חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

סימן ז – מעמד ממשלה שאינה נתמכת ברוב יהודי

בגיליון רבני יש"ע מס' 16, ל' בשבט תשנ"ד, נתפרסמה תשובתו של הרב גורן זצ"ל, תחת הכותרת: "לממשלת המיעוט של רבין אין כיום סמכות ואין להוראותיה תוקף מחייב" מאת הרב הגאון שלמה גורן (הרב הראשי לישראל תשל"ג-תשמ"ד).

יש לציין כי תשובה זו נכתבה זמן קצר אחר שהועלתה תביעה להעמידו לדין, אולם למרות שהדברים שכתב יכלו לעורר התנגדות מצד גורמים פוליטיים, משפטיים ותקשורתיים, הרב גורן זצ"ל לא נרתע והמשיך לומר את דברו בעוז. זכורני שבאותה תקופה, בעת שבא לשיעורו השבועי בהר ברכה, שאלוהו תלמידים מתוך דאגה האם אין חשש שיפגעו בו כפי שמדברים בתקשורת. אך הוא השיב בביטול: "מה אתם מפחדים? אני לא מפחד!" והמשיך בשיעורו כהרגלו. יתר על כן, לאחר שהיו מתקיפים אותו היה משיב לחורפיו דבר. ופעם לאחר שיום שלם הגיב בכל כלי התקשורת, בעברית ובאנגלית, על עניין בעלותנו על ארץ ישראל ו'סירוב פקודה', אמר לי בערב בערך כך: "זה היה יום חשוב ביותר, ב"ה כל היום דברתי בכלי תקשורת שונים, ברדיו בטלוויזיה (באו לביתו ולישיבת האידרא כדי לראיינו) ולעיתונות, ונקווה שבעזרת ה' הדברים יפעלו לטובה".[1]

גם לאחר פרסום הדברים על "מעמד ממשלה שאינה נתמכת ברוב יהודי" ראיינו אותו ברדיו, ובאר את דבריו בתוקף. וכדי לסכסך ולהתמיה את עמדתו בין השומעים, שאלוהו, האם אפשר לצרף בוחרים וח"כ דרוזים לרוב. והיה לו צער רב משאלה זו שנשאלה בשידור חי, כי אהב את העדה הדרוזית שבניה משרתים בצבא, אך לא הסכים לשנות מן האמת ועמד על דעתו דעת תורה שגם קולות של דרוזים אינם יכולים להכריע בנושאים אלו. דבריו שנתפרסמו בגיליון רבני יש"ע נלקחו מתוך התשובה שכתב אלי תוך שינויי לשון [כפי הבנתי, תוך שהוא סומך את ידו עלי, ואף לא דרש לראות את השינויים לפני שליחתם לדפוס, אולם אני שאלתיו פעמים רבות בטלפון, לצורך הבהרת הדברים]. כאן מובאת תשובתו המלאה:

 

ב"ה כ"ג טבת תשנ"ד

לכבוד מרן הרב הגאון שלמה גורן שליט"א

שלום רב

בתשובתו אלינו על השאלה, האם חייל צריך לסרב פקודה בעת שהיא נוגדת את ההלכה, כתב הרב גם "הממשלה הזאת אינה נשענת על רוב יהודי, אלא על קולות של הערבים, ומבחינת ההלכה אין לה תוקף של רוב, לכן הוראות הממשלה לפנות את הישובים היהודים אין לה שום תוקף וסמכות של רוב העם".

  • מהם היסודות ההלכתיים של קביעה זו?
  • האם כלל זה חל לגבי כל הוראותיה של ממשלה שאין לה רוב יהודי, או שמא רק לגבי הוראותיה בנושאים עקרוניים, ומהם הנושאים העקרוניים?

שאלות נוספות שאולי אין בהן צורך לענות עליהן כבר עתה הן:

  • בהגדרת רוב יהודי, האם מדובר ברוב של חברי כנסת יהודים, או מדובר בעמדתם של רוב הבוחרים היהודים. כלומר, חברי הכנסת הערבים אינם מייצגים את מלוא עוצמתם של הקול הערבי. למשל, עם מפלגת ש"ס יש למשלה רוב חברי כנסת יהודים, אבל כפי הנראה אין רוב בוחרים יהודים, באשר יותר מחמישה עשר חברי כנסת מהשמאל נבחרו בקולות ערביים, וקולות של כשני ח"כ נפסלו מפני שמפלגותיהם לא עברו את אחוז החסימה.
  • האם להחלטות קריטיות צריכים על פי ההלכה רוב מיוחס? האם ניתן ללמוד אולי מדיני נפשות שכדי לחייב צריכים רוב של שלושה עשר דיינים מול עשרה, שיש צורך ברוב מיוחס?

בתורה מראש

אליעזר מלמד

מזכיר רבני יש"ע השם רבני יש"ע

מכתב התשובה:

ב"ה כ"ו טבת תשנ"ד

9 בינואר 1994

 

לכבוד יקירי, שומר משמרת התורה וארצנו הקדושה

הרב אליעזר מלמד שליט"א

מזכיר רבני יש"ע רב המושב הר ברכה

שלומך ישגה לעולם,

 

לשאלתך במכתבך מתאריך כ"ג בטבת תשנ"ד על תשובתי אליכם מתאריך ג' בטבת תשנ"ד, בקשר למעמדה וסמכותה של ממשלת ישראל כיום, כאשר הממשלה הזאת אין לה רוב יהודי בכנסת, אלא נשענת על קולות של ערבים. וכתבתי לכם כי מבחינת ההלכה לממשלה הזאת אין תוקף של רוב, לכן הוראותיה, אם יוצאו, לפנות ישובים ביש"ע, אין להן תוקף וסמכות של רוב העם, והנך שואל כעת:

א) מה הם היסודות ההלכתיים של קביעה זו?

ב) האם כלל זה חל לגבי כל הוראותיה של ממשלה שאין לה רוב יהודי, או שמא רק לגבי הוראותיה בנושאים עקרוניים, ומה הם הנושאים העקרוניים?

תשובה: פסק ההלכה שלי, בכל הנוגע לסמכות הממשלה ומעמדה החוקי-הלכתי, כאשר (הממשלה) אינה נשענת על רוב יהודי אלא על חברי כנסת ערביים, המשלימים את הרוב שהממשלה הזאת נשענת עליו, ביניהם ישנם חברי כנסת ערביים שונאי ציון, המוכנים לתת יד להרס המדינה וכופרים בזכותנו הלאומית וההיסטורית על ארץ ישראל – אין סמכות ותוקף להחלטותיה. וזאת משום שאין צל של ספק שאין לצרף חברי כנסת ערבים אלו לרוב של הממשלה.

זאת אנו למדים ממקורות הלכתיים רבים.

המקור הראשון שאין לערבים בארץ ישראל זכות להוות חלק מהשלטון ולהשלים את הרוב של הממשלה, אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם שכתב בהלכות מלכים (א, ד) על הכתוב בדברים (יז, טו): "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא", "ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמישים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך". וכך שנינו במסכת קידושין (עו, ב): "באו לפני רב יוסף אמר להם שנינו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך".

ובספר החינוך (מצוה תצ"ח) כתב: "מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שאין מעמידין אלא מזרע ישראל ראש שררה ואפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות. ונוהג איסור זה לעניין המלוכה, בזמן שישראל על אדמתן ביישובן, והוא מן האזהרות שהם על כלל הציבור, ולעניין שאר שררות בישראל נוהג איסור זה בכל מקום שהם, שאסור להם מהתורה למנות על הציבור אדם שאינו מבני ישראל" ע"כ.

נמצינו למדים מדברים אלו שחברי כנסת ערבים אין להם מעמד כחברי כנסת בכל הנוגע לסמכות שיפוטם על יהודים. אבל סמכות שיפוטם משתרעת אך ורק על הערבים, כמו שמצינו ברמב"ם הלכות מלכים (ט, יד): "וכיצד מצווין הן (הנכרים) על הדינים. חייבין להושיב דיינין ושופטים (נכרים) בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו, ולהזהיר את העם". יוצא מזה שהמגבלות על מינויים של נכרים לשררות כל שהם הן רק להימנות על יהודים, אבל כל שהשררה היא על נכרים, יכולים הם, ואולי מצווים הם להתמנות על כל השררות המכוונות לנכרים. אבל כל שהמינוי מכוון ליהודים, אין למנותם לכל דבר שבשררה. כפי שמזהירה התורה (דברים יז, טו): "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", "כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך", כמו שמדגיש בעל ספר החינוך שאסור להם מהתורה למנות על הציבור אדם שאינו מבני ישראל.

אולם, על אף איסור זה של התורה להעניק סמכויות שלטון לנכרים על יהודים, מתעוררת השאלה האם האיסור הזה של התורה מעכב את המינוי אפילו בדיעבד, ככה שאם מינו נכרים לשררה על ישראל באיסור, ועברו על אזהרת התורה שאסרה למנות על הציבור אדם שאינו מבני ישראל, אם בדיעבד המינוי תופס והוא בעל סמכות במינוי הזה, גם על ישראל, או שמא גם בדיעבד אין למינוי תוקף חוקי משום שהוא נגד מצוות התורה. סביר להניח שבעיה הלכתית זו תלויה במחלוקת של אביי ורבא במס' תמורה (ד, ב) – אביי אומר: כל מילתא דאמר רחמנא לא תעשה, אם עשה מועיל, דאי סלקא דעתך לא מועיל, אמאי לוקה. ורבא אמר: לא מועיל כלום, וזה שלוקה משום שעבר על מאמר התורה. והרי בכל מקום שנחלקו אביי ורבא הלכה כרבא לבד מיע"ל קג"ם, כמו שמצינו במסכת בבא מציעא (כב, ב), יוצא שגם בדיעבד אם בחרו בנכרים והעניקו להם סמכויות שלטון ובחרו אותם כחברי כנסת, לא מוענקת להם סמכות על הצבור היהודי, וממילא אינם מצטרפים לרוב כדי להכריע בנושאים לאומיים של ממשלת ישראל.

הכרעה זו, אם בדיעבד כשמינו נכרים לשלוט בישראל, המינוי בעל תוקף חוקי או לא, תלויה גם בבעיה עקרונית נוספת והיא, כל מקום שכתוב בתורה "לא תוכל" האם משמעו שאינו רשאי רק לכתחילה, או גם בדיעבד מה שעשו אין זה תופס, כמו שאנו מוצאים בספרי דבי רב בפרשת 'כי תצא' (דברים כא, טז) על הכתוב "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר", דרשו בספרי פיסקא רט"ז "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר – מלמד שאינו רשאי לבכר. יכול לא יהיה רשאי לבכר, ואם בכר יהיה מבוכר? תלמוד לומר: לֹא יוּכַל לְבַכֵּר הא אם בכר אינו מבוכר". יתכן והוא הדין בנידון דידן שכתוב "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי". אם נתן עליו איש נכרי כאילו לא נתן. אולם גם הכתוב הנ"ל "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר", גם הוא נתון במחלוקת גדולה בין הספרי לירושלמי במסכת בבא בתרא פרק ח' הלכה ד', ובין ר' חגיי ור' אלעזר בירושלמי שם, שכן שנינו שם בירושלמי: ר' לא השווה את הבכור לאחיו. אמר להם ר' חגיי ולא מקרא הוא לֹא יוּכַל לְבַכֵּר, אמר ר' לעזר העבודה שיכול אלא שאינו רשאי. הרי לפנינו שיטת ר' אלעזר החולק על הספרי וסובר שהאיסור לֹא יוּכַל לְבַכֵּר פירושו לכתחילה, אבל בדיעבד יכול הוא להעביר את הבכורה מבנו הבכור.

כן מצינו בספרי בפרשת 'ראה' (דברים יב, יז, פסקה עב): "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ", ר' יהושע בן קרחה אומר: "יכול אני אבל איני רשאי, כיוצא בו אתה אומר (יהושע טו, סג): וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם, יכולים היו אבל אינם רשאים". ופירש רש"י שם: לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה וכו'. אבל משם אין לנו הוכחה אם בכל מקום שכתוב "לא יוכל" אם עברו על האיסור מה שעשו עשו. אולם הרמב"ן בפרשת 'כי תצא' על הכתוב "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר" כותב הרמב"ן: המשווה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה, ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין. הוא הדין בנוגע לבעייתנו בנוגע לאיסור "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי", שהרמב"ן משווה אותו לאיסור "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר", בדיעבד אם מינו איש נכרי על ישראל אין המינוי תופס לדעת הרמב"ן.[2]

טעם הלכתי נוסף שלא לצרף ערבים לרוב של הממשלה

קיימת עוד סיבה הלכתית שלא לצרף ערבים לרוב של הממשלה, על יסוד הגמרא במסכת סנהדרין (כו, א) הדורשת את הכתוב בישעיה (ח, יב) "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר". ודרשו חז"ל, כלומר קשר של רשעים הוא, וקשר של רשעים אינו מן המניין. וכוונת הכתוב כפי מה שנאמר שם בגמרא, בזמן שצר סנחריב על ירושלים רצה שבנא אשר על הבית, ורוב הקהל בירושלים להיכנע לסנחריב ולהסגיר לו את ירושלים, אבל חזקיה המלך ומיעוט העם שהיו אתו התנגדו לכניעה לסנחריב. ושבנא שהיה ממונה על ביתו של חזקיהו, כתב פתק ושלח אותו לסנחריב מחוץ לירושלים על ידי חץ לאמור שבנא וסיעתו השלימו לעבוד אותך, חזקיה וסיעתו לא השלימו, שנאמר (תהלים יא, ב): "כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר". והיה חזקיהו המלך מפחד שמא חס ושלום יטה הקב"ה דעתו עם רוב שרוצים להשלים עם סנחריב. בא נביא ואמר לחזקיהו: "לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמַר הָעָם הַזֶּה קָשֶׁר", כלומר קשר של רשעים הוא וקשר של רשעים אינו מן המניין. ופירש שם רש"י לֹא תֹאמְרוּן קֶשֶׁר, אל תחשוב בדעתך שמניינו של שבנא יחשב כמניין להחשב כרוב. מפני שהוא קשר של רשעים ואינו מן המניין.

נמצינו למדים שעל אף שהיה לשבנא רוב בדעת הקהל בירושלים להשלים עם סנחריב ולא להלחם בו, ולחזקיהו היה רק מיעוט בעם, פסק הנביא שהרוב של הרשעים המבקשים להיכנע לסנחריב, אינו נחשב כרוב לגבי המיעוט שהיה נאמן למלך שלא הסכימו להיכנע לסנחריב. הוא הדין בבעיה שלנו, הרוב הנשען על ערבים, ביניהם הידועים בשנאתם לישראל, אין לצרף אותם לרוב ואין למנות אותם ואת חברי הכנסת השמאלנים שמבקשים להיכנע לטרוריסטים כדי להשלים את הרוב בכנסת.[3] ערבים אלה בודאי שאין לצרפם כרוב כדי להסגיר חלקים מארץ ישראל לערבים. כי דינם של אלו כרוב של שבנא שביקש להיכנע לסנחריב ולהסגיר לו את ירושלים. מזה ברור שהערבים בקרב חברי הכנסת התומכים בממשלה כדי להסגיר חציה המקודש של ארץ ישראל למרצחים, הם קשר של רשעים ואינם מן המניין, ונמצאת הממשלה הנוכחית פועלת רק מכוח מיעוט של העם ומאבדת את סמכותה.

פסק הלכה זה חל על כל הוראות הממשלה שאין להן תמיכה של רוב יהודי.

באשר לשאלתך השניה, האם פסק הלכה זה חל לגבי כל הוראותיה של הממשלה שאין לה רוב יהודי (או שמא רק לגבי הוראותיה בנושאים עקרוניים, ומה הם הנושאים העקרוניים). תשובתי היא, שבכל נושא שאין לממשלה תמיכה של רוב יהודי בכנסת, אין החלטותיה שרירות ולא קיימות, באשר הן מבוססות על מיעוט של העם היהודי, וכלל גדול הוא בתורה בכל דבר דין ומשפט "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). לכן ממשלה שנשענת על ערבים שמשלימים את הרוב שלה, נחשבת כממשלת מיעוט לכל דבר.

החותם בברכת התורה

הרב שלמה גורן

 

דברי מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

על ממשלת מיעוט

בעקבות הבחירות שלאחר מלחמת יום הכיפורים קמו שתי ממשלות מיעוט יהודי. הראשונה על ידי גולדה מאיר, ממשלה ששרדה חודש בלבד. השנייה על ידי יצחק רבין (שכבר אז חטא בזה). הרצי"ה יצא במחאות נמרצות כנגד הממשלה וכנגד המפד"ל שהסכימה להצטרף אליה. הוא דרש כי קודם יפרקו לגמרי את ממשלת המיעוט ורק אח"כ תוכל המפד"ל להצטרף. לשתי הממשלות המפד"ל הצטרפה (עי' במערכה הציבורית עמ' קט). הציטוט שלהלן הוא סעיף ב' בכרוז שנכתב בי"ז בתמוז תשל"ד, והובא ב"ארץ הצבי" עמ' סט (ועי' שם פרק שלם בנושא זה):

"קידוש השם הוא יסוד ושורש לכל התורה כולה, וחילול השם הוא יסוד ושורש להריסת כל התורה כולה. קידוש השם הוא כבוד השם והוא המתגלה בכבוד עם השם, קרובו וסגולתו, "ושכנתי בתוך עמי" – "ונקדש בכבודי", ברוממות קרנו ישועתו וגאולתו, בתפארת ממלכתיותו ומדינתו. חילול ה', שאין כמוהו, לשם השם יתברך, בורא העולם וקורא דורותיו ומציב גבולותיו גבולות עמיו ועמו-חלקו, הוא הטראגי-קומדיה, של ביזוי עמנו ומדינתנו בהרכבת ממשלת מיעוט זו על מדינתנו. ו"אין מקיפין בחילול השם". לרקבון אין תיקון ואין ריפוי ואין שכלול בהצטרפות אליו חס ושלום, אלא בפיסולו וביטולו היסודי והמוחלט, – ובהתחדשות בריאותית יסודית ושורשית".


[1]. אגב בסקר שנתפרסם באותם ימים ב'ידיעות אחרונות' בביצוע מכון 'דחף' בהנהלת ד"ר מינה צמח, נמצא כי 54% שללו נקיטת צעדים נגד הרב גורן. לעומת 41% שתמכו בנקיטת צעדים נגדו. כמו כן 32% תמכו בסירוב פקודה לפינוי ישובים. כנראה שדבריו האמיצים והברורים של הרב גורן אכן השפיעו בשעתם על דעת הקהל.

[2]. בגיליון קיצרתי מפני קושי הדברים ואריכותם, ובמקום שלוש הפסקאות "אולם" "הכרעה" "כן", כתבתי: "ואם עברו ומינו אותם, אין למינוי זה תוקף וסמכות כפי שעולה מדעת רבא בתמורה (ד, ב). וכן בספרי (דברים כא, טז) פיסקא רט"ז. ורמב"ן בפרשת כי תצא על הפסוק לֹא יוּכַל לְבַכֵּר".

[3]. בגיליון רבני יש"ע השמטתי את המשפט על חברי הכנסת השמאלנים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן