרת חיובים רחבים ועמוקים לאין ערוך.

בין המטרות שהתורה מכתיבה לנו – נשמר מקום מכובד לארץ ישראל. פסוקים רבים מעידים על כך שטעמן ומטרתן של מצוות רבות הוא להביאנו לארץ ישראל: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ" (דברים ד, א). "וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו… אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" (שם, מ). "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה" (שם ו, יח).

 

מעתה דעת לנבון נקל שכל ההלכות הפרטיות שעניינן ישוב ארץ ישראל מעוגנות במטרה הזו. ולא רק ההלכות הפרטיות שהוזכרו בש"ס ונפסקו ברמב"ם, אלא בכל זמן ובכל עת הרי אנו מחויבים לעשות כל פעילות המקדמת את המטרה להנחילנו את הארץ. וכך להפך, כל פעולה המפחיתה את אחיזתנו בארץ או מרחיקה יהודים מחבלי אדמתנו – אסורה בהחלט, והרי היא ככפירה בתורה הקדושה, המעידה על כך שרצונו יתברך הוא שעמו ישב בארצו. ועל כך נאמר: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה – לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ" (תהלים קו, כד) הרי ששני העניינים הללו שקולים הם.

על פי זה יובן היטב שגם לעניין עונש, חמור יותר העובר ומכשיל את מטרת התורה ממי שעובר על מצווה מסוימת מתרי"ג. העונשים על המצוות אף הם מוגדרים ומפורשים, ועליהם אין להוסיף. אבל לעוקר את מטרות התורה מגיע עונש של מורד. בעניין זה מאריך רבנו הגדול בכמה מקומות (ראה פיהמ"ש סנהדרין יא, ג, ומו"נ ג, מא, ועוד). לפיכך מפורש בכתוב על מאסם ארץ חמדה: "וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית" (תהלים קו, כג).

בכך מבוארת דעתו של הרמב"ם שלא מנה את ישוב ארץ ישראל במניין המצוות, כי חובה זו רחבה וחמורה אפילו מן המצוות החמורות, ולא ניתן בכלל להקיפה ולמצותה בגדרי מצווה פרטית.[1]

אמנם כאן יש מקום לבעל דין לטעון ללמד זכות על כמה מן החולקים. הואיל ובעניין זה של ישוב ארץ ישראל אין הגדרה קבועה ועומדת אלא חייבים אנו בכל פעולה התורמת לקידום ולביסוס יישובינו. נמצא שהדבר תלוי בהערכת המצב הפוליטי והצבאי. ממילא יתכן מצב מסוים, כמו במלחמה, שכדי להישרד צריך לקצר את הקווים ולצמצם את החזיתות כדי למנוע תבוסה, וכמו שעשה ישראל סבא, אבינו יעקב: "וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". על פי מגמה זו, יש שטענו שכדי למנוע מלחמות בעתיד, וכדי להבטיח את אושיות המדינה, צריך להגיע להסכם עם המרצחים ולוותר להם על חלק מן הארץ כדי שנוכל להישרד בשאר. אם כך הרי אין בהסכם הכניעה עבירה אלא אדרבה זהו כורח המציאות. החלש אין לו ברירה אלא צריך להציל מה שניתן להציל. אף שאמרו: "תחילת נפילה – ניסה", מה יעשה מי שאין בו כוח לעמוד כנגד כוח החזק ממנו?

ברם אף טענה זו אין לה מקום כאשר הדבר כרוך בעבירה מיידית של הפקרת חיי יהודים. וכבר נתבאר לעיל שאין למסור אפילו אדם אחד למיתה כדי להציל רבים. כלל גדול בתורה, שאין המטרה מקדשת את האמצעים. אפילו היה הדבר ברור ומוסכם, שחוזה עם השטן יביא שלום אמת והצלת נפשות רבות בעתיד, גם אז היה אסור לעשות את זה על חשבון שפיכת דמים של יהודים עכשיו.

בכך אנו חוזרים למסקנתנו בחלק הראשון: המפקיר נפשות של ישראל אפילו כדי להציל בוודאות חיי אחרים בעתיד – הרי הוא שופך דמים. על אחת כמה וכמה שההצלה לעתיד היא בספק גדול, והסיכויים להציל נפשות בעתיד הם קלושים ביותר. דומני שאחרי שנתיים של ה"שלום" המדומה, ומאות קורבנות ה"שלום" שנרצחו ואלפים שנפצעו, גם אם תחופש ירושלים בנרות, לא יימצאו אנשים בעלי עיניים פקוחות שמצדדים עוד בהזיית הסיוט של "שלום ערפאת".

מסקנה העולה היא שכל ירא ה' חייב בימים אלה לעמוד איתן ולפעול בכל כוחו למען העמקת אחיזתנו בארץ וביצור עמדותינו: חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו וה' הטוב בעיניו יעשה.

 

 


[1]. יסודות אלו מבוארים יותר בהרחבה בספרו של הרב רבינוביץ' 'עיונים במשנתו של הרמב"ם' הוצאת מעליות תשנ"ט מאמר ב.

סימן יא – על הר הבית

לפני מכתבו של הרב גורן נקדים כרוז שכתב מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, בז"ך בשבט תשל"ז, ונתפרסם בגיליון רבני יש"ע בגיליון מס' 21 (לנתיבות ישראל ח"ב מהדורת בית אל עמ' רפב).

בירור דברים בעניין הר הבית

מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

כל החומרה הגדולה ההלכתית, של איסור הכניסה אליו, מפני היותנו עוד, על פי ההלכה, במצב של טומאה, איננה נוגעת, פוגעת וגורעת, במשהו בערך הבעלות הקניינית שלנו על השטח המקום הקדוש הנאדר-בקודש הזה. זכה כבוד הרמטכ"ל שלנו, מר מרדכי גור, ואתו ועליו כבוד מורנו ורבנו הגאון רבי שלמה גורן, ראש רבני ישראל, ועל ידם שוחרר המקום הזה משלטונות הגויים, והנהו גם הוא, ככל שטחי מקומות ארץ-חיי-קדשנו, ברשותנו ובבעלותנו. ברשותנו ובבעלותנו הם מסדרים להם שם סדרי תפילותיהם ביום השישי. קבוצות חיילינו, הנמצאים שם, שומרים ומשגיחים עליהם בפקודת שלטונותינו. גם אם אנחנו נזהרים בכניסה שמה, כפי מדת ההלכה, גם בתוך-כך ומתוך-כך קבועה וקיימת בכל תקפה בעלותנו על כל שטח המקום הזה, ורשותנו למציאותם זאת של הגויים שם, שאינם בשום אופן בעלי המקום הזה.

 

דברים שכתבתי על דעת הרצי"ה (מתוך רביבים 'מלחמת הרב הראשי על הר הבית' – כ׳ במרחשון ה'תשע"ה; 'מצוות ירושת הארץ בהר הבית' – כ״ז במרחשון ה׳תשע״ה)

נראה לענ"ד, שאם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רואה שהזהירות היתרה מעלייה להר מביאה לאובדן הריבונות ולהפיכת ההר למוקד שנאה נגד ישראל, היה מסכים לדברי הרב גורן שמותר ומצווה לעלות. עוד נלענ"ד שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים של הרב גורן ביחס למקומות המותרים בכניסה.

שאלו: על סמך מה אני כותב כך, הרי ידוע שהרצי"ה סמך ידיו על הזהרת הרבנות הראשית שלא לעלות להר הבית, מחשש כניסה למקום הקודש בלא טהרה.

תשובה: דבריי מבוססים על לימוד דבריו. לפי מה שכתב בכרוז, הריבונות הייתה אצלו עיקר העיקרים, שכן מצוות יישוב ארץ ישראל מחייבת אותנו שתהיה הארץ בידינו ולא ביד אומה אחרת – ועל אחת כמה וכמה הר הבית, שהוא המקום המקודש שבכל ארץ ישראל. וכל דבריו של הרצי"ה נאמרו בזמן שהריבונות הייתה ברורה ומוסדרת, וכפי שראינו עד כמה טרח לפרט את סממני הריבונות והשלטון על הר הבית.

ולו היה שומע שבעקבות התפרעויות הערבים ולחצים שונים, מבית ומחוץ, דגל ישראל כבר אינו מתנופף מעל הר הבית, ונקודת המשטרה הקבועה הורדה משם, וכבר אין נוכחות צבאית קבועה על ההר, ושוטרים וחיילים אינם מורשים להיכנס למסגד, והערבים כבר אינם רק "מסדרים להם שם את תפילותיהם ביום השישי", אלא משם יוצאות לכל העולם קריאות ההסתה נגד ישראל, ונערים ערבים מעזים ללעוג ולקלל שוטרים וחיילים, והערבים עורכים שם חפלות ומשחקי כדורגל וקוברים שם את מתיהם תוך הפגנת בוז כלפי מדינת ישראל, וכל היהודים שעולים להר הבית נכנסים ברשות הוואקף ובליווי צמוד שלהם, תוך שכנופיות ערבים מקללות ומגדפות אותם. אילו היה רבנו שומע את כל זה היה מתפלץ מצער ותומך בכל אמצעי כשר במסגרת ההלכה כדי לחזק את הריבונות על הר הבית. יש לציין שבזכות היהודים העולים להר בשנים האחרונות סממני הריבונות הולכים וחוזרים.

עוד אפשר לראות מנוסח הכרוז את יחסו של הרצי"ה לרב גורן ולסמכותו ההלכתית, ומכך יכולתי להסיק שהיה סומך על בירוריו ההלכתיים.

מכתב הרב הגאון שלמה גורן

קשר ארוך שנים התקיים בין הרב גורן ליצחק רבין, הרב גורן היה הרב הראשי לצה"ל, ויצחק רבין התקדם בסולם הפיקוד עד שבמלחמת ששת הימים כיהן כרמטכ"ל. הסכמי אוסלו, שנעשו על ידי יצחק רבין בעת כהונתו כראש ממשלה דכדכו מאוד את הרב גורן. צערו על מעשיו של יצחק רבין היה ללא נשוא. הוא התקיף את מדיניותו וקרא להפגין נגדה. לחיילים הוא קרא לסרב פקודה. רבין כעס על התבטאויותיו של הרב גורן. מספר פעמים ביקר בישיבות הממשלה את דבריו, ואישי ממשל אף הוציאו איומים כי יעמידוהו לדין בעוון המרדה. אע"פ כן נותר ביניהם קשר אישי, והרב גורן לא התייאש מלהתריע, וכשחשב שיש מקום לפנות אל יצחק רבין בפנייה ישירה, כתב מכתב זה. העתק ממנו שלח הרב גורן אלי, כדי שאפרסם אותו כמאמר בגיליון רבני יש"ע. אכן ערכתיו בצורת מאמר ופרסמתיו בגיליון מס' 21 באלול תשנ"ד. כאן מובא המכתב כצורתו, כפי שהרב גורן שלחו לרה"מ יצחק רבין:

פעם שאלתי את הרב גורן, איך אישים שהיו שותפים בשחרור יש"ע מסכימים בקלות לוותר על יהודה ושומרון. השיב: הם אף פעם לא רצו לכבוש את יהודה ושומרון, מן השמים גלגלו שיכבשו בניגוד לרצונם. פעם אחרת שאלתיו אם אפשר להגדיר את רבין כ"עוכר ישראל". השיב: בוודאי, והוסיף שבמידה מסוימת אחאב, שעליו אמר אליהו שהוא "עוכר ישראל", היה טוב ממנו, כי אחאב שמר יותר על כבוד הלאומיות הישראלית. אע"פ כן נהגו כבוד מסוים זה בזה. בכ"ד במרחשון תשנ"ה, שלושה חודשים אחר כתיבת מכתב זה, נפטר הרב גורן, ורה"מ מר רבין פינה זמן מסדר יומו העמוס ובא עם רעייתו לנחם את משפחת הרב גורן.

בעניין הר הבית, מיד לאחר שחרור ההר במלחמת ששת הימים, רצה הרב גורן להקים בית מדרש של הרבנות הצבאית על הר הבית, במקום המותר בכניסה, כדי להתקרב יותר אל הקודש ולבטא את הריבונות של עם ישראל על הר הבית. ואף קיים שם שיעורים ושיחות. אולם שרים בממשלה דרשו להורידו מההר, ונאלץ לסגת מתוכניתו. אח"כ קיבל לרשותו מקום לבית כנסת בבניין המחכמה, שמקצתו בתוך הר הבית, ושם היה מקיים תפילות קבועות ביום הכיפורים ותשעה באב. כיוון שחלקו של בית הכנסת בהר הבית, הנהיג שם סדר תפילה מיוחד, כנהוג בזמן שבית המקדש היה קיים. כאשר החזן מסיים ברכה, לדוגמא ברכה ראשונה של תפילת עמידה, במקום לומר "ברוך אתה ה' מגן אברהם", אומר "ברוך אתה ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם, ברוך אתה ה' מגן אברהם". והקהל אינו אומר "ברוך הוא וברוך שמו", אלא אומרים בסוף הברכה במקום "אמן" "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כמו כן הנהיג השתחוויה בפישוט ידיים ורגליים, ובלא פריסת יריעה על הרצפה, כדין הר הבית. גם היום ממשיך המניין להתקיים באותו מקום על פי אותם כללים, כאשר בנו של הרב גורן מתאם את סדרי המניין, והרב ישראל אריאל מנהיג את התפילה.

לקראת סוף ימיו, כשראה שהערבים הולכים ומשתלטים על ההר, חזר לעודד עלייה להר הבית למקומות המותרים לאחר טבילה, ולשם כך פרסם את ספרו 'הר הבית'.

 

ב"ה י"ז באב תשנ"ד

25 ביולי 1994

לכבוד ראש הממשלה ושר הביטחון

מר יצחק רבין

שלומך ישגה.

מוצא אני חובה נפשית להגיב על הפרסומים הנשמעים מפי שר החוץ שלך, שקיימת תכנית להתפשר עם המלך חוסיין על מתן למלך חוסיין מאחז ריבוני בהר הבית ובזה לקנות את לבו של המלך ההאשמי, הטוען לבעלות על ירושלים ועל המקומות הקדושים.

ברצוני להודיע לך בזה כי הר הבית נחשב לקודש הקדשים של האומה היהודית,[19] ושלא ישלו אותך בסיפורי בדים כי ליהודים בין כך אסור לעלות ולהתפלל על הר הבית. אני מצרף לך בזה את ספרי "הר הבית" שפרסמתי לפני שנתיים, ובו כ-12 מפות בהן תחמתי את הגבולות של המקומות בהר הבית האסורים ליהודים לעלות והתחומים המותרים ליהודים לעלות ולהתפלל שם. מהמפות מוכח כי רוב הר הבית מותר לפי ההלכה בכניסה ליהודים. ובספרי הנ"ל אני קובע היכן שאפשר לבנות שם בית כנסת ליהודים להתפלל.

אין לנו כוונות כל שהן למנוע את המוסלמים מלעלות על הר הבית ולהתפלל במסגדים שלהם, אנו דורשים להשאיר את האזורים הפנויים של הר הבית שאין שם מסגדים והם תחת כיפת השמים בריבונות יהודית ולאפשר ליהודים להתפלל שם כאוות נפשם.

מאז חורבן הבית השני ועד לפני שלוש מאות שנה לא פסקה תפילתם של היהודים על הר הבית:

א. עם חורבן בית המקדש השני קבע רבן גמליאל נשיא ישראל, את לשכתו על מעלות הר הבית ומשם יצאה תורה לישראל, כפי המבואר במסכת סנהדרין (יא, ב). וכן רבן שמעון בן גמליאל קבע את ישיבתו על גב מעלה של הר הבית (מסכת עבודה זרה כ, א).

ב. בימי צום היו נוסחאות תפילה מיוחדות לאומרן בהר הבית עם תקיעת שופר, כמבואר במסכת תענית ט"ו ב': "וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית".

ג. התייר מבורדו (המאה הרביעית) מספר "והיהודים יבואו פעם בשנה (בט' באב) למקום הזה (להר הבית) ויבכו ויקוננו אצל אבן אחת שנשארה שם מבית מקדשם ואותה ימשחו בשמן" (ראה חוברת ציון ספר ג' תרפ"ט מעמ' 111 ואילך מאמרו של יהודה יצחק יחזקאל).

ד. ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא (המאה ה-12) מתאר את "בית התפילה והמדרש" שהיה קיים עבור היהודים על הר הבית כלשונו: "וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב והרשו לישראל לבוא אל הר הבית ולבנות בו בית תפילה ומדרש, והיו כל גלויות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים ומתפללים בתוכו ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוספין". (ראה מאמרו הגדול של פרופסור ב"צ דינור 'בית תפילה ומדרש ליהודים על הר הבית בימי הערבים', חוברת ציון הנ"ל מעמודים 4 ואילך).

ה. הרמב"ם בעלותו לירושלים בחודש סיון תתקכ"ו (1165) התפלל בבית התפילה על הר הבית. כך עולה ממכתבו של הרמב"ם המובא בספר חרדים שער תשובה פ"ד. (ראה גם בזה מאמרו של דינור הנ"ל עמוד 87 הערה 178 ומאמרו של יחזקאל עמודים 107-114)

ו. התייר הגדול ר' בנימין מטודילה ששהה כשנתיים בירושלים במאה ה12- מתאר את תפילת היהודים לפני הכיפה של אבן השתיה.

ז. עוד במאה ה-16 בימיו של הרדב"ז – ר' דוד בן זמרה "נהגו כל העולם לעלות באותן עליות (על הר הבית) לראות משם את הבית כולו, ולא שמענו ולא ראינו מי שמיחה בידם". (שו"ת הרדב"ז ח"א סימן תרצ"א).

אין ברצוני לדון כאן בצדדים ההלכתיים של הכניסה להר הבית, בשבילנו מספיק לזכור שהרמב"ם הנחשב למחמיר בנושא זה התפלל שם בעצמו ואנו מה נענה אחריו?

יחודו של "הכותל המערבי" כמקום תפילה ליהודים הוא חדש מבחינה היסטורית, ואינו עולה על שלוש מאות שנה. תחילתו מאז הגזירות וההגבלות שהטילו השליטים המוסלמים על היהודים וביטול "בית הכנסת והמדרש" שהיה קיים במשך מאות בשנים על הר הבית. אבל בשום פנים ואופן אין זכות לכותל, שכל קדושתו היא באשר הוא תוחם את הר הבית, להיות תחליף להר ה'. כי הכותל המערבי עליו נאמר במדרש (שמות רבה ב, ב): "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי", הכוונה לכותל המערבי של קדשי הקדשים או של העזרה בבית המקדש, ולא לכותלו של הר הבית (וכבר נתברר הדבר אצלנו בספר הר הבית). התפילות ליד הכותל מסמלות את הגלות של העם וגירושו מהר הבית, והתפילות שלנו על הר הבית מסמלות את שיבת העם לארצו ולמקום מקדשו.

 

הרבנים שמחוסר ידיעה טופגרפית והלכתית של הר הבית, חוששים לעלות ולהתפלל על הר הבית, רשאים להחמיר על עצמם, אבל לנו ולעם כולו יש לאפשר תפילה חופשית על הר הבית באזורים המותרים לאחר טבילה במקווה טהרה, ולמוסלמים יש לתת גישה חופשית למסגדים שלהם על הר הבית, אבל חס וחלילה מלהסגיר לידי הואקף או בידי המלך חוסיין את הריבונות על הר הבית כולו.

ואל ילעיט אתכם המלך בדיסאינפורמציה שהוא היה תמיד השליט על הר הבית. אין לטענה זו שחר, כי בימי המנדט הבריטי לא היה לחוסיין ולעבר הירדן כל אחיזה בירושלים ובהר הבית, וכשם שהוא השתלט במלחמת השחרור בכח על הגדה המערבית כך השתלט בכח על ירושלים ועל הר הבית. ואין בטענת חוסיין כל אחיזה במסמכים בינלאומיים – הוא שלט גם ביו"ש וגם בירושלים בתור כובש זר, ושום גורם בעל סמכות בינלאומית לא העניק לו כל מעמד בגדה המערבית – כך הודו בפני גם שני נשיאי ארצות הברית, מר קרטר ומר רייגן, בפגישתי אתם בבית הלבן.

אין לנו כל התנגדות שהמלך חוסיין יעלה להר הבית להתפלל במסגדים, אבל אין להעניק לו זכויות של ריבונות על הר הבית, ואין לאפשר לו לתלות דגל ערבי על המסגדים כפי שהבטיח לי זאת ראש הממשלה הקודם, מר מנחם בגין ז"ל, כפי שתיווכח מן המכתב שלו המצורף בזה המופנה אלי.

הסגרת הר הבית לידי שליט זר פירושה הפקרת קודש הקדשים של האומה לידי נכרים שלא תהיה עליה כפרה לעולם.

עבור המוסלמים אין להר הבית עצמו שום קדושה, אין הם חולצים נעליים בכניסתם להר הבית ורק בכניסה למסגדים חולצים הם נעלים, בו בזמן שהיהודים נצטוו לחלוץ נעליים בכניסה להר הבית. כמו ששנינו במסכת ברכות פרק ט' משנה ה': "לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו". וכן פוסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ז' הלכות א'-ב', "מצוות עשה ליראה מן המקדש שנאמר וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעלו שברגליו". משמע מהרמב"ם שיש להר הבית כולו מעמד של מקדש, מה שאין כן למוסלמים אין להר הבית עצמו כל עדיפות של קדושה.

אי לזאת עלי להודיעך שעלינו למסור נפשנו על שמירת הריבונות היהודית על הר הבית, כי הוא מהווה פסגת עשר הקדושות של ארץ ישראל. ולא נוותר בשום פנים ואופן על זכותנו להתפלל בהר הבית תחת כפת השמים באזורים המותרים בכניסה.

אני תקווה שבכל משא ומתן עם חוסיין מלך ירדן ועם גורמים בינלאומיים אחרים, תעמוד בכל הכוח על זכויותינו בהר המוריה שנתקדש מימיו של דוד המלך כשקנה את גורן ארונה היבוסי על הר המוריה ובנה שם מזבח לה', כפי שנצטווה על ידי גד הנביא כאמור (בשמואל ב' כד, יח-כה): "וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי… וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ…"

אני תקווה כי בעת הכרעה תדע לעמוד בעוז ותעצומות לא להסגיר את הר הבית בידי נכרים.

 

בברכה וביקר

הרב שלמה גורן

לשעבר הרב הראשי לישראל

והרב הראשי לצה"ל

 

כאן המקום להוסיף דברים שכתבתי בגיליון רבני יש"ע מס' 23 מטבת תשנ"ה:

שאלה: מה היחס שצריך להיות כלפי הר הבית מקום מקדשנו, האם לא הגיע הזמן להתחיל בפעולה ציבורית נרחבת למען בניית בית המקדש? תשובה: לעניות דעתי ישנן שתי בחינות ביחס שלנו להר הבית. מצד הלאומיות הישראלית הכללית, היינו מצד קדושת העם והארץ, ומהצד האלוקי, היינו בניית בית המקדש. מן הצד הלאומי ראוי לנו להדגיש במידה מרובה יותר את הקשר שלנו להר הבית, אולם אל המדרגה האלוקית העליונה של בית המקדש עדיין לא הגענו, ולכן לא שייך כיום לפעול באופן ישיר למען בניית בית המקדש או הקרבת קרבנות.

עבודת בית המקדש היא דבר נשגב ועליון, שכדי להגיע אליו צריכים להתעלות ברמה הרוחנית-לאומית, באמונה, בתורה ובמצוות. בית המקדש הוא שיא ההשתלמות הישראלית בעבודת ה', ואין לקפוץ אל הפסגה לפני בניית המדרגות היסודיות. לדעת רש"י בית המקדש ירד מן השמים, ואילו להרמב"ם בני אדם יבנו אותו. ומפרש הרמ"ק, שקודם תתגלה משמים קדושתו והשראת שכינתו של בית המקדש, כדברי רש"י, ואחר כך, כמסגרת לגילוי השכינה, נבנה בידינו את בית המקדש, כדעת הרמב"ם. אבל במצבנו הנוכחי, עלינו להתקדם ולעבור עוד כמה שלבים עד שנהיה ראויים לכך שאורו של בית המקדש השלישי יתגלה על ההר. ודאי שהקב"ה יכול להערות עלינו רוח ממרום, ולהשיבנו אליו בתשובה שלמה, בזמן קצר, ואז כמובן נבנה את בית המקדש. אבל אנחנו מצידנו, במצבנו הנוכחי, איננו יכולים לקפוץ לבנות את בית המקדש. והעבודה למען בית המקדש – היינו למען השראת שכינתו בגלוי ובקידוש ה' בתוכנו, צריכה להיעשות על ידי התעמקות בתורה, תיקון היחסים בין אדם לחברו, התעלות בקיום המצוות. וכל הפועל למען בניית האומה באור התורה – מציב נדבך נוסף לבניית בית המקדש השלישי. אמנם, יחידי סגולה מצווים לעסוק בענייני עבודת בית המקדש בעומק ורוחב, כדי לסלול עבור כולנו את הדרך להמשך ההתעלות, אבל עיקר העבודה הציבורית הגלויה, צריכה להיות מופנית כלפי הגדלת האמונה, ותיקון היחסים שבין אדם לחברו.

אך מהבחינה הלאומית, אין ספק שכולנו צריכים להרגיש קשר הרבה יותר חזק למקום בית מקדשנו, משוש חיינו. אמנם מבחינה רוחנית קשה לנו עדיין להרגיש השתוקקות גדולה לעבודת בית המקדש, עוד לא התעלינו למדרגת הקדושה הזו (לשם כך צריכים ללמוד את עניינו הכללי של בית המקדש ועבודתו). אבל לא יתכן שהמקום המקודש ביותר לעמנו, יוזנח על ידינו. הרי זה המקום בו נעקד יצחק, וסביבו הקים דוד את עיר הבירה שלנו. אליו צפו כל ישראל ביום הכיפורים בעת עבודת הכהן הגדול ובו שכנה לשכת הגזית שבה ישבה הסנהדרין הגדולה, ומשם יצאו הוראות לכל ישראל, וכל ישראל היו עולים אליו שלוש פעמים בשנה קרוב לאלף שנים. איך יתכן שהמקום הזה ייעזב על ידינו. הרי כל עם אחר, שהיה לו מקום כזה, היה נלחם עליו בחירוף נפש. ואיך אנחנו שוכחים את גדולתו וקדושתו, ומניחים לאויבים ושונאים לעשות בו ככל העולה על רוחם. כל יהודי בעל רגש נאמנות לעמו ולמולדתו, הקשור לאידיאלים הכלליים של עם ישראל – חייב לפעול בכל הדרכים המועילות למען שלטון ישראל על הר הבית.[20]

מלחמת הרב גורן על הר הבית

(דברים שכתבתי ברביבים כ׳ במרחשון ה׳תשע״ה)

החלטת הרב גורן להדפיס את הספר על הר הבית

בשבוע הבא בכ"ד מרחשוון יחולו עשרים שנה לפטירתו של הרב הראשי לישראל, הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל. בימים אלו, בהם דנים על הר הבית, ראוי להזכיר דברים מספרו 'הר הבית', אותו פרסם כשנה לפני פטירתו. בספרו הוא מברר בהרחבה את מקום המקדש והעזרות, המקומות האסורים בכניסה גם לאחר טבילה והמקומות המותרים בכניסה לאחר טבילה.

הימים היו ימי ממשלת רבין השנייה, שערכה הסכמים עם ארגון הטרור אש"ף ומסרה לידי אויבינו חלקים מארץ ישראל. וכך כתב בהקדמתו: "כעת, כאשר הריבונות היהודית על הר הבית נמצאת בסכנה, הר המוריה עלול להפוך לנושא של משא ומתן בינינו לבין הערבים, ולצערנו מצויים פוליטיקאים המוכנים לשאת ולתת על הריבונות שלנו על הר הבית, והם מסתמכים על האיסור כביכול של הרבנות לעלות אל הר הבית. איסור זה עלול לשמש תואנה להסגיר את קודש הקודשים של האומה לידי המוסלמים. לכן החלטתי לפרסם כעת את הספר, ממנו יווכחו כי קיימים אזורים נרחבים בהר הבית המותרים בכניסה לכל יהודי לפי כל הדעות, לאחר שיטבול במקווה טהרה…" (עמ' 15).

הסיבות להוראת ההיתר

בהר הבית ישנם שני חלקים. האחד, והוא הקטן, כולל את מקום המקדש והעזרות ונקרא מחנה שכינה. אליו אסור להיכנס בימינו, מפני שאיננו יכולים להיטהר מטומאת מת. השני, והוא רוב שטח הר הבית, נקרא מחנה לוויה, ואליו מותר להיכנס בימינו לאחר טבילה. אמנם ידוע שבשנים שלפני הקמת המדינה הורו הרבנים, ובכללם מרן הרב קוק זצ"ל, שלא לעלות לכל הר הבית, מחשש שמא יעברו וייכנסו גם למקומות האסורים.

 

שלוש סיבות הניעו את הרב גורן להתיר את העלייה לרוב שטחו של הר הבית:

א) המיפוי המדויק של הר הבית שערך חיל ההנדסה בהוראתו לאחר שחרור הר הבית. מפות שעל פיהן ניתן היה לקבוע בוודאות היכן הם המקומות המותרים בכניסה לכל הדעות.

ב) העדויות הרבות על כך שבמשך יותר מאלף שנים לאחר החורבן, גדולי ישראל נהגו להתפלל על הר הבית במקומות המותרים.

ג) האיום על הריבונות היהודית בהר הבית.

יש מקום להוסיף, שייתכן שאחד המניעים לקביעת שלטי האזהרה שלא לעלות להר בימי הרב קוק היה כדי שלא להתגרות במוסלמים ובשליטים ששלטו אז בארץ, ובעת פרעות לא הגנו כראוי על היהודים.

הירידה לכותל – תוצאת ייסורי הגלות

כתב הרב גורן על תחושותיו לאחר מלחמת ששת הימים: "לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה שמבחינה היסטורית הקדשת רחבת הכותל המערבי לתפילת יהודים, אינה אלא תוצאה של גירוש היהודים מהר הבית על ידי הצלבנים והמוסלמים גם יחד. כך נוצר מצב בלתי נסבל שגם לאחר שחרור הר הבית על ידינו נשארו המוסלמים על הר הבית למעלה ואנו למטה, הם בפנים ואנו בחוץ. התפילות ליד הכותל המערבי הן סמל של חורבן וגלות ולא של שחרור וגאולה, כי תפילות היהודים ליד הכותל המערבי החלו רק במאה השש עשרה, לפני זה היו היהודים מתפללים במשך מאות בשנים על הר הבית… ורק לפני כשלוש מאות שנה החלו היהודים להתפלל ליד הכותל המערבי. וזאת למודע כי בכל מקום בו נזכר במדרש שהשכינה לא זזה מהכותל המערבי, ולומד זאת מן הכתוב בשיר השירים: 'הנה זה עומד אחר כתלנו', הכוונה לכותל המערבי של העזרה או של ההיכל שהיא חומת קודש הקודשים, ולא של הר הבית, שהוא הכותל המערבי שלנו" (עמ' 26).


הצורך לעלות מהכותל המערבי להר הבית

אולם כוחו של המנהג שהתבסס במשך שלוש מאות שנים גדול, ועל כן לאחר מלחמת ששת הימים הציבור הרחב נהר להתפלל בכותל המערבי. גם הרב גורן עצמו כתב, שאחד הדברים שמנעו אותו מלהזדרז להסדיר את העלייה להר הבית הוא היותו "כבול במיתרי אהבה לשריד בית מקדשנו הכותל המערבי, שם הייתי רגיל להתפלל מדי שבת ומועד ובערבי ראשי חודשים. מאז ביקורי הראשון בכותל המערבי (בהיותו ילד) לא פגה אהבתי וזיקתי הנפשית לכותל הדמעות…", "אבל קול הזעקה… מי יעלה בהר ה'…" עורר אותו להתחזק ולברר את היתר העלייה להר הבית (עמ' 14). ועל כן החל לארגן תפילות על הר הבית (שם עמ' 27).

התפילה שבוטלה

לקראת שבת נחמו תשכ"ז פרסם הרב גורן שתיערך תפילה חגיגית המונית על הר הבית, באזור המותר בכניסה לאחר טבילה. אולם בהוראת ראש הממשלה ושר הביטחון התפילה בוטלה. כמה ימים לאחר מכן החליטה ועדת שרים ששר הביטחון והרמטכ"ל יורו לרב הראשי לצה"ל, הרב גורן, שלא יארגן יותר תפילות על הר הבית (עמ' 29-30).

הזעזוע

ההוראה זעזעה את הרב גורן, והוא ניסה לבטל אותה בכל יכולתו ובכלל זה כתב מכתב ארוך ומנומק לוועדת השרים, בו טען: הכיצד דווקא במקום הקדוש ביותר ליהודים יהיה אסור ליהודים להתפלל?! ואמנם יש מקומות מצומצמים שהכניסה אליהם אסורה על פי התורה ליהודים ונוכרים כאחד, אולם רוב רובו של הר הבית מותר בכניסה. לקראת סיום מכתבו קרא: "אישים דגולים! הצילו את קודש הקודשים של האומה, אל תסגירו את הר הבית בידי מחלליו…" (עמ' 30-33).

שר הביטחון

לצערנו, קריאתו של הרב גורן לא נענתה. שר הביטחון משה דיין החליט להעביר את האחריות לניהול סדרי הר הבית לידי הוואקף, ופקד על הרבנות הצבאית להתפנות מהר הבית ולא להתערב יותר בשום עניין מענייני הר הבית. הרב גורן הגיב "בזעם ובצער", והודיע לשר הביטחון "כי זה עלול להביא ח"ו לחורבן הבית השלישי, באשר המפתח לשלטוננו על יהודה, שומרון וחבל עזה, הוא הר הבית" (עמ' 34).

אולם שר הביטחון ביצע את אחד המעשים המחפירים בתולדות ישראל ומסר את ניהול ענייני הר הבית לוואקף המוסלמי. מזה שנים היה ידוע שיש במשה דיין שני צדדים. חושך ואור משמשים בו בערבוביה. מצד אחד גיבור ישראל ומצד שני נואף וגנב. כפי הנראה ניאופיו וגניבותיו הכריעו את הכף לרעתו. בעניין זה שמו ייזכר לדיראון.

הריבונות

אמנם לאחר שהמוסלמים סגרו את שער המוגרבים כדי למנוע כניסת יהודים להר, על פי בקשת הרב גורן צה"ל פרץ את השער כדי להבטיח כניסה חופשית ליהודים, וביטא בכך את הריבונות על הר הבית. אולם מעשה זה לא שינה את ההוראה שאסרה על תפילה של יהודים בהר הבית.

ממשיך הרב גורן ומספר: "בכל עת שהתרעתי על הסגרת קדשי הקדשים של האומה היהודית לוואקף, היתה התשובה של ראשי הממשלה בכל התקופות: הרי בין כך אוסרת הרבנות הראשית ליהודים לעלות להר הבית, ואנו מנועים מלהתפלל שם". בעקבות זאת החליט לכתוב את הספר ולבאר את הדרכים, את המקומות והתנאים שבהם מותר לעלות להר הבית (עמ' 35). לפיכך "חייבים למצות את כל צדדי ההיתר, כדי שנוכל להפגין שם נוכחות יהודית מתמדת ולשמור על הריבונות היהודית על ההר כעל בבת עינינו" (עמ' 46).

השלט של הרבנות

יש טוענים שהרב גורן בעת כהונתו כרב ראשי הסכים לאיסור הכניסה להר הבית, אולם האמת אינה כן. בהקדמה לספרו כתב: "בתקופת כהונתי כרב ראשי לישראל, הבאתי הצעה למועצת הרבנות הראשית להוריד את שלטי האיסור לעלות אל ההר שקבעו הרבנים הראשיים שקדמו לי. מכיוון שבין חברי המועצה היו אחדים שחתמו בזמנו על האיסור, ביקשו לדחות את ההחלטה להורדת שלטי האיסור לעלות על הר הבית, עד שאוציא את הספר…". בגלל סיבות שונות הוצאת הספר נדחתה, והשלטים נותרו על כנם, "דבר שגרם להסגרה בפועל של הר הבית לוואקף המוסלמי" (שם עמ' 35).

חילול הקודש

יתר על כן כתב: "המצב המביש הזה, שתחת שלטון ישראל אין ליהודי זכות תפילה על הר ה', אין להשלים איתו בשום פנים ואופן. הוויכוח היכן מותר לפי ההלכה לעלות על הר הבית והיכן אסור, אינו נוגע לממשלה… מקומות מקודשים אלו אינם רכושם הפרטי של הוואקף המוסלמי, שמאז ומעולם היו חבריו שורש פורה ראש ולענה ליהודים, בהסיתם מתוך המסגדים שבהר הבית לערוך טבח ביהודים… אילו היו סוגרים את הר הבית בפני יהודים ושאינם יהודים החרשתי, אבל לאפשר לערבים לעשות שם כבתוך שלהם, וליהודים לאסור לפתוח שם ספר תהלים ולשפוך שיח לפני בורא עולם, זוהי שערורייה דתית, היסטורית ומשפטית, הגובלת בחילול הקודש!" (עמ' 41).

עוד הוסיף (עמ' 42): בהימנעות מעלייה להר הבית עוברים על איסור תורה של 'לא תחונם', לא תיתן להם חנייה בקרקע (ע"ז כ, א), שכבר קבעו הפוסקים שאובדן הריבונות כמוהו כחורבן (ב"י ומ"א או"ח תקסא, א). נמצא שכאשר הממשלה אוסרת על יהודים לעלות בחופשיות, היא חוזרת ומחריבה את מקום מקדשנו.

יבורכו העולים

המשך המצב המחפיר בהר הבית מפיח באויבינו תקוות ומניע אותם לרציחות והתפרעויות בכל רחבי הארץ. כדי לחנוק את גל הטרור וההסתה משורשו, על הממשלה והמשטרה לבטא באופן הנחרץ ביותר את ריבונות ישראל על הר הבית. יבורכו העולים על פי ההלכה להר הבית. בזכותם מתבררת הריבונות שלנו על ההר ועל כל ארץ ישראל, ודווקא מתוך כך נזכה לביטחון ושלום.


[19]. בגיליון רבני יש"ע נוסף משפט על דעתו: "הר הבית הוא הר המוריה נחשב לקודש הקדשים של האומה היהודית. שם עקד אברהם את יצחק בנו". בנוסף לכך בסידור הדברים כמאמר הוקדמו לכאן הפסוקים על דוד שקנה את גורן ארונה.

[20]. על פי מגמה זו, פרסמנו בגיליון רבני יש"ע מס' 23 מטבת תשנ"ה מכתב פומבי לרבנות הראשית. בו בקשנו לסמן את גבולות ההר, היכן המקומות בצד דרום שמותר לעלות אליהם בלא טבילה, כי אינם חלק מהר הבית המקורי. והיכן המקומות שמותר להיכנס אליהם על ידי טבילה, והיכן אסור להיכנס גם אחר טבילה (מפני טומאת מת שאין אנו יכולים להיטהר ממנה בלא אפר פרה אדומה). על המכתב חתמו שבעה רבנים מהשומרון, ביניהם הרב אליקים לבנון והרב דניאל שילה. כמדומה שזו היתה הפעם הראשונה שהועלתה לכך קריאה פומבית מקבוצת רבנים.