בתעשיית המזון המודרני נעזרים ב'תוספי מזון' רבים, כדוגמת: חומרים מְתַחְלֵבִים, מייצבים, משמרי לחות, מונעי התגיישות, מגבירי טעם וצבעי מאכל. נבאר יותר: כאשר רוצים לחבר שני חומרים שמטבעם אינם מתחברים, כדוגמת מים ושמן לצורך ייצור שוקולד או מעדני חלב, משתמשים ב'חומר מתחלב' שקושר ומחבר בין שניהם. כיוון שלעיתים גם לאחר השימוש בחומר מתחלב שני החומרים נוטים להיפרד, משתמשים ב'חומר מייצב', ששומר על החומרים מחוברים. כדי לשמור על הלחות של מוצרים שנוטים להתייבש משתמשים ב'חומרי הלחה'. כשרוצים למנוע מהמזון להתגבש כדי שיישאר יפה, רך וגמיש, משתמשים בחומרים 'מונעי התגיישות'. כאשר רוצים להפוך מוצר נוזלי לסמיך, כדוגמת מעדן חלב שנוצר מחלב נוזלי, משתמשים בחומרים מסמיכים כג'לטין. כשרוצים שמוצרי המזון יישמרו זמן רב, משתמשים בחומרים משמרים וחומרים נוגדי חמצון. כמו כן משתמשים בחומרים משפרי טעם, שפעולתם נועדה להדגיש טעמים מסוימים ולפוגג את תחושתם של טעמים אחרים.
כמעט כל מוצרי היסוד התעשייתיים הללו מיוצרים בחוץ לארץ, ולכן כאשר יסודם מן הצומח, בדרך כלל אין בהם שאלות הלכתיות. אבל כאשר הם מיוצרים מן החי, הם בדרך כלל אסורים, מפני שהם מיוצרים מבעלי חיים טמאים, כגון חזירים ושרצים, או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה.[1]
כאשר מערבים במזון יין או חומץ יין של גויים, יש בעיה של 'סתם יינם', שאם אין כנגדו פי שישים – המזון אסור (לעיל לד, ט; שו"ע קלד, ב-ג). כשמערבים במזון מרכיבים של מוצרי חלב, צריך לבדוק אם הם אסורים משום 'חלב נוכרים', והאם המוצר נשאר פרווה.
להלכה, כיוון שהצרכן אינו מסוגל להכיר את כל תוספי המזון ואת מעמדם ההלכתי, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי, ובלא השגחה, אין לאכול מזון תעשייתי.
לאחר לימוד הכלל ההלכתי לצרכן, נבאר את פרטי דיני תוספי המזון.