ח – האם תרופות צריכות הכשר

תרופות שאין להן טעם טוב אינן צריכות הכשר. ואמנם מדברי חכמים אסור לאדם לאכול איסור פגום, מפני שבכך שהחליט לאוכלו הרי שהחשיבו כמאכל שלא נפגם, וממילא אסור לו לאוכלו. אולם כאשר מטרת הבליעה היא רפואית, אין מחשיבים את התרופה כאוכל – ואין בה איסור.

אמנם לתרופות טעימות, כגון סוכריות מציצה וסירופים, וכן לוויטמינים טעימים שאנשים בריאים נוטלים לצורך חיזוק בריאותם, לכתחילה צריך הכשר. אחריות זו מוטלת על גופי הבריאות, שצריכים למנות מומחה שיבדוק שהתרופות ותוספי הבריאות שהם נותנים לחולים ולבריאים מופקים מחומרים כשרים. ואף הצרכן צריך להעדיף תרופות וויטמינים שיש להם הכשר. אבל אם לא מצאם עם הכשר, רשאי ליטול תרופות וויטמינים טעימים בלא הכשר. מפני שבפועל, החומר העיקרי שבתרופות ובוויטמינים אינו מורכב מחומרים שאינם כשרים, ורק לגבי החומרים שנלווים לתרופה ישנו ספק שמא הופקו מחומרים שאסורים באכילה. וכיוון שמדובר בחשש רחוק מאוד שכמעט ובלתי אפשרי לצרכן לברר אותו, יש ללכת אחר הרוב ולהכשיר את התרופה. אבל ויטמינים ותוספי מזון שנאכלים גם לשם הנאה, ולכן גם צריך לברך לפני אכילתם ‘ברכת הנהנין’, אסור לאכול בלא הכשר.

קיסמי שיניים ושפתונים שיש להם טעם – מותרים, משום שהחשש שמא עירבו בהם חומר שאינו כשר רחוק מאוד, וקשה מאוד לבררו, ועל כן אין לחשוש לו. בנוסף לכך אין כוונת המשתמשים בקיסמים ובשפתונים לאכול את הטעם שבהם. והרוצים להדר יעדיפו קיסמים ושפתונים ללא טעם או עם כשרות.[8]


[8]. בתעשיית התרופות המודרנית, כל תרופה מורכבת משני סוגי חומרים: ‘חומרים פעילים’, שהם הפועלים את פעולת הרפואה, ו’חומרים לא פעילים’, שמסייעים לגיבוש התרופה, מווסתים את התמוססותה במגע עם נוזלים, מצפים אותה למניעת פגעי מים ואוויר, ונותנים לה צבע כדי שתראה יפה ויקל לזהותה. בתרופות טעימות החומר הנלווה נותן בהן טעם כדי להקל על בליעתן או מציצתן. ככלל, בחומרים הפעילים אין בעיות כשרות, הואיל והם מופקים מחומרים סינתטיים, וגם טעמם פגום מאד. אך ישנה שאלה לגבי כשרותם של חומרי העזר המופקים לעיתים מג’לטין, גליצרין או חומרים אחרים שביחס לכשרותם ישנו ספק הלכתי (כמבואר בהלכות ב-ז). כמו כן, ישנם חומרים המופקים מעמילן מחמשת מיני דגן, שספק אם הם כשרים לפסח (ראו פנה”ל פסח ח, 9).

שני יסודות להיתר תרופות לא טעימות שהופקו ממאכלים אסורים, ועל סמך כל אחד מהם ניתן להתיר תרופות לא טעימות: א) בעת שנפסלו ממאכל פקע מהם האיסור והם מותרים לכל. ב) לרוה”פ לצורך רפואה לחולה מותר לאוכלם שלא כדרך הנאה:

א) אין איסור תורה באיסור שנפסל מאכילת אדם כנבלה סרוחה. אמנם לרוב הפוסקים, הרוצה לאוכלו מחשיבו בכך למאכל ראוי, ואסור לו לאוכלו מדברי חכמים (רמב”ם ורא”ש, לעיל לד, 8). אבל כאשר מטרת האכילה לרפואה, אין בו איסור לדעת רובם המכריע של הפוסקים (כתב סופר או”ח קיא, יד יהודה קג ארוך ח, אג”מ או”ח ב צב, ציץ אליעזר ו, טז, ועוד רבים). ואמנם לשאגת אריה עה, גם כאשר המטרה רפואית האדם מחשיבו למאכל והוא אסור. אולם, יתכן שאף הוא יודה שבתערובת עם חומרים מותרים שהם עיקר התרופה, כפי המקובל בתרופות – אין איסור.

ב) לריטב”א בשם רא”ה אסור לחולה שאין בו סכנה לאכול מאכל אסור אפילו שלא כדרך הנאתו. מנגד, יש אומרים שמעיקר הדין מותר אף לבריא לבלוע איסור שלא כדרך הנאתו, אבל לכתחילה אין לעשות כן (ראבי”ה, מרדכי, אגודה, או”ה הארוך לב יט-כ, ש”ך קנה יג-יד). והלכה כדעת הרמב”ם (יסודה”ת ה, ח) ואורחות חיים, שלחולה שאין בו סכנה מותר לאכול איסור לצורך רפואתו, ולבריא אסור. וכ”כ ציץ אליעזר ו, טז; מנחת שלמה א, יז; שבט הלוי ז, קלה, ועוד.

כאשר התרופות טעימות מתעוררת שאלה, שמא חומרי הטעם נעשו מחומרים אסורים. ואע”פ כן כיוון שכמעט בלתי אפשרי לצרכן לברר זאת (פעמים רבות מדובר בסוד מסחרי), ובפועל ברוב רובם של התרופות והוויטמינים חומרי הטעם מחומרים כשרים, הרי שלהלכה יש ללכת אחר הרוב (שו”ע קי, ג; ועי’ בצל החכמה ד, קעד). ואף שיסוד זה מספיק להלכה, אפשר לצרף עוד שיקולים להיתר: א) פעמים רבות מדובר בספק דרבנן, כגון שחומר ההטעמה הוא לקטוז המופק מחלב נוכרי שאיסורו מדרבנן וגם שנוי במחלוקת, או חומצה טרטרית המופקת מיין שאולי נאסר מחמת סתם יינם, וגם לגביה נחלקו שאולי כיוון שהשתנתה לחלוטין היא נחשבת לדבר חדש ופקע איסורה. או שהוא עובר תהליכים כימיים שנחלקו הפוסקים אם מפקיעים ממנו את האיסור, וכפי שלמדנו (בהלכות ג-ד) לגבי ג’לטין וגליצרין (ואמנם הועלה חשש שמא חומר הטעם מופק מאיסור תורה, כגון Civet Absolute המיוצר מהפרשת ‘זבד’, או Castoreum המיוצר מהפרשת ‘בונה’, אלא שחוזר השיקול העיקרי להיתר, שהולכים אחר הרוב, קל וחומר כאשר מדובר בחשש רחוק מאוד, הואיל ומדובר בחומרים נדירים שכמעט ולא נעשה בהם שימוש בייצור התרופות התעשייתי). ב) כמות החומר הבעייתי קטנה בהרבה מ’כזית’, ויש אומרים ש’חצי שיעור’ הותר לחולה (החינוך שיג, דרכי תשובה קנה יח, ציץ אליעזר ו טז. ועי’ בהר צבי יו”ד צז, שצירף שיקול נוסף, שאולי האיסור נחשב כנאכל שלא כדרך אכילתו, הואיל ועירבו אותו בחומר התרופתי הפעיל שהוא מר). אמנם מלכתחילה יצרני התרופות והמשווקים שלהן, שבידם היכולת לברר את הדבר לאשורו, צריכים לדאוג שכל התרופות והוויטמינים הטעימים יהיו ממרכיבים כשרים בלבד. וכן הצרכן, כאשר יש לפניו שתי אפשרויות, עליו להעדיף את התרופה הכשרה (רמ”א קנה, ג).

לגבי שפתון וקיסמי שיניים, כך הורו רבנים רבים, וכ”כ הרב ליאור בדבר חברון יו”ד ב, צה; ומועדים עמ’ צא, לגבי פסח. ויש שהחמירו (הכשרות כא, נא).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן