ז – הכלל השני – עולה על שולחן מלכים

הכלל השני, שהמאכל “עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת”. ‘שולחן מלכים’ היינו סעודה של אנשים מכובדים, ו’ללפת בו את הפת’, היינו שהוא נאכל במסגרת סעודה, או כעיקר הסעודה כדי לשבוע, או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים. והכל לפי הזמן והמקום. לפיכך בזמנינו, בעקבות המגוון העצום של המאכלים, והפתיחות לסוגי המטבחים השונים, כל המאכלים שאנשים רגילים להגיש בסעודה, יכולים לעלות על שולחן מלכים. וגם אדם שאינו רגיל להגיש תבשיל מסוים בסעודה מכובדת, כל זמן שידוע לו שבסביבתו מקובל לעיתים להגישו, יש לו בו איסור בישולי גויים.

אמנם במאכלים שלא נועדו לאכילה או לקינוח במסגרת סעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים, אין איסור בישולי גויים.

בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר.

בקפה ומשקאות אלכוהוליים אין איסור בישולי גויים, הואיל ונועדו לשתייה ועיקרם מים שרגילים לשתות אותם חיים. והראייה, שמברכים על קפה ‘שהכל’ ולא ‘העץ’ כברכת פולי הקפה, ומברכים על וודקה ובירה ‘שהכל’ ולא ‘האדמה’ כברכת גרעיני הדגן שמהם מכינים אותם (תוס’ ע”ז לא, ב, ‘ותרוויהו’; ט”ז קיד, א). ויש שהוסיפו עוד סברה להיתר, שקפה ותה אינם מוגשים דווקא במסגרת הסעודה (פר”ח ו; זרע אמת או”ח מא).[7]


[7]. כתבו הפוסקים ש’עולה על שולחן מלכים’ אינו מלכים דווקא, אלא גם שרים ונכבדים בכלל זה (או”ה הארוך מג, ב; חיים שאל ח”א עד, ה; בא”ח ש”ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה היתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שהמגישם לפני שרים, היה נחשב כפוגע בכבודם (ע”ז לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, וגם שרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבשונה מהעבר, רוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.

יש שהבינו שהכוונה ב’עולה על שולחן מלכים’, שהוא מהתבשילים החשובים והמכובדים שבסעודה, שעבורם אדם מזמין את חברו (עי’ אור המזרח לו עמ’ 169; בישולי עכו”ם ד, ב). אולם רבים חלקו על כך וכללו בזה כל תבשיל שמוגש בסעודה מכובדת. בנוסף לכך, קשה לקבוע איזה תבשיל נחשב מכובד, הואיל ומנהגי האנשים והעדות שונים זה מזה. ויש שהורו, שכל תבשיל שמגישים בבית מלון או בחתונה נחשב מכובד ומה שאין מגישים אינו מכובד. אולם המתבונן ימצא שבפועל מגישים בבתי מלון וחתונות את כל סוגי המאכלים כפי רצון המוזמנים.

יש בתנאי זה מרכיב נוסף, ש’מלפתים בו את הפת’. יש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט”ץ, כנה”ג). אולם לרוב הפוסקים הכוונה לכל תבשיל שנאכל לשם שביעה, היינו שמסייע לפת להגיע לאותה תכלית של שביעה (רשב”א, מאירי, פר”ח ועוד). ואף דגני בוקר שנועדו לשביעה בארוחת בוקר בכלל זה.

יש אומרים שהקינוח שמוגש בסוף הסעודה אינו נחשב כ’מלפתים בו את הפת’ ואין בו איסור (פר”ח קיג, ג, תפארת לישראל). אבל לדעת רוב הפוסקים הוא בכלל ‘מלפתים בו את הפת’, הואיל והוא נאכל במסגרת סעודה של שביעה, וכ”כ ריטב”א, טור, שו”ע קיג, א, פרי תואר, פנים מאירות, חכ”א, ערוה”ש ו-ז.

אבל במיני קליות (פיצוחים), אין איסור בישולי גויים, כיוון שעיקר ייעודם לאכילת ארעי בין הסעודות, ואין אדם מזמין את חברו הזמנה מכובדת כדי לאוכלם (רמב”ם מאכ”א יז, יז, רמ”א קיג, ב). וממילא כך הדין בממתקים, שוקולד וחטיפים. ואף שלעיתים מביאים אותם גם בסוף סעודות, אין הם נחשבים כמאכלים שרגילים להביאם בסעודות.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן