א – הלכות תלמוד תורה

א – ערך לימוד התורה

המצווה החשובה ביותר היא מצוות תלמוד תורה. אמרו חכמים, ששקולה מצוות תלמוד תורה כנגד כל שאר המצוות. עוד אמרו, ששכרה של מצוות תלמוד תורה שקול כנגד שכרן של כל המצוות (פאה א, א, ובירושלמי שם, ובבלי מו”ק ט, ב).

שתי סיבות עיקריות למעמדה העליון של מצוות תלמוד תורה. ראשית, על ידי הלימוד ניתן לדעת את התורה ולקיים את מצוותיה ולחיות על פי ערכיה, על כן המצווה הבסיסית ביותר היא תלמוד תורה. זהו שאמרו חכמים (קידושין מ, ב): “תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה”.

שנית, מצוות תלמוד תורה היא המצווה הרוחנית ביותר, שמתקיימת בחלק הגבוה שבאדם, בשכל, ועל כן מעלתה למעלה מכל שאר המצוות. האדם מורכב מגוף ונשמה, וכל המצוות המעשיות שבתורה מתקיימות על ידי הגוף וקשורות לדברים שבעולם הזה, הגשמי. ואילו מצוות תלמוד תורה נעשית על ידי המחשבה, ועל כן היא המצווה הרוחנית ביותר, ועל ידה באה הנשמה לידי ביטוי מלא ומרוממת את כל המעשים. על ידי הלימוד אנו מתעלים ומתקשרים אל מה שמעבר לעולם, אל עולם הנצח. ובזכות שישראל לומדים תורה יומם ולילה, ומקשרים את העולם הזה עם עולם הנצח, העולם מתקיים. ואילו ח”ו היה העולם בטל רגע אחד מתורה, מיד היה חוזר לתוהו ובוהו, שנאמר (ירמיהו לג, כה): “כֹּה אָמַר ה’ אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי”. עוד אמרו חכמים (שבת פח, א), שמראשית הבריאה היתה הארץ יראה, “שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו”.

וכן אמרו חז”ל שבסדר הבריאה – התורה קדמה לעולם, ולאחר שהקב”ה ברא את התורה הכוללת בתוכה את כל האידיאלים והערכים שבעולם, המשיך הקב”ה וברא את העולם כדי להגשים את אותם אידיאלים אלוקיים שבתורה (פסחים נד, א; ברא”ר א, א; ד; י). נמצא אם כן שעל ידי לימוד התורה אנו מתקשרים אל המימד הרוחני שהוא שורשו של העולם הזה הגשמי. וככל שאנו עוסקים יותר בתורה בשקידה ובהעמקה, כך אנו מתקשרים יותר אל שורש החיים, ומתוך כך נמשכת ברכה לעולם הזה, והוא מתפתח ומתעלה.

לפי שני היסודות הללו אפשר להבין את שני המרכיבים שבמצוות לימוד התורה. הראשון, ידיעת התורה, כדי לדעת לחיות על פי הדרכתה. השני, לימוד התורה, שגם אדם שכבר זכה לדעת את הלכות התורה ויסודותיה, ימשיך להתעמק בה, כדי להמשיך אורה וברכה לעולם.

ב – גדרי המצווה

מצווה שההורים ילמדו את ילדיהם את יסודות התורה, עד שיגיעו לרמה שיוכלו להמשיך ללמוד בעצמם. כפי שנאמר (דברים יא, יט): “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם”. ואם ההורים אינם יודעים או יכולים ללמד את ילדיהם בעצמם, עליהם לדאוג לכך שילדיהם ילמדו אצל רבנים ומורים עד שידעו את יסודות התורה.

בנוסף למצווה של ההורים ללמד את ילדיהם תורה, ישנה מצווה מיוחדת לחכמי ישראל ללמד את העם תורה, שנאמר (דברים ו, ז): “וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ”. דרשו חז”ל בספרי, שגם התלמידים נקראים בנים, מכאן שמצווה על תלמידי חכמים שבישראל ללמד את התלמידים תורה.

אדם שהוריו ומחנכיו לא לימדו אותו תורה בצעירותו, חייב ללמוד תורה ביוזמתו כשיגדל, בעזרת רבנים וספרים מתאימים, שנאמר (דברים ה, א): “וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם”.

מי שאינו חוזר על מה שלמד ושכח את תלמודו, עובר על האיסור: “רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים” (דברים ד, ט). אם הוא תלמיד חכם, אסור לו לשכוח את ההלכות שהוא צריך לפסוק לרבים, ואם הוא יהודי רגיל, אסור לו לשכוח את הדרכת התורה לחייו.[1]

בנוסף על המצווה לדעת את התורה, נצטווינו לעסוק בתורה ולא לאבד זמן לבטלה, שמי שאינו עובד ואינו עוסק בישובו של עולם או במצוות אחרות, אסור שיבטל את זמנו לריק, אלא מצווה שיעסוק בתורה. שנאמר (דברים ו, ז): “וְדִבַּרְתָּ בָּם”, ודרשו חז”ל (יומא יט, ב): “בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים”. ואמנם מותר להינפש או לטייל כדי לאגור כוחות ולהעשיר את עולם הרגש. אבל אסור לאבד זמן לריק, שכן המצווה ללמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): “לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה”.


[1]. חובת תלמידי חכמים לזכור את ההלכה כדי לפסוק הלכה לשואליהם. וכפי שלמדנו ממה שנאמר (דברים ו, ז): “וְשִׁנַּנְתָּם”, שמצווה על תלמידי החכמים ללמד את התלמידים, וכן למדו מ”וְשִׁנַּנְתָּם”, שהלימוד צריך להיות מחודד ומשונן להם היטב, עד שאם ישאלום, ידעו מיד לענות תשובה כהלכה (קידושין ל, א; מאמרי ראי”ה מהדורת תשד”מ עמ’ 198-199; ערוה”ש או”ח קנו, ב). ואפשר שכיום, שהספרים ומאגרי המידע מצויים, חובת הזיכרון מחייבת לדעת את היסודות וכיצד מבררים את ההלכה כדי להשיב לשואלים.

לדעת הסמ”ג והסמ”ק האיסור לשכוח הוא מן התורה, ולדעת הרמב”ם האיסור הוא מדברי חכמים שסמכוהו על הפסוק. עי’ בהל’ ת”ת לשו”ע הרב, בקונטרס אחרון על פרק ג’ ע’ תתמ”ב. וכתב הגר”ז שרק כאשר שכח מחמת עצלות עובר באיסור, אבל אם לא חזר מחמת אונס אינו עובר בלאו זה. ועי’ בהמשך הלכה יא, הערה 5, שכיום שהותר לכתוב תורה שבע”פ בספרים, אין חומרת החיוב לזכור כפי שהיתה בעבר.

ג – ביאור מצוות ידיעת התורה

מצוות תלמוד תורה מחייבת כל יהודי לדעת את יסודות התורה, כדי שידע כיצד לנהוג וכיצד להתייחס למאורעות חייו על פי הדרכת התורה. ואמנם ידוע שאין לתורה קץ ותכלית, ומכל אות שבתורה ניתן ללמוד תילי תילים של הלכות ורמזים, ובכל מדרש של חכמים טמונים אין ספור רעיונות והסברים. כמו שנאמר (איוב יא, ט): “אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם”, שכן שורש התורה בנצח, וממילא ברור שאין סוף לעומק רעיונותיה. אולם ליסודות התורה, היינו לתורה שבכתב, להלכה ולטעמיה יש גבול, ויכול אדם ללומדם ולדעתם.

בזמן חז”ל היו לומדים את יסודות התורה עד לגיל עשרים, ולאחר מכן היו מקימים משפחות ומתפרנסים וממשיכים לחזור על תלמודם ולהתעמק בו. וכך גם ראוי לנהוג כיום, שעד לגיל עשרים בערך ילמדו את יסודות התורה, ולאחר מכן יתחילו לעסוק ביישובו של עולם תוך קביעת עיתים לתורה. וזאת המצווה המוטלת על ההורים – לדאוג שבניהם ילמדו את יסודות התורה. ומי שהוריו לא דאגו לכך, לאחר שיגדל חובה עליו ללמוד בעצמו את יסודות התורה (שו”ע הרב הל’ ת”ת א, ה-ז). נפרט את היסודות שצריכים ללמוד:

התורה שבכתב שניתנה למשה היא יסוד הכל, לפיכך צריך ללמוד את חמשת חומשי תורה בהבנה פשוטה עם פירוש, כדוגמת פירוש רש”י שהתקבל בישראל כפירוש החשוב ביותר. וכן צריך ללמוד את דברי הנביאים והכתובים שכולם בכלל המקרא. בזמן חז”ל היו מתחילים ללמד את הילדים בגיל חמש מקרא, ועד גיל עשר היו מסיימים את התנ”ך בהבנה פשוטה (אבות ה, כא).

לאחר מכן יש ללמוד את יסודות ההלכה, ולהקדים את ההלכות הנוגעות למעשה. לפיכך יש ללמוד את הלכות תפילה, סעודה וברכות, שבת וחגים, כללי ואהבת לרעך כמוך, איסור נזיקין, תוכחה, לשון הרע, הלוואה וצדקה, השבת אבדה וכל שאר המצוות שבין אדם לחברו, כשרות, בית כנסת, מזוזה, ציצית ותפילין, איסור עבודה זרה והמסתעף מכך. כמו כן צריך ללמוד את ההלכות הקשורות למשפחה, כמו כיבוד הורים, ברית מילה, מצוות הנישואין והמצוות שמבטאות את האחריות של בני הזוג זה לזה, חופה ונידה. כמו כן צריך ללמוד את מצוות הכלל, כמו ישוב הארץ, מצוות הצבא, המצווה לשמור על תקנות הקהל, ובימינו חוקי המדינה. את ההלכות הללו יש ללמוד עם הטעמים היסודיים שמבוארים בתלמוד. ואת שאר המצוות שאינן נוגעות כל כך למעשה, יש ללמוד בקיצור תוך התמקדות בכללים.

המקור לכך שיש להקדים את ההלכות הנוגעות למעשה, מן הפסוק (דברים ה, א): “וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם”, כלומר צריך ללמוד כדי לדעת לשמור ולעשות. וכן אמרו חז”ל (קידושין מ, ב): “תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה”, משמע שהעיקר הוא ללמוד את הדברים המביאים לידי מעשה (להלן בהערה 2).

בנוסף לכך, צריך ללמוד את יסודות האמונה והמוסר, מפני שבלא לימוד רחב ומעמיק של נושאים אלו, לא ניתן לדעת כראוי את השקפת התורה על החיים ולהזדהות עם מצוות התורה. היסודות מבוארים בתנ”ך ובמדרשי חז”ל המובאים בתלמוד ובמדרשים, בספרי הראשונים והאחרונים, כדוגמת ספר ‘הכוזרי’, המבאר את יסודות אמונת ישראל ותורתו. וכן ראוי ללמוד בספרי המהר”ל שהם מעמיקים את המחשבה בהבנת מדרשי חז”ל בכל תחומי האמונה והמוסר, ובספרי הרב קוק שהרחיב והעמיק בכל תחומי האמונה תוך התייחסות לשאלות הדור. כמו כן צריך ללמוד ספרי מוסר, כגון ‘מסילת ישרים’ לרמח”ל ו’חובות הלבבות’ לרבנו בחיי, וכל אדם צריך למצוא את הספרים המתאימים יותר לשורש נשמתו. יש שמתקשרים לספרי הרמח”ל, ויש שמוצאים פירוש חשוב על התורה, כגון רמב”ן או ‘אור החיים’. יש שחשוב שילמדו ספרי חסידות, ויש שמתקשרים ל’מורה נבוכים’ וכיוצא בו.

לסיכום: כל יהודי צריך לדעת היטב את יסודות ההלכה למעשה, ואת יסודות האמונה והמוסר. ורק לאחר שילמד את הנושאים שמנינו יקיים את המצווה ללמוד ולדעת את התורה.

ד – לימוד התלמוד וההלכה

כדי לקיים את מצוות לימוד התורה שמחייבת אותנו לדעת את התורה, צריך לעמוד על הבעיה המרכזית. בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הסנהדרין והגלות שבה התפזרו ישראל לארבע כנפות הארץ, בטלה הסמכות להכריע הלכה, וככל שחלפו השנים, רבו המחלוקות והספקות.

בתקופת הראשונים חוברו פירושים רבים לתלמוד, אבל היה מקובל שכל תלמיד לומד את התלמוד בתוספת פירוש אחד או שניים לכל היותר, וכך היה יכול להקיף את כל התלמוד בזמן סביר עם פסקי ההלכה היוצאים ממנו. אולם בתקופת האחרונים נתרבו הספרים מאוד, ועל כל סוגיה ישנם פירושים שונים. וכן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שבתקופת הראשונים עסקו בהגדרת הכללים, ואילו האחרונים הרבו להתעמק בפרטים הנובעים מדברי הראשונים, ובאותם הפרטים נאמרו סברות רבות ודעות שונות. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים. כיוון שכך, רבים מן הלומדים בישיבות נוטים לעיין בספרים רבים ולדקדק בדעות השונות. אולם באופן זה, לימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ואין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה.

לכן, כדי לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את היסודות שבוארו בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, כי רק בדרך זו ניתן ללמד את כלל התלמידים את כל יסודות התורה וההלכה ברמה סבירה.

יש מגדולי האחרונים שהמליצו ללמוד לשם כך את מסכתות התלמוד הנוגעות למעשה עם פירוש הרא”ש, שמסכם את דברי הראשונים שקדמוהו להלכה. אולם פסקי הראשונים שאחריו כבר לא כלולים בו. היו שהמליצו ללמוד את ספר ההלכה המקיף ‘ארבעה-טורים’ לרבי יעקב בן הרא”ש, עם פירוש ‘בית-יוסף’ לרבי יוסף קארו, שכולל בתוכו את כל ההלכות ממקורותיהן בתלמוד ובדברי הראשונים. כיום גם ה’בית-יוסף’ אינו מקיף את כל ספרות ההלכה, משום שכל החידושים, הפסקים והתשובות שכתבו גדולי האחרונים במשך ארבע מאות שנה – אינם כלולים בספרו. בנוסף, ספר ‘בית יוסף’ ארוך מאוד, ורק בודדים מסוגלים להקיפו ולדעתו. אע”פ כן יש צורך לתכנן תוכנית שעיקרה סביב המסכתות העוסקות בהלכות המעשיות, וסביב ה’שולחן-ערוך’ בתוספת ספרי הלכה שנכתבו אחריו, באופן שההלכות המעשיות ילמדו בפירוט ובעיון, ואת ההלכות הפחות מעשיות – ילמדו בקיצור. כך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את יסודות התורה, ולצאת לחיי המעשה כשהם מצוידים בידיעה טובה של כל ההלכות המעשיות. למרות שהחזון ברור, לצערנו עדיין חסר לנו ספר שמסכם באופן תמציתי את המקורות מהמקרא והתלמוד, עם עיקרי סברות הראשונים והאחרונים וההלכות היוצאות מן הסוגיות למעשה. זו הסיבה המרכזית לכתיבת סדרת ‘פניני הלכה’. יהי רצון שה’ יעזרני להשלימה כראוי.

כמובן שאין התלמידים שווים, ישנם מוכשרים יותר וישנם פחות, וכל אחד צריך ללמוד לפי יכולתו. יש שילמדו את יסודות התורה וההלכה בקיצור ובמעט ביאורים, ויש שילמדו גם את פרטי ההלכה בהרחבה, בביאורים עמוקים ומפורטים. העיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את יסודות התורה וההלכה הנוגעים להדרכת החיים.[2]


[2]. מטרת לימוד התורה היא לרומם את האדם ולהורות לו את דרך החיים בקיום התורה והמצוות, אבל לימוד שמכוון לעיון בלבד, אינו הלימוד שצוותה התורה. שנאמר: “וְאֹתִי צִוָּה ה’ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ”, “וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם”, “רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל” (דברים ד, יד; שם ה, א; יהושע א, ז-ח, וכן בפסוקים רבים). וכן מבואר במשנה (אבות ד, ה) שהלימוד הנעלה ביותר הוא הלימוד שמרומם את האדם עד שמדריכו על מנת לעשות. עוד אמרו חכמים, שמעלת הלימוד היא בכך שמביא לידי מעשה (קידושין כט, ב), ואף שנחלקו הראשונים והאחרונים בפירוש כוונתם ז”ל, מכל מקום ברור שהמטרה הראשונה של הלימוד היא לדעת לעשות. עוד אמרו: “תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים” (ברכות יז, א). וכן למד הרמב”ם (הל’ ת”ת א, ג; כס”מ שם) את חובת לימוד התורה, מכך שללא לימוד לא ניתן לקיים את המצוות כראוי. וכן כתב רבי חיים מוולוז’ין בהקדמתו לביאור הגר”א לשו”ע, שעיקר לימוד הש”ס הוא כדי להגיע להלכה למעשה.

כהמשך לכך, כתבו הפוסקים שיש להקדים את לימוד ההלכות המעשיות. כפי שכתב הש”ך יו”ד רמו, ה, בשם הדרישה, שמי שיכול להקדיש שלוש שעות ביום ללימוד, יקדיש אותן ללימוד הלכה למעשה. וכ”כ השל”ה במסכת שבועות נר מצווה. וכ”כ ‘ראשון לציון’ (לבעל האו”ח הקדוש) יו”ד רמו, א, שתחילה צריך ללמוד את ההלכות המעשיות, “ואחר שידע דיני היהדות, אז נשאר לו לצאת ידי חובת והגית בו יומם ולילה”. וכ”כ שועה”ר הל’ ת”ת ב, א; ט, ומ”ב קנה, ט: “וכשלומד רק מעט, נכון שעיקר למודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה”.

בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הסנהדרין והגלות שבה התפזרו ישראל לארבע כנפות הארץ, בטלה הסמכות להכריע הלכה ומסורת פרשנות התורה נפגעה. ככל שחלפו השנים, רבו הפירושים ונחלקו הדעות באלפי מחלוקות ושיטות, כך שכיום כבר לא ניתן להקיף את כל דברי הראשונים והאחרונים שנכתבו בביאור סוגיות התלמוד ובספרי הפסיקה והתשובות. מתוך כך, נשתכחה מגמת הלימוד היסודית, ונוצר מצב שבו רבים מעיינים בפירושים רבים בכל סוגיה, ודנים בפרטי סברות, ובאופן כזה לא ניתן להקיף ולדעת אפילו מקצת מיסודות התורה וההלכה. לא זו בלבד אלא שבעקבות זאת רבים מעדיפים לעסוק בסוגיות שאינן נוגעות למעשה, שבהן ניתן לפלפל יותר, הואיל ואין חובה להגיע בהן לאמת המדויקת (מהר”ל נתיב התורה ה). כבר בימי הראשונים בקשו גדולי ישראל למצוא פתרון לבעיה וכתבו ספרים שבהם סיכמו את כל ההלכות. וכפי שכתב הרמב”ם בהקדמת ספרו ‘משנה תורה’, שמגמת ספרו לתת ללומדים אפשרות ללמוד ולדעת את כל התורה שבעל פה. וזו מגמת ספר הסמ”ג. גם רבי יעקב בן אשר שחי בסוף תקופת הראשונים, כתב לשם מגמה זו את ספרו ‘ארבעה טורים’, בו סיכום דעות הראשונים להלכה בכל תחומי החיים. בראשית תקופת האחרונים, מתוך מגמה זו, כתב רבי יוסף קארו את ספריו החשובים ‘בית יוסף’ ו’שולחן ערוך’, במטרה לקבץ את כל שיטות הראשונים מכל הגלויות עם טעמיהן, ולהכריע הלכה למעשה. ועדיין התלבטו גדולי ישראל בשאלה, מהי הדרך הטובה שבה ניתן להקיף את התורה הלכה למעשה. היו שהמליצו על הרמב”ם, והיו שהמליצו על בית יוסף, ורבים וביניהם מהר”ל (נתיב התורה פרק ה’) המליצו ללמוד את הש”ס עם פירוש רא”ש, שבו סוכמו דעות הראשונים שקדמוהו בטעמיהם. וכן כתב בחוות יאיר קכ”ד. וכן נמסר בשם הגר”א במעשה רב סי’ ס, שהמליץ לחזור על הרא”ש פעמים רבות, וכן על הרי”ף, שבהם סיכומי סוגיות הש”ס להלכה. וכן עודד ללמוד שולחן ערוך. בנוסף לחתירה לידיעת התורה הלכה למעשה, הזהירו שלא לשקוע בפלפולים ודקדוקים על חשבון לימוד יסודות ההלכה, האמונה והמוסר. וכפי שכתב רבנו בחיי בחובות הלבבות בהקדמה ובשער חשבון הנפש פרק ה’. וכן כתב בשערי קדושה לר”ח ויטאל עמ’ מב: “מנהגם של הקדמונים שהשתדלותם היתה להבין את עיקרי הדינים ולברר את הלכות האיסור וההיתר, ואח”כ היו עוסקים ומשתדלים לזכך את מעשיהם ואת חובת לבבם מכל תערובת של פניות”.

אף שיש להקדים את לימוד הנושאים הקשורים למעשה, ולהתעמק ולדקדק יותר בהדרכותיהם ההלכתיות והמוסריות, בנוסף לכך מצווה ללמוד את כל יסודות התורה, גם אלו שאינם באים לידי ביטוי מעשי בחיי היום-יום, וכן מצווה לדעת את טעמי המצוות המעשיות ואת הערכים העולים מהן. שכן כל התורה כולה מרוממת את האדם ומיישרת את שכלו וליבו לקיום מצוות התורה ולתיקון העולם. וכפי שאמרו חכמים במדרש (ספרי עקב מח): “שלא תאמר: למדתי הלכות, דיי. תלמוד לומר: ‘מִצְוָה’ ‘הַמִּצְוָה’ ‘כָּל הַמִּצְוָה’ – למוד מדרש, הלכות והגדות”. וכ”כ רש”י קידושין ל, א, ‘אינו’; שו”ע הרב ת”ת א, ד; אגרות משה יו”ד ב, קי, שיש מצווה לדעת את יסודות התורה כולה. ולשם כך הרמב”ם, הסמ”ג, החינוך ועוד, כתבו את ספריהם והקיפו בהם את כל יסודות התורה בדרך קצרה.

ה – חלוקת הלימוד למקרא משנה ותלמוד

התורה כוללת בתוכה תחומים רבים ושונים, ושאלה יסודית בהלכות תלמוד תורה היא, כיצד הוא סדר הלימוד הנכון. בתלמוד מסכת קידושין (ל, א), מובאת הדרכה יסודית לזה: “אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד”.

החלק הראשון הוא המקרא שכולל את כל ספרי התנ”ך. החלק השני נקרא משנה, ובו נכללות המשניות, הברייתות וההלכות הפסוקות, וכן פירושי חז”ל ודרשותיהם על הפסוקים. בעבר לימוד המשניות והברייתות היה כולל בתוכו את כל פסקי ההלכות, אבל כיום עיקר לימוד ההלכה מתקיים בספרים שנתחברו לאחר חתימת התלמוד והם כוללים את בירורי ההלכה של האמוראים וגדולי הראשונים, כגון ‘שולחן-ערוך’ וספרי הלכה אחרים שמסכמים בקיצור את ההלכות, ולכן עיקר לימוד החלק הנקרא משנה צריך להיעשות כיום בספרי הלכה למעשה.

החלק השלישי נקרא תלמוד, ומשמעותו הבנת הטעמים והסברות של ההלכות הפסוקות המבוארות במשנה ובתלמוד, בראשונים ובאחרונים. עוד חשוב להוסיף שגם העיון בסוגיות האמונה וסתרי תורה כלול בחלק התלמוד.

לאחר שביררנו מהם שלושת החלקים נחזור לחלוקת שעות הלימוד.

הרמב”ם וה’שולחן-ערוך’ פסקו, שיש לחלק את שעות הלימוד היומיות לשלושה חלקים שווים, שליש למקרא, שליש למשנה היינו הלכה, ושליש ללימוד טעמי ההלכה וסברותיה. ואע”פ שמשך הזמן שנצרך ללימוד תנ”ך מועט מהזמן הנצרך ללימוד המשנה וההלכה, ותחום המשנה וההלכה קטן מתחום התלמוד והעיון, מכל מקום בתחילת הלימוד צריך אדם לחלק את זמנו לשלושת תחומי הלימוד בחלוקה שווה. אבל לאחר שידע את התנ”ך יוכל להקדיש לו פחות זמן, וכן לאחר שידע את ההלכה למעשה, יוכל להקדיש לה פחות זמן, ואז עיקר לימודו יופנה לתלמוד שהוא העיון בטעמי ההלכה והאגדה.

ולדעת הר”ן, אין כוונת חז”ל לומר לנו שצריך לחלק את הלימוד לשלושה חלקים שווים, אלא כבר מתחילת הלימוד יש להקדיש להלכה יותר זמן מאשר לתנ”ך, ולתלמוד שהוא טעמי ההלכה יותר זמן מאשר ללימוד פסקי ההלכה. ועיקר הדרכת חז”ל באה לומר שבכל יום צריכים לעסוק בכל שלושת התחומים, אלא שלכל תחום יש להקדיש זמן ראוי לפי גודלו וכמותו.

ולדעת רבנו תם, הלומד תלמוד בבלי יוצא ידי חובת לימוד שלושת התחומים, שהתלמוד הבבלי כולל הכל, שמובאים בו פסוקים מן התנ”ך, משניות והלכות, וכמובן טעמים וסברות.

כשנתעמק נמצא שאין מחלוקת גדולה בין הראשונים, שכן הכל מסכימים שבתחילת לימודו של הילד, ילמד יותר מקרא, לאחר מכן משנה והלכה, ולאחר מכן תלמוד (אבות ה, כא). לאחר שידע את יסודות המקרא, המשנה ההלכה והתלמוד, ישקיע את רוב שעותיו להעמקה בחלק התלמוד בענייני הלכה ואמונה. כאשר לרוב הראשונים צריך עדיין לקבוע זמנים קבועים לחזרה על תנ”ך והלכה, ואילו לרבנו תם די בלימוד התלמוד הבבלי שכולל הכל, ובלבד שבתוך לימודו ייזכר במסקנת ההלכה.

יש נוהגים כרבנו תם (רמ”א וש”ך יו”ד רמו, ה). ורבים סוברים שנכון להקדיש בכל יום זמן מיוחד הן לתנ”ך והן להלכה, וכן פסקו הרמב”ם (הל’ ת”ת א, יא) וה’שולחן-ערוך’ (יו”ד רמו, ד) והב”ח ו’שולחן-ערוך-הרב’ (הל’ ת”ת פ”ב ה”ב).

ו – לימוד תורה מול מצוות אחרות

שאלה עקרונית היא, מה ראוי לאדם לעשות כאשר עומדות לפניו שתי אפשרויות: ללמוד תורה או לקיים מצווה אחרת. מצד אחד, מצוות תלמוד תורה היא המצווה החשובה שבכל המצוות, ומצד שני, כל מגמתה של התורה להדריך את חיינו בעולם הזה, ולשם כך ניתנו כל המצוות. ואמרו חז”ל שתכלית החכמה והלימוד היא תשובה ומעשים טובים, ואם אינו מתכוון לקיים את המצוות הכתובות בתורה, לשם מה למד? וכן אמרו חז”ל, שהלומד ואינו מקיים את המצוות מוטב היה לו שלא ילמד כלל, והתורה נהפכת לו לסם המוות, ועונשו גדול יותר מעונשו של מי שלא למד ולא מקיים מצוות (ברכות יז, א; יומא עב, ב).

הכלל היסודי בעניין זה, שיש לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואין ראוי לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (מו”ק ט, א). נבאר יותר:

כל מצווה שעל פי התורה ישנו חיוב אישי לקיימה, גם מי שעוסק בלימוד תורה חייב להפסיק מלימודו כדי לקיימה. למשל, לומדי תורה חייבים להפסיק מלימודם כדי לקיים את מצוות הנחת תפילין, קריאת שמע, נטילת לולב וכדומה. וכן כאשר ההורים זקוקים לעזרה אישית מבנם, עליו להפסיק מלימודו ולעזור להם.

אבל ישנן מצוות שאינן מוטלות על כל אדם באופן אישי, ולגביהן הדין תלוי בשאלה האם יש מישהו אחר שיכול לקיימן. למשל, כשצריך לתת הלוואה לחבר, ואין שם אדם אחר שיכול להלוות לו, צריך הלומד להפסיק מלימודו ולתת לו הלוואה. וכן כשצריך להשתתף בלוויית המת, ואין שם מספיק אנשים שישתתפו בהלוויה ויכבדו את המת כראוי, עליו להפסיק את לימודו וללוות את המת. אבל אם יש שם מספיק אנשים, מוטב שימשיך ללמוד.

וכן הדין לגבי מי שצריך לבקש עזרה מחברו, שמתחילה עליו לפנות למי שאינו לומד תורה באותה שעה, כדי שלא לגרום לביטול הלימוד, ורק אם לא מצא, יפנה אל לומדי התורה.

ז – מצוות ידיעת התורה מול מצוות אחרות

על גבי הכלל המפורסם, שמבטלים תורה עבור מצווה שאין בידי אחרים לקיימה, יש להוסיף יסוד חשוב. כידוע מצוות לימוד תורה מחולקת לשני חלקים, האחד, המצווה לדעת את יסודות התורה, והשני, שגם מי שכבר יודע את יסודות התורה ימשיך להתעמק בתורה. את מצוות ידיעת התורה מקיימים בעיקר נערים צעירים שלומדים את יסודות התורה, וכן בעלי תשובה שלא זכו ללמוד תורה בנעוריהם.

כל מה שאמרו שדוחים לימוד תורה כדי לקיים מצוות שאין בידי אחרים לקיימן, הוא בתנאי שמצוות ידיעת התורה לא תיפגע, אבל כאשר קיום מצווה מסוימת יגרום לביטולה של מצוות ידיעת התורה, כלומר, שעל ידי קיומה אותו יהודי לא ידע את יסודות התורה, או התקשרותו לתורה תיפגע באופן משמעותי, אזי מצוות הלימוד גוברת, והמצווה האחרת תידחה מפניה.

לכן, כאשר באים אנשים לישיבות ומבקשים מהנערים להתנדב לכל מיני צרכי מצווה, לעזור בבתי חולים, לעזור לקשישים, להתנדב למשמר האזרחי ולמגן דוד אדום. וגם משפחות אבלות מבקשות בחורים שישלימו להם מניין וילכו עם המשפחות ביום השלושים וביום השנה לקבר יקירם. על ראשי הישיבות והמורים לבחון היטב את המצב, אם הם רואים שבעקבות ההתנדבויות הללו בסופו של דבר הבחורים לא ידעו את יסודות התורה, או התקשרותם לתורה תיפגע באופן משמעותי, עליהם להורות לתלמידים להמשיך בלימודם ולא להתנדב, וזאת למרות שלא יימצאו אנשים אחרים שיתנדבו במקומם.

וכל זה אמור לגבי מצוות התנדבותיות, שאינן מוטלות באופן אישי על כל אחד ואחד מישראל. אבל המצוות המוטלות על כל אדם מישראל דוחות תלמוד תורה. ולכן מבטלים תורה כדי להניח תפילין בימות החול, ולברך ברכת המזון לאחר האכילה, ולשמוע שופר בראש השנה, וליטול לולב בסוכות, ולאכול מצה בפסח. משום שקיומן של המצוות המוטלות על כל אדם מישראל אינו לוקח זמן רב כל כך, ואין בעיה לקיים אותן ועם זאת ללמוד את התורה ולדעתה (עפ”י שועה”ר הל’ ת”ת ג, א, ובקונ”א שם).

ח – תלמוד תורה ונישואין

בהלכה הקודמת למדנו כלל יסודי: אף שקיום המצוות דוחה את מצוות תלמוד תורה, כאשר קיום המצווה יגרום לאדם שלא לדעת את יסודות התורה, מצוות הלימוד גוברת, שחובה על כל יהודי לדעת את יסודות התורה.

זאת הסיבה העיקרית לדחיית גיל הנישואין. לולי כן היה צריך להינשא בגיל שלוש עשרה, שהרי בגיל שלוש עשרה הבן מתחייב במצוות, ויש מצווה להינשא. אולם מאחר שבגילאים הללו צריך הנער ללמוד את יסודות התורה, ועל ידי כך לבנות את אישיותו, נדחה גיל הנישואין. (כיום הצטרפו סיבות נוספות לדחיית גיל הנישואין, כמבואר בהערה 3).

כדי להגיע לרמה הבסיסית של ידיעת התורה, הדריכו אותנו חכמים במסכת אבות (ה, כא) ללמוד תורה עד גיל עשרים. עד גיל עשר היו מסיימים את לימוד המקרא, עד לגיל חמש עשרה סיימו את לימוד המשנה והלכה, ועד לגיל עשרים סיימו את לימוד טעמי ההלכה ורעיונות האמונה והמוסר. ולכן הורו חז”ל שבין גיל שמונה עשרה לעשרים ראוי להינשא, שאז הבחור כבר קרוב לידיעת יסודות התורה, והוא יכול לצאת מבית המדרש ולקבל על עצמו את עול המשפחה. ואף אם יקדים ויתחתן מיד בגיל שמונה עשרה, יוכל לסיים את חוק לימודיו, שכן עול המשפחה בשנתיים הראשונות אינו מכביד כל כך. ובכל אופן, עד גיל עשרים עליו להינשא, ואינו יכול לדחות את נישואיו כדי להמשיך להתעלות בתורה, שכן רק מצוות ידיעת יסודות התורה דוחה את הנישואין ולא מצוות לימוד תורה.

כיום עקב גורמים שונים גיל הנישואין מתאחר בכמה שנים. אחת הסיבות לכך היא, שבעקבות חיבורי הראשונים והאחרונים, סוגיות ההלכה התרבו והתפרטו, וגם סוגיות המחשבה אל מול אתגרי דורנו נעשו מורכבות יותר, ובפועל לוקח כיום זמן רב יותר ללמוד את יסודות התורה ולהבינם בעומק הראוי. ולכן ההמלצה לרוב הבחורים לאחר את הנישואין לאחר גיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע (פנה”ל שמחת הבית וברכתו ה, ז-ט, 12).[3]


[3]. סיבה נוספת לדחיית גיל הנישואין הוא הצורך להתכונן לעול הפרנסה. כיום ההכנה המקצועית לפרנסה מכובדת אורכת זמן רב, כל אחד לפי המקצוע המתאים לו, ולא ניתן להקדים את גיל הנישואין כבזמן חז”ל, מפני שנישואין מוקדמים עלולים למנוע מהצעירים לרכוש מקצוע מתאים, ולפרנס אח”כ את משפחתם בכבוד. לצערנו, גם הלימוד התורני בתקופת הנעורים עדיין לא נעשה ביעילות הנדרשת. כל זה גורם לעיכוב הנישואין אל מעבר לגיל עשרים אצל רוב רובם של הבחורים. סיבה נוספת לדחיית גיל הנישואין, המצווה לשרת בצבא להגן על העם והארץ. סיבה נוספת, מורכבות החיים בעידן המודרני מזמנים לזוג יותר נסיונות מבעבר, וכדי שיוכלו להתמודד עמהם צריכים יותר בשלות ואחריות. סוגיות אלו מבוארות בהרחבה בפנה”ל שמחת הבית וברכתו ה, ז-ט; יב.

כתבתי כפי ההדרכה הכללית, שמי שכבר יודע את יסודות התורה מצווה שיינשא ולא ידחה יותר את נישואיו. ואמנם נפסק בשו”ע אה”ע א, ב, שמי שמתיירא שמא הנישואין יגרמו לו ביטול תורה, ולכן אינו מתחתן – אין בידו עוון, וכך נהג בן עזאי. באר בשועה”ר הל’ ת”ת פ”ג תחילת הערה א’ בקונ”א, שבן עזאי חשש שמא ישכח את התורה, היינו שהנישואין יפגעו במצוות ידיעת התורה, ועל סמך זה הורה לעצמו היתר שלא להינשא. אבל דעת חכמים, שאין לחוש לכך וצריך להתחתן ולהמשיך לקבוע כמה שעות לחזרה על לימודו. ואף אם מחמת אונס פרנסתו לא יוכל לחזור כראוי, אין בידו עוון, הואיל ושכח באונס. עוד ביאור ישנו במנהגו של בן עזאי, שמרוב דבקות שקידתו בתורה לא יכול היה להתפנות מבחינה רגשית לקשר הנישואין שחייב להיות מבוסס על הקשבה ואהבה, ועל כן מחמת האונס לא יכול היה להינשא (פנה”ל שמחת הבית וברכתו ה, 1).

ט – כמה שעות ביום צריך להקדיש ללימוד?

עד כה עסקנו בלימוד שכל יהודי צריך ללמוד בילדותו ונערותו, לימוד שנמשך על פי הדרכת חז”ל עד גיל עשרים בערך. עתה נעסוק בשאלה, כמה שעות צריך אדם מבוגר להקדיש ללימוד תורה בימות החול.

לכאורה ישנן הדרכות שונות וסותרות בדברי חז”ל, מצד אחד ישנן הדרכות הקובעות שעיקר היום צריך להיות מופנה ללימוד, כמו שאמרו: “עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי”. וכן אמר רבי ישמעאל שיש לעשות את התורה קבע, דהיינו ללמוד רוב היום, ורק מעט מן היום לעסוק בעבודה ופרנסה (ברכות לה, ב).

מצד שני מצינו בדברי חז”ל מקורות רבים, מהם נראה בעליל שרוב היום מוקדש לעבודה. למשל במסכת ברכות (ד, ב) מתוארים חייו של יהודי שבא מן השדה בערב, ואז הוא לומד זמן מה.

ההסבר לכך הוא, שמי שמתאים להיות תלמיד חכם, הן מצד כשרונו והן מצד אופיו ורצונו, מוטלת עליו אחריות לעשות את תורתו קבע ומלאכתו ארעי. אולם מי שמוצא את עצמו מתאים יותר לעסוק ביישובו של עולם, מוטב שיקדיש יותר זמן לעבודה, ויוכל לעבוד רוב יומו ולהתפרנס בכבוד. ויקפיד לקבוע עיתים לתורה, כדי שיחזור תמיד על יסודות התורה שלמד, ואף ירחיב ויעמיק מעט בתורה (אורות התורה ט, ו, עפ”י תוספות ישנים יומא פה, ב).[4] ואדם כזה, אם היה טרוד מאוד ביום אחד, ישתדל ללמוד לכל הפחות פרק אחד בבוקר ופרק אחד בערב. ואם גם לזה אין לו זמן, יצא ידי חובתו בשעת הדחק בקריאת שמע שחרית וערבית (מנחות צט, ב, רמ”א וש”ך יו”ד רמו, א). ואדרבה, אדם כזה ראוי שירוויח הרבה, כדי שיוכל לפרנס עניים ולהחזיק לומדי תורה (שו”ע הרב הל’ ת”ת פ”ג ה”ד).

אלא שגם מי שמוצא עצמו מתאים מצד כשרונותיו לאחד מתחומי העבודה השונים, צריך להקפיד על שני עקרונות. הראשון לחזור על תלמודו כדי שלא לשכוח את יסודות התורה. השני, שלא יבטל את זמנו לריק בבילויים מרובים מידי. שכל זמן שהוא עובד ועוסק בישובו של עולם אין זה ביטול תורה, אבל אם הוא מאבד את זמנו לבטלה מעבר למה שהוא צריך לנוח ולהינפש, הרי הוא עובר על איסור ביטול תורה. וכפי שאמרו חכמים (יומא יט, ב): “וְדִבַּרְתָּ בָּם – בם ולא בדברים אחרים”.

עוד חשוב להזכיר, שכתבו הפוסקים שמי שיכול להקדיש רק שעות ספורות ביום ללימוד, לא ילמד בהן גמרא בלבד, אלא העיקר שילמד בהן הלכה בטעמיה ובמקורותיה, וכן רעיונות מחשבתיים שיסודם במדרשי חז”ל (דרישה, ש”ך, ט”ז על יו”ד רמו, ושו”ע הרב הל’ ת”ת פ”ב ה”ט).

אדם שאינו נצרך לעבוד משרה מלאה ויש לו שעות פנויות, וכן מי שיצא לפנסיה, מצווה שלא יאבד את זמנו לריק, ויחד עם כל הדברים הטובים שהוא עושה, יקדיש בכל יום כמה שעות טובות ללימוד התורה.


[4]. אמרו חכמים (אבות ב, ב): “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (מלאכה להתפרנס)… וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה…”. מבואר בתוס’ ישנים יומא פה, ב, שלדעת רבנו תם, הכוונה שדרך ארץ עיקר ותלמוד תורה טפל. ומנגד, לר’ אלחנן התורה עיקר, והראיה שבהמשך המשנה אמרו “וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה”, משמע התורה עיקר אלא שצריך עמה קצת מלאכה. וכן מבואר בתלמוד (ברכות לה, ב): “בא וראה, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי – זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי – זו וזו לא נתקיימה בידן”. וכתב על כך מרן הרב קוק (אורות התורה ט, ו): “הדבר תלוי לפי התכונה וטבע הנפש של כל אחד ואחד”.

י – שבתות וחגים

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): “לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה”. הוראה זו חשובה במיוחד לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם. וכן אמרו חכמים: “אמרה תורה לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך” (טור או”ח רצ).

שני יסודות לכך: האחד, מצוות תלמוד תורה שמחייבת ללמוד הרבה תורה בכל יום, אלא שבימות החול, כיוון שטרודים בפרנסה, מסתפקים בקביעות עיתים לתורה ביום ובלילה (רמב”ם שם א, ח; ג, יג). אבל בשבתות ובחגים שאדם פנוי ממלאכתו, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלוא תוקפה. ולשם כך ניתנו לישראל שבתות וימים טובים, כדי שיהיו פנויים ממלאכתם ויוכלו לעסוק בתורה.

היסוד השני, השבתות והחגים הם ימים קדושים שניתנו לישראל כדי שיתעלו בהם במעלות התורה, ויאירו על ידם את ימות החול. השבת נועדה להאיר ולרומם בכל שבוע את ששת ימי החול, וכל אחד מהחגים נועד להאיר את אורו המיוחד על כל השנה. לפיכך תיקן משה רבנו לישראל בחגים שיקראו בתורה בעניינו של חג, וכן תיקן לישראל “שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג” (מגילה לב, א; שעה”צ תכט, ה). וכפי שאמר הקב”ה למשה רבנו: עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים בעניינו של יום, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וחג, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני (ילקוט שמעוני ויקהל ת”ח). וכך נהגו חכמי ישראל במשך כל הדורות, שהיו דורשים לפני הציבור בהלכה ובאגדה. הדרשה המרכזית התקיימה ביום ונקראה ‘פרקא’, והקפידו מאוד שהכל יבואו לשומעה (פנה”ל שבת ה, ד, ובהרחבות שם). גם בלילי שבתות וחגים היו קובעים דרשה, וכפי הנראה היו מרבים לעסוק בה באגדה (מרדכי פסחים תרי”א), וגם נשים היו באות לשומעה (ירושלמי סוטה פ”א ה”ד).

אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת והחג, חציו לה’ בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב). כשמפחיתים שבע שעות שאדם צריך לישון בלילה, נותרות כשמונה עשרה שעות, שחציין, היינו תשע שעות, צריך להקדיש לה’ בלימוד תורה. אמנם כיוון שגם בתפילה יש חלקים של תורה ואפשר לומר שגם היא מהמחצית שמוקדשת לה’, ניתן לחשב שלוש שעות מתוך התשע לתפילה, אולם שש שעות לפחות צריך להקדיש ללימוד תורה (פנה”ל שבת ה, א).

יא – המצווה לזכור את הלימוד

יסוד חשוב במצוות תלמוד תורה, שהמטרה היא לדעת ולזכור את מה שלומדים. יש טועים לחשוב שהעיקר הוא להבין את מה שלומדים בעת הלימוד אבל אח”כ אין צורך לחזור על הלימוד כדי לזוכרו. אבל האמת, שהעיקר הוא לדעת את התורה. וכן אמרו חכמים (קידושין ל, א): “וְשִׁנַּנְתָּם, שיהו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד”. כלומר, המצווה להבין ולזכור את דברי התורה (כמבואר בהערה 1). על ידי כך יוכל כל אדם לקיים כראוי את מצוות התורה. בנוסף לכך, מעלה גדולה לאדם שדברי תורה, שהם דברי אלוקים חיים, יהיו מונחים בזכרונו, שעל ידי כך הוא דבק בתורה ובנותן התורה, וכל חייו מתרוממים ומתקדשים ומקבלים השראה והדרכה מדברי התורה.

אמרו חכמים: “כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו”. שכן הוא מאבד ביודעין דברי אלקים חיים. אבל אם שכח מחמת אונס, שהיה טרוד במלאכתו ולא התפנה ללימודו, אינו מתחייב בנפשו. אבל כשיוכל, עליו לחזור על תלמודו (אבות ג, ח). וכן מובא במסכת סנהדרין (צט, א): “רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת”. ויש אומרים שהשוכח אחד מיסודות התורה מחמת שהתרשל ולא התאמץ לזוכרו, עובר באיסור תורה, שנאמר (דברים ד, ט): “רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים” (מנחות צט, ב).

אמנם ישנו הבדל בין התקופה שבה היה אסור לכתוב את דברי התורה שבעל פה, שאז היתה חובה גמורה לזכור את התורה שבעל פה, שאם לא כן, לא היתה דרך לחזור ולהיזכר בהם. אבל כיום, שמותר לכתוב את דברי התורה שבעל פה, ולא זו בלבד אלא שבזכות הדפוס ומאגרי המידע השונים, ניתן בקלות להיזכר בכל דבר תורה והלכה, החובה היא לזכור את יסודות התורה הנצרכים להדרכת החיים השוטפים, ורק אם אותם שוכחים עוברים באיסור שכחה.[5]

החזרות המרובות על הלימוד מבטאות את הדבקות של הלומד בדברי התורה. וידוע שהגר”א היה בודק את תלמידיו לפי יחסם לחזרות. שכל תלמיד שראה שהחזרות משעממות אותו – ידע שלא יצליח להיות תלמיד חכם גדול. וכל מי שהחשק והשמחה שלו בלימוד היו גוברים עם כל חזרה נוספת – ידע שהוא מסוגל להגיע להשגות גבוהות בלימוד.


[5]. אמנם לדעת שועה”ר הל’ ת”ת ב, ד, גם בזמן שהספרים מצויים ועל ידם אפשר להיזכר במה שנשכח, האיסור לשכוח נשאר במלא תוקפו. אולם לדעת ר’ חיים מוולוז’ין הדברים אמורים על הראשונים שלמדו בעל פה (כתר ראש סי’ סז). וכ”כ רא”ד מבוטשאטש בדברי דוד לאבות ג, ח. ועי’ בס’ בתורתו יהגה פרק י’. אולם נראה שלכל הדעות יש מצווה לחזור הרבה כדי להתקשר לדברי התורה ולדעת לקיים את מצוותיה.

יב – מצווה תמידית

ייחודה של מצוות תלמוד תורה שהיא מצווה תמידית, ולעולם אין אדם יכול לומר: סיימתי ללמוד תורה, שהרי אין סוף לרעיונות שגנוזים בתורה. בנוסף לכך, תכלית הלימוד אינה רק לדעת כיצד לנהוג וכיצד להתבונן בעולם, אלא הלימוד עצמו נחשב למצווה הנעלה ביותר, שכן בלימוד התורה אנו עוסקים בדבר ה’ שמופיע בעולם, ואין מצווה שמקשרת את האדם אל ה’ יותר מאשר מצוות תלמוד תורה, שכן דברי התורה האלוקית נספגים בשכלו של הלומד והופכים להיות חלק ממנו, וממילא מכוונים את חייו.

ההבדל היסודי שבין מצוות תלמוד תורה לשאר המצוות, שהתורה קשורה לעולם הרוח הנצחי ולכן מצוות הלימוד נמשכת תמיד, ואילו המצוות המעשיות קשורות לעולם הגשמי המוגבל, ולכן קיומם תלוי בזמן, במקום ובאדם. למשל מצוות החגים והתפילות תלויות בזמנים. לא ניתן לחוג את הפסח באמצע החורף, ולא ניתן להניח תפילין בשבת או בלילה. וכן ישנן מצוות שתלויות במקום, כמו למשל מצוות תרומות ומעשרות שמתקיימת בארץ ישראל בלבד, ועל ידי אדם שמגדל תבואה או פירות. וכן מצוות רבות שבין אדם לחברו תלויות באדם, שלא כל אחד זוכה להיפגש עם אדם הזקוק לחסד בכל יום. וכן אדם עני אינו יכול לקיים את מצוות הצדקה כראוי. ויש מצוות המיוחדות דווקא לכהנים, ויש המיוחדות לישראלים.

אבל מצוות תלמוד תורה, דווקא מפני שהיא מייצגת את עולם הנצח, מצוותה חלה בשווה על הכל, ולכן גם לישראלים יש מצווה ללמוד את דיני הכהנים, וגם מי שאין לו שדה מצווה ללמוד את הדינים של מי שיש לו שדה. וכיוון שמצוות תלמוד תורה מייצגת את עולם הנצח, היא נמשכת כל הזמן, ביום ובלילה, בעת שאדם צעיר ועד יומו האחרון, שנאמר (יהושע א, ח): “וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה”. וכמו שכתב הרמב”ם (הל’ ת”ת א, י): “עד אימתי חייב ללמוד תורה, עד יום מותו, שנאמר (דברים ד, ט): ‘וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ’. וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח”.

עוד כתב הרמב”ם (הל’ ת”ת א, ח): “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה”.

יג – מעלת כתר תורה

אמרו חז”ל: “בשלושה כתרים נכתרו ישראל”. הכתר הוא סמל לכבוד, ושלושה סוגים של אנשים נכבדים ישנם בעם ישראל. מתוך שלושת הכתרים – שניים עוברים בירושה, וכתר אחד נקנה על ידי השתדלותו של האדם, ודווקא כתר זה הוא החשוב מכל. שלושת הכתרים הם: “כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר (במדבר כה, יג): ‘וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם’. כתר מלכות זכה בו דוד, שנאמר (תהלים פט, לז): ‘זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי’. כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר (דברים לג, ד): ‘תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב’, כל מי שירצה יבוא ויטול. שמא תאמר שאותם הכתרים גדולים מכתר תורה, הרי הוא אומר (משלי ח, טו-טז): ‘בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ’, הא למדת שכתר תורה גדול משניהם” (רמב”ם הל’ ת”ת ג, א, עפ”י יומא עב, א).

יש משמעות הלכתית לכך שכתר תורה חשוב משאר הכתרים. למשל, כאשר כמה עניים נצרכים לצדקה ברמה שווה, ואין בקופה כדי לפרנס את כולם, יש להקדים כהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לממזר. במה דברים אמורים, בזמן שהם שווים בחכמה, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם (שו”ע יו”ד רנא, ט).

אכן עובדה מפליאה היא בישראל, שאין מעמד נכבד ממעמדם של גדולי התורה, ולמעמד זה שייכים כל ישראל, ופעמים רבות בנים של עניים זכו להתעלות בתורה עד שנעשו גדולי ישראל. הנה רבי עקיבא שהיה עני ובן גרים, זכה להיות מגדולי ישראל שבכל הדורות. וכן הלל הזקן שהיה עני מרוד ולמד תורה במסירות – נתעלה ונתמנה לנשיא ישראל.

יד – הכנות לקליטת התורה

אין התורה כחכמות הטבע, שאותן אפשר ללמוד ולהבין ללא הכנות נפשיות מיוחדות, אלא התורה היא דבר אלוקים, ועל כן ללא הכנות מתאימות אי אפשר לקולטה כראוי במוח ובלב. ההכנות הן המידות הטובות. אדם שאינו מתוקן במידותיו לא יוכל להבין כראוי את תורת ה’. המידות הטובות של ישראל הן התשתית לבחירתם מכל האומות לקבל את התורה. זהו שאמרו חכמים (יבמות עט, א): “שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, הביישנין (במובן של יראי שמיים) וגומלי חסדים”.

מכל המידות הרעות, אשר כולן מעכבות ופוגעות בלימוד, אין מידה מזיקה כמידת הגאווה. דברי תורה נמשלו למים, שנאמר (ישעיהו נה, א): “הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם”, ללמדנו שהיא נותנת חיים לעולם כמים, ולומר לנו, שכשם שהמים נוזלים וזוחלים למקום נמוך, כך התורה אינה נקלטת במוחם של גסי הרוח וגאוותנים. אלא רק מי שהוא עניו וצנוע יכול לקלוט את התורה האלוקית (תענית ז, א).

גם מי ששקוע בתאוות גשמיות או תאוות ממון, אינו יכול להתעלות ולהתקשר כראוי לתורה האלוקית. לכן הרוצה להתגדל בתורה ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ייגרר אחר התאוות, ולא יבקש לקנות תורה יחד עם עושר וכבוד. אלא יקדיש את חייו ללימוד התורה, ואפילו אם יצטרך לשם כך לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה ולישון על הארץ, ימשיך לעמול בתורה. שרק מי שמוכן להתמסר בכל כוחו ללימוד התורה יכול לזכות בה (עי’ רמב”ם הל’ ת”ת ג, ו).

טו – יחס ההלכה ללימודי חול

הלימוד החשוב ביותר לאדם הוא לימוד התורה, שעל ידו האדם מגלה את נשמתו האלוקית ומתקן את מידותיו ומבין את ייעודו. השאלה היא מה מקומם של לימודי החול.

ההבדל היסודי שבין לימוד התורה ללימוד החכמות החיצוניות, שלימוד החכמות החיצוניות נועד בעיקר כאמצעי למטרה אחרת. למשל, לומדים פיזיקה או אלקטרוניקה כדי להשתמש בפירות המדע לשיפור תנאי חייו של האדם. ולכן אין צורך שכל בני האדם יתמחו בכל תחום ותחום מן המדע, אלא די בכך שיהיו מספיק מדענים שיוכלו לשכלל ולפתח את המדע. אבל לימוד התורה הוא תכלית בפני עצמה. על ידי התורה והדרכתה האדם מתקן את עצמו, כך שיהיה מסוגל להשתלט על הצדדים השליליים שבאופיו, ולכוון את הצדדים החיוביים שבו אל המגמה הגבוהה ביותר של תיקון עולם במלכות שד-י. יתר על כן, לימוד התורה מגלה את הנשמה האלוקית הגנוזה באדם. ועל כן כל יהודי חייב לעסוק בתורה בכל יום.

עם זאת, לאחר הדגשת ערך לימוד התורה שהוא נעלה מכל החכמות, צריך לדעת שגם בידיעה הכללית של מדעי החול יש ערך. המהר”ל מפראג בנתיב התורה (פרק יד) מבאר שהחכמה ככלל היא הגילוי האלוקי הנעלה ביותר שישנו בעולם, שנאמר (משלי ב, ו): “כִּי ה’ יִתֵּן חָכְמָה, מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה”, כלומר, גם מדעי הטבע והחכמה האנושית שורשם בחכמה האלוקית. שהרי הקב”ה ברא את העולם בחכמה, והמדע עומד על מקצת החכמה האלוקית הגנוזה בעולם.

וכן תקנו חכמים לברך ברכה מיוחדת בעת שרואים חכם גדול מחכמי אומות העולם: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם” (ברכות נח, א; פנה”ל ברכות טו, יח). כלומר גם מדעי החול נחשבים חכמתו, שכן בנוסח הברכה אנו אומרים “שנתן מחכמתו”. ואמנם ברור שהתורה מקודשת ונעלה על כל החכמות, ולכן נתקנה ברכה מיוחדת לרואה חכמי ישראל, אבל מכל מקום מצינו שגם חכמות החול הן ענף מן החכמה האלוקית.

וכן אמרו חכמים (שבת עה, א): “כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב – עליו הכתוב אומר (ישעיהו ה, יב): וְאֵת פֹּעַל ה’ לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ”. חישוב תקופות ומזלות הוא חישוב מהלך הכוכבים בשמיים. ומבארים הרמב”ם והמהר”ל ורבים מגדולי ישראל, שאין הכוונה שרק חכמת האסטרונומיה חשובה וראויה ללימוד, אלא הכוונה שכל מי שיכול להבין בחכמה את סדרי הטבע הנברא ואינו מבין, הרי הוא מתעלם ממעשה ה’. ועוד מתבאר שם בגמרא, שעל ידי שישראל בקיאים בחכמות החיצוניות נעשה קידוש ה’ בעיני העמים, וכמו שנאמר (דברים ד, ו): “וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים”.

ולכאורה יש לשאול, הלא נצטווינו ללמוד תורה ביום ובלילה, אם כן, בכל עת שאנו מפסיקים מלימוד התורה ועוסקים בחכמות חיצוניות, יש בזה לכאורה משום ביטול תורה? אלא שהעיסוק בחכמות אינו נחשב ביטול תורה. והביא לכך המהר”ל ראייה מרבן יוחנן בן זכאי, שאמרו עליו שלא ביטל תורה מימיו, והוא עסק בלימוד אסטרונומיה (סוכה כח, א). ומה ששמואל אמר שלא היה לומד אסטרולוגיה אלא בשעה שהיה בבית הכסא, שאז אסור ללמוד תורה (דברים רבה ח, ו), הכוונה לחכמת חיזוי העתידות על פי הכוכבים, שאינה נחשבת לחכמה הבוחנת בדייקנות את סדרי הטבע אלא כמין סוג של אינטואיציה וסגולה. ומה שאמרו בגמרא (ב”ק פב, ב) שגזרו שלא ללמוד חכמה יוונית, כבר הסבירו הריב”ש והמהר”ל, שהכוונה לנימוס ולתרבות היוונית, ולא אסרו ללמוד חכמות חיצוניות.

וכן מפורסם בשם הגאון מווילנא שעודד את תלמידיו ללמוד חכמות חיצוניות, ועודד את ר’ ברוך משקלוב לתרגם את אוקלידס מיוונית לעברית, כדי שיוכלו התלמידים ללמוד גיאומטריה. ואמר לו, שכפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד. וכן הרב ישראל משקלוב בהקדמתו לספרו ‘פאת-השולחן’ כתב בשם הגר”א, שכל החכמות נצרכות לתורתנו, והעיד שהגר”א ידע היטב אלגברה, משולשים והנדסה, וחכמת המוזיקה וכל שאר החכמות. רק חכמת עשיית התרופות לא למד, כי אביו הצדיק גזר עליו שלא ילמד, כדי שלא יתבטל מתורה כשיצטרך ללכת להציל נפשות. נמצא אם כן, שיש ערך רב בלימוד החכמות, ושזו היתה עמדת חז”ל.

טז – הבעייתיות שבלימודי חול בתקופת הגלות

בתקופת הראשונים (לפני כשמונה מאות שנה) החלה להתעורר בעיה קשה סביב לימודי החכמות החיצוניות. רוב ספרי המדע היו מבוססים על דעותיהם של אריסטו וחכמי יון העתיקה, ויחד עם דברי המדע הבליעו דברי כפירה בבריאת העולם ובהשגחה הפרטית ובשכר ובעונש. והיו מבני הנוער היהודי שבעקבות הלימוד בספרי החול השונים, נגררו גם אחרי השקפות מחבריהם, עד שעזבו את דתם ואת עמם והתבוללו.

על כן, למרות הערך הרב שבלימוד החכמות השונות, רבים מגדולי ישראל הרחיקו את הבחורים מלימודן. והרשב”א, שהיה המנהיג של יהדות ספרד בדורו, הטיל יחד עם בית דינו חרם ואיסור על כל מי שילמד בספרי המדע היווניים לפני גיל עשרים וחמש, וכן על המורים שילמדו את התלמידים הצעירים שעדיין לא הגיעו לגיל עשרים וחמש (שו”ת הרשב”א ח”א תיד).

והיו רבנים שכתבו שראוי שלא ללמוד ספרי אריסטו כלל, שכן עם כל החשיבות של החכמות החיצוניות, אם לימודן עלול לגרום להתרחקות מהאמונה בה’ ומדברי התורה האלוקית שקבלנו מסיני, כל ערכן בטל ומבוטל, ועדיף שלא ללומדן כלל (שו”ת הריב”ש מה).

וכן כתב המהר”ל מפראג (נתיב התורה יד), שלמרות שיש ערך גדול בלימוד החכמות והמדעים, אסור ללומדם מתוך ספרים שמובלעים בהם דברי כפירה. ורק אם הלומד מתכוון ללומדם כדי לדעת מה להשיב לאפיקורסים, מותר לו ללומדם.

לפני כמאתיים שנה הלכה בעיה זו והחריפה. מצד אחד ספרי המדע כבר לא היו מבוססים על תפיסתו הפילוסופית של אריסטו, אולם מן הצד השני ההשכלה שהתפתחה באירופה החלה למשוך אחריה יהודים רבים, שחשבו לעצמם, הנה יבוא המדע ויפתור את כל בעיות האנושות ואין עוד צורך בתורה ובמצוות. וכך קרה שרבים מיהודי מערב אירופה שלמדו חכמות חיצוניות עזבו את דרך ישראל סבא והמירו את דתם.

תגובת הנגד של כמה מגדולי ישראל היתה לאסור ביתר תוקף לימודי חול. אולם גם איסור זה לא עמד בפרץ ורוב הציבור היהודי נמשך אחר ההשכלה וזנח את לימוד התורה ונחלש בקיום המצוות.

אולם הגאון מווילנא סבר שיש לעודד את תלמידי החכמים שבישראל ללמוד לימודי חול, ואדרבה דווקא על ידי כך אפשר יהיה להתגדל בתורה ולקדש שם ה’ בעיני העמים, ולמנוע מבחורי ישראל להיגרר אחר תרבויות זרות. וכך כתב רבי הלל משקלוב על הגר”א: “נודע למשגב, שרבנו… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש ה’ בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והרבה לבקש. גם ציווה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ, גם בכדי להרים את חכמת ישראל על פי חכמת התורה בעיני העמים… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים על ידי ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים וכו’, ובדורות המאוחרים רבנו הרמב”ם, ובעל ה’תוספות-יום-טוב’ ועוד, אשר הרבו לקדש שם שמים בעיני הגוים על ידי חכמתם במחקרי ארץ” (קול התור ה, ב).

גם בקרב הרבנים בגרמניה, שראו מקרוב את האסון הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות עקב ההימשכות אחר ההשכלה, נתגבשה שיטת חינוך שנקראה “תורה עם דרך ארץ”. במקום להחרים את לימודי החול, עודדו את תלמידי הישיבות ללמוד לימודי חול באופן מבוקר, על מנת לחסנם מפני התפיסה המוטעית, כאילו ההשכלה החילונית יכולה להחליף את התורה.

ואף שמוסכם על כל גדולי ישראל שיש ערך בלימוד חכמות חיצוניות, בפועל הוויכוח נמשך. ישנם הסוברים שלימודי חול עלולים לגרום לעזיבת הדת, ויש הסוברים שאדרבה הכנסת לימודי חול לסדר הלימוד בישיבות בגיל התיכון תמנע את הבחורים מלהיסחף אחר ההשכלה החילונית, ותרחיב את דעתם בהבנת התורה כדברי הגאון מווילנא.[6]

בפועל למרבה הצער, אם נסקור את מאה השנים האחרונות, נמצא שרבים עזבו את המצוות בקרב שני הזרמים, וקשה לקבוע מהיכן עזבו יותר. מכל מקום לא אמנע מלומר את דעתי. דווקא השיטה שכוללת בתוכה את לימודי החול היא הנכונה יותר לרבים. ראשית, מפני שעל פי האמת ישנו ערך בלימוד חכמות חיצוניות, הן מצד ההכרה בגדולת ה’, כמבואר בגמרא מסכת שבת (עה, א) ובדברי הרמב”ם והמהר”ל והגר”א ועוד רבים, והן מצד קידוש ה’ לעיני העמים, והן מן הצד הכלכלי, שבוגרי הישיבות התיכוניות, בזכות השכלתם הכללית, יכולים לרכוש מקצוע יוקרתי, ולפרנס בכבוד את משפחתם, ולזכות למעמד מכובד בעיני הבריות.

בנוסף לכך, נדמה ששיטה זו מוצלחת יותר לשמירת היהדות. ואף שלא מעט מקרב בוגרי הישיבות התיכוניות עזבו את שמירת המצוות, אין זה מפני שלמדו לימודי חול, אלא בדרך כלל משום שגם בית הוריהם היה רחוק משמירת מצוות ברמה נאותה. לעומת זאת, מאותן הישיבות התיכוניות שמחנכים בהן כראוי ליראת שמיים ואמונה תוך הדגשת העליונות של לימודי הקודש, וזאת בגיבוי בית ההורים, מספר הבוגרים שעזבו את התורה היה מועט ביחס לכל שאר הישיבות האחרות.

כמובן יש להוסיף שסוגיית עזיבת שמירת המצוות או החזרה לשמירת המצוות אינה יכולה להיבחן רק בקנה מידה של לימודי חול או אי לימודם. כל הרוצה לעסוק בסוגיה זו ברצינות חייב לקחת בחשבון גורמים רבים, ובהם: תהליכים היסטוריים וחברתיים, משברים ותמורות שעברו על העם היהודי בתקופה המודרנית, ועוד.


[6]. מה שכתבתי שמוסכם על הכל שיש ערך ללימודי המדעים, הכוונה למה שכתבו גדולי הראשונים והאחרונים. אמנם בדורות האחרונים היו בין גדולי ישראל שהורו שעדיף ללמוד בישיבה שאין משלבים בה לימודי חול, מטעם שרצוי להקדיש את כל הזמן לתורה ולא לדברים בעלי ערך נמוך מתורה. וכ”כ באגרות משה יו”ד ח”ג פא-פב. וכ”כ ביחוה דעת ג, עה; ה, נו. אמנם לדעת השוללים לימודי חול נצטרף גם החשש שמא יגררו יותר מידי אחריהם. אך לעומת זאת הרב קוק באורות התורה ט, ד, כתב שיש עניין שכל ת”ח יהיה מצוי במידה מסוימת במדע הכללי, וכ”כ בעקבי הצאן ע’ קכט, וכפי שציטטנו לעיל מקורו בקדוש ישראל הגאון החסיד מווילנא.

יז – לימוד תורה לנשים

הבדל ישנו בחובת מצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים. החובה המוטלת על הנשים היא ללמוד תורה כדי לדעת את הדרכתה לחיים, לשם כך חובה על כל אשה ללמוד הלכה, אמונה ומוסר. ואשה שלמדה ויודעת את ההלכות המעשיות, ואת יסודות האמונה והמוסר ברמה ובעומק המשביעים את רצונה ומספקים את צימאונה, אינה חייבת ללמוד עוד. אולם גבר שלמד ויודע את כל הנצרך להדרכת חייו על פי התורה, חייב להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה עוד.

במילים אחרות, יש בלימוד שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, כדי לחיות חיים שלמים, והוא החלק שבו גברים ונשים חייבים בשווה. החלק השני, הוא הנוטה אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו הגברים חייבים ולא הנשים. לכן יש שוני בין הישיבות שבהן לומדים הבנים ובין האולפנות שבהן לומדות הבנות. בישיבות מרבים לעסוק בלימוד הגמרא, שבולט בה הצד העיוני. ובאולפנות מלמדים הלכה, תנ”ך, מחשבה ומוסר, שהם הלימודים השייכים יותר להדרכת החיים.

ואף שאשה שלמדה את כל הנצרך להדרכת חייה על פי התורה אינה חייבת ללמוד עוד, מצווה שתרחיב ותעמיק בלימוד ההלכה, האמונה והמוסר, כדי לדבוק יותר בה’, בתורתו ובמצוותיו. וכן היו נשים מפורסמות בישראל שנודעו כתלמידות חכמות בעלות שיעור קומה. ואם תרצה, תלמד גם גמרא בעיון, תוך התעמקות בשיטות השונות ובחילופי הגירסאות. ואף אמרו חז”ל שאם עשתה כן קיימה מצווה ויש לה זכות, למרות שאינה חייבת בכך.

אבל לנשים שאין חשק מיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית היא, שלא להעמיק בפלפול השיטות, אלא ללמוד בבהירות את סיכום ההלכות המעשיות בטעמיהן, ואת יסודות האמונה והמוסר.

היו דורות שבהם נשים קיימו את חובת תלמודן בלימוד פשוט מאוד של הלכות הקשורות לבית ולמשפחה ומעט דברי מוסר, מפני שלימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הרצויה לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, ברור שנשים חייבות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. הן מצד ההתעניינות הגוברת ומתרחבת בשאלות הכלליות, והן מצד האחריות המוטלת על הנשים. אכן על פי הדרכת גדולי ישראל, כבר לפני כמה דורות, הוקמו מוסדות חינוך ולימוד תורניים ברמה גבוהה המיוחדים לבנות ולנשים. כמו מוסדות ‘בית-יעקב’ שנוסדו על ידי הגברת שרה שנירר בעידודם ותמיכתם של גדולי רבני פולין לפני מלחמת העולם השנייה.

ככל שעוברות השנים, הידע והחכמה הופכים לנחלת הציבור הרחב, ואתגרי החיים תובעים רמה תורנית גבוהה יותר, וממילא חובת הנשים להעמיק בלימוד התורה, בהלכה, באמונה ובמוסר מתרחבת והולכת, והפער בין חובת הגברים לחובת הנשים מצטמצם. עד שגם במוסדות החינוך של הבנים, עקב ההשקעה בלימוד הגמרא שאינו מגיע למסקנות ההלכה, ויסודות האמונה והמוסר, מתקשים לקיים את כל הלימוד שנשים חייבות ללמוד, וקל וחומר שבמוסדות החינוך לבנות אין מקיימים אותו.

שינוי זה שצמצם את ההבדל בין חובת הנשים לחובת הגברים אינו מבטל את ההבדל העקרוני שבין הגברים שחייבים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים שאינן חייבות בכך, ורק אשה שרוצה בכך, מקיימת מצווה. הרב קוק מבאר, שדווקא על ידי השוני הזה שבין גברים לנשים נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת והמחייבת, לבין הרגש הטבעי המאחד ומבסס את דברי התורה בחיים הממשיים (עיינו בפנה”ל ‘תפילת נשים’ פרק ג, ו’שמחת הבית וברכתו’ פרק י, על השווה, השונה והמפרה בין גברים לנשים. ועי’ בפירוש עין איה למסכת ברכות פרק שביעי מו).[7]


[7]. סוטה כ, א, לדעת בן עזאי מצווה על האב ללמד את ביתו תורה. ואילו לדעת רבי אליעזר אסור ללמד, שכל המלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות. וגם רבי יהושע מסכים עימו. ובירושלמי סוטה פ”ג ה”ד מבואר שלדעת ר’ אלעזר בן עזריה יש אמנם מצווה שנשים ישמעו את התורה אבל אין מצווה שילמדוה בעיון. למעשה פסק רמב”ם בהל’ ת”ת א, יג, כרבי אליעזר, שאין ללמד את הבת תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת לכך, ואם מלמדה תושבע”פ כאילו מלמדה תיפלות. וגם תורה שבכתב אין ללמדה, מ”מ אם לימד אותה אינו נחשב כמלמדה תיפלות. וכ”כ טור ושו”ע יו”ד רמו, ו. ההבדל בין תושב”כ לתושבע”פ, שלמדנו שתושב”כ מצווה שתישמע ב’הקהל’, ומכאן שאין זה נחשב כתיפלות.

אבל הרוצה ללמוד בלא שמחייבים אותה לכך, רשאית ללמוד ויש לה בזה זכות, כמבואר ברמב”ם שם: “אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע”פ שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות”. כלומר, הואיל ובדרך כלל לא היה לבנות פנאי וחשק להעמיק כראוי, למדו לימוד חלקי, וזה הובילן להבנות מוטעות ודברי תיפלות. אבל אם היא עצמה מעוניינת בכך, ומוכנה להשקיע את הזמן והעיון הנדרש כדי להבין כראוי, יש לה בזה זכות. וכן מבואר ברמב”ם הל’ יסודי התורה ד, יד, שיש מצווה לכל אדם לאהוב את ה’ ולירא ממנו, והדרך להגיע לאהבתו ויראתו בשלמות היא על ידי לימוד התורה, בתחילה בהוויות אביי ורבא בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן במעשי בראשית ומרכבה. וכתב על זה הרמב”ם: “שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב”ה לישוב העולם הזה כדי לנחול העולם הבא, ואפשר שידעם הכל, גדול וקטון, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר”. (וכ”כ הרב רבינוביץ בפירושו לרמב”ם ‘יד-פשוטה’). נמצא שהאידיאל הוא שכל הנשים ילמדו מרצונן את התורה בעיון, ויגיעו לאהבת ה’ ויראתו בשלמות. וכן ידוע שהיו נביאות ותלמידות חכמות. הרי שמי שחשקה נפשה בלימוד עיוני מצווה שתלמד. כלומר, השוני בין גברים לנשים, שנשים צריכות לעסוק בתורה מתוך חופש ורצון, כמבואר בהרחבה בפניני הלכה תפילת נשים פרק ג.

כל זה אמור לגבי לימוד לשם עיון בלבד. אבל אשה חייבת ללמוד את המצוות שהיא צריכה לקיים, וכ”כ רמ”א יו”ד רמו, ו, עפ”י האגור בשם הסמ”ג. וכן בשו”ע או”ח מז, יד, נפסק שנשים מברכות ברכת התורה, והטעם שהן צריכות ללמוד את מה שנצרך להן כדי לחיות על פי התורה. כיום נשים צריכות ללמוד היטב את ההלכה בטעמיה ההלכתיים והרעיוניים, ואת יסודות האמונה והמוסר, וללא כן חיי התורה שלהן ודאי לא יהיו ברמה הנאותה, ועל כן חובה ללמד הבנות כפי הנצרך לקיום התורה וביסוס האמונה.

יח – קימה לכבוד תלמידי חכמים

מצווה מהתורה לכבד תלמידי חכמים, שנאמר (דברים ו, יג): “אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא – לרבות תלמידי חכמים” (פסחים כב, ב). בכלל המצווה לקום לכבוד תלמיד חכם אפילו אם הוא צעיר, שנאמר (ויקרא יט, לב): “וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן” – “אין זקן אלא מי שקנה חכמה” (קידושין לב, ב; רמב”ם הל’ ת”ת ו, א). תלמיד חכם הוא מי שלמד תורה ומבין לאורה את החיים, ומלמד ומדריך ומורה על פי התורה. אבל מי שלמד ועיין ודקדק הרבה, אבל אינו יודע כיצד לחנך, להדריך ולהורות בשאלות החיים, אינו נחשב תלמיד חכם (עי’ ש”ך רמד, יא).

המצווה שיהיה ניכר שהקימה לכבוד החכם, ולכן המצווה לקום כאשר החכם יכנס לתוך ארבע אמותיו עד שיעבור כנגד פניו (שו”ע יו”ד רמד ב; ט). אמנם לכבוד רבו המובהק מצווה שיקום כשרואהו מרחוק, כל עוד ניכר שהוא קם לכבודו, וימשיך לעמוד עד שיתרחק או שישב במקומו (ר”ן קידושין לג, א; שו”ע רמד, ט).

מצוות הכבוד לקום מלוא קומתו (טור; ט”ז רמד, ד; ח”א סט, ד). אמנם בפועל רבים נוהגים להסתפק בעשיית ‘הידור’ לתלמיד חכם, דהיינו מתרוממים מעט כמתחילים לקום לכבודו. ונראה, שהואיל והרבנים לא לימדו את התלמידים שצריכים לקום לכבודם מלא קומה, משמע שהסכימו לכך, ורב שמחל על כבודו – כבודו מחול (שו”ע רמד, יד). אמנם לכבוד רבו המובהק צריך לקום מלא קומתו עד שיגיע למקומו. כיוצא בזה במשך התקופה שלומדים תורה מרב, כמו ר”ם לתלמידיו או רב שמלמד שיעור קבוע, מצווה על הלומדים ממנו לקום לכבודו קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו. וכן לכבוד רב מקומי שמרביץ תורה בקהילתו מצווה לקום קימה מלאה בתוך ארבע אמותיו.

נחלקו הפוסקים בדין תלמידים שלומדים אצל הרב בביתו, יש אומרים שעליהם לקום לפניו בכל פעם כשיכנס וכשיצא מהחדר אפילו מאה פעמים (רא”ש, ברכ”י רמב, כא). ויש אומרים שעליהם לקום לפניו פעמיים ביום, שחרית וערבית, כדי שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמיים (רמב”ם הל’ ת”ת ו, ח, עפ”י קידושין לג, ב). אמנם גם לדעת המקילים, במקום שאינו ביתו של הרב, מצווה לקום לפניו בכניסתו וביציאתו, כי אולי נמצאים שם אנשים נוספים שלא יודעים שכבר קמו לפניו בבוקר או יקומו לפניו בצאתו בערב (תוס’, רמ”א רמב, טז). ואם במשך אותו הסדר בישיבה או במשך אותה אספה – הרב יוצא או נכנס, לדעת המקילים, אין צריך לקום בפניו, הואיל והכל יודעים שקמו לפניו כשנכנס בראשונה ויקומו לפניו כשיצא לדרכו. וכן המנהג הרווח, זולת מקרים שבהם הרב עולה לשיעור או לתורה או פונה לדבר עם אדם שיושב, שאז למרות שקמו לפניו בכניסתו, קמים לפניו שוב.

שני חכמים, אין האחד צריך לקום מפני חברו, אלא יעשה לו ‘הידור’ (שו”ע רמד, ח). כמו כן, רב אינו צריך לקום מפני תלמידו החכם, אלא שטוב לעשות לו הידור (רמ”א שם). אמנם נראה שנכון לקום בשעה שמתבקש לקום לפניו, כגון שהוא עומד לתת שיעור והכל קמים לכבודו.

העוסק בעבודתו וקימתו מצריכה הפסקה ממלאכתו – אינו חייב לקום (שו”ע רמד, ה). אין עומדים בבית הכסא או בבית המרחץ, כי אין בקימה שם כבוד (שם ד). גם כשעוסקים בתורה – מצווה לקום (שו”ע רמד, יא; יד רמה קידושין לג, ב). באמצע שיעור תורה, אין מצווה לקום מפני רב אחר שנכנס באיחור, ופעמים שאף יש בזה פגיעה בכבוד השיעור והרב שמעביר אותו.

ראוי לתלמידי חכמים שלא להטריח את הציבור בקימה לכבודם, גם אם לשם כך יאריכו את דרכם (שו”ע רמד, ו).

מצווה לקום גם מפני אשת תלמיד חכם, שאשת חבר כחבר. ונראה שהכוונה לרבנית שהיא שותפה מלאה בסיוע ללימודו ובהרבצת התורה. וגם אם בעלה נפטר, כל זמן שלא התחתנה, מצווה לקום בפניה (שבועות ל, ב; ראשונים שם). כמו כן, רבנית ומורה שמלמדת תורה, מצווה לתלמידיה לקום בפניה כשתכנס לתוך ארבע אמותיהם, וכן מצווה על כולם לקום כשתיכנס להעביר להם שיעור.

דילוג לתוכן