ה – בישולי גויים

סייג נוסף שקבעו חכמים לישראל כדי לשומרם שלא יתבוללו בגויים הוא איסור בישולי גויים (לעיל כז, ו). כלומר, גם כאשר אין שום בעיית כשרות במאכלים ובסירים שבהם בושלו, אסור לישראל לאכול תבשילים שגוי בישל. בכלל איסור הבישול, כל המאכלים שהוכנו לאכילה על ידי חום של אש או חשמל, ובכלל זה המטוגנים בשמן עמוק בסיר או במעט שמן במחבת, בצלייה באש או באפייה או קלייה בתנור. וכן מאכלים שהתבשלו בקיטור או במיקרוגל או בכל דרך שמקובל להשתמש בחום כדי לבשל. אבל מאכלים שהוכנו על ידי גויים במליחה, בכבישה או בעישון קר – מותרים (שו”ע קיג, יג).[4]

איסור בישולי גויים חל על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים, אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה משמעותי לגביהם, ולכן אין בהם איסור. שני כללים אמרו חכמים בהגדרת תבשילים חשובים: הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. לדוגמא, חלב ומוצריו נאכלים חיים, ולכן אין בהם איסור בישולי גויים, ואילו בשר וקמח אינם נאכלים חיים, ולכן יש בבישולם איסור. הכלל השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם, אין בהם איסור. הכלל הראשון הוא העיקרי למעשה, מפני שהוא זה שקובע את דינם של רוב המאכלים, ואילו הכלל השני נוגע למאכלים בודדים, מפני שכיום, בזכות הגיוון והפתיחות, כמעט כל סוגי המאכלים עולים על שולחן מלכים.[5]


[4]. בפשטות כל דרך חימום מקובלת בכלל איסור בישולי גויים. ואמנם בבא”ח ש”ש חוקת כב, הקל בקיטור הואיל ולא נכלל בגזירה, וכ”כ ביבי”א ח”ה יו”ד ט. אולם נראה שהגזירה חלה על כל דרך שמקובלת להכנת אוכל בחום. או במילים אחרות, כל דרך שהתוצאה שלה דומה לתוצאה של בישול בחום, וכ”כ הרב הלפרין (כשרות ושבת במטבח המודרני עמ’ קעד). וכ”כ לעניין קיטור: לבושי מרדכי יו”ד תליתאי י, שבט הלוי ח”ו קח, ו. וכ”כ לגבי מיקרוגל: שבט הלוי ח, קפה; שבות יצחק ח”ו עמ’ סא בשם ריש”א, ‘בין ישראל לעמים’ ז, ד-ה. במאכלים שהוכנו בעישון קר אין איסור בישולי גויים.

האיסור חל כאשר הגוי התכוון לבשל, אבל אם הדליק תנור כדי לחמם את הבית, והיה שם תבשיל שהתבשל, התבשיל מותר (ע”ז לח, א; שו”ע קיג, ה, ועי’ פר”ח יא).

[5]. בגמרא ע”ז לח, א, אמרו שבסורא למדו בשם רב: “כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בישולי גויים”, ובפומבדיתא למדו: “כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי גויים”. יש אומרים שהעיקר כפי שאמרו בסורא (רמב”ן, ראבי”ה ואשכול), ויש מי שאומר שהלכה כשתי הלשונות לחומרא, היינו רק מה שנאכל חי ואינו עולה על שולחן מלכים מותר (אגודה בשם ר”ח). ולדעת רוב הפוסקים הלכה כשתי הלשונות לקולא (רמב”ם, ר”ת, סמ”ג, שערי דורא, אור זרוע ועוד רבים, וכן נפסק בשו”ע קיג, א).

כתבו הפוסקים בשני הכללים, שהולכים אחר מנהג המקום ואין מתחשבים במנהגי יחידים אפילו הן קבוצות (מהריק”ש, פר”ח קיג, ג; שיורי ברכה א; בית יהודה יו”ד כא; חכ”א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפישתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כ’סביבה’ שבה האדם חי, וכפי שיבואר בשתי ההלכות הבאות. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות לכל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע שיש אנשים שנוהגים במקומות שונים.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן