חולה שנצרך בשבת לתבשיל, למרות שאין במחלתו סכנה, מותר לבקש מגוי לבשל עבורו תבשיל. וזאת משום שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת הוא מדברי חכמים, ועבור חולה התירו חכמים את איסוריהם (פנה"ל שבת כח, ב). בכלל ההיתר לבקש מגוי לבשל בשבת לחולה, גם התירו לחולה לאכול מתבשיל הגוי (ר"ן ולבוש).
אם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, יש אומרים שמותר גם לבריאים לאכול ממנו, הואיל והתבשל בהיתר עבור החולה (רא"ה ורמ"א קיג, טז). ויש אומרים, שבמוצאי שבת גם לחולה עצמו אסור לאכול מהתבשיל שהגוי בישל עבורו, הואיל וכעת יכול ישראל לבשל את המאכלים הנצרכים לו (רשב"א ור"ן). וכן דעת רוב האחרונים (ט"ז טו, פר"ח, שועה"ר, פר"ת, חכ"א, בא"ח ש"ש חוקת כה).
קשיש או חולה שנזקק למטפל גוי שיסעד אותו, כל זמן שביכולתו של המטופל להדליק את האש שעליה הגוי יבשל, או את התנור שבו הגוי יאפה או יצלה, עליו להתאמץ ולטרוח על כך. ואם אינו יכול, מצווה על ילדיו ובני משפחתו להתאמץ ככל יכולתם להכין לו תבשילים, להניחם אצלו במקרר, והגוי יחמם אותם עבורו. ובשעת הדחק, כשאין לקשיש או לחולה קרובים או ידידים שיוכלו להביא לו תבשילי ישראל, כיוון שהוא חולה ונזקק לכך מאוד, יוכל לסמוך על דעת היחידים שמקילים בזה. אבל לבני משפחתו ולמבקריו אסור לאכול מאותם תבשילים.[11]
כאשר הגוי בישל עבור ישראל תבשיל בשבת, כתבתי כדעת רוב הפוסקים שאסרו אותו במוצאי שבת. ולכאורה אם הגוי בישל בבית ישראל, היה צריך להתיר משום ספק ספיקא באיסור דרבנן, וכפי שכתבו הליכות עולם ח"ז חוקת י; וצי"א כא, סא, שאולי הלכה כדעת המתירים במוצאי שבת, ואולי הלכה כר' אברהם שמתיר תבשיל שגוי בישל בבית ישראל. אולם כפי שכתבתי, כאשר המטפל הקבוע מבשל, קשה לצרף את סברת ר' אברהם. בנוסף לכך, בימינו שאפשר לשמור את האוכל המבושל בקירור ולחממו אח"כ על הפלטה, על קרובי החולה לדאוג להכנת תבשילים עבור החולה לפני שבת, ואם לא טרחו על כך ונאלצו לבקש מגוי לבשל עבור החולה בשבת, אין מקום להתיר ליהנות מכך במוצאי שבת.
