חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

סימן יב – גילוי דעת

על זכותם וחובתם של רבנים להביע דעת תורה

מהרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל

 

לאחר פרסום דברי הרב גורן על 'סירוב פקודה' (לעיל סימן ה') דנו על דבריו בממשלה ובתקשורת, ואישים שונים תבעו להעמיד אותו למשפט. בעקבות זאת יצא הרב הגאון אברהם שפירא זצ"ל, הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ד) וראש ישיבת 'מרכז הרב', שבאותם ימים עדיין כיהן כרב ראשי לישראל, במחאה וגילוי דעת. דבריו נתפרסמו בגיליון רבני יש"ע מס' 15 מב' בשבט תשנ"ד. וזה לשונו:

 

לאור הידיעות שהיתה כוונה לתבוע את הרב הגאון שלמה גורן שליט"א למשפט על חוות דעת הלכתית שנתן בעניין פינוי חלק מארץ ישראל, הנני להביע בזה מחאה בשמי ובשם ציבור הרבנים למען כבוד התורה.

א) אמונת אומן של כל יהודי נאמן וכשר היא שהתורה היא מעל כל דבר הקיים בעולם, וכל בעיה נבחנת לאורה של ההלכה בתורת ישראל. מי שאינו מאמין בזה אין לו אמונה יהודית, כי הם חיינו ואורך ימינו.

ב) זכותו ואף חובתו של רב בישראל המוסמך להורות הוראה בישראל לפסוק למעשה לכל שואליו מה דעת ההלכה בכל נושא שהוא נשאל עליו, ואף לחוות דעת ההלכה על כל חוק ותקנה איזה שהיא אם היא תואמת גם לדעת ההלכה. חובתו של כל יהודי שומר תורה להימנע מכל פעולה שהיא אסורה לפי ההלכה גם כשהפעולה היא נדרשת מכוח חוק או צו ממשלתי.

וכשם שיש מושג של פקודה שהיא בעליל בניגוד למוסר, כך ולא פחות מזה, יש מושג של פקודה שהיא בעליל בניגוד לדין תורה.

ג) לפי ההלכה חיובו של אדם בישראל לקיים את מצוות התורה היא מעל לכל חובותיו כלפי גופים אזרחיים כל שהם, ואפילו כלפי השיעבוד האזרחי הרגיל לצווי הממשלה וכך נאמר ברמב"ם הלכות מלכים: "אם גזר המלך לבטל מצווה אין שומעין לו".

ד) מבואר בחז"ל שחכמים אמרו לנבוכדנצר: "אם למיסים וארנונות – מלך אתה וצריך לקיים רצונך, אבל אם לתורה ומצוות – אתה והכלב שווים" (ויק"ר לג, ו). חס ושלום אין מדמים שלטון יהודי לשלטון נכרי, וכל שכן לקרוא להם כלב או פודל. כלפי שלטון יהודי יש להתבטא רק בדרך של כבוד וחשיבות, אבל דברי חז"ל אלו יסודם הוא שאין להישמע לשום הוראה ממשלתית שהיא בעליל בניגוד לתורה.

כל זה חלק מיסודי האמונה היהודית, ויסוד זה שגור ומושרש בעם היהודי, והוא שהחזיק את קיום האומה היהודית במשך אלפי שנות הגלות הקשה והחשוכה. ניסיון להעמיד רב במשפט על שהורה דעתו בתורה, היא פגיעה נוראה בתורה, ועלולה להצית אש ומחלוקת קשה, שכולנו מבקשים להימנע מזה.

מעולם לא הסכימו רבנים בגלל לחצים להימנע מלומר ולגלות דעת תורה שלהם ומלתת הוראות של תורה לכל בעיה הלכתית שהיא, ולא יפחידו אותם באיומים כל שהם, וכל שכן לשנות את דעתם. וכבר כתב בעל הים של שלמה (ב"ק פ"ד אות ט): "… דאסור לשנות דברי תורה אף כי הסכנה, וחייב למסור עצמו עליה… אלא שמע מינה שמחויבים אנו למסור על קידוש השם. ואם חס ושלום ישנה את הדין, הווה ככופר בתורת משה".

גם הרבנות הראשית לישראל מיום הקמתה לא היססה מעולם לפרסם דעתה נגד החלטות השלטון כשזה נגע בדין תורה. גם בעניין ארץ ישראל החליטה כמה פעמים שעל פי ההלכה אסור למסור שום חלק מארץ ישראל לידי גויים, ופעם הוגשה תביעה בבג"ץ כנגדה, ושוב בוטלה על ידי העותר בעצמו בהכרה שזה תפקידם של רבנים לפסוק הלכות למעשה לפי דין תורה, והם חייבים לגלות דעתם ברבים.

כל זה כתבתי גם בשם הרבה רבנים בארץ אשר ביקשוני כרב ראשי לשעבר למחות ברבים על חילול כבוד התורה באיומים על רבנים שמוסרים חוות דעת הלכתית.[1]


[1]. עוד אוסיף מדברי הגר"א שפירא זצ"ל, המובאים בספר 'מורשה' – קובץ שיחות ומאמרים עמ' יג-יד, שם הוכיח ובאר את מעמד החכמים בהערכת המציאות, מפסחים נו, א. שם מסופר שחזקיהו המלך עשה ששה דברים, על שלושה הודו לו ועל שלושה לא הודו. חלק מהדברים הלכתיים טהורים, כמו שעיבר ניסן בניסן. אולם חלקם קשורים למדיניות, כמו שסתם מי גיחון העליון וקיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור. ולמדנו שיש לחכמים עמדה כלפי מעשים מדיניים. ובטור ושו"ע יו"ד רנא, יד, נפסק עפ"י תשובות הרא"ש (תחילת כלל שישי א' ב') שיכולים לשנות אפילו מעות שהוקדשו לתלמוד תורה בשביל צרכי ציבור על מנת לשחד את ההגמון. והטעם מבואר בביאור הגר"א ס"ק כד, כמו שעשה חזקיהו שנתן קודשי שמים למלכי אומות העולם. וקשה, הרי זה אחד המעשים שעשה חזקיהו ולא הודו לו, וא"כ מדוע פסקו הלכה כחזקיהו. חובה לומר שהרא"ש והגר"א סוברים שגם חכמים מודים שאם יש צורך, אזי מותר לתת קדשי בית המקדש למלך גוי כדי לשחדו. אלא שהם סברו שבאותו הזמן לא היה בכך צורך, על זה לא הודו לו. וכן לגבי סתימת מי הגיחון, שחזקיהו סתמו כדי למנוע מים מחיל אשור אם יבוא לצור על ירושלים. ואילו החכמים סברו שלא היה בכך צורך. הרי שיש לחכמים מעמד בהערכת המציאות. ומשנסתלקה הנבואה זה תפקידם של החכמים, וכמובא בסדר עולם רבה פ"ל: "משנסתלקה הנבואה כוף אזנך לשמוע דברי חכמים".

וכן מוכח בברכות ג, ב, לעניין החלטה לצאת לקרב, שאחר שדוד היה מורה לאנשיו לצאת לקרב, היו מתייעצים עם המומחים הצבאיים, כמו אחיתופל, ואח"כ היו נמלכים בסנהדרין שהם החכמים. כלומר לאחר השיקול ההגיוני עדיין צריכים לשמוע מה דעת חכמים על שיקול זה. ורק אח"כ היו שואלים באורים ותומים, ובלי להתייעץ בסנהדרין גם לא היו נענים באורים ותומים (וע' רש"י שם).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן