כח – פת ובישולי גויים

א – איסור פת

מטרת גזירת איסור פת גויים ואיסור בישולי גויים אחת – למנוע התבוללות, אולם להלכה יש ביניהן הבדלים. מצד אחד מחמירים יותר בפת, שאף אם היא מסוג גרוע, מפני חשיבותה, היא אסורה. אולם ברוב הדינים, מפני הצורך הגדול שיש לאדם בפת, מקילים בפת יותר. ולכן בשעת הדחק, במקום שאין אופים ישראלים – מקילים לקנות מאופים גויים 'פת פלטר' (כמבואר בהלכה הבאה).

הפת האסורה היא פת שנאפתה על ידי גוי, בין אם אפה אותה בביתו עבור משפחתו ובין אם אפה אותה במאפיה כדי למוכרה לרבים. גם לחם גרוע של עניים, שלעולם אין מגישים בסעודה מכובדת, כל זמן שהוא עשוי מחמשת מיני דגן, יש לו חשיבות של לחם שהוא עיקר מזונו של האדם, ואיסור פת גויים חל עליו (שו"ע קיב, א). אבל לחמים ממיני קיטניות כתירס ואורז, דינם כדין תבשיל גויים, ולכן אם ראוי להגישם בסעודה מכובדת – אסורים משום בישולי גויים. ואם לא – אין בהם איסור בישולי גויים.

גם מאפים שבדרך כלל מברכים עליהם 'מזונות', כגון עוגות וקרקרים, כיוון שהם מוגדרים כלחם למצוות הפרשת חלה, דינם כפת, ואסורים באכילה גם כשאין רגילים להגישם בסעודה מכובדת (לעיל יא, י-יב).

אם ישראל השתתף באפיית הפת, הפת אינה נחשבת פת גויים ומותר לאוכלה. לפיכך, אם ישראל הסיק את התנור, או הכניס את הבצק לתוכו, או חיתה בגחלים, או אפילו רק הוסיף קיסם קטן לתנור, או אפילו החליש והגביר את האש שבגז או בתנור החשמל – הפת כשרה. כי העיקר שבני ישראל יֵדעו שפת גויים אסורה להם, וכל זמן שמקפידים שישראל ישתתף במשהו באפיית הפת, כבר יש לבני ישראל היכר שהם צריכים לשמור על ייחודם, והפת מותרת (ע"ז לח, ב; רמב"ם, שו"ע קיב, ט, לבוש).[1]


[1]. למדנו בע"ז לח, ב, שכל שישראל עשה אחת משלוש מלאכות אפיית הפת: הסקת התנור, הכנסת הבצק לתוכו, חיתוי בגחלים – הפת כשרה. לדעת רמב"ן, רבנו יונה ורא"ש, החיתוי בגחלים מכשיר מפני שתועלתו ניכרת בפת, אבל אם ישראל חיתה חיתוי כלשהו שאין תועלתו ניכרת – הפת אסורה. מנגד, לרשב"א אפילו הטלת קיסם קטן לתנור מועילה למרות שאין תועלתה ניכרת, וכ"כ פר"ח ועוד אחרונים רבים. כיוצא בזה כתב רמב"ם (מאכ"א יז, יג): "אפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור – התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה". וכתב בב"י קיב, ט, שכך הלכה הואיל והרמב"ם והרשב"א מסכימים, והרמב"ם כתב טעם שמסתבר, "ומנהגן של ישראל שהוא תורה מסייען", וכך פסק בשו"ע קיב, ט. והוסיף בדרכי משה, שכך פסקו גדולי אשכנז: מרדכי, מהרא"י, או"ה הארוך, אגור בשם מהר"י מולין. (והר"ן מחמיר וסובר, שפת ששייכת לגוי בכל אופן אסורה, וכאשר הפת שייכת לישראל, אם ישראל עשה את אחת משלוש פעולות האפייה – הפת מותרת. ורוב הראשונים וכל האחרונים לא חששו לחומרתו).

כל עוד אפשר להשביח את הפת, אם הישראל ישתתף בחימום, ואפילו יחליש ויגביר את האש, יכשיר את הפת (שו"ע קיב, יב). לדעת רבים גם אם ישראל יפעיל את התנור על ידי שעון שבת יחשב שהודלק על ידי ישראל. וכ"כ מנח"י ד, כז (וריש"א החמיר). וכן הדלקה בשלט רחוק מועילה. נראה שגם הדלקת ילד קטן מועילה, שכן יש בכך היכר שישראל השתתף. ואמנם יש סוברים שרק הדלקה בכוונה מועילה ולא זריקת סתם קיסם לתנור (ש"ך קיג, י), ואזי אולי לקטן אין כוונה (בין ישראל לעמים ד, יד), אולם הרמ"א קיג, ז, כתב שאין צריך כוונה. בנוסף לכך, נראה שכוונת קטן יכולה להועיל.

ב – היתר פת פלטר (נחתום)

כבר מעת שגזרו חכמים איסור על פת גויים, יהודים רבים התקשו לשמור את הגזירה, הואיל והפת נצרכת מאוד לחיי נפש ולא כל אדם יכול להכין לעצמו תנור גדול לאפיית פת. ואף שגם בית דין קטן יכול לבטל גזירה שלא פשטה בישראל, לא ביטלו חכמים את גזירת הפת, הואיל והתקבלה בתוקף גדול, וגם בפועל היו יהודים רבים שקיימו אותה. אולם מעת לעת, כשראו כמה קשה לקיים את גזירת הפת, אמרו משפטים שמהם משמע שהיה ראוי לבטלה או לצמצמה. וכן מובא בשם רבי (עורך המשנה), שפעם כשהיה בשדה, הביא גוי לפניו פת נאה, ואמר: "כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה?". ופעם אחרת, כשהגיע למקום אחד וראה שהפת דחוקה לתלמידים, תמה: "אין כאן פלטר"? פלטר הוא נחתום, היינו מי שפרנסתו מאפיית לחמים. והסתפקו האם התכוון לומר שהיה ראוי להתיר פת פלטר גוי במקום שאין נחתום ישראל, משום שבפת פלטר חשש קירוב הדעת פוחת, הואיל והפלטר אינו מעניק את לחמיו בחינם כביטוי לקרבה אישית אלא מוכרם לרבים עבור תשלום (ע"ז לה, ב).

כיוצא בזה מסופר (שם לז, א) על נכדו, רבי יהודה נשיאה, שלאחר שהתיר עם בית דינו את גזירת השמן (לעיל כז, ה), נשאל האם יתיר גם את גזירת הפת, שכן היה ידוע שדעתו נוטה לכך. והשיב שלא יתיר את הפת, מפני שכבר התיר שתי גזירות ואין ראוי לבית דין אחד להתיר שלוש גזירות, שהמתיר שלוש גזירות נקרא "בית דינא שריא" (בית דין להיתרים). וכך נותרה גזירת הפת עמומה (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח).

למעשה, במקום שאין נחתום ישראל אפשר לקנות פת מפלטר גוי, ובתנאי שידוע שכל מרכיביה של הפת כשרים. אבל במקום שמצוי נחתום ישראל, כמו במדינת ישראל, אין היתר לקנות פת מנחתום גוי (שו"ע קיב, ב).[2]


[2]. נחלקו הראשונים להלכה. יש אומרים שכעיקרון גזירת פת גויים מחייבת, ולכן בכל מקום שבו ניתן לשמור על הגזירה – פת גויים אסורה. אולם בישוב שאין בו נחתום ישראל, וכן בשדה, מותר לאכול פת פלטר גוי. וכ"כ רמב"ן, רשב"א ור"ן וכך פירשו את הרי"ף. וכן דעת רמב"ם כמבואר בב"ח וערוה"ש קיב, ה-ו. וכן נפסק בשו"ע קיב, ב; פר"ח ט, וכל ההולכים בשיטתם. ויש אומרים שבמקום שאין מצוי נחתום ישראל גם פת בעל בית גוי מותרת (רא"ה, אורחות חיים). מנגד, יש סוברים שהיו מקומות שהגזירה לא פשטה בהם, ובהם אין איסור פת גויים כלל, וכ"כ תוס' (ע"ז לה, ב 'מכלל'), רא"ש, או"ז, סמ"ג, וכן נהגו בימי הראשונים בקהילות שונות באשכנז. בסוף תקופת הראשונים הורו באשכנז הוראת ביניים, שפת פלטר של גוי מותרת גם במקום שיש נחתום ישראל, ואילו פת של בעל בית גוי אסורה (או"ה הארוך מד, א; רמ"א קיב, ב; מטה יהונתן ד). אולם גם באשכנז רבים הורו שהיתר פת פלטר גוי הוא בדיעבד, וכשיש נחתום ישראל, נכון להחמיר (ש"ך קיב, ט, כנה"ג, מנחת יעקב עה, א; חכ"א סה, ב; ערוה"ש קיב, יז).

למעשה, יש להורות כדעת שו"ע ורוב הפוסקים, שרק במקום שפת ישראל אינה מצויה אפשר להקל בפת פלטר גוי. ואמנם באשכנז היו שנהגו להתיר זאת לכתחילה, ויש שהורו כך גם לימינו (אג"מ יו"ד ב, לג), אולם כיוון שגם בין פוסקי אשכנז רבים נטו להחמיר לכתחילה, יש להורות לבני כל העדות כדעת השו"ע ודעימיה, שההיתר הוא רק במקום שפת ישראל לא מצויה. ונראה שבארץ ישראל, גם לפוסקי אשכנז המקילים שנשענו על התוס' ודעימיה, יהיה אסור לאכול פת פלטר גוי, שכן הם הקילו רק במקום שנהגו להקל, ואילו בארץ ישראל כבר נהגו הכל להחמיר, הואיל וקל להשיג פת ישראל.

כל מה שהתירו בפלטר גוי הוא בפת של גויים, אבל בפת של ישראל, כגון שהגוי עובד במאפייה של ישראל, אם הגוי הכין לבדו את הפת, היא אסורה (שו"ע קיב, יא; פר"ח ז).

ג – גדרי ההיתר

בחוץ לארץ, במקום שקשה להשיג פת ישראל וגם קשה לדאוג שישראל ידליק באופן קבוע את תנור האפייה, הרוצים להקל רשאים לקנות לחמים שנאפו על ידי פלטר גוי, מפני שבפת פלטר אין כל כך חשש קירוב לבבות, הואיל והפלטר אופה כדי למכור לרבים. כדין לחם כך דין עוגות וכל המאפים שנעשים מחמשת מיני דגן, ובתנאי שכל מרכיביהם כשרים.

אפה הפלטר לחמים עבור בני ביתו – אסורים. אפה אדם רגיל לחמים כדי למוכרם לרבים – מותרים, שהכל הולך אחר כוונת האפייה (רשב"א, ב"י, רמ"א קיב, ב; שו"ע ז; ש"ך יא).

מקום שהותר בו מפני הדחק לאכול פת פלטר גוי והגיע אליו נחתום ישראל – ההיתר מתבטל. ואם הנחתום הישראל אינו יכול לספק את כל צרכי הקהילה, או שהלחמים של הנוכרי טובים יותר, מותר להמשיך לקנות מהנוכרי. גם כאשר הלחמים של הנחתום הישראל טובים, אלא שאין לו את כל סוגי הלחם והמאפים, מותר לקנות את מה שאין לו אצל הנחתום הנוכרי (שו"ע קיב, ד-ה, כנה"ג). אמנם כאשר ככלל הנחתומים הישראלים מספקים את כל צרכי הקהילה, למרות שמצדדים מסוימים המאפים של הנוכרים טובים יותר או שיש להם ייחוד מסוים, אין להקל לאכול מהם, הואיל ואין בכך צורך אלא פינוק. לכן בכל רחבי ארץ ישראל, אסור לאכול פת ומאפים של נוכרים, הואיל ומיני לחמים ומאפים של ישראל מצויים בשפע.

ההיתר לאכול פת ומאפים של פלטר גוי הוא בתנאי שכל המרכיבים שמהם הוכנו כשרים. בעבר, בדרך כלל ידעו מאילו חומרים מכינים כל מאפה, ולכן יכול היה כל יהודי לדעת אם המאפה שהפלטר הגוי הכין עשוי מחומרים כשרים. אולם כיום, הלחם ושאר המאפים מורכבים מעשרות חומרים שנועדו לשפר את הטעם, להשביח את התפיחה, לייפות את המאפה, להאריך את חיי המדף שלו וכיוצא בזה. חומרים אלו עלולים להיות משומנים של חזיר או של עגלים שלא נשחטו כהלכה, או שהופקו מחרקים (להלן לז, א-ה). לפיכך, ההיתר לאכול כיום בחוץ לארץ פת פלטר גוי, הוא בתנאי שבדקו ומצאו שכל החומרים שמהם הכין את מאפיו הם כשרים. כיוון שבדרך כלל אדם פרטי אינו יודע לבדוק זאת, במקום שיש צורך להתיר פת ומאפים של פלטר גוי, יש צורך שרבנים מהסביבה יבדקו זאת ובמידה שניתן, יורו היתר.

ד – מנהגי המחמירים ודין היוצאים לחוץ לארץ

גם בחוץ לארץ, במקומות שרוב הציבור נהג להקל לאכול פת פלטר גוי, היו רבים שהידרו והחמירו על עצמם שלא לאכול פת פלטר גוי. אמנם לצורך גדול או חשוב, כגון לצורך סעודת שבת, גם המהדרים נהגו להקל לאכול פת פלטר גוי.

כאשר המהדר שלא לאכול פת פלטר גוי מארח על שולחנו אורח שאינו מהדר בזה, במקום שנוהגים שבעל הבית מברך על הלחם ובוצע אותו גם עבור האורח, כל זמן שפת הגוי יפה מפת הישראל, משום כבוד האורח ומצוות הכנסת אורחים, יבצע את פת הגוי, וכיוון שכבר התחיל לאכול ממנה אחר הברכה, מותר לו לאכול ממנה כל הסעודה (שו"ע קיב, יג). אבל במקום שנוהגים שכל אחד מברך לעצמו, כפי שרבים נוהגים כיום, יברך בעל הבית על פת ישראל, ויתן לאורח לברך על פת הגוי היפה (מ"ב קסח, כא).

אם הנזהר מפת גוי סועד בצוותא עם חברים שאינם נזהרים, כל זמן שפת הגוי שלהם יפה יותר, מותר לו לאכול עמהם פת גוי, כדי שלא יֵראה כמתנשא עליהם בחומרתו ויפגע ביחסים הטובים שצריכים לשרור ביניהם (רמ"א קיב, טו; ש"ך כא).

כאשר אדם שמהדר שלא לאכול פת גוי לא הצליח להשיג לעצמו פת ישראל, אם הוא יכול להשיג פת ישראל על ידי הליכה או נסיעה של 18 דקות (כשיעור מהלך מיל), יטרח להביאה. ואם היא רחוקה יותר, מותר לו לאכול פת גוי. ואם הוא בדרכו, אם ידוע לו שתוך 72 דקות בהמשך דרכו יוכל להשיג פת ישראל, ימתין עד שיקנה פת ישראל. ואם יצטרך להמתין יותר, יוכל לאכול פת גוי (שו"ע קיב, טז; פת"ש ו; פנה"ל תפילה ב, ד, 4).

כדין המחמירים בחוץ לארץ כך דין ישראלים שיוצאים לחוץ לארץ, שהם נחשבים כמי שמחמירים בפת גוי, ובשעת הצורך, מותר להם להקל.[3]

המליצו הפוסקים שגם המקילים בפת גוי, ינהגו כמחמירים לכל הפחות במשך עשרת ימי תשובה (שו"ע או"ח תרג, א).


[3]. במקרים שגם המחמירים נהגו להקל, כגון לצורך שבת, הקילו גם בפת של בעל הבית גוי, שכן במקום שלא היתה פת פלטר גוי הקילו בפת בעל בית גוי (שו"ע קיב, ח). אלא שבימינו אין נזקקים לקולא זו, הואיל ופת פלטר מצויה, ואילו לגבי פת של גוי בעל הבית יש יותר ספקות הלכתיים, מצד החומרים שעירב בפת ומצד התנור שבחזקת טרף.

ה – בישולי גויים

סייג נוסף שקבעו חכמים לישראל כדי לשומרם שלא יתבוללו בגויים הוא איסור בישולי גויים (לעיל כז, ו). כלומר, גם כאשר אין שום בעיית כשרות במאכלים ובסירים שבהם בושלו, אסור לישראל לאכול תבשילים שגוי בישל. בכלל איסור הבישול, כל המאכלים שהוכנו לאכילה על ידי חום של אש או חשמל, ובכלל זה המטוגנים בשמן עמוק בסיר או במעט שמן במחבת, בצלייה באש או באפייה או קלייה בתנור. וכן מאכלים שהתבשלו בקיטור או במיקרוגל או בכל דרך שמקובל להשתמש בחום כדי לבשל. אבל מאכלים שהוכנו על ידי גויים במליחה, בכבישה או בעישון קר – מותרים (שו"ע קיג, יג).[4]

איסור בישולי גויים חל על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים, אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה משמעותי לגביהם, ולכן אין בהם איסור. שני כללים אמרו חכמים בהגדרת תבשילים חשובים: הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. לדוגמא, חלב ומוצריו נאכלים חיים, ולכן אין בהם איסור בישולי גויים, ואילו בשר וקמח אינם נאכלים חיים, ולכן יש בבישולם איסור. הכלל השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם, אין בהם איסור. הכלל הראשון הוא העיקרי למעשה, מפני שהוא זה שקובע את דינם של רוב המאכלים, ואילו הכלל השני נוגע למאכלים בודדים, מפני שכיום, בזכות הגיוון והפתיחות, כמעט כל סוגי המאכלים עולים על שולחן מלכים.[5]


[4]. בפשטות כל דרך חימום מקובלת בכלל איסור בישולי גויים. ואמנם בבא"ח ש"ש חוקת כב, הקל בקיטור הואיל ולא נכלל בגזירה, וכ"כ ביבי"א ח"ה יו"ד ט. אולם נראה שהגזירה חלה על כל דרך שמקובלת להכנת אוכל בחום. או במילים אחרות, כל דרך שהתוצאה שלה דומה לתוצאה של בישול בחום, וכ"כ הרב הלפרין (כשרות ושבת במטבח המודרני עמ' קעד). וכ"כ לעניין קיטור: לבושי מרדכי יו"ד תליתאי י, שבט הלוי ח"ו קח, ו. וכ"כ לגבי מיקרוגל: שבט הלוי ח, קפה; שבות יצחק ח"ו עמ' סא בשם ריש"א, 'בין ישראל לעמים' ז, ד-ה. במאכלים שהוכנו בעישון קר אין איסור בישולי גויים.

האיסור חל כאשר הגוי התכוון לבשל, אבל אם הדליק תנור כדי לחמם את הבית, והיה שם תבשיל שהתבשל, התבשיל מותר (ע"ז לח, א; שו"ע קיג, ה, ועי' פר"ח יא).

[5]. בגמרא ע"ז לח, א, אמרו שבסורא למדו בשם רב: "כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בישולי גויים", ובפומבדיתא למדו: "כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי גויים". יש אומרים שהעיקר כפי שאמרו בסורא (רמב"ן, ראבי"ה ואשכול), ויש מי שאומר שהלכה כשתי הלשונות לחומרא, היינו רק מה שנאכל חי ואינו עולה על שולחן מלכים מותר (אגודה בשם ר"ח). ולדעת רוב הפוסקים הלכה כשתי הלשונות לקולא (רמב"ם, ר"ת, סמ"ג, שערי דורא, אור זרוע ועוד רבים, וכן נפסק בשו"ע קיג, א).

כתבו הפוסקים בשני הכללים, שהולכים אחר מנהג המקום ואין מתחשבים במנהגי יחידים אפילו הן קבוצות (מהריק"ש, פר"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; בית יהודה יו"ד כא; חכ"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפישתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כ'סביבה' שבה האדם חי, וכפי שיבואר בשתי ההלכות הבאות. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות לכל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע שיש אנשים שנוהגים במקומות שונים.

ו – הכלל הראשון – אינם נאכלים חיים

הכלל הראשון באיסור בישולי גויים, שמדובר במאכל שאין רגילים לאוכלו חי. כלומר, מאכל שהבישול מכשיר לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו. לפיכך, יש איסור בתבשילי בשר ודגים, הואיל ואינם נאכלים חיים. כמו כן יש איסור בתבשילי דגן וקמח, כדוגמת גריסים, פתיתים ואיטריות. וכן בתבשילי קטניות, כדוגמת עדשים, חומוס ואורז. ואף במאכל שאפשר לאוכלו חי בשעת הדחק, כמו ביצה שאפשר לגומעה חיה, יש איסור בישולי גויים (ע"ז לח, ב; שו"ע קיג, יד-טו).

בחלב ובכל מוצריו, כגבינה וחמאה, אין איסור בישולי גויים, הואיל והם נאכלים חיים בלא בישול. ואף שרגילים כיום להרתיח את החלב לשם פסטור (לחטאו מחיידקים), כיוון שאין כוונת הפסטור להשביח את טעמו, החלב נחשב כנאכל חי.

בפירות אין איסור, הואיל ומקובל לאוכלם חיים. לפיכך, אין איסור בריבת פירות. וכן בתבלינים אין איסור, הואיל ורגילים לערבם גם במאכלים שנאכלים חיים, כדוגמת סלט (מ"ב רג, יא).

ברוב הירקות אין איסור, הואיל והם נאכלים חיים. לפיכך, אין איסור בסלט מטבוחה, הואיל ומרכיביו, שהם עגבניות פלפלים ובצלים, נאכלים חיים. אבל יש ירקות שבמקומות רבים אין רגילים לאוכלם חיים, כדוגמת תפוחי אדמה, קישואים, סלק וחצילים, וממילא יש בהם איסור בישולי גויים. אמנם מי שבסביבתו אוכלים ירקות אלו גם כשהם חיים, כגון שמערבים מהם פרוסות בסלט, אין לו בהם איסור בישולי גויים. ולמרות שהוא ובני משפחתו אינם רגילים לאוכלם חיים, כיוון שהוא יודע שרבים בסביבתו לפעמים אוכלים אותם חיים, גם לגביו הם נחשבים כמאכלים שנאכלים חיים. אבל אם רק שמע שיש שאוכלים אותם חיים, יש לו בהם איסור בישולי גויים.

קביעת מעמד המאכל אם הוא נאכל חי תלוי במצבו לפני הבישול. לדוגמא, בעבר היו רגילים לאכול חיטים חיות, ולכן אם בישלן – לא היה בהן איסור. אבל אם טחנו את החיטים לקמח, כיוון שהקמח אינו נאכל חי, כל תבשיל שעשו ממנו אסור. וכיום אין רגילים לאכול חיטים חיות, וגם בהן יש איסור. דג ובשר שנמלחו עד שנעשו ראויים לאכילה, אם אחר כך בישלם גוי, אין בהם איסור, הואיל וכבר לפני הבישול היו ראויים לאכילה (שו"ע קיג, יב).[6]

עירבו בתבשיל אחד דברים שנאכלים חיים כגבינה וירקות, ודברים שאינם נאכל חיים כקמח וביצה, הולכים אחר העיקר שגם הברכה נקבעת על פיו (שו"ע קיג, ב).


[6]. מקור דין חיטים וקמח מתשב"ץ ג, יא, ערך השולחן קיג, יא; זב"צ מא. יש מאכלים כדוגמת קוסקוס ובורגול, שעוברים בישול במפעל, ואח"כ מייבשים אותם בחום עד שאינם ראויים לאכילה, ובבית צריכים לערות עליהם מים רותחים ובכך הם נעשים ראויים לאכילה. יש אומרים שכל זמן שאפשר להכינם בכלי שני, אין בהם איסור בישול גויים (דברי דוד ח"ג יו"ד יז). ויש אומרים שהואיל והכנתם הראויה במים רותחים, יש בהם איסור בישול. וכך נראה. קציצות שהוכנו במפעל ישראל, כדוגמת קציצות תירס וסויה, כיוון שדי להן בחימום, אם חימם אותן גוי בתנור, אין בהן איסור. בסוכר אין איסור הואיל ואינו נאכל לבדו (טוטו"ד תנינא רכה).

בשומשום קלוי ובטחינה שנעשתה משומשום קלוי – אין איסור, משום שמקובל לאכול גם שומשום חי ולעשות טחינה גם משומשום חי.

בפירות אין איסור בישול. ואמנם יש מחמירים בפירות בוסר משום שלא ניתן היה לאוכלם חיים (קצוש"ע לח, יא). אולם כיוון שלישראל שאוכלם אין יתרון בכך שנעשו מפירות בוסר, הולכים אחר כלל המין, שאין בו איסור בישולי גויים (או"ה הארוך מג, ד; גיליון מהרש"א). יש פירות נדירים שאינם נאכלים בלי בישול, כחבושים, ובהם יש איסור בישולי גויים.

למרות שרבים נוהגים כיום לאכול לפעמים דגים חיים בצורות שונות כמו בסושי, וכן יש שנוהגים לאכול בשר חי טחון או פרוס דק (קרפצ'יו), יש איסור בישולי גויים בבשר ודגים, הואיל וצורת אכילתם חי שונה לחלוטין ונחשבת כסוג אחר של אכילה, ולכן אין להחשיבם כנאכלים לעיתים חי. יתר על כן, לא יתכן שבעקבות צורת אכילה אחת, יתבטל מבשר ודגים איסור בישול, שחלק נכבד ממלאכת הבישול נועדה לבשר ודגים, והמאכלים המבושלים והצלויים החשובים ביותר הם מבשר ודגים. אמנם בסושי עצמו, למרות שהאורז מבושל, אין איסור בישולי גויים, הואיל והעיקר הוא הדג שאינו מבושל.

ז – הכלל השני – עולה על שולחן מלכים

הכלל השני, שהמאכל "עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת". 'שולחן מלכים' היינו סעודה של אנשים מכובדים, ו'ללפת בו את הפת', היינו שהוא נאכל במסגרת סעודה, או כעיקר הסעודה כדי לשבוע, או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים. והכל לפי הזמן והמקום. לפיכך בזמנינו, בעקבות המגוון העצום של המאכלים, והפתיחות לסוגי המטבחים השונים, כל המאכלים שאנשים רגילים להגיש בסעודה, יכולים לעלות על שולחן מלכים. וגם אדם שאינו רגיל להגיש תבשיל מסוים בסעודה מכובדת, כל זמן שידוע לו שבסביבתו מקובל לעיתים להגישו, יש לו בו איסור בישולי גויים.

אמנם במאכלים שלא נועדו לאכילה או לקינוח במסגרת סעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים, אין איסור בישולי גויים.

בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר.

בקפה ומשקאות אלכוהוליים אין איסור בישולי גויים, הואיל ונועדו לשתייה ועיקרם מים שרגילים לשתות אותם חיים. והראייה, שמברכים על קפה 'שהכל' ולא 'העץ' כברכת פולי הקפה, ומברכים על וודקה ובירה 'שהכל' ולא 'האדמה' כברכת גרעיני הדגן שמהם מכינים אותם (תוס' ע"ז לא, ב, 'ותרוויהו'; ט"ז קיד, א). ויש שהוסיפו עוד סברה להיתר, שקפה ותה אינם מוגשים דווקא במסגרת הסעודה (פר"ח ו; זרע אמת או"ח מא).[7]


[7]. כתבו הפוסקים ש'עולה על שולחן מלכים' אינו מלכים דווקא, אלא גם שרים ונכבדים בכלל זה (או"ה הארוך מג, ב; חיים שאל ח"א עד, ה; בא"ח ש"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה היתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שהמגישם לפני שרים, היה נחשב כפוגע בכבודם (ע"ז לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, וגם שרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבשונה מהעבר, רוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.

יש שהבינו שהכוונה ב'עולה על שולחן מלכים', שהוא מהתבשילים החשובים והמכובדים שבסעודה, שעבורם אדם מזמין את חברו (עי' אור המזרח לו עמ' 169; בישולי עכו"ם ד, ב). אולם רבים חלקו על כך וכללו בזה כל תבשיל שמוגש בסעודה מכובדת. בנוסף לכך, קשה לקבוע איזה תבשיל נחשב מכובד, הואיל ומנהגי האנשים והעדות שונים זה מזה. ויש שהורו, שכל תבשיל שמגישים בבית מלון או בחתונה נחשב מכובד ומה שאין מגישים אינו מכובד. אולם המתבונן ימצא שבפועל מגישים בבתי מלון וחתונות את כל סוגי המאכלים כפי רצון המוזמנים.

יש בתנאי זה מרכיב נוסף, ש'מלפתים בו את הפת'. יש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט"ץ, כנה"ג). אולם לרוב הפוסקים הכוונה לכל תבשיל שנאכל לשם שביעה, היינו שמסייע לפת להגיע לאותה תכלית של שביעה (רשב"א, מאירי, פר"ח ועוד). ואף דגני בוקר שנועדו לשביעה בארוחת בוקר בכלל זה.

יש אומרים שהקינוח שמוגש בסוף הסעודה אינו נחשב כ'מלפתים בו את הפת' ואין בו איסור (פר"ח קיג, ג, תפארת לישראל). אבל לדעת רוב הפוסקים הוא בכלל 'מלפתים בו את הפת', הואיל והוא נאכל במסגרת סעודה של שביעה, וכ"כ ריטב"א, טור, שו"ע קיג, א, פרי תואר, פנים מאירות, חכ"א, ערוה"ש ו-ז.

אבל במיני קליות (פיצוחים), אין איסור בישולי גויים, כיוון שעיקר ייעודם לאכילת ארעי בין הסעודות, ואין אדם מזמין את חברו הזמנה מכובדת כדי לאוכלם (רמב"ם מאכ"א יז, יז, רמ"א קיג, ב). וממילא כך הדין בממתקים, שוקולד וחטיפים. ואף שלעיתים מביאים אותם גם בסוף סעודות, אין הם נחשבים כמאכלים שרגילים להביאם בסעודות.

ח – השתתפות ישראל מתירה

כאשר ישראל שותף בבישול, ואפילו הועיל לו רק במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שהתבשיל כשר אם הישראל הניחו על האש, או הדליק את האש מתחתיו או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול (שו"ע קיג, ו-ז).[8]

לגבי פת למדנו (בהלכה א), שגם השתתפות בהדלקת האש לפני תחילת האפייה מועילה להכשיר את הפת שנאפתה אחר כך על ידי גוי, אולם לגבי בישול נחלקו. יש מקילים וסוברים שדין תבשיל כדין פת, וכל שישראל הוסיף קיסם לאש שעליה יבשלו אחר כך את התבשיל או הנמיך במעט את אש הגז וחזר והגבירה, כיוון שהיה שותף בהבערת האש – כל התבשילים שהגוי יבשל אחר כך על אותה אש יהיו כשרים. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

ויש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקילו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם, אבל לגבי תבשיל, רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו, על ידי הנחת התבשיל על האש, או על ידי הוספת אש תחתיו באופן שמועיל לו – מכשירה אותו. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (שו"ע קיג, ז).

לדוגמא, כאשר מטגנים חביתה או בשר על מחבת, לדעת המקילים אפשר שישראל ידליק את האש שמתחת למחבת, ואחר כך גוי יטגן עליה במשך שעות חביתות או חתיכות בשר רבות. ולדעת המחמירים, צריך שבמשך כל הטיגון, ישראל הוא שיניח את החביתות או חתיכות הבשר על המחבת, מפני שהדלקת האש תחת המחבת מועילה רק למאכל שמונח עליה באותה שעה.

כיוון שכיום בני כל העדות חיים יחד, ובני עדות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר, למרות שהדין מדרבנן, לכתחילה יש להורות לבני כל העדות כדעת המחמירים. ובדיעבד, כיוון שהדין מדברי חכמים, יש להורות לבני כל העדות כדעת המתירים. ובמקומות שבהם אין קִרבה אישית בין המבשל לסועדים, כגון במטבח ציבורי או במסעדה שהטבח אינו יוצא בה אל הסועדים, אפשר מלכתחילה להעניק כשרות רגילה כדעת המקילים, אבל 'כשרות מהדרין' אפשר להעניק רק לנוהגים כדעת המחמירים.[9]


[8]. התועלת של ישראל לבישול צריכה להימשך לכל הפחות עד השלב שהמאכל יהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק כמאב"ד (מאכל בן דרוסאי), ואח"כ גם אם הגוי יסיר את התבשיל מהאש ויחזור לסיים את בישולו, התבשיל כשר. אבל אם לפני שהתבשיל נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, נקטעה השפעתו של ישראל, כגון שהאש כבתה, והדליק גוי אש והניח עליה את התבשיל, התבשיל אסור, מפני שישראל לא היה שותף בהבאת התבשיל ממצב שאינו ראוי לאכילה למצב שיהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק (שו"ע קיג, ח).

יש אומרים שאם הגוי בישל כמאב"ד, שוב לא יועיל שישראל ימשיך לבשלו, הואיל וכבר נעשה מוכן לאכילה (ר"ח, רשב"א, ר"ן וריב"ש, ועי' פר"ח קיג, יח). ויש אומרים, שכל זמן שלא נגמר בישולו לגמרי, אם ישראל ישתתף בבישולו, מותר (רא"ש, סמ"ג, רבנו פרץ, רא"ה, ריטב"א, או"ה הארוך). בשו"ע קיג, ט, פסק לכתחילה כדעת המחמירים, ובערב שבת או בהפסד מרובה כמקילים, והרמ"א היקל לכתחילה.

הדליק גוי את האש והניח עליה ישראל חתיכת בשר גדולה, אם במשך הזמן תיצלה כולה, גם אם הגוי הפך את חתיכת הבשר וזירז והשביח את צלייתה, הבשר כולו כשר, הואיל וגם בלא סיועו הבשר היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק. אבל אם על ידי הנחת ישראל את הבשר, רק צד אחד היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הצד שנצלה בלא שום סיוע של ישראל אסור (רמב"ן, רשב"א, שו"ע קיג, י, רמ"א לפי חכ"א ועוד).

[9]. המחמירים וסוברים שהדלקת האש לפני תחילת הבישול לא מועילה הם: רבנו יונה, רשב"א, רא"ה, ר"ן, ריב"ש ושו"ע קיג, ז. והמקילים הם: ראב"ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא"י, או"ה הארוך ורמ"א שם. יש סוברים שבדיעבד לשיטת המקילים אפשר שישראל ידליק נר, ואח"כ הגוי ידליק ממנו את האש שתחת התבשיל, ולכתחילה יש להתיר רק כאשר ישראל לכל הפחות משליך קיסם לאש שעליה הגוי עומד לבשל (או"ה הארוך מג, יג, רמ"א). ומנגד יש מחמירים וסוברים שגם לשיטת המקילים, בבישולי גויים השלכת קיסם אינה מועילה, אלא רק כאשר ישראל יועיל באופן משמעותי לאש שעליה הגוי יבשל (מהרש"ל, ערוה"ש קיג, מד).

לשיטת המחמירים, כאשר הגוי מבשל לרבים ואין לו קשר לסועדים, בשעת הצורך אפשר להקל (יבי"א ח"ט יו"ד ו), ויש מחמירים (אור לציון ח"ב עמ' יב).

יש אומרים שלשיטת שו"ע, כאשר צולים בשר על מכשיר עגול מסתובב (שווארמה), גם אם ישראל הדליק את גופי החימום לאחר שהניחו שם את הבשר, אסור שהגוי יחתוך את הבשר, מפני שבעת החיתוך הוא מאפשר לשכבה הפנימית להתבשל, נמצא שבמעשה חיתוך הבשר הוא מבשל את הבשר הפנימי (דברי דוד ח"ד יו"ד יג). אמנם יותר נראה, שהואיל וגם בלא החיתוך במשך הזמן כל הבשר היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הבשר כשר לכל הדעות. ויש לצרף את דעת המקילים, שגם בכך שישראל הדליק את האש לפני הנחת הבשר, כל הבשר שיצלה שם אח"כ יהיה כשר.

ט – בישול עסקי וציבורי, ושכירים בבית ישראל

יש אומרים שכשם שהקילו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר גוי, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים עבור אנשים רבים, כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים (מהריט"ץ). אולם לדעת רוב הפוסקים, היתר 'פת פלטר' מיוחד ללחם שחיי נפש תלויים בו, אבל לגבי בישולים לא חילקו חכמים בגזירתם, והאיסור חל בין אם הבישול נעשה במטבח ביתי ובין אם נעשה במטבח עסקי או ציבורי. אמנם בשעת הצורך, כשיש עוד סיבות להקל, אפשר לסמוך על המקילים בזה.

יש מי שאומר, שהאיסור הוא כאשר הגוי מבשל בביתו, אבל אם הוא מבשל בבית ישראל, אין איסור. ולמעשה הורו הפוסקים שהאיסור הוא גם כאשר הגוי מבשל בבית ישראל.[10]


[10]. בשו"ת מהרי"ט צהלון (ישנות קסא), השווה בישולי גויים לפת גויים, שכשם שבשעת הצורך התירו פת פלטר גוי, כך בשעת הצורך אפשר לאכול תבשילים שגוי בישל לרבים עבור תשלום או כדי למוכרם. וכ"כ בפחד יצחק וישרי לב (לבעל החקרי לב). מנגד, רבים לא הזכירו קולא זו, ויש שכתבו במפורש לאסור, ומהם: תשב"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד. וכך מקובל להורות. ובשעת הצורך מצרפים את שיטת מהריט"ץ להקל. אמנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי, שהמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, כתב באג"מ (ח"ד יו"ד מח, ה) שרבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.

מובא בתוס' (ע"ז לח, א 'אלא') שלדעת ר' אברהם, האיסור הוא בתבשיל שהגוי מבשל בביתו, אבל בתבשיל שהוא מבשל בבית ישראל אין איסור, הואיל ואין חשש חתנות ואין חשש מכשול באכילת איסור. ולא הסכים ר"ת לדעתו, וכ"כ כלבו, ראבי"ה, מאירי, אגודה, וכן נפסק בשו"ע קיג, א.

יש מהראשונים שהתירו לאכול בישולי עבדים ושפחות הקנויים לישראל, שהואיל והם מבשלים בכפייה, אין באכילת תבשיליהם קירוב דעת (ר' יצחק ב"ר מנוח). והרמב"ן בתשובותיו (המיוחסות לרמב"ן רפ"ד) היקל בעבד שעבר גיור של עבד, ולזה מסתבר שהכל יסכימו. ויש שלמדו מהרמב"ן להקל גם בעבדים שלא עברו גיור. וכ"כ הרא"ה (בדק הבית ג, ז), ובדיעבד הסכים להקל בזה. ואו"ה הארוך מג, יג, והרמ"א התירו בישולי עבדים בבית ישראל. והרשב"א (שו"ת א, סח), ראב"ן וריטב"א החמירו אפילו בדיעבד בעבד שלא עבר גיור. ולכך נטה בשו"ע קיג, ד. לגבי שכירים, כתבו האחרונים שגם המקילים יחמירו, הואיל ואינם כפופים כעבדים וכשפחות (ב"ח, כנה"ג, פר"ח). אמנם אפשר שיסוד ההיתר בעבדים קיים במידה מסוימת גם בשכירים שצריכים לציית לאדוניהם, ובשעת הצורך אפשר לצרף סברה זו לקולא (עי' ש"ך קיג, ז, שדי חמד מערכת בישולי עכו"ם א, מנח"י ז, סב).

בצה"ל, על פי פקודות הצבא, רק טבח ישראל מדליק את האש, וגם אם כבתה רק ישראל יחזור להדליקה, ורק ישראל יניח מאכלים על האש. אמנם נלענ"ד שבשעת הדחק, במטבח לא מסודר, אפשר לסמוך על שיטת המקילים, הואיל והבישול עבור רבים, והוא בבית ישראל (צה"ל), והוא עושה זאת בפקודת המפקד (כדוגמת כפייה), ויש בזה דחק גדול, שההתנכרות לגוי שהתגייס לצה"ל הוא דבר שעלול לפגוע בלכידות החיילים.

י – חולים וסיעודיים

חולה שנצרך בשבת לתבשיל, למרות שאין במחלתו סכנה, מותר לבקש מגוי לבשל עבורו תבשיל. וזאת משום שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת הוא מדברי חכמים, ועבור חולה התירו חכמים את איסוריהם (פנה"ל שבת כח, ב). בכלל ההיתר לבקש מגוי לבשל בשבת לחולה, גם התירו לחולה לאכול מתבשיל הגוי (ר"ן ולבוש).

אם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, יש אומרים שמותר גם לבריאים לאכול ממנו, הואיל והתבשל בהיתר עבור החולה (רא"ה ורמ"א קיג, טז). ויש אומרים, שבמוצאי שבת גם לחולה עצמו אסור לאכול מהתבשיל שהגוי בישל עבורו, הואיל וכעת יכול ישראל לבשל את המאכלים הנצרכים לו (רשב"א ור"ן). וכן דעת רוב האחרונים (ט"ז טו, פר"ח, שועה"ר, פר"ת, חכ"א, בא"ח ש"ש חוקת כה).

קשיש או חולה שנזקק למטפל גוי שיסעד אותו, כל זמן שביכולתו של המטופל להדליק את האש שעליה הגוי יבשל, או את התנור שבו הגוי יאפה או יצלה, עליו להתאמץ ולטרוח על כך. ואם אינו יכול, מצווה על ילדיו ובני משפחתו להתאמץ ככל יכולתם להכין לו תבשילים, להניחם אצלו במקרר, והגוי יחמם אותם עבורו. ובשעת הדחק, כשאין לקשיש או לחולה קרובים או ידידים שיוכלו להביא לו תבשילי ישראל, כיוון שהוא חולה ונזקק לכך מאוד, יוכל לסמוך על דעת היחידים שמקילים בזה. אבל לבני משפחתו ולמבקריו אסור לאכול מאותם תבשילים.[11]


[11]. ההיתר לחולה שאין בו סכנה לאכול מתבשילי גויים הוא ייחודי לשבת, וכ"כ הרשב"א (משמרת הבית ג, ז), לבוש שכח, יט; פמ"ג מש"ז ו. שהואיל והתירו עבור חולה שבות של אמירה לגוי בשבת, התירו גם תבשילי גויים, אבל ביום חול לא התירו כלל הואיל וישנם ישראלים שיכולים לבשל עבורו (שלא כמנח"י ג, עב). אמנם אם אין לחולה או לקשיש הסיעודי ילדים או קרובים שיבשלו עבורו, כיוון שהוא במצב של דוחק גדול מאוד, יוכל להקל לאכול מתבשילי הגוי או הגויה שמטפלים בו, כעין מה שהקילו לבקש מגוי לבשל בשבת עבור החולה. ואפשר אולי לצרף את שיטת ר' אברהם בתוס', שהתיר לאכול מתבשיל של גוי שבישל בבית ישראל. אמנם נראה שהיתרו הוא כאשר יש שם בעל בית ישראל, והגוי כפוף לו ומבשל תחת הוראותיו, ולכן אין כל כך קירוב דעת מאכילת תבשיליו שהם נחשבים כתבשילי הבית. אבל כאן, המטפל נעשה כבעל הבית וחשש קירוב הדעת גובר. ואם אפשר, עדיף שישראל ידליק נר, וממנו ידליק הגוי בכל הפעמים שיבשל, שיש מקילים בזה בדיעבד, כמבואר בהערה 9. כמו כן אם יש באפשרות בני המשפחה לבשל את התבשילים החשובים, נכון שיקלו בשעת הדחק שהגוי יבשל תבשילים פשוטים בלבד, כגון דייסה וביצה (אם אפשר מאותו הנר) שיש מקילים וסוברים שאינם בכלל האיסור, כי לדעתם האיסור הוא רק על תבשילים חשובים שמזמינים עבורם אורחים, כמובא לעיל הערה 7. בכל אופן, לבני משפחה שמתארחים אצל הקשיש הסיעודי, אסור לאכול מהתבשילים, הואיל מצבם אינו דחוק, שכן הם יכולים לבשל לעצמם.

כאשר הגוי בישל עבור ישראל תבשיל בשבת, כתבתי כדעת רוב הפוסקים שאסרו אותו במוצאי שבת. ולכאורה אם הגוי בישל בבית ישראל, היה צריך להתיר משום ספק ספיקא באיסור דרבנן, וכפי שכתבו הליכות עולם ח"ז חוקת י; וצי"א כא, סא, שאולי הלכה כדעת המתירים במוצאי שבת, ואולי הלכה כר' אברהם שמתיר תבשיל שגוי בישל בבית ישראל. אולם כפי שכתבתי, כאשר המטפל הקבוע מבשל, קשה לצרף את סברת ר' אברהם. בנוסף לכך, בימינו שאפשר לשמור את האוכל המבושל בקירור ולחממו אח"כ על הפלטה, על קרובי החולה לדאוג להכנת תבשילים עבור החולה לפני שבת, ואם לא טרחו על כך ונאלצו לבקש מגוי לבשל עבור החולה בשבת, אין מקום להתיר ליהנות מכך במוצאי שבת.

יא – דין הכלים

כלים שגוי בישל בהם תבשילים, למרות שכל מרכיבי התבשיל היו כשרים – הכלים צריכים הכשרה, שכל מה שאסרו חכמים, כעין איסור התורה אסרו, וכשם שכלים שבישלו בהם איסורי תורה צריכים הכשרה, כך כלים שבישלו בהם איסורים מדברי חכמים צריכים הכשרה (רשב"א ור"ן). ויש אומרים שהכלים אינם צריכים הכשרה, הואיל ויסוד איסור בישולי גויים שמא יגיעו לקירוב דעת וחתנות, ומהטעם הבלוע ודבוק בכלים אין חשש קירוב דעת (רא"ש ורא"ה).

למעשה הלכה כדעת המחמירים, והכלי שהגוי בישל בו צריך הכשרה בהגעלה או בליבון. אבל בדיעבד, אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר. אמנם הכלי עדיין אסור בשימוש כי עוד לא הוכשר.[12]

היה הכלי שהגוי בישל בו מחרס, מכשירים אותו בהגעלה שלוש פעמים. ואף שאם בישלו בו שאר איסורים, לדעת רובם המכריע של הפוסקים אין להכשיר כלי חרס בהגעלה, באיסור בישולי גויים שיסודו מדברי חכמים סומכים על הסוברים שאפשר להכשיר כלי חרס בהגעלה שלוש פעמים (שו"ע קיג, טז; עי' לעיל לב, 4).


[12]. הרא"ש והרא"ה לא הצריכו הכשרה, שכן לדעתם לא יהיה הטעם הבלוע בכלים חשוב יותר מתבשיל שאינו עולה על שולחן מלכים, שאין בו חשש חתנות ואיסור בישולי גויים. והרשב"א והר"ן הצריכו להכשיר את הכלים, כי הטעם הבלוע נגרר אחר התבשיל, וכיוון שהתבשיל אסור, ממילא גם הטעם שנבלע ממנו בסיר אסור. בשו"ע קיג, טז, סתם כדעת המחמירים, והזכיר את המקילים כ'יש אומרים'. ואף שר' דוד פרדו ומנחת כהן הקילו כרא"ש ורא"ה, רוב האחרונים פסקו להחמיר, ומהם: מטה יהונתן, פר"ת, חכ"א, ערוה"ש.

אמנם כלי שבישל בו גוי עבור חולה בשבת, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך הכשרה, הואיל ובישל עבורו בהיתר (ערך השולחן קיג, כד; זבחי צדק סה; גדולות אלישע, ושלא כבא"ח שהחמיר).

כאשר בישלו בכלים בלא הכשרה, הכלים עדיין צריכים הכשרה, אבל התבשיל מותר, אפילו אם הבישול היה בכלי חרס או עץ, הואיל ובישולי גויים לדעת רוב הפוסקים בטלים ברוב. כ"כ רמב"ן, נמוק"י, או"ה הארוך, רמ"א קיב, יד; ש"ך קיג, כא, ברכ"י י. ואמנם לבאר שבע ומנחת כהן, איסור בישולי גויים בטל בשישים בלבד, אולם הלכה כדעת המקילים, הן מפני שהם הרוב, והן מפני שהמחלוקת בדין דרבנן.

דילוג לתוכן