אסור לישראל לסחור במאכלים שאסורים באכילה מהתורה, כגון נבלות וטריפות, וכן בשר של בהמות וחיות טמאות, וכן דגים טמאים או שרצים. אבל מותר לסחור במאכלים שאסורים באכילה מדברי חכמים, כמו חלב נוכרים ובישולי גויים. יוצא מהכלל איסור חֵלֶב של בהמה טהורה, שאף שהוא אסור באכילה מהתורה מותר לסחור בו, שנאמר (ויקרא ז, כד): "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ", הרי שהאיסור הוא רק לאוכלו, אבל מלאכה וממילא גם מסחר מותר לעשות בו (פסחים כג, א; רמב"ם מאכ"א ח, טז-יח; שו"ע קיז, א).
כשם שאסור לסחור במאכלים שאסורים באכילה מהתורה, כך אסור לגדל בעלי חיים טמאים לצורך מאכל גויים (ב"ח, ש"ך קיז, יד). וכן אסור לקחתם כמשכון עבור הלוואה (רמ"א שם).
אמנם אם שחטו בהמה טהורה כדי לאוכלה ויצא שהיא נבילה או טריפה, מותר למוכרה, שנאמר (דברים יד, כא): "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי". וכן אם נזדמנו לאדם חיות טמאות, כגון שפרש רשתו ועלו בה חיות טמאות, מותר לו למוכרן לנוכרי בהקדם (משנה שביעית ז, ג-ד). ואסור לו להשהות את מכירתן כדי שמכירן יעלה (רמ"א קיז, א).
וכן אם נוכרי חייב כסף לישראל, והחזיר לו דמי חובו במאכלים אסורים, אם יש חשש שאם לא יקבלם יפסיד את חובו, מותר לו לקבלם כדי להציל את ממונו, ויזדרז למוכרם לנוכרי (שו"ע ורמ"א קיז, א).[11]
מותר לסחור בבעלי חיים טמאים שלא נועדו לאכילה, כגון סוסים לרכיבה וחמורים למסע וכלב לשמירה או לשעשוע ודגים טמאים לנוי (ש"ך קיז, א).
יש אוסרים לקנות מאכלים אסורים כדי להאכילם לפועלים נוכרים שלו (רמ"א קיז, א), ויש מתירים הואיל ואינו סוחר בהם ואינו מתעסק בהם אלא רק נותנם לפועלים לאכילה (ש"ך ג, פר"ח), ורבים נהגו להקל בזה (מהר"ם שיק קלו, חכ"א, חלק"ב י).
כאשר מותר לישראל לסחור במאכלים אסורים שהזדמנו לו כדי למנוע הפסד כמבואר למעלה, יש אומרים שמותר לו למוכרם לחברו ישראל כדי שימכרם (ט"ז, רע"א). ויש אוסרים (ב"ח, ש"ך). ונראה שכאשר הישראל שהזדמנו לו המאכלים האסורים אינו יודע לסחור בהם, מותר לו למוכרם על ידי חברו (משיבת נפש יו"ד לט, כמובא בדרכי תשובה קיז, טו).
