גם בחוץ לארץ, במקומות שרוב הציבור נהג להקל לאכול פת פלטר גוי, היו רבים שהידרו והחמירו על עצמם שלא לאכול פת פלטר גוי. אמנם לצורך גדול או חשוב, כגון לצורך סעודת שבת, גם המהדרים נהגו להקל לאכול פת פלטר גוי.
כאשר המהדר שלא לאכול פת פלטר גוי מארח על שולחנו אורח שאינו מהדר בזה, במקום שנוהגים שבעל הבית מברך על הלחם ובוצע אותו גם עבור האורח, כל זמן שפת הגוי יפה מפת הישראל, משום כבוד האורח ומצוות הכנסת אורחים, יבצע את פת הגוי, וכיוון שכבר התחיל לאכול ממנה אחר הברכה, מותר לו לאכול ממנה כל הסעודה (שו"ע קיב, יג). אבל במקום שנוהגים שכל אחד מברך לעצמו, כפי שרבים נוהגים כיום, יברך בעל הבית על פת ישראל, ויתן לאורח לברך על פת הגוי היפה (מ"ב קסח, כא).
אם הנזהר מפת גוי סועד בצוותא עם חברים שאינם נזהרים, כל זמן שפת הגוי שלהם יפה יותר, מותר לו לאכול עמהם פת גוי, כדי שלא יֵראה כמתנשא עליהם בחומרתו ויפגע ביחסים הטובים שצריכים לשרור ביניהם (רמ"א קיב, טו; ש"ך כא).
כאשר אדם שמהדר שלא לאכול פת גוי לא הצליח להשיג לעצמו פת ישראל, אם הוא יכול להשיג פת ישראל על ידי הליכה או נסיעה של 18 דקות (כשיעור מהלך מיל), יטרח להביאה. ואם היא רחוקה יותר, מותר לו לאכול פת גוי. ואם הוא בדרכו, אם ידוע לו שתוך 72 דקות בהמשך דרכו יוכל להשיג פת ישראל, ימתין עד שיקנה פת ישראל. ואם יצטרך להמתין יותר, יוכל לאכול פת גוי (שו"ע קיב, טז; פת"ש ו; פנה"ל תפילה ב, ד, 4).
כדין המחמירים בחוץ לארץ כך דין ישראלים שיוצאים לחוץ לארץ, שהם נחשבים כמי שמחמירים בפת גוי, ובשעת הצורך, מותר להם להקל.[3]
המליצו הפוסקים שגם המקילים בפת גוי, ינהגו כמחמירים לכל הפחות במשך עשרת ימי תשובה (שו"ע או"ח תרג, א).
