שלוש שאלות מרכזיות ישנן בדין תוספי המזון: האחת, מה הדין כאשר בתהליך הייצור המאכל האסור נפסל מאכילה, האם פוקע ממנו האיסור והוא נחשב כ'פנים חדשות', או שמא כיוון שהוא נועד לתעשיית המזון – איסורו נשאר עליו.[2]
השנייה, כאשר המרכיב האסור בטל בשישים, אימתי יש לו השפעה משמעותית על המאכל וממילא אינו בטל כדין 'מעמיד' (לעיל לד, ו), ואימתי השפעתו קלושה והוא בטל.[3]
השלישית, גם כשאין לתוסף המזון האסור דין 'מעמיד', אסור לישראל לערב אותו במזון לכתחילה (לעיל לד, יג), והשאלה מה הדין כאשר גוי עירב אותו במזון עבור גויים ועבור ישראלים.[4]
[3]. כפי שלמדנו (לעיל ל, ז), אסרו חכמים גבינת גויים משום שמניחים בה עור קיבת נבלה. למד מכך בשו"ת הרשב"א ג, ריד, שכל איסור שהוכנס במאכל היתר על מנת להשביחו, אינו בטל בו גם אם יש פי שישים כנגדו. ודבריו הובאו להלכה בבית יוסף יו"ד קלד; מ"א תמב, א; מלמד להועיל ב, מא, ועוד. מנגד, לרמב"ם (מאכ"א ג, יג), איסור גבינת גויים מפני שעור הקיבה מעמיד את הגבינה, ומעמיד אינו בטל, ואין ללמוד מכך איסור לדבר שמשביח אבל אינו מעמיד. למד מדבריו הנו"ב תניינא יו"ד נו, שיש להתיר שיכר שהכניסו בו בשר נבלה כדי להפיג את חריפותו, שכן הבשר אינו מעמיד את השיכר, וטעם הנבלה אינו ניכר אלא רק משביח את טעם השיכר. והואיל וגם לרשב"א האיסור מדרבנן, במחלוקת בדרבנן הלכה כמיקל. וכ"כ בשרידי אש ב, כא, לעניין גליצרין מנבלות; ובאול"צ ח"א או"ח לד, לעניין חומצת לימון. ויש מהמקילים שמבארים שאף הרשב"א החמיר רק כאשר האיסור משביח את המאכל באופן ניכר, אבל כאשר טעמו אינו ניכר והשבח שהוא גורם למאכל הוא שבח קל, הוא בטל בשישים (מחה"ש תמז, מה; מהרש"ם ג, רלד; מנחת יצחק ט, קסח).
למנח"י ו, עא, אין דין מעמיד לחומרים משמרים שעשויים מחומרים אסורים כדוגמת גליצרין של נבלות, הואיל והם רק משמרים את מה שנוצר בלעדיהם. ולרב אליהו כיוון שבלעדיו המאכל היה מתקלקל, הוא נחשב מעמיד (הכשרות כהלכה ח"א כד, כה).
[4]. לדעת הרדב"ז (ג, תקמז), כל ההיתר אליבא דהרמב"ם שהובא בהערה הקודמת, הוא כאשר האיסור התערב במאכל שלא בכוונה, אבל אם גוי עירב בכוונה איסור במאכל, גם אם היה בו פי שישים, והשבח שיש מהאיסור הוא קל, גם לרמב"ם ודעימיה אסור לקנותו מהגוי, שכן האיסור לבטל איסור לכתחילה כולל בתוכו גם איסור לקנות אותו ממי שביטלו בכוונה. וכ"כ בשיורי ברכה צט, ה, וכיוצא בזה כתב בית יהודה (דף קטו, ב). מנגד, רוב האחרונים חלקו על הרדב"ז וכתבו שהואיל והגוי אינו מצווה על כך, מותר לו לבטל את האיסורים בשישים, ואחר שהתבטלו מותר לישראל לקנות ממנו מאכלים אלו. כ"כ מהר"ם מלובלין קד; נו"ב תניינא יו"ד נו; יד המלך מאכ"א טו, כה; דרכי תשובה קח, כ; בית יצחק קמב, ח; יבי"א ז, יו"ד ז, ועוד.
אמנם דעת המתירים היא בתנאי שהגוי הכין את המאכלים לצורך גויים, אבל אם הוא רגיל למכור את מוצריו גם לישראל, נמצא שהוא מבטל את האיסור עבורם, וממילא הם אסורים לישראל (כמבואר לעיל לד, יג). וכ"כ רע"א צט, ה, בשם ריב"ש תצח. וכאשר לא ידוע לקונים אם הגוי עירב איסור במאכל שהוא רגיל למכור גם לישראל, כגון שהוא מאכל שלעיתים מערבים בו תוסף כשר מהצומח ולעיתים תוסף אסור מהחי ויש פי שישים כנגדו, יש אומרים שלשיטת המתירים (החולקים על הרדב"ז ודעימיה), מותר לקנות ממנו (מנח"י ח"ב כח, כ, עפ"י יש"ש חולין ז, נט; ט"ז צט, י; פר"ת צט, ט). ולפר"ח יג, רע"א וחזו"א לז, יג, גם אם הקונים לא ידעו על הביטול, המאכל נאסר עליהם הואיל ונתבטל בו האיסור עבורם.
