ארכיון הקטגוריה: לז – תעשיית המזון

א – הקדמה לתעשיית המזון

בתעשיית המזון המודרני נעזרים ב'תוספי מזון' רבים, כדוגמת: חומרים מְתַחְלֵבִים, מייצבים, משמרי לחות, מונעי התגיישות, מגבירי טעם וצבעי מאכל. נבאר יותר: כאשר רוצים לחבר שני חומרים שמטבעם אינם מתחברים, כדוגמת מים ושמן לצורך ייצור שוקולד או מעדני חלב, משתמשים ב'חומר מתחלב' שקושר ומחבר בין שניהם. כיוון שלעיתים גם לאחר השימוש בחומר מתחלב שני החומרים נוטים להיפרד, משתמשים ב'חומר מייצב', ששומר על החומרים מחוברים. כדי לשמור על הלחות של מוצרים שנוטים להתייבש משתמשים ב'חומרי הלחה'. כשרוצים למנוע מהמזון להתגבש כדי שיישאר יפה, רך וגמיש, משתמשים בחומרים 'מונעי התגיישות'. כאשר רוצים להפוך מוצר נוזלי לסמיך, כדוגמת מעדן חלב שנוצר מחלב נוזלי, משתמשים בחומרים מסמיכים כג'לטין. כשרוצים שמוצרי המזון יישמרו זמן רב, משתמשים בחומרים משמרים וחומרים נוגדי חמצון. כמו כן משתמשים בחומרים משפרי טעם, שפעולתם נועדה להדגיש טעמים מסוימים ולפוגג את תחושתם של טעמים אחרים.

כמעט כל מוצרי היסוד התעשייתיים הללו מיוצרים בחוץ לארץ, ולכן כאשר יסודם מן הצומח, בדרך כלל אין בהם שאלות הלכתיות. אבל כאשר הם מיוצרים מן החי, הם בדרך כלל אסורים, מפני שהם מיוצרים מבעלי חיים טמאים, כגון חזירים ושרצים, או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה.[1]

כאשר מערבים במזון יין או חומץ יין של גויים, יש בעיה של 'סתם יינם', שאם אין כנגדו פי שישים – המזון אסור (לעיל לד, ט; שו"ע קלד, ב-ג). כשמערבים במזון מרכיבים של מוצרי חלב, צריך לבדוק אם הם אסורים משום 'חלב נוכרים', והאם המוצר נשאר פרווה.

להלכה, כיוון שהצרכן אינו מסוגל להכיר את כל תוספי המזון ואת מעמדם ההלכתי, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי, ובלא השגחה, אין לאכול מזון תעשייתי.

לאחר לימוד הכלל ההלכתי לצרכן, נבאר את פרטי דיני תוספי המזון.


[1]. במדינות רבות בעולם, ובכללן ישראל, מסומנים תוספי המזון על פי החלוקה האירופית המיוצגת באות E (Europe), ומסווגת את החומרים על פי ייעודם, כאשר לכל מאה מספרים יעוד מיוחד. החומרים המשמשים כצבעי מאכל מסומנים במספרים 100 עד 199, כלומר 199E100-E. (דינם יבואר בהלכה ה). לחומרים משמרים מוקדשת המאה הבאה, ומספריהם 200-299. חומרים מווסתי חומציות ונוגדי חמצון במספרים 300-399. חומרים מסמיכים, מתחלבים ומייצבים במספרים 400-499. הג'לטין נכלל במאה זו וסימנו E441, וגליצרין E422. בסדרת 500-599 חומרים מונעי התגיישות. בסדרת 600-699 מגבירי טעם. בסדרת 700-799 חומרים אנטיביוטיים למניעת התפתחות חיידקים. בסדרת 900-999 חומרי הזגה, מחזקי טעם, ממתיקים, מקציפים ועוד. אלו עיקרי החומרים המשמשים לתעשיית המזון.

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

ב – השאלות ההלכתיות בתוספי המזון

שלוש שאלות מרכזיות ישנן בדין תוספי המזון: האחת, מה הדין כאשר בתהליך הייצור המאכל האסור נפסל מאכילה, האם פוקע ממנו האיסור והוא נחשב כ'פנים חדשות', או שמא כיוון שהוא נועד לתעשיית המזון – איסורו נשאר עליו.[2]

השנייה, כאשר המרכיב האסור בטל בשישים, אימתי יש לו השפעה משמעותית על המאכל וממילא אינו בטל כדין 'מעמיד' (לעיל לד, ו), ואימתי השפעתו קלושה והוא בטל.[3]

השלישית, גם כשאין לתוסף המזון האסור דין 'מעמיד', אסור לישראל לערב אותו במזון לכתחילה (לעיל לד, יג), והשאלה מה הדין כאשר גוי עירב אותו במזון עבור גויים ועבור ישראלים.[4]


[2]. כאשר מאכל נפסל מאכילת אדם, אין בו יותר איסור תורה, אבל לדעת רוה"פ, אסור לאוכלו מדרבנן, וגם אסור לערבו בכוונה במאכל אחר. וכן הלכה (לעיל לד, ז, 8). אבל אם הוא גם נפסל מאכילת כלב, יש אומרים שאיבד לחלוטין את מעמדו כמאכל, ופקע איסורו לצמיתות, ומותר לערבו במאכל היתר (אחיעזר ג, לג; חזון נחום א, סא; יבי"א ח"ח יו"ד יא), ויש אומרים שבדיעבד אם כבר עירבו אותו – מותר לאכול את התערובת (הר צבי יו"ד פג). ויש אומרים, שאם הוא נפסל מאכילת כלב במסגרת הכנתו להיות תוסף מזון, אין איסורו פוקע ממנו, והרי הוא כשׂאור או כשמרים, שעל אף שנפסלו מאכילת כלב, אוסרים את העיסה או היין הנעשים מהם, כיוון שזהו ייעודם (עפ"י תוספתא ביצה א, ה; חלקת יואב יו"ד יא; מנח"י ה, ה).

כיוצא בזה, נחלקו הפוסקים בדין מאכל שנפסל מאכילת אדם ובנוסף לכך עבר שינוי צורה עמוק, האם מותר לערבו לכתחילה במאכל. היסוד לכך בדין מושק. לאייל המושק יש בלוטת ריח שמפיקים ממנה ריח טוב שמשמש גם לבישום מאכלים. לדעת הרמ"ה והרא"ש (ברכות ו, לה), הואיל ומקורו של החומר הריחני הוא דם, חל עליו איסור דם ואסור לערבו במאכל. אולם למעשה מקובל להורות כדעת רבנו יונה (על הרי"ף ברכות לא, ב), שמותר לערב מושק במאכלים, מפני שהדם השתנה לחלוטין: בצבעו, בטעמו ובריחו, והרי הוא כברייה חדשה – 'פנים חדשות באו לכאן'. והר"ן הוסיף וביאר, שבנוסף לכך שהמושק השתנה לגמרי, הוא גם נפסל מאכילה, ולכן פקע ממנו האיסור. וכן הסכמת רוה"פ, שכאשר חומר אסור השתנה לגמרי ונפסל ממאכל אדם, פקע ממנו האיסור ומותר לערבו במאכל. אבל אם השינוי לא פסל אותו ממאכל אדם, למרות שהשתנה מאוד, הוא נשאר באיסורו ואסור לערבו במאכל (רדב"ז, גר"א, חת"ס, חזו"א, אחיעזר ב, יא; מנח"י ה, ה). ויש מחמירים וסוברים, שכל ההיתר הוא בתנאי שהשינוי נעשה באופן טבעי, אבל אם השינוי נעשה על ידי מעשה מכוון של אדם, המאכל נותר באיסורו (אול"צ א, או"ח לד; משנה הלכות טז, כא). ויש אומרים, שאם מעשיו של האדם פגמו את המאכל וגם הפכו אותו לדבר חדש, למרות שהמטרה היתה לעשותו תוסף מזון – הוא מותר. אך אם רק פירקו את המאכל האסור לחומרים נפרדים, אין כאן פנים חדשות והוא נותר באיסורו (צי"א פתיחה לח"ד בשם הרב יחזקאל אברמסקי; מנח"י ה, מא).

[3]. כפי שלמדנו (לעיל ל, ז), אסרו חכמים גבינת גויים משום שמניחים בה עור קיבת נבלה. למד מכך בשו"ת הרשב"א ג, ריד, שכל איסור שהוכנס במאכל היתר על מנת להשביחו, אינו בטל בו גם אם יש פי שישים כנגדו. ודבריו הובאו להלכה בבית יוסף יו"ד קלד; מ"א תמב, א; מלמד להועיל ב, מא, ועוד. מנגד, לרמב"ם (מאכ"א ג, יג), איסור גבינת גויים מפני שעור הקיבה מעמיד את הגבינה, ומעמיד אינו בטל, ואין ללמוד מכך איסור לדבר שמשביח אבל אינו מעמיד. למד מדבריו הנו"ב תניינא יו"ד נו, שיש להתיר שיכר שהכניסו בו בשר נבלה כדי להפיג את חריפותו, שכן הבשר אינו מעמיד את השיכר, וטעם הנבלה אינו ניכר אלא רק משביח את טעם השיכר. והואיל וגם לרשב"א האיסור מדרבנן, במחלוקת בדרבנן הלכה כמיקל. וכ"כ בשרידי אש ב, כא, לעניין גליצרין מנבלות; ובאול"צ ח"א או"ח לד, לעניין חומצת לימון. ויש מהמקילים שמבארים שאף הרשב"א החמיר רק כאשר האיסור משביח את המאכל באופן ניכר, אבל כאשר טעמו אינו ניכר והשבח שהוא גורם למאכל הוא שבח קל, הוא בטל בשישים (מחה"ש תמז, מה; מהרש"ם ג, רלד; מנחת יצחק ט, קסח).

למנח"י ו, עא, אין דין מעמיד לחומרים משמרים שעשויים מחומרים אסורים כדוגמת גליצרין של נבלות, הואיל והם רק משמרים את מה שנוצר בלעדיהם. ולרב אליהו כיוון שבלעדיו המאכל היה מתקלקל, הוא נחשב מעמיד (הכשרות כהלכה ח"א כד, כה).

[4]. לדעת הרדב"ז (ג, תקמז), כל ההיתר אליבא דהרמב"ם שהובא בהערה הקודמת, הוא כאשר האיסור התערב במאכל שלא בכוונה, אבל אם גוי עירב בכוונה איסור במאכל, גם אם היה בו פי שישים, והשבח שיש מהאיסור הוא קל, גם לרמב"ם ודעימיה אסור לקנותו מהגוי, שכן האיסור לבטל איסור לכתחילה כולל בתוכו גם איסור לקנות אותו ממי שביטלו בכוונה. וכ"כ בשיורי ברכה צט, ה, וכיוצא בזה כתב בית יהודה (דף קטו, ב). מנגד, רוב האחרונים חלקו על הרדב"ז וכתבו שהואיל והגוי אינו מצווה על כך, מותר לו לבטל את האיסורים בשישים, ואחר שהתבטלו מותר לישראל לקנות ממנו מאכלים אלו. כ"כ מהר"ם מלובלין קד; נו"ב תניינא יו"ד נו; יד המלך מאכ"א טו, כה; דרכי תשובה קח, כ; בית יצחק קמב, ח; יבי"א ז, יו"ד ז, ועוד. ←

אמנם דעת המתירים היא בתנאי שהגוי הכין את המאכלים לצורך גויים, אבל אם הוא רגיל למכור את מוצריו גם לישראל, נמצא שהוא מבטל את האיסור עבורם, וממילא הם אסורים לישראל (כמבואר לעיל לד, יג). וכ"כ רע"א צט, ה, בשם ריב"ש תצח. וכאשר לא ידוע לקונים אם הגוי עירב איסור במאכל שהוא רגיל למכור גם לישראל, כגון שהוא מאכל שלעיתים מערבים בו תוסף כשר מהצומח ולעיתים תוסף אסור מהחי ויש פי שישים כנגדו, יש אומרים שלשיטת המתירים (החולקים על הרדב"ז ודעימיה), מותר לקנות ממנו (מנח"י ח"ב כח, כ, עפ"י יש"ש חולין ז, נט; ט"ז צט, י; פר"ת צט, ט). ולפר"ח יג, רע"א וחזו"א לז, יג, גם אם הקונים לא ידעו על הביטול, המאכל נאסר עליהם הואיל ונתבטל בו האיסור עבורם.

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

ג – ג'לטין

ג'לטין (E441) מופק מחלבון 'קולגן' שמצוי בעצמות ובעורות. תפקידו לייצב ולהקריש ממתקים, גלידות, מעדני חלב וכדומה. המפעלים הגדולים מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים, או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה. בתהליך הייצור משרים את העצמות והעורות בסיד כדי לשאוב מהם את הנוזלים והחומרים המיותרים, את הנותר טוחנים לאבקה, מערבים עם מים ומחממים, עד שמולקולות הקולגן משנות את הרכבן ונעשות ג'לטין.

יש מתירים, הואיל ובדרך עשיית הג'לטין העצמות והעורות משנים את טבעם ומאבדים את כל טעמם עד שאינם ראויים עוד אפילו למאכל כלב, ו'פנים חדשות באו לכאן' שאין בהן איסור. ואם הוא מופק מהחלק הקשה שבעצמות, יש סברה נוספת להיתר, שיש אומרים שחלק זה מעולם לא נחשב מאכל ומתחילה לא חל עליו האיסור (אחיעזר ג, לג; הר צבי יו"ד פג; יביע אומר ח"ח יו"ד יא). ויש אוסרים, מפני שיצירת הג'לטין אינה נחשבת יצירת דבר חדש, אלא רק הפרדת הקולגן משאר החומרים, וממילא איסור התורה שחל על העצמות והעורות של הבהמות הטמאות והנבלות נשאר על הג'לטין שהופרד מהם. והוא אינו בטל בשישים, הואיל ויש לו דין 'מעמיד' שאינו בטל בשישים (אג"מ יו"ד ב, כג, כז; מנח"י ה, ה).

למעשה, הרוצים להקל רשאים, הואיל והמחלוקת בדברי חכמים, שכן בפועל אין לג'לטין טעם, אלא שהוא מעמיד ומייצב, וזה שמעמיד אינו מתבטל אפילו באלף הוא מדברי חכמים (לעיל לד ו). בנוסף לכך, יתכן שגם חלק מהמחמירים בעבר יודו שכיום הקולגן עובר תהליך כימי המחשיב את הג'לטין ל'פנים חדשות'. אולם מנגד, כיוון שניתן כיום להשיג בקלות ג'לטין שהופק מבעלי חיים טהורים שנשחטו כדין או מעורות דגים טהורים, לכתחילה ראוי שלא להשתמש בג'לטין שהופק מאיסור.

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

ד – גליצרין

הגליצרין (גליצרול – E422) הוא אחד ממרכיבי השומן שבגוף החי, וייעודו לשמור אנרגיה לשעת רעב וליצור שכבת בידוד לגוף. בתעשיית המזון משתמשים בו לצורך הלחה, הסמכה, המתקה, שימור ועוד, כאשר לפעמים די להשתמש בכמות מזערית ממנו. במפעלים הגדולים ברחבי העולם מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים כחזירים או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה. כיום ישנם תחליפים צמחיים וסינטטיים לגליצרין המופק מן החי.

יש אומרים שהואיל ובמהלך הפקתו של הגליצרין מן החי היה שלב שבו הוא נפסל מאכילת כלב ונעשה סרוח, פקע ממנו האיסור, ואף שחזר להיות ראוי לאכילה, 'פנים חדשות' באו לכאן ואין בו איסור. בנוסף לכך, פעמים רבות אין ממנו שיעור של אחד חלקי שישים, וממילא הוא בטל. ואין לטעון שהוא מעמיד, מפני שבדרך כלל השפעתו על מוצר המזון אינה ניכרת כמו מעמיד רגיל, ופעמים רבות הוא פועל את פעולתו יחד עם מוצרים שהם כשרים, ואזי מדובר ב'זה וזה גורם' (לעיל לד, ו), שכבר אין בו איסור.

מנגד, יש אומרים שהגליצרין אינו נחשב 'פנים חדשות', כיוון שהוא רק הופרד מחומצות השומן שהיה מחובר אליהן. וזה שהוא נעשה סרוח, אינו נחשב שהוא נפסל מאכילה, מפני שהוא נעשה כך בתוך תהליך מכוון שמגמתו להכינו לאכילה. ולכן כאשר הוא המעמיד היחיד יש לאסור את כל המאכל. וגם כשהוא אינו המעמיד היחיד, אסור לערבו בכוונה, ואם עירבו אותו, לכתחילה אין לאכול את המאכל שבו הוא מעורב. וכן רגילים להורות. לפיכך, צריך להקפיד שהגליצרין יופק מבעלי חיים טהורים שנשחטו כהלכה או משמן צמחי או ממקור סינטטי.[5]


[5]. הגליצרין מיוצר על ידי הפרדת התרכובות שומניות מסוג 'טריגליצריד' למולקולת גליצרין ושלוש מולקולות של חומצות שומן. בתחילה, לפני כמאה וחמישים שנה, השתמשו בגליצרין לצורך הסמכת והמתקת משקאות חריפים. הפקתו נעשתה על ידי הרתחה שלא פסלה אותו מאכילה, וממילא הוסכם שהשימוש בו אסור (דרכי תשובה קג, ע; ישמח לבב יו"ד כד). עם התפתחות תעשיית המזון החלו להשתמש בגליצרין גם כחומר מייצב, מתחלב, משמר, מונע התגבשות, ושימושים נוספים שאינם לטעם. כיום, בעת זיקוק הגליצרין, מערבים בו חומרים הפוסלים אותו מאכילת כלב, כגון סודה קאוסטית. יש אומרים שבשלב זה, פוקע ממנו האיסור (מעשה חושב ה, יב, יג). ולרוה"פ כיוון שטעמו נפגם מחמת חומר אחר שעירבו בו, ולאחר שמוציאים אותו ממנו חוזר הגליצרין להיות ראוי לאכילה, נשאר איסורו של הגליצרין במקומו (חוות דעת קג, א; חלקת יואב יו"ד יא; אול"צ א, לד). עוד נחלקו האחרונים אם הפרדת הגליצרין מחומצות השומן נחשבת ל'פנים חדשות': מצד אחד אפשר לומר שכיוון שתרכובת הטריגליצריד מתפרקת למולקולות שונות, מדובר בפנים חדשות. מצד שני, אפשר לומר ששינוי שהופך חומר לפנים חדשות הוא שינוי בסדר הרכבה הפנימי של המולקולה, וכיוון שהסדר הפנימי של מולקולת הגליצרין לא השתנה, דינו נותר כשהיה. למעשה, בשרידי אש ב, כא, היקל, וכן ביאר בצי"א ו, טז. ומנגד, במנח"י ה, ה, החמיר, ולכך נוטים רוב הפוסקים למעשה.

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

ה – צבעי מאכל

צבעי המאכל נועדו להעניק למאכל מראה רענן ומושך, ולעיתים גם לחפות על פגמים. מתחילה נהגו יצרני המזון להשתמש בחומרים טבעיים שהופקו מפירות, מירקות ומשרצים. עם התפתחות התעשייה המודרנית, פותחו חומרי צבע מחומרים סינתטיים כגון נפט ופחם, שמחירם זול וצבעם חזק ועמיד יותר, וכולם כשרים, כי אין בחומרים סינתטיים שאלות כשרות. בשנים האחרונות התברר שהם עלולים להזיק לבריאות, ובמיוחד לילדים בתקופת ההתפתחות. בעקבות זאת מתרחש תהליך שיותר יצרנים חוזרים להשתמש בצבעי מאכל טבעיים.

רוב צבעי המאכל הטבעיים מיוצרים מן הצומח בחוץ לארץ, ועל כן אין בהם בעיית כשרות, מלבד 163E שצבעו בין אדום לכחול, ולעיתים מיוצר משיירי ענבים שנסחטו ליין, ואזי יש בו איסור 'סתם יינם' (לעיל כט, ב).

צבעי המאכל שמופקים מבעלי חיים – אסורים. הנפוצים שבהם: 'חומצה כרמינית' (120E) המניבה צבע אדום ומופקת מכנימות, וכן צבע המאכל g161E שלעיתים מופק מסרטני-שרימפס ובעלי חיים טמאים אחרים.[6]


[6]. למנחת יעקב עד, ה, מאכל שעירבו בו איסור כדי לתת בו צבע ואין טעמו מורגש – מותר. ומהש"ך יו"ד קב, ה, משמע שאסור. וכ"כ הגר"א, ולכן נטו מ"ב תקיג, ט, ורוב האחרונים. ←

אמנם יש אומרים שאם צבע המאכל שהופק מבעלי חיים טמאים או נבלות הגיע לשלב שבו לא היה ראוי לאכילה, כגון שעבר יבוש עד שאבד ממנו טעמו, אין בו יותר איסור. וכפי שהתיר בתפארת צבי יו"ד עג, יין שצבעו האדום חוזק על ידי אבקה שנוצרה מזבובים שיובשו ונטחנו, וכפי שכתב ב"י בשם שבה"ל בדין עור קיבה. וכן משמע מהש"ך קיד, כא, שכל מאכל שהתייבש כעץ פקע איסורו, כמובא בפתחי תשובה פז, כ.

מנגד, לפמ"ג רק עור קיבה שהתייבש בטל איסורו הואיל ואינו חוזר בבישול למצבו הקודם, אבל בשר שיובש נשאר באיסורו הואיל והבישול מחזירו למצבו הקודם. ולנו"ב קמא יו"ד כו, רק לעניין בשר בחלב, אם הבשר התייבש כעץ פקע ממנו מעמדו הבשרי ואין איסור לבשלו עם חלב, אבל לגבי שאר האיסורים, הייבוש כעץ אינו מבטל את האיסור. והוסיף הרב מרדכי אליהו, שגם לדעת רוב המתירים דבר שהתייבש כעץ, הוא דווקא כשאוכלים אותו שלא כדרך אכילתו, אבל אם הוא נועד לצבע מאכל, הרי שהוא נאכל כדרך אכילתו ואוסר את המאכלים שנצבעו בו. ואף אם יהיה פי שישים כנגד צבע המאכל, אינו בטל הואיל והשפעתו על התערובת ניכרת, והרי דינו כדין מעמיד שאינו בטל (עמא דבר א, יז). וכן מקובל להורות, שאין להעניק כשרות למוצרים שיש בהם צבעי מאכל שמקורם בחי שעברו ייבוש ואין בהם טעם, וכפי שכתבתי למעלה. אמנם בדיעבד אם הוכנסו במאכל, בשעת הדחק אפשר יהיה לסמוך על דעת המקילים.

בין צבעי המאכל שנודעו כעלולים להזיק לבריאות במיוחד נמנים: 102E E110 124E.

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

ו – שלאק

במקומות רבים בעולם רגילים למשוח פירות וממתקים בשלאק כדי שיראו מבריקים ויפים. השלאק הוא שרף עצים, שעל ידי הפרשה של שרץ שנקרא 'לכּה', המצוי בסביבות תאילנד והודו, נעשה מגובש ודביק, וכדי למושחו על פירות וממתקים מדללים אותו באלכוהול (סימונו 904E מסדרת חומרי הזגה).

יש אוסרים פירות וממתקים שצופו בשלאק, הואיל והחומר שהופרש מהשרץ הוא זה שמעמיד את השלאק וגורם לו להידבק לפירות ולממתקים, וחומר זה אסור משום שהוא יוצא משרץ טמא (הגר"מ אליהו; עמק התשובה סו בשם ריש"א ועוד).

ויש מתירים, מפני שהחומר היוצא מהשרץ קשה כעץ וטעמו מר, וממילא בטל בשלאק כדין נותן טעם לפגם שאינו אוסר את תערובתו. וזה שהוא מעמיד את הצבע, אינו נחשב כמעמיד לגבי איסורי אכילה (עי' אג"מ ח"ב יו"ד כד; תולעת שני א, ו, מב).

למעשה, נוהגים שלא להעניק כשרות למאכלים שצופו בשלאק, וגם אין בכך צורך גדול, הואיל וניתן לצפות את המאכלים בציפוי מחומרים מותרים. והקונה פירות שיש חשש שצופו בשלאק, ישטוף אותם היטב, כדי להסיר את הציפוי שלהם. ואין לחשוש שמא לא יצליח להסיר את הכל, הואיל ומדובר ב'ספק ספיקא' בדין דרבנן: ספק אחד אולי לא ציפו את הפרי בשלאק, ואם ציפו אולי ירד בשטיפה. ספק שני, גם אם נותר שלאק, אולי הלכה כדעת המתירים אותו. והמחלוקת בדין דרבנן, הואיל ואינו נותן טעם במאכל.

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

ז – מוצרים שגדלו על מצע אסור

מאכל שנפסל מאכילת כלב פקע ממנו איסורו. אמנם כאשר פסילתו למאכל כלב משמשת את האדם לשם השבחת מאכלים אחרים, כמו שׂאור המוכנס לעיסה (תוספתא ביצה א, ה), או שמרים המתסיסים יין ובירה, או חלב חמוץ המזרז את גיבון החלב לגבינה, הוא נותר בחשיבותו ובאיסורו, ואוסר את המאכל שאותו השביח.

בעת האחרונה בייצור המזון התעשייתי כבר לא משתמשים בחלב חמוץ כדי להפוך את החלב לגבינה רכה, ולא משתמשים בקיבה כדי לגבן גבינה קשה, ולא בשאור כדי להחמיץ בצק. במקום זאת לוקחים חיידקים מיוחדים או פטריית שמר (מיקרואורגניזמים), ומגדלים אותם במצע גידול המכיל את החומרים שמהם הם ניזונים. כתוצאה מכך, הם מתרבים ומכפילים את עצמם במהירות, עד שכעבור כמה ימים מתקבלים מיליוני פטריות שמר או חיידקים שמהם ניתן להפיק גם אנזימים. לאחר שהם מגיעים לכמות הנדרשת, מבודדים אותם ממצע הגידול ומקפיאים אותם כדי לשווקם למפעלים. על ידי האנזימים מגבנים גבינות קשות, על ידי פטריות השמר מתפיחים בצק ומתסיסים יין ובירה, ועל ידי החיידקים מכינים גבינות רכות.

להלכה, גם כאשר המצע שבו מגדלים את היצורים הזעירים הללו מכיל חומרים אסורים, היצורים הגדלים בו נחשבים לכשרים. ראשית, משום שתמיד מצע הגידול מורכב גם מחומרים כשרים, שבלעדיהם אין קיום ליצורים הזעירים הגדלים עליהם, ולכן הם נחשבים כמתפתחים על ידי 'זה וזה גורם' שמותר בדיעבד (לעיל לד, ו). ועוד, שהיצורים הזעירים הניזונים ממצע הגידול אינם נוצרים ממנו אלא מתפתחים מכח המזון שהוא מספק להם, והרי זה כדוגמת בהמה שאוכלת מאכלים אסורים, שלדעת רוב הפוסקים בשרה מותר באכילה. וגם המחמירים מודים שאם היא ניזונת גם מדברים אחרים, מותרת.

אמנם יש סברה לחלק ולומר שהמזון האסור עובר תהליך שלם של עיכול בגוף הבהמה, ולכן איסורו בטל לפני שהוא בונה את תאי גופה של הבהמה, ואילו היצורים הזעירים הללו ניזונים באופן ישיר מהחומר האסור. כמו כן, סברת 'זה וזה גורם' מתירה רק בדיעבד, וכיום ניתן למצוא תחליפים כשרים לחומרים האסורים המרכיבים את מצע הגידול. לפיכך, גופי הכשרות דורשים שמצע הגידול יורכב מחומרים כשרים. ורק כשהדבר לא אפשרי או קשה לביצוע, סומכים על סברות ההיתר.[7]


[7]. תמורה לא, א: בהמה שהאכילוה כרשיני עבודה זרה ומאכלים כשרים – כשרה לקרבן, ואם האכילוה רק כרשיני עבודה זרה – אסורה לקרבן. הוסיפו התוס' ('שינקה') שגם אסורה באכילה. לדעת הפלתי (יו"ד ס, א), איסור זה הוא רק אם אכלה מאכלים שנאסרו מחמת איסור עבודה זרה, אבל אם אכלה שאר איסורים – מותרת, שכן הם כבר עוכלו במעי הבהמה ועברו מן העולם. ולש"ך ס, ה; ופר"ח ה, כל שאכלה איסורי הנאה אסורה, הואיל ובאכילת הבהמה נהנים מהם בעקיפין, אבל אם אכלה איסורי אכילה – מותרת. ולרמ"א (ס, א) גם אם אכלה איסורי אכילה, אבל רק אותם אכלה כל ימיה – אסורה.

לגבי חיידקים ופטריות, מצד אחד המצע שעליו הם גדלים מורכב תמיד גם מחומרים מותרים שבלעדיהם הם אינם יכולים להתקיים, ואזי לכאורה גם לרמ"א הם מותרים באכילה. מנגד, אפשר לומר שבבהמה שאכלה איסורים מקילים משום שעד שהאיסור נהפך לחומר המזין את תאי גופה הוא עובר תהליך ארוך של עיכול ופירוק במעי הבהמה. אולם החיידקים והפטריות ניזונים באופן ישיר מהחלבונים והפחמן שהופקו מהאיסור, ולכן אולי גם בהם יש איסור.

להלכה, מאחר ובכל מקרה הם ניזונים גם מהיתר, בדיעבד הם אינם אוסרים את המאכל כדין 'זה וזה גורם' (עי' שבט הלוי ח, קיד; דבר חברון או"ח תעב; עמא דבר א, ס). אך מכיוון שניתן לדאוג שהמצע יהיה כשר, לכתחילה אין להכשיר חיידקים שגודלו על מצע איסור, למעט מקרים בהם קשה להשיג מצע כשר.

[כאשר העמידו יוגורט על ידי חלב גויים והחמיצו אותו הרבה כדי שיתפתחו בו חיידקים טובים שעל ידם יוכלו להפוך עוד חלב ליוגורט משובח – מחמצת זו אסורה לישראל הואיל ונוצרה מחלב גויים. ובדיעבד בשעת הצורך אפשר יהיה לעשות מהדור השלישי יוגורט כשר, כלומר, לקחת את המחמצת הזו ולעשות ממנה יוגורט אחר שהוא הראשון, וממנו לקחת מחמצת ולעשות יוגורט של דור שני, וממנו לעשות מחמצת ולהכין יוגורט של דור שלישי, וממנו מותר לקחת מחמצת לעשות יוגורט של ישראל (ב"י סו"ס קטו). ולמהרי"ט צהלון (ישנות פא), מותר להשתמש כבר במחמצת הראשונה, שהואיל והיא נקפאה, משמע שאין בה חלב טמא, וגם אין לחשוש לצחצוחי חלב, הואיל והם בטלים בשישים. ואין זה מבטל איסור לכתחילה, ראשית, מפני שספק אם יש שם חלב טמא, שנית, הוא אינו חפץ בשאריות החלב הטמא וממילא אינו רוצה לבטלו. והוא אינו נחשב מעמיד, כי עיקר ההעמדה נעשית מחלב טהור. וכ"כ בשו"ת חקרי לב יו"ד קלט. ועי' בכה"ח קטו, נא, וחלב ישראל כהלכתו יא, ז].

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

ח – האם תרופות צריכות הכשר

תרופות שאין להן טעם טוב אינן צריכות הכשר. ואמנם מדברי חכמים אסור לאדם לאכול איסור פגום, מפני שבכך שהחליט לאוכלו הרי שהחשיבו כמאכל שלא נפגם, וממילא אסור לו לאוכלו. אולם כאשר מטרת הבליעה היא רפואית, אין מחשיבים את התרופה כאוכל – ואין בה איסור.

אמנם לתרופות טעימות, כגון סוכריות מציצה וסירופים, וכן לוויטמינים טעימים שאנשים בריאים נוטלים לצורך חיזוק בריאותם, לכתחילה צריך הכשר. אחריות זו מוטלת על גופי הבריאות, שצריכים למנות מומחה שיבדוק שהתרופות ותוספי הבריאות שהם נותנים לחולים ולבריאים מופקים מחומרים כשרים. ואף הצרכן צריך להעדיף תרופות וויטמינים שיש להם הכשר. אבל אם לא מצאם עם הכשר, רשאי ליטול תרופות וויטמינים טעימים בלא הכשר. מפני שבפועל, החומר העיקרי שבתרופות ובוויטמינים אינו מורכב מחומרים שאינם כשרים, ורק לגבי החומרים שנלווים לתרופה ישנו ספק שמא הופקו מחומרים שאסורים באכילה. וכיוון שמדובר בחשש רחוק מאוד שכמעט ובלתי אפשרי לצרכן לברר אותו, יש ללכת אחר הרוב ולהכשיר את התרופה. אבל ויטמינים ותוספי מזון שנאכלים גם לשם הנאה, ולכן גם צריך לברך לפני אכילתם 'ברכת הנהנין', אסור לאכול בלא הכשר.

קיסמי שיניים ושפתונים שיש להם טעם – מותרים, משום שהחשש שמא עירבו בהם חומר שאינו כשר רחוק מאוד, וקשה מאוד לבררו, ועל כן אין לחשוש לו. בנוסף לכך אין כוונת המשתמשים בקיסמים ובשפתונים לאכול את הטעם שבהם. והרוצים להדר יעדיפו קיסמים ושפתונים ללא טעם או עם כשרות.[8]


[8]. בתעשיית התרופות המודרנית, כל תרופה מורכבת משני סוגי חומרים: 'חומרים פעילים', שהם הפועלים את פעולת הרפואה, ו'חומרים לא פעילים', שמסייעים לגיבוש התרופה, מווסתים את התמוססותה במגע עם נוזלים, מצפים אותה למניעת פגעי מים ואוויר, ונותנים לה צבע כדי שתראה יפה ויקל לזהותה. בתרופות טעימות החומר הנלווה נותן בהן טעם כדי להקל על בליעתן או מציצתן. ככלל, בחומרים הפעילים אין בעיות כשרות, הואיל והם מופקים מחומרים סינתטיים, וגם טעמם פגום מאד. אך ישנה שאלה לגבי כשרותם של חומרי העזר המופקים לעיתים מג'לטין, גליצרין או חומרים אחרים שביחס לכשרותם ישנו ספק הלכתי (כמבואר בהלכות ב-ז). כמו כן, ישנם חומרים המופקים מעמילן מחמשת מיני דגן, שספק אם הם כשרים לפסח (ראו פנה"ל פסח ח, 9).

שני יסודות להיתר תרופות לא טעימות שהופקו ממאכלים אסורים, ועל סמך כל אחד מהם ניתן להתיר תרופות לא טעימות: א) בעת שנפסלו ממאכל פקע מהם האיסור והם מותרים לכל. ב) לרוה"פ לצורך רפואה לחולה מותר לאוכלם שלא כדרך הנאה:

א) אין איסור תורה באיסור שנפסל מאכילת אדם כנבלה סרוחה. אמנם לרוב הפוסקים, הרוצה לאוכלו מחשיבו בכך למאכל ראוי, ואסור לו לאוכלו מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש, לעיל לד, 8). אבל כאשר מטרת האכילה לרפואה, אין בו איסור לדעת רובם המכריע של הפוסקים (כתב סופר או"ח קיא, יד יהודה קג ארוך ח, אג"מ או"ח ב צב, ציץ אליעזר ו, טז, ועוד רבים). ואמנם לשאגת אריה עה, גם כאשר המטרה רפואית האדם מחשיבו למאכל והוא אסור. אולם, יתכן שאף הוא יודה שבתערובת עם חומרים מותרים שהם עיקר התרופה, כפי המקובל בתרופות – אין איסור.

ב) לריטב"א בשם רא"ה אסור לחולה שאין בו סכנה לאכול מאכל אסור אפילו שלא כדרך הנאתו. מנגד, יש אומרים שמעיקר הדין מותר אף לבריא לבלוע איסור שלא כדרך הנאתו, אבל לכתחילה אין לעשות כן (ראבי"ה, מרדכי, אגודה, או"ה הארוך לב יט-כ, ש"ך קנה יג-יד). והלכה כדעת הרמב"ם (יסודה"ת ה, ח) ואורחות חיים, שלחולה שאין בו סכנה מותר לאכול איסור לצורך רפואתו, ולבריא אסור. וכ"כ ציץ אליעזר ו, טז; מנחת שלמה א, יז; שבט הלוי ז, קלה, ועוד.

כאשר התרופות טעימות מתעוררת שאלה, שמא חומרי הטעם נעשו מחומרים אסורים. ואע"פ כן כיוון שכמעט בלתי אפשרי לצרכן לברר זאת (פעמים רבות מדובר בסוד מסחרי), ובפועל ברוב רובם של התרופות והוויטמינים חומרי הטעם מחומרים כשרים, הרי שלהלכה יש ללכת אחר הרוב (שו"ע קי, ג; ועי' בצל החכמה ד, קעד). ואף שיסוד זה מספיק להלכה, אפשר לצרף עוד שיקולים להיתר: א) פעמים רבות מדובר בספק דרבנן, כגון שחומר ההטעמה הוא לקטוז המופק מחלב נוכרי שאיסורו מדרבנן וגם שנוי במחלוקת, או חומצה טרטרית המופקת מיין שאולי נאסר מחמת סתם יינם, וגם לגביה נחלקו שאולי כיוון שהשתנתה לחלוטין היא נחשבת לדבר חדש ופקע איסורה. או שהוא עובר תהליכים כימיים שנחלקו הפוסקים אם מפקיעים ממנו את האיסור, וכפי שלמדנו (בהלכות ג-ד) לגבי ג'לטין וגליצרין (ואמנם הועלה חשש שמא חומר הטעם מופק מאיסור תורה, כגון Civet Absolute המיוצר מהפרשת 'זבד', או Castoreum המיוצר מהפרשת 'בונה', אלא שחוזר השיקול העיקרי להיתר, שהולכים אחר הרוב, קל וחומר כאשר מדובר בחשש רחוק מאוד, הואיל ומדובר בחומרים נדירים שכמעט ולא נעשה בהם שימוש בייצור התרופות התעשייתי). ב) כמות החומר הבעייתי קטנה בהרבה מ'כזית', ויש אומרים ש'חצי שיעור' הותר לחולה (החינוך שיג, דרכי תשובה קנה יח, ציץ אליעזר ו טז. ועי' בהר צבי יו"ד צז, שצירף שיקול נוסף, שאולי האיסור נחשב כנאכל שלא כדרך אכילתו, הואיל ועירבו אותו בחומר התרופתי הפעיל שהוא מר). אמנם מלכתחילה יצרני התרופות והמשווקים שלהן, שבידם היכולת לברר את הדבר לאשורו, צריכים לדאוג שכל התרופות והוויטמינים הטעימים יהיו ממרכיבים כשרים בלבד. וכן הצרכן, כאשר יש לפניו שתי אפשרויות, עליו להעדיף את התרופה הכשרה (רמ"א קנה, ג).

לגבי שפתון וקיסמי שיניים, כך הורו רבנים רבים, וכ"כ הרב ליאור בדבר חברון יו"ד ב, צה; ומועדים עמ' צא, לגבי פסח. ויש שהחמירו (הכשרות כא, נא).

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

ט – אלכוהול ומשקאות חריפים

ניתן להפיק אלכוהול ממאכלים שיש בהם סוכר על ידי הפיכת המאכלים לנוזלים (כדוגמת מיץ ענבים), והתססתם על ידי שמרים (פטריות שמר) שהופכים את הסוכר שבהם לאלכוהול (אתנול). על ידי חימום הנוזלים ואידוי האלכוהול ניתן לזקק את האלכוהול ולבודד אותו מהנוזלים שהיה מעורב בהם.

למעשה, אף שטעמו וריחו של האלכוהול שונה לגמרי מהנוזלים שמהם זוקק, להלכה מוסכם שדין האלכוהול כדין המאכל שממנו הופק. לפיכך, אלכוהול שזוקק מיין גויים ועשו ממנו משקה כברנדי, אסור בשתייה (שו"ת ריב"ש רנה). ואלכוהול שהופק מדגנים של חמץ כדוגמת וויסקי ובירה, נחשב חמץ מהתורה.[9]

משקאות חריפים וּויסקי: כשם שכל המאכלים והמשקים צריכים הכשר, כך גם משקאות חריפים למיניהם. אמנם לגבי וויסקי, כיוון שדרך הכנתו מדגנים ידועה, פוסקים רבים התירו לשתות אותו בלא הכשר, וכן נוהגים רבים. ואף שיש יצרנים שנוהגים ליישן את הוויסקי בחביות עץ שספגו לפני כן טעם יין של גויים, והטעם עלול להיספג בוויסקי. כיוון שאין ביין היוצא מהחביות כשיעור שנותן טעם, הורו להתיר את הוויסקי. אמנם היתרם נאמר לגבי וויסקי אמיתי ואיכותי שכללי הכנתו ידועים והפרתם נחשבת פגיעה בצרכן, אבל אם מדובר בוויסקי זול או שעירבו בו טעמים נוספים, או במשקאות חריפים אחרים, אין לשתות מהם בלא הכשר, שמא עירבו בהם מאכלים אסורים.

כיוצא בזה, במקומות שונים בעולם, שבהם ידוע שהבירה או משקאות חריפים אחרים עשויים מחומרים כשרים, ורגילים להקפיד לשמור את מסורת דרך ייצורם ולא לערב בהם שום חומר אחר, מתירים הרבנים המקומיים לשתות מהם בלא הכשר. אבל כאשר אין על כך ידיעה ברורה, יש לחזור לכלל הבסיסי, שלא לאכול שום מאכל או משקה שאין לו הכשר.[10]


[9]. יש אומרים שרק אלכוהול מיין גויים שאסור בהנאה אסור כדין היין, אבל אלכוהול שהופק מאיסור אחר אינו אסור מהתורה, ואם הופק מאיסור דרבנן – מותר. לכן אם טעו ולא מכרו וויסקי לפני פסח, בדיעבד מותר לשתות אותו לאחר פסח. וכן אלכוהול שהופק מחלב נוכרים כשר לאכילה (פני יהושע או"ח סו"ס יג, בית אפרים או"ח מח). אולם לדעת רוב הפוסקים, וכן נפסק להלכה, דין האלכוהול כדין המשקה שממנו הופק, ולכן וויסקי נחשב חמץ מהתורה, וממילא אסור אחר הפסח מדרבנן. ואלכוהול שהופק מחלב נוכרים אסור כדין חלב נוכרים (משאת בנימין נח, שער אפרים ד, מ"ב תמב, ד; מנח"י ז, נט).

[10]. יש אוסרים וויסקי בלא הכשר, מפני שיישנו אותו בחביות שלפני כן יישנו יין גויים, בכוונה כדי שיספוג מטעמו (הרב משה יהודה לנדא). אמנם רבים התירו מסיבות שונות: לדעת הט"ז טעם היין בטל אם הוא פחות משישית, ואף לדעת המחמירים שטעמו בטל בשישים, נראה שבפועל טעמו אינו מורגש. ועוד העלו סברות נוספות, שהיין שנספג בחביות העץ רק מפיג טעם ולא נועד לתת טעם טוב. ועוד, שיש ספק אם בכלל יישנו אותו בחבית שלפני כן היה בה יין (אג"מ יו"ד א, סב; מנח"י ב, כח; משנה הלכות י, קח; מנחת אשר א, מד). אמנם נראה שכל זה אמור לגבי וויסקי איכותי שדרכי הכנתו ידועות ומקפידים שלא לשנותן, אבל וויסקי אחר יתכן שעירבו בו חומרים אסורים, ואין להתירו בלא הכשר, וכן דין שאר משקאות חריפים.

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

י – מסחר במאכלים אסורים

אסור לישראל לסחור במאכלים שאסורים באכילה מהתורה, כגון נבלות וטריפות, וכן בשר של בהמות וחיות טמאות, וכן דגים טמאים או שרצים. אבל מותר לסחור במאכלים שאסורים באכילה מדברי חכמים, כמו חלב נוכרים ובישולי גויים. יוצא מהכלל איסור חֵלֶב של בהמה טהורה, שאף שהוא אסור באכילה מהתורה מותר לסחור בו, שנאמר (ויקרא ז, כד): "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ", הרי שהאיסור הוא רק לאוכלו, אבל מלאכה וממילא גם מסחר מותר לעשות בו (פסחים כג, א; רמב"ם מאכ"א ח, טז-יח; שו"ע קיז, א).

כשם שאסור לסחור במאכלים שאסורים באכילה מהתורה, כך אסור לגדל בעלי חיים טמאים לצורך מאכל גויים (ב"ח, ש"ך קיז, יד). וכן אסור לקחתם כמשכון עבור הלוואה (רמ"א שם).

אמנם אם שחטו בהמה טהורה כדי לאוכלה ויצא שהיא נבילה או טריפה, מותר למוכרה, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי". וכן אם נזדמנו לאדם חיות טמאות, כגון שפרש רשתו ועלו בה חיות טמאות, מותר לו למוכרן לנוכרי בהקדם (משנה שביעית ז, ג-ד). ואסור לו להשהות את מכירתן כדי שמכירן יעלה (רמ"א קיז, א).

וכן אם נוכרי חייב כסף לישראל, והחזיר לו דמי חובו במאכלים אסורים, אם יש חשש שאם לא יקבלם יפסיד את חובו, מותר לו לקבלם כדי להציל את ממונו, ויזדרז למוכרם לנוכרי (שו"ע ורמ"א קיז, א).[11]

מותר לסחור בבעלי חיים טמאים שלא נועדו לאכילה, כגון סוסים לרכיבה וחמורים למסע וכלב לשמירה או לשעשוע ודגים טמאים לנוי (ש"ך קיז, א).


[11]. לרוב הראשונים איסור הסחורה מהתורה (תוס', רא"ש, רא"ה, ר"ן, רבינו ירוחם, אגודה, תשב"ץ, אור זרוע ועוד). ולראב"ד, רשב"א, תרוה"ד ומבי"ט, האיסור מדרבנן.

יש אוסרים לקנות מאכלים אסורים כדי להאכילם לפועלים נוכרים שלו (רמ"א קיז, א), ויש מתירים הואיל ואינו סוחר בהם ואינו מתעסק בהם אלא רק נותנם לפועלים לאכילה (ש"ך ג, פר"ח), ורבים נהגו להקל בזה (מהר"ם שיק קלו, חכ"א, חלק"ב י).

כאשר מותר לישראל לסחור במאכלים אסורים שהזדמנו לו כדי למנוע הפסד כמבואר למעלה, יש אומרים שמותר לו למוכרם לחברו ישראל כדי שימכרם (ט"ז, רע"א). ויש אוסרים (ב"ח, ש"ך). ונראה שכאשר הישראל שהזדמנו לו המאכלים האסורים אינו יודע לסחור בהם, מותר לו למוכרם על ידי חברו (משיבת נפש יו"ד לט, כמובא בדרכי תשובה קיז, טו).

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה

יא – בשר מלאכותי

בשנים האחרונות מדענים הצליחו לפתח בשר באופן מלאכותי באמצעות שכפול של תאי גזע (תאים שלא סיימו להתמיין) שנלקחו מבשר בעלי חיים. אם פיתוח זה יצליח באופן מסחרי, עשויה להתחולל מהפכה בשוק הבשר: יפסיקו לגדל מיליארדי פרות ותרנגולים ולשוחטם, מחיר הבשר ירד, והזיהום הכרוך בגידול בעלי החיים ייפסק.

יש אומרים שדין בשר שכזה יהיה זהה לדין תא הגזע שממנו התפתח, הואיל והכל נמשך ממנו. שאם הוא יילקח מבשר חזיר – דינו יהיה כבשר חזיר. ואם יילקח מבשר בהמה או עוף שנשחט כדין – דינו יהיה כבשר כשר שמותר לאוכלו אך אסור לערבו עם חלב. ויש אומרים, שהואיל והתא הראשוני הוא זעיר וחסר חשיבות, הוא בטל למיליארדי התאים שהתפתחו ממנו, והם נחשבים כ'פנים חדשות' לחלוטין, ולכן גם אם התא הראשון היה מחזיר הוא כשר, וגם אם היה מעגל דינו כמאכל פרווה. ונראה כדעה הראשונה, שמהות המאכל נקבעת לפי התא הראשון שחולל אותו.[12]


[12]. בין המקילים: הרב רייזמן תחומין לד; הרב דב ליאור, הרב זאב וייטמן תחומין לו. בין המחמירים: הרב יהודה שפיץ תחומין לה; הרב יעקב אריאל תחומין לו; הרב ד"ר חנוך קאהן המעין טבת תשע"ו. ויתכן שגם לסברת המקילים, כל עוד הבשר הטבעי מבעלי חיים יהיה נפוץ והבשר המלאכותי יידמה לו, יש מקום לאוסרו עם חלב משום מראית עין (עי' שו"ע סו, ט-י; פז, ד).

פורסם בקטגוריה לז - תעשיית המזון | כתיבת תגובה