ח – השתתפות ישראל מתירה

כאשר ישראל שותף בבישול, ואפילו הועיל לו רק במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שהתבשיל כשר אם הישראל הניחו על האש, או הדליק את האש מתחתיו או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול (שו”ע קיג, ו-ז).[8]

לגבי פת למדנו (בהלכה א), שגם השתתפות בהדלקת האש לפני תחילת האפייה מועילה להכשיר את הפת שנאפתה אחר כך על ידי גוי, אולם לגבי בישול נחלקו. יש מקילים וסוברים שדין תבשיל כדין פת, וכל שישראל הוסיף קיסם לאש שעליה יבשלו אחר כך את התבשיל או הנמיך במעט את אש הגז וחזר והגבירה, כיוון שהיה שותף בהבערת האש – כל התבשילים שהגוי יבשל אחר כך על אותה אש יהיו כשרים. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.

ויש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקילו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם, אבל לגבי תבשיל, רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו, על ידי הנחת התבשיל על האש, או על ידי הוספת אש תחתיו באופן שמועיל לו – מכשירה אותו. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (שו”ע קיג, ז).

לדוגמא, כאשר מטגנים חביתה או בשר על מחבת, לדעת המקילים אפשר שישראל ידליק את האש שמתחת למחבת, ואחר כך גוי יטגן עליה במשך שעות חביתות או חתיכות בשר רבות. ולדעת המחמירים, צריך שבמשך כל הטיגון, ישראל הוא שיניח את החביתות או חתיכות הבשר על המחבת, מפני שהדלקת האש תחת המחבת מועילה רק למאכל שמונח עליה באותה שעה.

כיוון שכיום בני כל העדות חיים יחד, ובני עדות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר, למרות שהדין מדרבנן, לכתחילה יש להורות לבני כל העדות כדעת המחמירים. ובדיעבד, כיוון שהדין מדברי חכמים, יש להורות לבני כל העדות כדעת המתירים. ובמקומות שבהם אין קִרבה אישית בין המבשל לסועדים, כגון במטבח ציבורי או במסעדה שהטבח אינו יוצא בה אל הסועדים, אפשר מלכתחילה להעניק כשרות רגילה כדעת המקילים, אבל ‘כשרות מהדרין’ אפשר להעניק רק לנוהגים כדעת המחמירים.[9]


[8]. התועלת של ישראל לבישול צריכה להימשך לכל הפחות עד השלב שהמאכל יהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק כמאב”ד (מאכל בן דרוסאי), ואח”כ גם אם הגוי יסיר את התבשיל מהאש ויחזור לסיים את בישולו, התבשיל כשר. אבל אם לפני שהתבשיל נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, נקטעה השפעתו של ישראל, כגון שהאש כבתה, והדליק גוי אש והניח עליה את התבשיל, התבשיל אסור, מפני שישראל לא היה שותף בהבאת התבשיל ממצב שאינו ראוי לאכילה למצב שיהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק (שו”ע קיג, ח).

יש אומרים שאם הגוי בישל כמאב”ד, שוב לא יועיל שישראל ימשיך לבשלו, הואיל וכבר נעשה מוכן לאכילה (ר”ח, רשב”א, ר”ן וריב”ש, ועי’ פר”ח קיג, יח). ויש אומרים, שכל זמן שלא נגמר בישולו לגמרי, אם ישראל ישתתף בבישולו, מותר (רא”ש, סמ”ג, רבנו פרץ, רא”ה, ריטב”א, או”ה הארוך). בשו”ע קיג, ט, פסק לכתחילה כדעת המחמירים, ובערב שבת או בהפסד מרובה כמקילים, והרמ”א היקל לכתחילה.

הדליק גוי את האש והניח עליה ישראל חתיכת בשר גדולה, אם במשך הזמן תיצלה כולה, גם אם הגוי הפך את חתיכת הבשר וזירז והשביח את צלייתה, הבשר כולו כשר, הואיל וגם בלא סיועו הבשר היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק. אבל אם על ידי הנחת ישראל את הבשר, רק צד אחד היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הצד שנצלה בלא שום סיוע של ישראל אסור (רמב”ן, רשב”א, שו”ע קיג, י, רמ”א לפי חכ”א ועוד).

[9]. המחמירים וסוברים שהדלקת האש לפני תחילת הבישול לא מועילה הם: רבנו יונה, רשב”א, רא”ה, ר”ן, ריב”ש ושו”ע קיג, ז. והמקילים הם: ראב”ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא”י, או”ה הארוך ורמ”א שם. יש סוברים שבדיעבד לשיטת המקילים אפשר שישראל ידליק נר, ואח”כ הגוי ידליק ממנו את האש שתחת התבשיל, ולכתחילה יש להתיר רק כאשר ישראל לכל הפחות משליך קיסם לאש שעליה הגוי עומד לבשל (או”ה הארוך מג, יג, רמ”א). ומנגד יש מחמירים וסוברים שגם לשיטת המקילים, בבישולי גויים השלכת קיסם אינה מועילה, אלא רק כאשר ישראל יועיל באופן משמעותי לאש שעליה הגוי יבשל (מהרש”ל, ערוה”ש קיג, מד).

לשיטת המחמירים, כאשר הגוי מבשל לרבים ואין לו קשר לסועדים, בשעת הצורך אפשר להקל (יבי”א ח”ט יו”ד ו), ויש מחמירים (אור לציון ח”ב עמ’ יב).

יש אומרים שלשיטת שו”ע, כאשר צולים בשר על מכשיר עגול מסתובב (שווארמה), גם אם ישראל הדליק את גופי החימום לאחר שהניחו שם את הבשר, אסור שהגוי יחתוך את הבשר, מפני שבעת החיתוך הוא מאפשר לשכבה הפנימית להתבשל, נמצא שבמעשה חיתוך הבשר הוא מבשל את הבשר הפנימי (דברי דוד ח”ד יו”ד יג). אמנם יותר נראה, שהואיל וגם בלא החיתוך במשך הזמן כל הבשר היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הבשר כשר לכל הדעות. ויש לצרף את דעת המקילים, שגם בכך שישראל הדליק את האש לפני הנחת הבשר, כל הבשר שיצלה שם אח”כ יהיה כשר.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן