כבר מעת שגזרו חכמים איסור על פת גויים, יהודים רבים התקשו לשמור את הגזירה, הואיל והפת נצרכת מאוד לחיי נפש ולא כל אדם יכול להכין לעצמו תנור גדול לאפיית פת. ואף שגם בית דין קטן יכול לבטל גזירה שלא פשטה בישראל, לא ביטלו חכמים את גזירת הפת, הואיל והתקבלה בתוקף גדול, וגם בפועל היו יהודים רבים שקיימו אותה. אולם מעת לעת, כשראו כמה קשה לקיים את גזירת הפת, אמרו משפטים שמהם משמע שהיה ראוי לבטלה או לצמצמה. וכן מובא בשם רבי (עורך המשנה), שפעם כשהיה בשדה, הביא גוי לפניו פת נאה, ואמר: "כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה?". ופעם אחרת, כשהגיע למקום אחד וראה שהפת דחוקה לתלמידים, תמה: "אין כאן פלטר"? פלטר הוא נחתום, היינו מי שפרנסתו מאפיית לחמים. והסתפקו האם התכוון לומר שהיה ראוי להתיר פת פלטר גוי במקום שאין נחתום ישראל, משום שבפת פלטר חשש קירוב הדעת פוחת, הואיל והפלטר אינו מעניק את לחמיו בחינם כביטוי לקרבה אישית אלא מוכרם לרבים עבור תשלום (ע"ז לה, ב).
כיוצא בזה מסופר (שם לז, א) על נכדו, רבי יהודה נשיאה, שלאחר שהתיר עם בית דינו את גזירת השמן (לעיל כז, ה), נשאל האם יתיר גם את גזירת הפת, שכן היה ידוע שדעתו נוטה לכך. והשיב שלא יתיר את הפת, מפני שכבר התיר שתי גזירות ואין ראוי לבית דין אחד להתיר שלוש גזירות, שהמתיר שלוש גזירות נקרא "בית דינא שריא" (בית דין להיתרים). וכך נותרה גזירת הפת עמומה (ירושלמי ע"ז פ"ב ה"ח).
למעשה, במקום שאין נחתום ישראל אפשר לקנות פת מפלטר גוי, ובתנאי שידוע שכל מרכיביה של הפת כשרים. אבל במקום שמצוי נחתום ישראל, כמו במדינת ישראל, אין היתר לקנות פת מנחתום גוי (שו"ע קיב, ב).[2]
למעשה, יש להורות כדעת שו"ע ורוב הפוסקים, שרק במקום שפת ישראל אינה מצויה אפשר להקל בפת פלטר גוי. ואמנם באשכנז היו שנהגו להתיר זאת לכתחילה, ויש שהורו כך גם לימינו (אג"מ יו"ד ב, לג), אולם כיוון שגם בין פוסקי אשכנז רבים נטו להחמיר לכתחילה, יש להורות לבני כל העדות כדעת השו"ע ודעימיה, שההיתר הוא רק במקום שפת ישראל לא מצויה. ונראה שבארץ ישראל, גם לפוסקי אשכנז המקילים שנשענו על התוס' ודעימיה, יהיה אסור לאכול פת פלטר גוי, שכן הם הקילו רק במקום שנהגו להקל, ואילו בארץ ישראל כבר נהגו הכל להחמיר, הואיל וקל להשיג פת ישראל.
כל מה שהתירו בפלטר גוי הוא בפת של גויים, אבל בפת של ישראל, כגון שהגוי עובד במאפייה של ישראל, אם הגוי הכין לבדו את הפת, היא אסורה (שו"ע קיב, יא; פר"ח ז).
