מטרת גזירת איסור פת גויים ואיסור בישולי גויים אחת – למנוע התבוללות, אולם להלכה יש ביניהן הבדלים. מצד אחד מחמירים יותר בפת, שאף אם היא מסוג גרוע, מפני חשיבותה, היא אסורה. אולם ברוב הדינים, מפני הצורך הגדול שיש לאדם בפת, מקילים בפת יותר. ולכן בשעת הדחק, במקום שאין אופים ישראלים – מקילים לקנות מאופים גויים 'פת פלטר' (כמבואר בהלכה הבאה).
הפת האסורה היא פת שנאפתה על ידי גוי, בין אם אפה אותה בביתו עבור משפחתו ובין אם אפה אותה במאפיה כדי למוכרה לרבים. גם לחם גרוע של עניים, שלעולם אין מגישים בסעודה מכובדת, כל זמן שהוא עשוי מחמשת מיני דגן, יש לו חשיבות של לחם שהוא עיקר מזונו של האדם, ואיסור פת גויים חל עליו (שו"ע קיב, א). אבל לחמים ממיני קיטניות כתירס ואורז, דינם כדין תבשיל גויים, ולכן אם ראוי להגישם בסעודה מכובדת – אסורים משום בישולי גויים. ואם לא – אין בהם איסור בישולי גויים.
גם מאפים שבדרך כלל מברכים עליהם 'מזונות', כגון עוגות וקרקרים, כיוון שהם מוגדרים כלחם למצוות הפרשת חלה, דינם כפת, ואסורים באכילה גם כשאין רגילים להגישם בסעודה מכובדת (לעיל יא, י-יב).
אם ישראל השתתף באפיית הפת, הפת אינה נחשבת פת גויים ומותר לאוכלה. לפיכך, אם ישראל הסיק את התנור, או הכניס את הבצק לתוכו, או חיתה בגחלים, או אפילו רק הוסיף קיסם קטן לתנור, או אפילו החליש והגביר את האש שבגז או בתנור החשמל – הפת כשרה. כי העיקר שבני ישראל יֵדעו שפת גויים אסורה להם, וכל זמן שמקפידים שישראל ישתתף במשהו באפיית הפת, כבר יש לבני ישראל היכר שהם צריכים לשמור על ייחודם, והפת מותרת (ע"ז לח, ב; רמב"ם, שו"ע קיב, ט, לבוש).[1]
כל עוד אפשר להשביח את הפת, אם הישראל ישתתף בחימום, ואפילו יחליש ויגביר את האש, יכשיר את הפת (שו"ע קיב, יב). לדעת רבים גם אם ישראל יפעיל את התנור על ידי שעון שבת יחשב שהודלק על ידי ישראל. וכ"כ מנח"י ד, כז (וריש"א החמיר). וכן הדלקה בשלט רחוק מועילה. נראה שגם הדלקת ילד קטן מועילה, שכן יש בכך היכר שישראל השתתף. ואמנם יש סוברים שרק הדלקה בכוונה מועילה ולא זריקת סתם קיסם לתנור (ש"ך קיג, י), ואזי אולי לקטן אין כוונה (בין ישראל לעמים ד, יד), אולם הרמ"א קיג, ז, כתב שאין צריך כוונה. בנוסף לכך, נראה שכוונת קטן יכולה להועיל.
