סימן א – מעמדם ההלכתי של יהודה, שומרון וחבל עזה

בט' במרחשון תשנ"ג, בהיותי מזכיר רבני יש"ע ועורך גיליון רבני יש"ע, שלחתי מספר שאלות עקרוניות לרב גורן. ככלל סברתי כי עיקר תפקידם של רבני ישראל להגדיר את המציאות המשתנה על פי עקרונותיה של התורה, לשם כך שאלתי שאלות אלו:

• מהו גדר האיסור למסור חלקים מיהודה או שומרון לגויים, ועד כמה צריך להיאבק כנגד אפשרות כזו?
• האם האוטונומיה כמוה כמסירת חלקים מהארץ לנוכרים, או שנתינת אוטונומיה לערבים קלה יותר. והאם יש לקחת בחשבון את הסכנה הברורה, שהאוטונומיה תתפתח למדינה ערבית ח"ו?
• בעקבות קולות שנשמעו בתקשורת, יש תושבים שביקשו לשאול, מה צריך לעשות מתיישב יהודי שחיילים יהודים, או שאינם יהודים מצווים עליו לעזוב את ביתו, ומאיימים עליו כי אם לא יעזוב את ביתו ירו בו למוות?

ב"ה י"ט במרחשון תשנ"ג

לכבוד הרב אליעזר מלמד

רבה של "הר-ברכה" – מזכירות רבני יש"ע

שלומך ישגה

מאשר אני קבלת מכתבך מיום ט' מרחשון תשנ"ג, בו הנך מבקש לברר בשם רבני יש"ע שלוש בעיות יסוד הנוגעות למעמדנו, זכותנו וחובתנו בחבלי יהודה ושומרון לפי ההלכה. אף שלא הזכרת בהקשר זה את רצועת עזה, אשתדל בתשובתי להתייחס גם לעזה ובנותיה. ואשיב על שאלותיך על ראשון ראשון.

רצוף בזה תשובתי המפורטת על השאלות. לפי בקשתך, אני מצרף גם תמצית קצרה של תשובתי על עמוד נוסף, בו מרוכזות כל כותרות המשנה של תשובותי המפורטות, מהן יכול כל אחד להבין את תוכן המשא ומתן של התשובה והמסקנות המוסקות מן התשובה.

כמו כן אני חוזר בעמוד הנ"ל על השאלות שלך, כדי שירוץ הקורא בו להבין במה מדובר.

אני תקווה שמלאתי מבוקשכם בתשובה זו, ואם תתעוררנה אצלכם בעיות נוספות, והשגות על דברי, אנא כתבו אותן אלי ואשתדל להיענות לבקשותיכם.

הכותב וחותם בכל חותמי ברכה,
ובברכת "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֹתָהּ".

הרב שלמה גורן

תמצית התשובה

לשאלה א: א) מצוות ישוב ארץ ישראל שתי תחולות לה. האחת תחולתה על האדם מישראל והשניה תחולתה על הארץ. ב) קדושת הארץ תלויה בישוב היהודי שבה. ג) הריבונות היהודית ולא ההתיישבות קובעת בניינה או חורבנה של ארץ ישראל. ד) מעמדם ההלכתי של יהודה שומרון וחבל עזה תחת שלטון הכיבוש של צה"ל.
ה) אסור היה מן התורה להשאיר את יש"ע מחוץ לריבונות ישראל.
ו) השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות פקע תקפן. ז) הוויתור של ממשלת ישראל על ריבונות ישראל ביש"ע אין לו תוקף הלכתי. ח) משלושה טעמים אי אפשר להעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב כדי שתהיינה להם זכויות בארץ. ט) יש איסור תורה בוויתור על שטחי ארץ ישראל ביהודה שומרון וחבל עזה. י) חזקת האבות בארץ לא היתה רק בגין ההבטחה השמימית. אלא גם מכוח כיבושו של אברהם אבינו את הארץ מידי כדרלעומר מלך עילם מבני שם והמלכים שאתו. יא) בשתי המלחמות הגדולות במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים זכינו לריבונות מלאה על הארץ בגבולות התנ"ך. יב) לפי שיטת הראב"ד וסיעתו אפשר להעניק לערביי יש"ע זכויות אזרחיות אבל בשום פנים לא להעניק להם זכויות לאומיות. יג) מצות מחאה ותוכחה נגד מעשים לא נכונים של השלטון היא מהמצוות החשובות בתורה. יד) אין היתר להפעיל כוח או אלימות נגד כוחות הבטחון בהפגנות מחאה נגד השלטון היהודי.

לשאלה ב: טו) הענקת זכויות של אוטונומיה לערבים יש בזה איסור תורה לפי הרמב"ם וגם לפי הראב"ד. טז) הקמת תאגיד של ערים, כפרים וישובים ערביים לשם שלטון מוניציפלי מרכזי עצמי מהווה בעיה הלכתית. יז) לא היתה מעולם ישות פלסטינאית בארץ. ישות כזאת נוצרה על ידי ראש ממשלת ישראל בהסכם קמפ-דייויד.
יח) ערביי ארץ ישראל אין להם ולא היתה להם מעולם שום זכויות לאומיות בארץ כי אם זכות מגורים אזרחית.

לשאלה ג: יט) שאלה מוזרה על מציאות שלעולם לא תתרחש בארץ ולכן אין ראוי לדון בה בבית מדרשנו. כ) סיכום – שש פונקציות משיחיות הן. כא) כל מה שהתרחש ומתרחש בארץ מכוון על ידי תכנית שמיימית המכוונת להגשמת חזון הגאולה השלישית.

התשובה המלאה

א) מצוות ישוב ארץ ישראל שתי תחולות לה. האחת תחולתה על האדם מישראל והשניה תחולתה על הארץ.^[1]

שאלה א: מהו גדר האיסור למסור חלקים מיהודה או שומרון לגויים, ועד כמה צריך להאבק כנגד אפשרות כזו?

תשובה: מצות ישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל המצוות שבתורה, כמו ששנינו בתוספתא עבודה זרה (פ"ד ה"ג): "מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". ובספרי דבי רב בפרשת ראה (פיסקה פ) על הפסוק "וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ בְּאַרְצָם" (דברים יב, כט) אמרו: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה". היא לא רק חובת הגוף של כל יהודי שחייב לגור בארץ ולקיים מצות ישוב ארץ ישראל, אלא תחולתה גם על ארץ ישראל עצמה, שכל ארץ ישראל צריכה להיות מיושבת על ידי יהודים.

שתי תחולות אלו של מצות ישוב ארץ ישראל, האחת כחובת הגוף והשניה כחובת הארץ, אנו למדים משני המקורות שהזכרנו לעיל, בהם מופיעה הלכה זו. כי בתוספתא עבודה זרה הנ"ל מדובר על חובת הגוף לגור בארץ ישראל, כמו ששנינו שם: "ישהה אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גויים ולא בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, מלמד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וכל הקבור בארץ ישראל, כאילו קבור תחת המזבח". הרי זה דבר הלמד מעניינו, שם מדובר על המצווה המוטלת על האדם מישראל כחובת הגוף לגור בארץ, כשם שמצווה להיקבר בארץ. בזה המצווה והזכות תחולתן על האדם ולא על הקרקע, כי אין כל מצווה על אדמת ארץ ישראל שייקברו בה יהודים. אדרבה, מבחינת האדמה מוטב שלא ייקברו בה, כמו שמצינו בירושלמי כלאים (פ"ט שלהי הל"ד): "רבי בר קוריא ור' לעזר הוון מטיילין באסטרין ראו ארונות שהיו באין מחוצה לארץ, אמר רבי בר קוריא לר' לעזר: מה הועילו אלו? אני קורא עליהם (ירמיהו ב, ז) וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה – בחייכם, וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי – במיתתכם. משמע שאין מצווה על האדמה שייקברו בה ישראל. כן הוא ביחס למצוות ישוב ארץ ישראל, חשיבות העל הוא לגור בארץ ישראל, ומבחינה זאת היא מצווה המוטלת על האדם.

ומאידך מדברי הספרי הנ"ל שדורש הלכה זו שמצות ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה מן הכתוב "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים" (דברים יא, לא-לב). מצווה זו תחולתה על הארץ. שמצווה על ארץ ישראל שתהיה מיושבת בישראל, מכיוון שקדושתה של הארץ תלויה בישוב היהודי שבה וכל מקום שחרב מישוב היהודי פקעה קדושתו. כמו שכתבו בתוספות במסכת כתובות (מה, ב בד"ה 'על'), שכתב הר"י: "דעיר שרובה עכו"ם בטלה קדושת היקף חומה. דחומה כמאן דליתא, דהא עיירות המוקפות חומה משתלחין מצורעים מהם כדאמרינן במס' כלים (פ"א מ"ז). וכשהיא רובה עכו"ם אין משתלחין, משום דבטלה קדושת חומה", עכ"ל התוספות. שמע מינה מדבריהם שקדושת ערי חומה תלויה בישוב היהודי שבה. ולא רק קדושת ערי חומה, אלא גם קדושת הארץ לחיוב תרומות ומעשרות תלויה בישוב היהודי שבה. כמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות הלכה כ"ו: "שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד. ובזמן שכל ישראל שם שנאמר: 'כי תבואו' ביאת כולכם, כשהיו בירושה ראשונה, וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן, ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה". עכ"ל. מכאן שמצות ישוב הארץ, היא גם מצווה התלויה בארץ, שחייבת להיות מיושבת ביהודים, שאם לא כן אין בה קדושת הארץ. זאת אומרת, שהתיישבות יהודית וקדושת הארץ קשורות ומותנות זו בזו.

ב) קדושת הארץ תלויה בישוב היהודי שבה.

כן משמע מדרשת הספרי בפרשת עקב (פיסקא נא) על הפסוק (דברים יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה". שואל הספרי: "או אינו אלא רשות בידם לכבוש חוץ לארץ עד שלא יכבשו את הארץ? תלמוד לומר (דברים יא, כג): "וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם", ואח"כ "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה", שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלוליהם ואתם חוזרים ומכבשים חוץ לארץ". שמע מינה שהמצווה היא על ארץ ישראל שתהיה כבושה ומיושבת על ידי ישראל. וכן משמע מדברי הרמב"ן במצווה ד' הנוספת למצוות עשה של הרמב"ם. שכתב על מצות החרמת ז' עממים "שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהילחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות". משמע שהיא מצווה המוטלת על הארץ שלא נניח אותה בידי נכרים, והיא מכלל מצות ישוב ארץ ישראל השקולה כנגד כל המצוות שבתורה הנלמד מסמיכות הכתובים (דברים יא, לא-לב): "וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים".

ג) הריבונות היהודית ולא ההתיישבות קובעת בניינה או חורבנה של ארץ ישראל.

והנה בכל הנוגע לבניין הארץ וחורבנה, בידינו הוכחות שאין הדבר תלוי בישוב היהודי שבה, אלא בריבונות היהודית שעליה, שכן כותב המגן אברהם (או"ח תקסא, א) על דברי השולחן ערוך: "הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע". וכותב שם המגן אברהם: "בחורבנן, אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהם מיקרי חורבן". הב"ח בפירושו על הטור (או"ח סימן תקס"א בשלהי ד"ה 'הרואה') מביא הוכחה להלכה זו של המגן אברהם, וכן כותב שם הב"ח: "ופשוט הוא דהאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר היינו אפילו יש שם ישוב, כל שיד האומות שולטת עליו בחורבנן מיקרי, דהא מצפה (ירמיהו מא, ה) שקרעו עליה, היה שם ישוב עם רב מיהודים וכשדים אנשי מלחמה. דעדיין לא ידעו הם שנהרג גדליה וכל היהודים אשר היו במצודה, ואעפ"כ קרעו בגדיהם מפני שהיתה נכבשת מתחת יד מלך בבל" עכ"ל הב"ח. זוהי שיטת הב"ח והמגן אברהם.

לעומתם מסתפק הבית יוסף בבעיה זו, האם הכוונה לחורבן הישוב שבו, אבל אם יש שם ישוב, גם אם הגויים שולטים שם בבניינו מיקרו, או שמא אין הדבר תלוי במציאות ישוב במקום, אלא בשלטון היהודי או הנכרי במקום. אם כי לשונו של הבית יוסף בזה מעורפלת וקשה לרדת לסוף כוונתו. שכן כתב שם הבית יוסף: "והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהם ישוב כלל, אבל אם יש בהם ישוב אע"פ שהם בידי עכו"ם היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע, ואפשר דכל שהם בידי עכו"ם אע"פ שיש בהם ישוב, בחורבנן מיקרי, וכן עיקר". ומכיוון שגם הבית יוסף מכריע לבסוף שהשיטה האחרונה היא עיקר, יש לקבל זאת כפסק הלכה מפי שלושת עמודי ההוראה: הבית יוסף, הב"ח והמגן אברהם, שהכל תלוי בשלטון במקום. אם הוא יהודי, אע"פ שאין שם ישוב של יהודים, נקרא המקום בבניינו. ואם השלטון הוא של נכרים, נחשב כחרב ונקרא בחורבנו. ואם כי מדברי התוספות במס' כתובות הנ"ל לא משמע כן, כמו שכתבנו לעיל שכל עיר שרובה עכו"ם פקעה ממנה קדושת ערי חומה כנ"ל, משמע שהדבר תלוי בישוב היהודי שבה, ולא בריבונות היהודית. אבל מכיוון ששלושת גדולי הפוסקים, שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים, הם בדעה אחת, שבניינה של העיר וחורבנה תלוי בשלטון שבה, יש ללכת אחריהם.

ד) מעמדם ההלכתי של יהודה שומרון וחבל עזה תחת שלטון הכיבוש של צה"ל.

כעת עלינו לברר מהו מעמדם של יהודה, שומרון ורצועת עזה לאור ההלכה הנ"ל. האם השלטון של צה"ל בהם נחשב לשלטון יהודי, מכיוון שצה"ל שולט שם מבחינת החוק הלאומי והבינלאומי, וממילא האזורים הללו עומדים תחת ריבונות ישראל, שהשליטה עליהם היא לכאורה יהודית. או שמא מכיוון שלא החוק הישראלי, לא החילוני ולא ההלכתי, הוחל על האזורים הללו, כי אם החוק הירדני נשאר תקף ביהודה ושומרון. ומעמדו של צה"ל באזורים אלו, באופן רשמי, הן מבחינת החוק הבינלאומי והן מבחינת החוק הישראלי הוא במעמד של כובש זר, כפי שבית המשפט העליון של המדינה קבע בזמנו להלכה ולמעשה. וכל סמכותו, מעמדו ותוקפו של צה"ל ביש"ע הוא מכוח כובש, לפי האמנה הבינלאומית. ולא עוד אלא שמתברר שמעולם לא התכוון צה"ל לכבוש את יש"ע לישראל על מנת לספח אותם למדינה, אלא על מנת להיות שם בתור אחראי על סיפוק תנאי החיים של האוכלוסיה הערבית ובטחונם. במצב שכזה לא הועמדו יש"ע מעולם תחת ריבונות יהודית, כי מלכתחילה לא התכוונה ממשלת ישראל לכבוש אותם, על מנת שתהיה לנו בעלות עליהם, אלא כאפוטרופוס זמני על המקום.

לפי זה ייתכן ואין משמעות לשאלה מהו גדר האיסור למסור חלקים מיהודה או משומרון לגויים, מכיוון שמעולם לא קיבלנו עליהם בעלות או ריבונות. ואע"פ שצה"ל מושל שם, אין זה מכוח בעלות של שלטון ריבוני על האיזור, שלזה התכוונו הבית יוסף, הב"ח ומגן אברהם הנ"ל בדבריהם, אלא בתור אפוטרופוס בינלאומי על שטחים אלו.

ה) אסור היה מן התורה להשאיר את יש"ע מחוץ לריבונות ישראל.

אולם דא עקא, לפי ההלכה שקבע הרמב"ן הנ"ל, אסור היה להשאיר את יש"ע מחוץ לריבונות היהודית. ובכל יום ויום שאנו לא מצרפים את יהודה שומרון וחבל עזה לארץ ישראל המקודשת תחת ריבונות ישראל, אנו עוברים על מצות עשה מן התורה, בה נצטוינו "לרשת הארץ אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, והוא אמרו: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ועוד כתב שם הרמב"ן: "אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אחרי הכריתנו העמים אם רצו שבטינו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין, שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה". זוהי שיטת הרמב"ן, לפיה עוברת ממשלת ישראל בכל יום ויום על מצווה זו, בזה שלא סיפחנו את יש"ע למדינת ישראל ולא החלנו עליה את החוק הישראלי.

אמנם הרמב"ם חולק על הרמב"ן וסובר שאין מצות עשה מן התורה לכבוש את ארץ ישראל בכל דור ודור, כמו שכתב שם ב"מגילת אסתר": "לפי שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מאדמתם אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח. כי אדרבה נצטווינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קיא) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחומה".

אבל גם לפי הרמב"ם על פי ההסבר של "מגילת אסתר", אין זה אלא לפני שכבשנו את הארץ במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, שלדעת הרמב"ם אין מצווה לדורות לכבוש את ארץ ישראל. אבל כל שכבר כבשנו אותה, משום שהיינו נאלצים לעשות זאת על בסיס של "עזרת ישראל מיד צר שבא עלינו", מצב שהיה קיים במלחמת ששת הימים, שגם לדעת הרמב"ם זוהי מלחמת מצווה, כמו שכתב בפרק ה' מהלכות מלכים הלכה א'. ולאחר מכן התעוררה בעיית ההגנה על הארץ ששחררנו בכורח המצב שהיה קיים אז. סביר להניח שגם לדעת הרמב"ם אסור לנו לנטוש עתה את הארץ שכבשנו וקנינו אותה בכיבוש מלחמה לפי ההלכה, כמו שיתברר להלן, וחובתנו להגן עליה בפני כל צר ואויב הזומם לגרשנו מארצנו. כי גם להרמב"ם אע"פ שאין כיבושה של הארץ מצווה, אבל ההגנה על ארץ ישראל שבידינו הוא מצווה מן התורה.

ו) השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות פקע תקפן.

מה שמסתמך ה'מגילת אסתר' על סוגיית הגמרא בשלהי כתובות שם: ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל: שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באומות העולם וכו', כבר כתב המקובל האלוקי הרב חיים ויטאל זי"ע, תלמידו המובהק של האר"י הקדוש, בהקדמתו לספר 'עץ חיים', שהשבועות הנ"ל המובאות במסכת כתובות היו בתוקף רק עד סוף האלף החמישי. אבל מכאן ואילך אדרבה מצווה לעלות בחומה להלחם ולהיאבק על שחרור ארץ ישראל ועל גאולתם של ישראל.

גם במכתבו של הגאון ר' מאיר שמחה מדווינסק זצ"ל בעל ה'אור שמח' על הרמב"ם, שכתב לאחר הצהרת בלפור, פוסק שאחרי שוועידת האומות המאוחדות בסאן-רמו החליטה לאמץ את הצהרת בלפור ולהבטיח לעם היהודי את הבית הלאומי בארץ ישראל, פקע תוקפן של השבועות הנ"ל שלא יעלו ישראל בחומה ושלא ימרדו באומות, מכיוון שחבר העמים סמך ידו על זכויותינו בארץ ישראל.

והנה על אף שצה"ל והרשות האזרחית ביש"ע פועלים לפי החוק הבינלאומי הרואה את מעמדו של צה"ל ככובש זר, ולמרות שממשלת ישראל הסכימה ומסכימה עד היום למעמד זה שלנו ככובש זר ביש"ע.^[2] אותנו מחייבת ההלכה היהודית. ומכיוון שלפי ההלכה היה עלינו לממש את הבעלות והקניין של הכיבוש הצבאי במלחמת ששת הימים, ולהכריז על ריבונות יהודית ביש"ע, גם אם לא עשינו זאת, עלינו לראות את מעמדנו ההלכתי בשטחי יש"ע כאילו החלנו עליהם את הריבונות של מדינת ישראל, מאחר שלפי ההלכה כיבוש מלחמה הוא קניין גמור. כמו שמוכיח זאת בחידושי הרשב"א במס' גיטין לז, ע"ב בד"ה שבאי, שחזקת מלחמה הוי קניין גמור אפילו בקרקע, כמו שקובעת שם הגמ' לגבי עכו"ם שקונה בכיבוש מלחמה, כמו עמון ומואב שטהרו בסיחון, קל וחומר ישראל בעכו"ם.

לכן נחשב לפי ההלכה כיבוש המלחמה של ישראל בששת הימים כקניין גמור שמעניק לעם ישראל בעלות גמורה על יש"ע. ואע"פ שהמדינה וצה"ל לא התכוונו לקנות את יש"ע קניין גמור, אלא לפעול שם בתור כובש זר, לא היתה זכות מן התורה לממשלת ישראל לוותר על הריבונות שלנו על יש"ע, שם עיקרה וחשיבותה של ארץ ישראל, ושם ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם.

ז) הוויתור של ממשלת ישראל על ריבונות ישראל ביש"ע אין לו תוקף הלכתי.

אי לזאת, הוויתור של ממשלת ישראל על יש"ע כאזור ריבוני של עם ישראל, אין לו תוקף הלכתי. לאור ההלכה הברורה ברמב"ם בפרק י' הלכה ו' מהלכות עכו"ם: "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העכו"ם, או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל. אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו. ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה, לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצוות שנצטוו בני נח, שנאמר: לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ (שמות כג, לג), אפילו לפי שעה. ואם קיבל עליו שבע מצוות הרי זה גר תושב. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד". והרמב"ם בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ז' פוסק: "איזה הוא גר תושב? זה עכו"ם שקיבל עליו שלא יעבוד כוכבים ומזלות עם שאר המצוות שנצטוו בני נח, ולא מל ולא טבל, הרי זה מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם. ולמה נקרא שמו תושב? לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל". עכ"ל.

נמצאנו למדים מפי הרמב"ם שאם לא נעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב, [מה שאין אנו רשאים לעשות כן, כמו שיתבאר להלן מכמה טעמים] אסור להשאיר אותם בארץ. ומכיוון שבמלחמת ששת הימים ואילך נעשתה ידינו תקיפה עליהם, במצב שכזה שאנו שולטים בארץ, אסור לפי שיטת הרמב"ם לכאורה, להשאיר אותם בארץ. והרי הלכה רווחת בישראל ומפורשת במסכת תמורה (ד, ב) שאמר רבא: "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני מידי". ונמצא שלמרות שממשלת ישראל לא התכוונה להחיל בעלות יהודית על יש"ע בניגוד להלכה, אין להחלטת הממשלה בנדון זה תוקף הלכתי ודינם של אזורים אלו כנמצאים תחת ריבונות ישראל.^[3]

ח) משלושה טעמים אי אפשר להעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב כדי שתהיינה להם זכויות בארץ.

[א] הטעם הראשון, כמו שהרמב"ם בעצמו קובע בהלכות עכו"ם הנ"ל ובפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ח': "ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה, אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו". אמנם הראב"ד חולק על הרמב"ם (בהלכות עכו"ם הנ"ל) בזה, וכותב בהשגותיו שם "א"א איני משוה לו בישיבת הארץ", כלומר שלפי דעת הראב"ד גם בזמן הזה, כל ששומר על ז' מצוות שנצטוו בני נח, אע"פ שאין מקבלין אותו כגר תושב באופן רשמי, מותר להושיבו בארץ. ספק אם הראב"ד מכריע להלכה את שיטת הרמב"ם. בנוסף לכך, גם להראב"ד, אין בכוחנו להעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב, משום הטעמים דלהלן.

[ב] גם בזמן שהיובל נוהג אי אפשר היה להעניק, לפי הרמב"ם, מעמד גר תושב לערביי יש"ע. על אף שהמוסלמים אינם עובדי עבודה זרה, והם מייחדים לאל יתעלה יחוד כראוי, יחוד שאין בו דופי, כמו שקובע הרמב"ם בתשובתו לר' עובדיה הגר בתשובות החדשות של הרמב"ם סימן תמ"ח. מכל מקום אלה מביניהם שנותנים יד לאינתיפאדה, הם חשודים על רצח יהודים בין שעושים זאת בפועל, ובין שיודעים על כך ושותקים, ואינם נלחמים נגד הטרוריסטים והמרצחים. דינם של אלו ואלו כאילו מפירים את מצות לא תרצח ומצות דינים, שהיא אחת משבע המצוות שנצטוו בני נח. כי הרי הרמב"ם סובר בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד – מכיוון שבני נח מצווין הם על הדינים – "מפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו". הוא הדין ערביי יש"ע, החברים באש"ף או בארגון טרוריסטי אחר, או שמשתפים פעולה אקטיבית או פסיבית עם המרצחים באינתיפאדה, הרואים מדי יום את הפגיעות בחיילים ובאזרחים, מצד מאות התושבים. בכל אזור בשטחים מבוצעות זריקות אבנים על ידי ילדי התושבים, שהאחריות היא על ההורים. יוצא שחלק גדול של ערביי השטחים, אינם ממלאים את חובתם לגבי ז' מצוות בני נח, בכל הנוגע לעשיית דין בפושעים ומרצחים. ואפילו אלו מביניהם שהם פסיביים ואינם משתפי פעולה עם הטרוריסטים, אם ליבם עם אלה הסוברים שארץ ישראל אינה שייכת ליהודים, כפי שמחייבת תורת ישראל, אין להעניק להם מעמד של גר תושב על מנת לקבל זכות ישיבה בארץ.

לגביהם, בין שהם רוב ובין שהם מיעוט, גם אם לא היתה המגבלה שלא להעניק להם מעמד של גר תושב ולאפשר את ישיבתם של ערביי יש"ע בארץ, משום שאין היובל נוהג, הרי אינם שומרים על ז' מצוות שנצטוו בני נח, הכוללות לא לגנוב ולא לרצוח ולא לגזול ולעשות דין עם הפושעים. לכן לאחר פרוץ האינתיפאדה, אלו החשודים בשיתוף פעולה עם ארגוני הטרור, אין להם זכות ישיבה בארץ לפי הרמב"ם והראב"ד גם יחד.

[ג] הטעם השלישי שאי אפשר להעניק לערביי יש"ע מעמד של גר תושב, משום שהרמב"ם פוסק בפרק ח' מהלכות מלכים הלכה י"א: "כל המקבל עליו שבע מצוות בני נח ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו, שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיה". עכ"ל.

והנה ערביי יש"ע גם מי שאין לו יד בטרור ואינו חשוד בהגשת עזרה לאינתיפאדה, אם הם מאמינים ביחוד השם ומקיימים שאר מצוות בני נח בגלל שמאמינים בקוראן ומפני שמוחמד ציווה אותם ככה, ולא בגלל הצו של משה רבנו לבני נח, מפני שמאמינים שכך נצטווה משה רבנו על הר סיני – אין עליהם דין של גר תושב, אינם מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם, ואין להם חלק לעולם הבא.

מכיוון שגם הראב"ד אינו חולק על תנאי זה שברמב"ם, וגם לא חולק על דעתו ביחס לחובת שמירת מצות דינים, שמכוחה חובה עליהם להלחם נגד הפושעים מביניהם, שמע מינה שגם לפי דעת הראב"ד, אע"פ שאפשר היה להעניק מעמד גר תושב לאלו בין הערבים השומרים ז' מצוות בני נח בזמן הזה, גם כשאין היובל נוהג כנ"ל, אי אפשר לעשות כן לגבי המוסלמים שבינינו.

ט) יש איסור תורה בוויתור על שטחי ארץ ישראל ביהודה שומרון וחבל עזה.

משני הטעמים האחרונים אסור לוותר לערבים על שטחי ארץ ישראל גם ביש"ע, משום שלפי ההלכה יש לנו בעלות על כל שטחי יש"ע, אע"פ שהמדינה וצה"ל לא התכוונו להחיל את הריבונות של ישראל על אזורים אלו. קיים איסור תורה על וויתורים בשטחי יש"ע לערביי האזור, האיסור הוא מטעם "לא תחנם" מן התורה – שפירשוהו חז"ל "לא תתן להם חניה בקרקע", כמו ששנינו במסכת עבודה זרה (כ, א), וברמב"ם פרק י' מהלכות עכו"ם הלכה ד'.^[4]

והנה כבר ביארנו בספר 'תורת המועדים' עמ' 627 כי על כל שטח אדמה בכל מקום שהוא בעולם ישנן שתי רשויות של קניין. אחת רשות-על של השלטון שמכוחה רשאי להטיל מיסים וארנונה על כל בעלי הקרקע, והשנייה הרשות הפרטית של בעלי הקרקע כקניין פרטי. וכל שהרשות העליונה על הקרקע הוא בידי המדינה, היא נחשבת כשלטת וכריבונית על האדמה, כמו שכתבו התוספות במסכת קידושין (לו, ב, בד"ה 'כל'): "שלפיכך בטלו תרומות ומעשרות בחוץ לארץ, לפי שעכשיו בחוץ לארץ אין הקרקעות שלנו, שהרי משועבדות הן למלך ואנו נותנים מהם מס למלך. אם כן אין להם דין קרקע להפריש תרומה ומעשר. ואם תאמר בארץ ישראל נמי משועבדות הן הקרקעות למלך ואפילו הכי מפרישין תרומה ומעשר. ויש לומר דאין קניין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר". עכ"ל התוספות. וכן מצינו בתוספות במסכת בבא בתרא (נה, א, בד"ה 'אם') שכתבו: "אבל למס המלך אפילו קרקע שוה אלף זוז משועבדת לדבר מועט והקרקע עיקר הן של מלך" וכו'. יש איפוא ללמוד מדברי התוספות הנ"ל במסכת קידושין, שבארץ ישראל אין ריבונות על הקרקעות למלך נכרי, לכן אין בידו להפקיע את קדושת הארץ, מפני שארץ ישראל מוחזקת היא לנו מאבותינו, כמו שמצינו במסכת בבא בתרא (קיט, א) שארץ ישראל מוחזקת היא וירושה היא לנו מאבותינו. וכן מפורש בירושלמי חלה (פ"ב ה"א): "תמן עד שלא נכנסו לה למפרע ירשו דא"ר הונא בשם ר' שמואל בר נחמן לזרעך אתן אין כתוב כאן, אלא לזרעך נתתי – כבר נתתי". זוהי בעלות-על של העם היהודי על כל האדמות בארץ ישראל המקודשת, שירשנו מאבותינו.

י) חזקת האבות בארץ לא היתה רק בגין ההבטחה השמימית. אלא גם מכוח כיבושו של אברהם אבינו את הארץ מידי כדרלעומר מלך עילם מבני שם והמלכים שאתו.

והנה כבר בררנו שגם בעלות-על זו על אדמת ארץ ישראל, שבאה לנו לכאורה מברית בין הבתרים, לא ניתנה לאברהם אבינו רק בידי שמים, על ידי ההבטחה הרטרואקטיבית כביכול "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" וגו'. אלא שאברהם אבינו כבש את הארץ מידי כדרלעומר מלך עילם, שהיה מבני שם, כמו שכתוב בבראשית (י, כב): "בְּנֵי שֵׁם עֵילָם" וגו'. וכמו שכתב רש"י (שם יד, יח) שאברהם במלחמתו נגד ארבעת המלכים הרג את בניו של שם, משום שכדרלעומר מלך עילם היה מבני שם.^[5] ולאחר שארץ ישראל נפלה בחלוקה העולמית לבני שם, כמו שכתוב "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, ח), הכנענים מבני חם כבשו שלא כדין את ארץ ישראל מבני שם, כמו שכתוב (שם י, ו): "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן", "וּכְנַעַן יָלַד אֶת צִידֹן בְּכֹרוֹ וְאֶת חֵת. וְאֶת הַיְבוּסִי וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֵת הַגִּרְגָּשִׁי" (שם, טו-טז), "וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה בֹּאֲכָה סְדֹמָה וַעֲמֹרָה וְאַדְמָה וּצְבֹיִם עַד לָשַׁע" (שם, יט). וכן כתב רש"י (שם יב, ו): "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם שבחלק של שם נפלה, כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר (שם יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם".

כדרלעומר מבני שם נלחם בתחילה נגד ההשתלטות של הכנענים בארץ, וכבש חלקים ממנה חזרה לבני שם, כמו שכתוב (שם יד, ד-ה): "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ. וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ" וגו'.

מלשון הכתוב ברור שיוזמת המלחמה הזאת נגד הכנענים שכבשו את ארץ ישראל היתה של כדרלעומר, והמלכים אשר אתו לא באו אלא לעזור לכדרלעומר, משום שלו היה האינטרס הגדול להחזיר את הארץ שנפלה לבני שם מידי הכובשים הכנענים. וכן משמע מהכתוב להלן (שם יד, יז): "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ", משמע שכדרלעומר הוא אשר יזם את המלחמה הזו, והוא ייצג את בני שם בתביעת הבעלות על הארץ. וגם מלכי צדק הוא שם בן נח, כמו שפירש רש"י שם (וכן אומר התרגום יונתן בן עוזיאל), בא כדי להגן על זכותם של בני שם בארץ. ואכן כדרלעומר מבני שם הביס את חמשת מלכי כנען שהשתלטו על הארץ. והארץ היתה נשארת ברשותו, כמו בשתים עשרה השנים שעבדו בני סדום ועמורה את כדרלעומר.

והנה בא אברהם, גם הוא מבני שם, אבל מצאצאי עבר, שהקב"ה הבטיח לו את הבעלות על ארץ ישראל כנציג הבלעדי של בני שם, ולא לכדרלעומר מלך עילם, ונלחם עבור השלטון הכנעני, ששלט בסדום ועמורה אדמה וצבויים כאמור בכתוב בפרשת נח (י, יט), נגד כדרלעומר מלך עילם שראה עצמו נציג בני שם. ואברהם כבש בחזרה את הארץ מידי כדרלעומר מלך עילם. ומכיוון שכיבוש מלחמה הוא קניין מן התורה, נמצא אברהם אבינו יורש את ארץ ישראל, לא רק מכוח ההבטחה השמימית בברית בין הבתרים, אלא גם מכוח כיבוש מלחמה. ובמשא ומתן בין אברהם למלך סדום לא דובר כלל על הארץ, כי אברהם מעולם לא ויתר על זכות הקניין שלו בארץ ישראל. אלא דובר ביניהם על הנפש שהחזיר מהשבי והרכוש של סדום ועמורה שבזזו כדרלעומר וחבריו, כמו שכתוב (שם יד, יא) "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ". בזה הפגין כדרלעומר מלך עילם את תפיסת הבעלות של בני שם על ארץ ישראל מידי הכנענים. ואברהם חזר וכבש אותה מכדרלעומר אע"פ שגם הוא היה מבני שם. והנה כתוב שם (טו, א): "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר" וגו'. ופירש רש"י: "אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים". פירושו של דבר שקנה אברהם בכיבוש מלחמה את ארץ ישראל מידי כדרלעומר. על סמך קניין מלחמה זה של אברהם את ארץ ישראל, "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ" (שם טו, יח). ולא אמר לו "אתן" כמו שהבטיח הקב"ה לאברהם לפני המלחמה (ראה בראשית יב, ז ושם יג, טו-יז), משום שכבר זכה אברהם בארץ בכיבוש מלחמה, ולא רק על ידי ההבטחה השמימית. משום זה אמר לו הקב"ה בברית בין הבתרים "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי" בגלל הכיבוש של אברהם אבינו, ולכן אומרת הגמרא (ב"ב קיא, א) ארץ ישראל מוחזקת היא להם מאבותיהם.

יא) בשתי המלחמות הגדולות במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים זכינו לריבונות מלאה על הארץ בגבולות התנ"ך.

נחזור לראשונות. נוכחנו לראות שישנם שני סוגי קניינים בארץ, האחד הוא קניין העל של העם והמדינה, והיא הריבונות שלנו על אדמות ארץ ישראל. ריבונות זו היא הקובעת את קדושתה של ארץ ישראל, בה זכה העם בתחילה כירושה מאברהם אבינו, ובגלות שנייה הפסדנו אותה. בימינו, במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, החזרנו לעצמנו את הריבונות הלאומית על הארץ, הוא קניין העל שלנו על ארץ ישראל כולה, בגבולות התנ"כיים המקודשים על ידי עולי מצרים ומקצתה על ידי עולי בבל. כי בין למאן דאמר שקדושת הארץ פקעה בחורבן הבית השני, ובין למאן דאמר לא פקעה קדושתה משום שקדושת ארץ ישראל קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, בוודאי שכיבוש הארץ על ידי צה"ל בשתי המלחמות גם יחד, במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים, מהווה קניין ותפיסת בעלות על הארץ כולה. ולא נעזבנה בידי זרים כמו שכתב הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות של הרמב"ם.

כאן עלינו להבחין בקניין העל של עם ישראל על ארץ ישראל כולה, כולל יהודה שומרון וחבל עזה, שלפי המבואר לעיל גם אם המדינה השאירה את יש"ע תחת החוק הירדני, והשארנו את עצמינו בתור כובשים זרים כביכול, אין זה תופס מבחינת ההלכה. כי ברגע שכבשנו אותה זכינו בבעלות העל על כל ארץ ישראל, כי איסור חמור הוא מן התורה, לוותר על ריבונות-על זו.

יש לציין כי שום גורם לאומי או מדיני מבין ערביי ארץ ישראל לא זכה מעולם בריבונות זו על הארץ ולא בשום זכויות לאומיות בארץ ישראל. הירדנים כבשו במלחמת השחרור את יהודה ושומרון בניגוד לחוק הבינלאומי, כי שום ארגון בינלאומי לא העניק להם שום זכות ביהודה ובשומרון ובירושלים. אלא ירדן סיפחה אותן לעצמה במשך י"ט שנה עד מלחמת ששת הימים מכוח כיבוש מלחמה, שלפי ההלכה שהזכרנו לעיל המפורשת במסכת גיטין (לח, א) וברשב"א שם, גם גויים יש להם קניין על ידי כיבוש מלחמה.

יב) לפי שיטת הראב"ד וסיעתו אפשר להעניק לערביי יש"ע זכויות אזרחיות אינדיווידואליות אבל בשום פנים לא להעניק להם זכויות לאומיות

והנה כאשר בא צה"ל לאחר י"ט שנה ושחרר את יהודה ושומרון מידי הירדנים, לא זכה אף גורם ערבי אחר בזכות לאומית על שטחים הללו. כי ערביי ארץ ישראל מעולם לא שלטו כאן, ובכל ההיסטוריה של ארץ ישראל לא זכו בשום זכויות לאומיות ולא בריבונות איזו שהיא בשום חלק מארץ ישראל. מה שהם יכולים לדרוש לעצמם הן זכויות אזרחיות פרטיות על מקומות המגורים שלהם, ללא שום זכויות לאומיות, כי מעולם לא הוענקו להם זכויות אלו, על ידי כל גורם לאומי ששלט אי פעם בארץ ישראל.

זהו אם נתעלם לגמרי משיטת הרמב"ם הנ"ל, שאסר על מתן ישיבה בארץ לשאינם יהודים, אלא אם כן נעניק לערביי ארץ ישראל מעמד של גר תושב, וכפי שראינו גם זה בלתי אפשרי. לְמה שאנו יכולים להסכים בניגוד לשיטת הרמב"ם, הוא להעניק לתושבי יהודה ושומרון, זכות מגורים אזרחית אינדיווידואלית בכפרים שלהם, ללא הענקת שום זכויות לאומיות. כי זכויות לאומיות פירושן לפי ההלכה לתת להם חניה בארץ, מה שלא היה להם קודם. בשלמא זכות מגורים פרטית לאלו שנולדו כאן וממשיכים לגור כאן, לא אנחנו נותנים להם חניה בארץ, אלא הם זכו בה בירושה ובחזקה שלהם על מקום המגורים, אבל להעניק להם זכויות לאומיות כל שהם, מה שלא היה מעולם, זוהי עבירה על "לא תחנם" שפירושה לפי ההלכה "לא תתן להם זכויות חניה בקרקע".

מאידך לפי שיטת הרמב"ן הנ"ל הסובר שכל המצוות והצווים שמצינו בתורה לגבי ארץ ישראל נוהגים לדורות, הרי המצווה הגדולה בפרשת מסעי (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" מחייבת אותנו גם כיום. ובגלל אי קיום מצווה זו מתגשם לנגד עינינו האיום של התורה "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר לג, נה). לדאבוננו נתקיים בנו מקרא זה בדיוק, לפי הפרשנות של התרגום אונקלוס על פסוק זה: "ויהי דתשארון מנהון לסיען נטלין זיינן לקבליכון ולמשירין מקפניכון ויעיקו לכון על ארעא די אתון יתבין בה". בתרגום זה יש תאור מדויק של האינתיפאדה של זמננו.

עד כאן התשובה לחלק הראשון של השאלה הראשונה.

יג) מצות מחאה ותוכחה נגד מעשים לא נכונים של השלטון היא מהמצוות החשובות בתורה

באשר לחלק השני של שאלה א' שלך "עד כמה צריך להיאבק כנגד אפשרות כזו"? אם היה מדובר נגד שלטון זר שבא לנשל אותנו מנחלתנו, היתה עלינו מצווה וחובה למסור נפשנו בהגנת הארץ מפני זרים, כמו שכבר בררנו שמצות כיבוש הארץ לפי הרמב"ן, והגנה על הארץ גם לפי הרמב"ם, דוחה פיקוח נפש.^[6] אבל מכיוון שמדובר במאבק נגד שלטון יהודי העומד להסגיר חלקי ארץ ישראל לזרים, אנו כפופים לדיני מחאה ומצוות תוכחה המוטלות על כל איש מישראל, בין נגד יחיד ובין נגד רבים, או נגד נושאי השלטון, כגון המלך בארץ ישראל, וריש גלותא בבבל, הנחשבת למצווה חשובה ביותר. שכן מצינו במסכת שבת (נה, א): "אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב (יחזקאל ט, ד): וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי?! והיינו דכתיב (שם ט, ו): זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית… וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וכתיב (שם): וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" וכו'.

וכן אמרו שם בגמרא (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו". וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ז'. ובסנהדרין (כז, ב) דרשו את הכתוב (ויקרא כו, לז): "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו": "איש בעוון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה. שהיה בידם למחות ולא מיחו". ועיין יורה דעה סימן קנז, שבמקום שיש חשש של סכנה לעצמו על ידי מחאה אינו חייב אפילו לבזבז ממונו על זה.

יד) אין היתר להפעיל כוח או אלימות נגד כוחות הבטחון בהפגנות מחאה נגד השלטון היהודי

נמצאנו למדים שחומרת מצוות מחאה נגד השלטון, היא חמורה ביותר. והאחריות היא בזה, שהעבירה שעליה לא מיחה נזקפת לזה שלא מיחה דיו. עלינו איפוא להפעיל בכל האמצעים הבלתי אלימים את חובת המחאה שבידינו, נגד הסגרת שטחי ארץ ישראל לנכרים. באשר כל הלכות תוכחה נגד יחיד ככתוב "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז), תוקפן גם נגד השלטון והציבור כשחוטאים. לכן בכל מאבק חובה נגד השלטון הפועל בניגוד לתורת ישראל, מצווים אנו להפעיל את כל אמצעי התוכחה והמחאה שבידינו, שאינם מחייבים אלימות והפעלת כוח נגד כוחות הביטחון, כדין מצוות תוכחה. כמו ששנינו בגמ' בערכין (טז, ב): "עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור' יוחנן אמר עד נזיפה". והרמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה ז' פוסק כרב, שכן כתב שם: "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע".

משמע מהלכה זו שמצד המוכיח והמוחה אין שום צד היתר להפעיל אלימות. אלא הוא חייב להמשיך במחאה ובתוכחה בשקט עד שיכהו החוטא. ובמקרה דנן הכוונה שחייב לצאת ולהפגין נגד הממשלה, עד שהמשטרה תפעיל כוח נגד המפגינים, ואז אסור להפעיל אלימות נגדית, אלא יש להפסיק את ההפגנה כדי להימנע מפגיעות גופניות מצד המשטרה. ואם כי הדברים אמורים לכאורה בתוכחה של יחיד נגד יחיד או במחאה של רבים נגד יחיד או יחידים, יש להוכיח מסוגיית הגמרא בערכין הנ"ל, שגם בפלוגתא בנושאים מדיניים העומדים ברומו של עולם מופעלת הלכה זו. שהרי המקור לחילוקי דעות אלו בין האמוראים הנ"ל, הוא הריב שפרץ בין שאול ויהונתן (שמואל א, כ, לא). שם כתוב: "וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ" וכו'. הריב שבין שאול ליהונתן היה על עתידה של מלכות ישראל, כאשר שאול התכוון להמית את דוד שעתיד היה להיות משיח ה'. ויהונתן מחה נגד זה בפני שאול המלך אביו.

שמע מינה שגם בדברים מדיניים העומדים ברומו של עולמנו ועתידנו, תוקפן של הלכות אלו שריר וקיים. למאן דאמר מצות תוכחה היא עד הכאה, גם נגד עבירות מדיניות אסור למפגין להפעיל אלימות, וכל שכן למאן דאמר עד קללה או עד נזיפה, בוודאי שאין חובה להפעיל כוח נגד החוטאים. כי זהו הגבול המחייב להפגין ולמחות נגד תכניות מדיניות של השלטון, שיש בהן עבירה על חוקי התורה, ולא מעבר לזה. מסוגיא זו של מסכת ערכין משמע שהגבול עד הכאה כוחו יפה גם במקרה בלתי הפיך, כלומר שלאחר שתבוצע התכנית המדינית נגדה אנו רוצים למחות ולהפגין, יהיה זה מעוות לא יוכל לתקון. שהרי במקרה של שאול ויהונתן אם היה שאול הורג את דוד היה זה בלתי ניתן לתיקון. ואע"פ כן מציבה ההלכה מגבלה זו של אי הפעלת אלימות וכוח מצד המוחים והמפגינים.

גם אם נשווה את הסגרת חלקים מארץ ישראל לנכרים, לרודף אחר חבירו להורגו, שיש על זה לאו "לא תעמוד על דם רעך", וחייבים להצילו בנפשו. הרי גם שם כל שהמציל צריך לסכן את חייו בהצלת חבירו, אינו חייב במצווה זו. ולדעת הפוסקים אפילו בספק סיכון עצמי פטורים מהצלת חבירו. כמו שפסק הרדב"ז בתשובה (ח"ג תרכה). ועיין בפתחי תשובה (יו"ד קנז, טו), שמי שלא נוהג כן נקרא חסיד שוטה. פרט לשיטת הכסף משנה שכתב בפרק א' מהלכות רוצח ושמירת נפש בשם הירושלמי, שבמקרה של ספק סיכון עצמי בהצלת חבירו חייב להסתכן בספק על מנת להציל את השני מוודאי פיקוח נפש, מפני שהלה ודאי והוא ספק. ייתכן שבנידון של הסגרת שטחים לנכרים, גם הכסף משנה יודה שאינו חייב לסכן חייו אפילו בספק. אבל אין בידינו הכרעה הלכתית ברורה בזה, מאחר שהוכחנו בכמה מאמרים ובהוכחות ברורות שההגנה על ריבונות ישראל בשטחי ארץ ישראל המקודשים דוחה פיקוח נפש, כל שקיים סיכוי סביר שעל ידי סיכון עצמי ומסירות נפש מצידנו נמנע הסגרת השטחים לנכרי, אולי יש לפעול כך לפי ההלכה. אבל קשה מאוד להגיע למסקנה הלכתית ברורה בזה לאור השיטות הנוגדות והדעות המגוונות בזה, [לפיכך] אין להורות להלכה ולמעשה למסור את הנפש במחאה כזאת. אלא כמו שההלכה קובעת ביחס למצות תוכחה, שאנו את שלנו נעשה כפי התורה והמצווה, ונצא ידי חובה בתוכחה ובהפגנה שנערוך נגד מדיניות ההסגרה של שטחי ארץ ישראל לזרים וה' הטוב בעיניו יעשה.

טו) הענקת זכויות של אוטונומיה לערבים יש בזה איסור תורה לפי הרמב"ם וגם לפי הראב"ד

שאלה ב: "האם האוטונומיה כמוה כמסירת חלקים מהארץ לנכרים, או שנתינת אוטונומיה לערבים קלה יותר. והאם יש לקחת בחשבון את הסכנה הברורה שהאוטונומיה תתפתח למדינה ערבית ח"ו?"

תשובה: על אף שכתבנו לעיל כי הענקת זכויות מוניציפליות לערביי השטחים ייתכן שיש בה משום איסור "לא תחנם" מן התורה, זהו רק לשיטת הרמב"ם. אבל לפי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם אפשר להעניק לערביי יש"ע, למי שאינו חבר באש"ף או בארגון טרוריסטי אחר ואינו משתף אתם פעולה, זכויות מוניציפליות על ערים וכפרים ערביים טהורים, שידאגו לעצמם, לחינוך, לניקיון, ולשמור על חוקי הבנייה של המדינה, ולגבות מסי עירייה וכיוצא בזה, בכל עיר ובכל כפר בנפרד. וכן מותר להם להקים לעצמם מערכת של בתי משפט שלום לדון לעצמם, כי הדרשה שבגמרא קידושין (עו, ב): "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ… מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) אינו אלא אם המינוי הוא על ישראל. כמו שכתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים הלכה ד': "לכל שררות שבישראל, לא שר צבא… אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות… שלא יהא אלא מישראל". אבל למנות אותם על ישובים שלהם, אין בזה איסור של "לא תחנם" ולא משום שררה על ישראל. כי סמכויות אלו כלולות במסגרת הזכויות האזרחיות האינדיווידואליות, המותרות. ואולי אנו מצווים להעניק למיעוטים בארץ סמכויות מקומיות, כמו שהנכרים מצווים להקים לעצמם מערכת שיפוטית שידונו לפי דיניהם של ערכאות שלהם, כמו שנוכיח מהרמב"ם להלן. וזאת בתנאי שהם נאמנים למדינה ולעם ישראל לדעת הראב"ד הנ"ל.

טז) הקמת תאגיד של ערים, כפרים וישובים ערביים לשם שלטון מוניציפלי מרכזי עצמי מהווה בעיה הלכתית

אבל להקים מועצה ארצית ערבית לשלטון אוטונומי עצמי, זוהי כבר הענקת זכויות לאומיות מאוגדות. כי בזה אנו מכירים בהם כציבור לאומי מיוחד ונפרד. זאת הייתי חושש להתיר להם אפילו לשיטת הראב"ד. משום שכל תאגיד של ערים, כפרים וישובים שיתנהלו תחת הנהגה נבחרת אחת, משמעותה הכרה באחדות הלאומית שלהם. אבל אין בידינו הכרעה ברורה בנידון..^[7]

אולי הדבר תלוי איך נפרש את ביצוע המצווה שנאמרה לבני נח, שנצטוו על הדינים, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ט' הלכות מלכים הלכה י"ד וזה לשונו: "וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבים להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם" וכו'. משמע מדבריו אלו של הרמב"ם, שהם מצווים לכונן לעצמם ומקרבם מערכת של בתי משפט ושופטים, שידונו לפי החוקים שלהם, בתנאי שיקפידו על קיום ז' מצוות בני נח. הלכה זו שברמב"ם אם היא מכוונת לאומות העולם שבחוץ לארץ, אין ממנה ראיה לבעייתנו. אבל אם היא מכוונת גם לנכרים שבארץ ישראל, משמע שמותר להם להתארגן לניהול חיים עצמאיים פנימיים משלהם, כי לא מסתבר שבכל עיר וכפר יתקיים לעצמו בית משפט שלום, ללא קיום היררכיה שלימה של בתי משפט של שלום למדינה כולה. ואם זה ניתן לעשות ומצווים אנו לאפשר לנכרים התארגנות משפטית כזו, הוא הדין שמותר להם להקים איגוד ערים וישובים לשלטון עצמי, שיכלול מערכת בתי משפט ושופטי שלום ומשטרה עצמאית מקומית, שתהיה מאורגנת תחת פיקוד אחיד של המיעוטים ותעמוד תחת הפיקוד של מפכ"ל משטרת ישראל.

אולם הבעיה החמורה העומדת לפנינו במקרה כזה של הקמת מנגנון מוניציפלי ומשפטי ארצי למיעוטים היא, כאשר כל הארגון האוטונומי הזה יקום ויפעל ביניהם עצמאית, האם לא צפויה מזה סכנה חמורה שהארגון הזה, שבוודאי ייבחר בבחירות דמוקרטיות פנימיות, יתפתח לשלטון עצמאי לערביי השטחים של יו"ש וחבל עזה, אשר ייהפך למקור השראה לאינטריגות ומאבקים וסכנות להקמת מדינה ערבית עצמאית. אני מוכרח להודות שאני רואה בארגון כזה, זרע פורענות למאבק ערבי לאומי ובינלאומי להקמת ישות פלסטינאית ומדינה ערבית עצמאית.

יז) לא היתה מעולם ישות פלסטינאית בארץ. ישות כזאת נוצרה על ידי ראש ממשלת ישראל בהסכם קמפ-דייויד

וכאן חייב אני לגלות צרה צרורה שנוצרה על ידינו, ובמו ידיו של ראש ממשלתנו בעבר, המנוח מר מנחם בגין ז"ל, הוא כביכול יצר במו ידיו את הישות הפלסטינאית. כי מעולם לא העיז מנהיג יהודי או נכרי איזה שהוא, להעניק לערביי ארץ ישראל את המורשת של הפלשתים שחיו בארץ בעבר והיה להם חבל ארץ משלהם על חופי הארץ המערביים, כמו שכתוב (בראשית כא, לד): "וַיָּגָר אַבְרָהָם בְּאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים יָמִים רַבִּים". וכן יותר מאוחר כתוב (שמות יג, יז): "וְלֹא נָחָם אֱלוֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא". הפלשתים היו תמיד יתד תקועה ושורש פורה ראש ולענה לעם ישראל, ומעולם לא פסקו להילחם בנו, בכל תקופת קיומנו כמלכות עצמאית בארץ ישראל, הן בתקופת השופטים והן בבית הראשון עד תקופת החשמונאים, אז מופיעים הפלשתים, בפעם האחרונה בזירה העולמית, כפי שכתוב בספר החשמונאים, ומאז נעלמו עקבותיהם מן העולם.

הרומאים, ברצונם להכחיד את שם ישראל מן הארץ, הסבו את שמה של ארץ ישראל לאחר חורבן הבית השני לשם פלסטינה, על שם הפלשתים שישבו בה לפנים. אבל אף אחד מן העמים שהתיישבו בארץ אחרי חורבן הבית השני, לא הזדהה כיורשי הפלשתים ואפילו לא בשם בלבד. ערביי ארץ ישראל מעולם לא היתה להם ישות לאומית עצמאית בארץ, לא נקראו בשם פלשתינאים, ולא התיימרו לרשת את זכויות הפלשתים בארץ. בתקופת המנדט הבריטי נקראה הארץ בשם "פלשתינה ארץ ישראל" אבל לא היה עם פלשתינאי, ושום עם שגר בארץ לא נקרא בשם פלשתים. ומאז חורבן הבית השני לא היתה קיימת בארץ ישות כזו. והנה קם ראש ממשלת ישראל, שדגל תמיד בשתי גדות לירדן ובשלימות הארץ, וביצע כביכול תחיית המתים לעם הפלשתי, ויצר במו ידיו ישות לאומית חדשה לערביי ארץ ישראל ששמה העם הפלשתינאי. בזה שחתם על מסמך בהסכם קמפ-דייויד שממשלת ישראל מתחייבת לספק את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלשתינאי גרם בכייה לדורות. כי מעולם לא היו ערביי ישראל עם בעל זכויות לאומיות, מעולם לא התייחסו לפלשתים ולא היתה ידועה ישות כזאת ששמה עם פלשתינאי. ומעולם לא היוו ערביי הארץ שום גורם לאומי ולא הוענקו להם מעולם זכויות לאומיות כל שהן. והנה דווקא ראש הממשלה היהודי הימני הקיצוני כביכול, הוא אשר יצר יש מאין, והוליד בחתימת ידו, עם חדש בארצנו הקדושה. עם שאבד עליו הכלח זה למעלה מאלפיים שנה, ביצע בו מר מנחם בגין ז"ל תרגילי החייאה, והציג אותו בשם העם הפלשתינאי. יש להילחם ולהיאבק נגד הענקת שם עתיק יומין זה של הפלשתים לערביי הארץ, באשר אין בינם לבין הפלשתים שום זיקה, לא ביולוגית, לא היסטורית, לא לאומית ולא דתית. זוהי יצירה שרירותית שאין לה משלה כלום, אלא הכל נוצר באופן מלאכותי כדי שתוכל להופיע בזירה בינלאומית כבעלת זכויות היסטוריות בארצנו הקדושה.

יח) ערביי ארץ ישראל אין להם ולא היו להם מעולם שום זכויות לאומיות בארץ כי אם זכות מגורים אזרחית

ברור איפה מכל שכתבנו לעיל, שערביי ארץ ישראל אין להם ולא היתה להם מעולם שום ישות לאומית. לכל היותר יכולים הם לבקש זכויות אזרחיות אישיות שוות זכויות לאזרחי ישראל האחרים, ולא זכויות לאומיות כל שהן.

יט) שאלה מוזרה על מציאות שלעולם לא תתרחש בארץ ולכן אין ראוי לדון בה בבית מדרשנו

שאלה ג: "בעקבות קולות שנשמעו בתקשורת, יש תושבים שביקשו לשאול, מה צריך לעשות מתיישב יהודי כאשר חיילים יהודים או שאינם יהודים מצווים עליו לפי פקודת מפקדיהם לעזוב את ביתו ומאיימים עליו, כי אם לא יעזוב את ביתו יירו בו למוות"?

תשובה: שאלה היפותטית מוזרה זו אינני מאמין שהיא עלולה להתרחש אי פעם במדינת ישראל, כי גם אם יקבלו החיילים פקודה לפנות אנשים בשלב מסוים ביש"ע בכוח ובכל מחיר, בלתי מתקבל על הדעת שהחיילים יאיימו על הדיירים להמית אותם בירי אם לא יתפנו. ייתכן שהחיילים יכריחו אותם ויוציאו אותם בכוח מהבית, אבל להמית אותם בכוונה, ואפילו לאיים עליהם בכך, הס מלהזכיר אפשרות של התנהגות כזו במדינת ישראל על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל, שהם צבא ה'. לכן אינני מתייחס כלל לשאלה זו.

סיכום

בזה הבהרתי לכם דעת תורה עד כמה שידי משגת, בעניינים העומדים ברומה של ארצנו ומולדתנו הכלולים בשאלותיך. ואני רוצה להביע בזה את אמונתי ותקוותי, ואני מאמין בזה באמונה שלמה, שגורלה ועתידה של ארץ ישראל מאז נכנסנו לעידן של הגאולה השלישית, זה כמאה שנה, נקבעים לא על ידינו ולא על ידי מנהיגינו בעבר ובהווה, המתגאים ומתפארים בכוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה. ברור לי כי ישנה תכנית-על שמימית על ארץ ישראל, הפועלת ללא הרף, להגשמת חזון הנביאים לעתיד לבוא. חזון זה מתבטא בשש פונקציות עיקריות.

כ) שש פונקציות משיחיות העומדות להתבצע בארץ.

[א] הפונקציה הראשונה, היא שחרור הארץ מידי זרים. כמו שכתוב בתורה (דברים ל, ה): "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

וביחזקאל (לט כה) כתוב: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יַעֲקֹב", ושם (לט, כח): "וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם".

[ב] הפונקציה השנייה היא קיבוץ גלויות. כפי חזון התורה (דברים ל, ג-ד): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ".

[ג] הפונקציה השלישית היא כוננות שלטון יהודי עצמאי בארצו, שפירושה הקמת ממשלה לישראל. כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה (ח, ז) המתארת את ימות המשיח: "בזמן שתשוב הממשלה לישראל". וחוזר על זה בהלכות מלכים (יא, א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה". וכן מתאר הרמב"ם את ימות המשיח באיגרת תימן. בפרק המתחיל: "על זה העניין יהיה הדבר לימות המשיח מהרה יגלה שכשיחשבו האומות שאומה זו לא תהיה לה לעולם ממשלה ולא יגאלו מן השעבוד שהם בו, וכל החכמים כולם פה אחד בעצה זאת וגם בקוסמים בעלי הכוחות – יפר הקב"ה מחשבותם וסברתם הנכחשת ואז יגלה המשיח" וכו'.

הרי בשלושה מקומות מתנה הרמב"ם את הגאולה השלישית בהקמת ממשלה בישראל.

[ד] הפונקציה הרביעית היא הקמת הסנהדרין ובית הדין הגדול בירושלים. כמו שכותב הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת סנהדרין (א, ג): "והקב"ה יעד שישובו, כמו שנאמר (ישעיהו א, כו): וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק. וזה יהיה בלא ספק כשיכון הבורא יתברך לבות בני אדם, ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל חכמתם לפני בוא המשיח". וכן כותב הרמב"ם בהל' סנהדרין (יד, יב): "בתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית… וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא ומשם לא עמד בית הדין הגדול עד עתה. וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש".

[ה] הפונקציה החמישית היא התשובה. כמו שכתוב בתורה (דברים ל, ב): "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וכן כותב הרמב"ם בהל' תשובה (ז, ה): "כל הנביאים כולם ציוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל, א-ג): 'וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים וגו' וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ… וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ וגו'" .

[ו] הפונקציה השישית היא בניין בית המקדש. כמו שמתנבא יחזקאל (מג, י-יב) על בית המקדש השלישי: "אַתָּה בֶן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית. וְאִם נִכְלְמוּ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ צוּרַת הַבַּיִת וּתְכוּנָתוֹ וּמוֹצָאָיו וּמוֹבָאָיו וְכָל צוּרֹתָו וְאֵת כָּל חֻקֹּתָיו וְכָל צוּרֹתָיו וְכָל תּוֹרֹתָיו הוֹדַע אוֹתָם וּכְתֹב לְעֵינֵיהֶם וְיִשְׁמְרוּ אֶת כָּל צוּרָתוֹ וְאֶת כָּל חֻקֹּתָיו וְעָשׂוּ אוֹתָם. זֹאת תּוֹרַת הַבָּיִת עַל רֹאשׁ הָהָר כָּל גְּבֻלוֹ סָבִיב…". כל תפילות העמידה שלנו מסתיימות בתפילתו של בן תימא באבות (ה, כה): "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שייבנה בית המקדש במהרה בימינו".

כא) כל מה שהתרחש ומתרחש בארץ מכוון על ידי תכנית שמיימית הכפויה עלינו להגשמת חזון הגאולה השלישית.

אלו שש הפונקציות העיקריות של ימות המשיח. מהם ביצענו כבר בשלימות או חלקית את א' ב' ג'. וכשאנו מתבוננים היטב במה שמתרחש מסביבנו במשך מאות השנים אחרונות, חייבים אנו להגיע למסקנה שהשגחה עליונה כופה עלינו את המאורעות וכולן מכוונות להגשמת החזון של הגאולה השלישית. ראיה לדבר, שכל מה שביצענו בארץ ישראל במאת השנים האחרונות הצלחנו והלכנו מחיל אל חיל. אבל כל מה שעשינו באותו זמן בחוץ לארץ נכשלנו והלכנו מדחי אל דחי. משום שיד ה' היתה עלינו בארץ הזאת לעומת סילוק שכינה שהיה באותו זמן בחוץ לארץ עד שהגענו לשואה והחורבן הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית, כאשר שכלנו שש מאות רבוא של יהודים, אנשים נשים וטף.

אין כאן המקום לפרט ולהוכיח את יד ה' הנטויה עלינו לטובה בארצנו הקדושה. אבל לאור התוצאות שחזינו בעינינו, יש יסוד להאמין שמן השמים ישמרו עלינו גם להבא ועל נחלת אבותינו וארץ מכורתנו, שלא תוסגר לידי זרים. אני חדור אמונה פנימית שכל אשר נעשה או שלא נעשה בארצנו הקדושה, מן השמים יסבבו הדברים לטובה ולברכה וימנעו את הסגרת שטחי ארץ ישראל המקודשים לנכרים. כל תכניות הויתורים והפשרות המכוונות לארץ ישראל המקודשת יעלו בתוהו, כפי חזון יחזקאל (כח, כה-כו): "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ לָבֶטַח וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם".

תוספת שכתב לאחר כמה חודשים

כל זה נכתב לפני האסון שהנחיתה עלינו לאחרונה ממשלת רבין שעשתה הסכם עם רב המרצחים בעולם כדי להסגיר לערבים את יהודה שומרון ורצועת עזה, מבלי לקבל כל תמורה עבור זה. אדרבה מאז התחלת הסכם השלום כביכול, התגברה נגדנו האינתיפאדה, ודמם של ישראל נשפך כמים. אין זה אלא עיוורון החושים, או אבדן הדרך הממלכתית של הממשלה, שרצה ריצת אמוק למסור את ארץ ישראל לידי הערבים, מבלי שהם יפסיקו לרגע קט את הטרור ושפיכות דמים של עם ישראל. כל הישגינו במלחמת ששת הימים הולך ונשמט מתחת ידינו ולבסוף נגיע למצב ההתחלתי של מדינת ישראל. הערבים יכריזו על הקמת מדינה פלסטינאית עצמאית, ותחת מסווה של שלום עם רב המרצחים יתגבר הטרור נגדנו, ובמיוחד נגד הישובים היהודים ביש"ע עד שלבסוף תפרוץ מלחמה בינינו לבין המדינה הפלסטינאית שתקום. המצב מזעזע כל בר שכל ואנו אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים.^[8]