ג – גדרי ההיתר

בחוץ לארץ, במקום שקשה להשיג פת ישראל וגם קשה לדאוג שישראל ידליק באופן קבוע את תנור האפייה, הרוצים להקל רשאים לקנות לחמים שנאפו על ידי פלטר גוי, מפני שבפת פלטר אין כל כך חשש קירוב לבבות, הואיל והפלטר אופה כדי למכור לרבים. כדין לחם כך דין עוגות וכל המאפים שנעשים מחמשת מיני דגן, ובתנאי שכל מרכיביהם כשרים.

אפה הפלטר לחמים עבור בני ביתו – אסורים. אפה אדם רגיל לחמים כדי למוכרם לרבים – מותרים, שהכל הולך אחר כוונת האפייה (רשב”א, ב”י, רמ”א קיב, ב; שו”ע ז; ש”ך יא).

מקום שהותר בו מפני הדחק לאכול פת פלטר גוי והגיע אליו נחתום ישראל – ההיתר מתבטל. ואם הנחתום הישראל אינו יכול לספק את כל צרכי הקהילה, או שהלחמים של הנוכרי טובים יותר, מותר להמשיך לקנות מהנוכרי. גם כאשר הלחמים של הנחתום הישראל טובים, אלא שאין לו את כל סוגי הלחם והמאפים, מותר לקנות את מה שאין לו אצל הנחתום הנוכרי (שו”ע קיב, ד-ה, כנה”ג). אמנם כאשר ככלל הנחתומים הישראלים מספקים את כל צרכי הקהילה, למרות שמצדדים מסוימים המאפים של הנוכרים טובים יותר או שיש להם ייחוד מסוים, אין להקל לאכול מהם, הואיל ואין בכך צורך אלא פינוק. לכן בכל רחבי ארץ ישראל, אסור לאכול פת ומאפים של נוכרים, הואיל ומיני לחמים ומאפים של ישראל מצויים בשפע.

ההיתר לאכול פת ומאפים של פלטר גוי הוא בתנאי שכל המרכיבים שמהם הוכנו כשרים. בעבר, בדרך כלל ידעו מאילו חומרים מכינים כל מאפה, ולכן יכול היה כל יהודי לדעת אם המאפה שהפלטר הגוי הכין עשוי מחומרים כשרים. אולם כיום, הלחם ושאר המאפים מורכבים מעשרות חומרים שנועדו לשפר את הטעם, להשביח את התפיחה, לייפות את המאפה, להאריך את חיי המדף שלו וכיוצא בזה. חומרים אלו עלולים להיות משומנים של חזיר או של עגלים שלא נשחטו כהלכה, או שהופקו מחרקים (להלן לז, א-ה). לפיכך, ההיתר לאכול כיום בחוץ לארץ פת פלטר גוי, הוא בתנאי שבדקו ומצאו שכל החומרים שמהם הכין את מאפיו הם כשרים. כיוון שבדרך כלל אדם פרטי אינו יודע לבדוק זאת, במקום שיש צורך להתיר פת ומאפים של פלטר גוי, יש צורך שרבנים מהסביבה יבדקו זאת ובמידה שניתן, יורו היתר.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן