בהלכה הקודמת למדנו כלל יסודי: אף שקיום המצוות דוחה את מצוות תלמוד תורה, כאשר קיום המצווה יגרום לאדם שלא לדעת את יסודות התורה, מצוות הלימוד גוברת, שחובה על כל יהודי לדעת את יסודות התורה.
זאת הסיבה העיקרית לדחיית גיל הנישואין. לולי כן היה צריך להינשא בגיל שלוש עשרה, שהרי בגיל שלוש עשרה הבן מתחייב במצוות, ויש מצווה להינשא. אולם מאחר שבגילאים הללו צריך הנער ללמוד את יסודות התורה, ועל ידי כך לבנות את אישיותו, נדחה גיל הנישואין. (כיום הצטרפו סיבות נוספות לדחיית גיל הנישואין, כמבואר בהערה 3).
כדי להגיע לרמה הבסיסית של ידיעת התורה, הדריכו אותנו חכמים במסכת אבות (ה, כא) ללמוד תורה עד גיל עשרים. עד גיל עשר היו מסיימים את לימוד המקרא, עד לגיל חמש עשרה סיימו את לימוד המשנה והלכה, ועד לגיל עשרים סיימו את לימוד טעמי ההלכה ורעיונות האמונה והמוסר. ולכן הורו חז"ל שבין גיל שמונה עשרה לעשרים ראוי להינשא, שאז הבחור כבר קרוב לידיעת יסודות התורה, והוא יכול לצאת מבית המדרש ולקבל על עצמו את עול המשפחה. ואף אם יקדים ויתחתן מיד בגיל שמונה עשרה, יוכל לסיים את חוק לימודיו, שכן עול המשפחה בשנתיים הראשונות אינו מכביד כל כך. ובכל אופן, עד גיל עשרים עליו להינשא, ואינו יכול לדחות את נישואיו כדי להמשיך להתעלות בתורה, שכן רק מצוות ידיעת יסודות התורה דוחה את הנישואין ולא מצוות לימוד תורה.
כיום עקב גורמים שונים גיל הנישואין מתאחר בכמה שנים. אחת הסיבות לכך היא, שבעקבות חיבורי הראשונים והאחרונים, סוגיות ההלכה התרבו והתפרטו, וגם סוגיות המחשבה אל מול אתגרי דורנו נעשו מורכבות יותר, ובפועל לוקח כיום זמן רב יותר ללמוד את יסודות התורה ולהבינם בעומק הראוי. ולכן ההמלצה לרוב הבחורים לאחר את הנישואין לאחר גיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ז-ט, 12).[3]
כתבתי כפי ההדרכה הכללית, שמי שכבר יודע את יסודות התורה מצווה שיינשא ולא ידחה יותר את נישואיו. ואמנם נפסק בשו"ע אה"ע א, ב, שמי שמתיירא שמא הנישואין יגרמו לו ביטול תורה, ולכן אינו מתחתן – אין בידו עוון, וכך נהג בן עזאי. באר בשועה"ר הל' ת"ת פ"ג תחילת הערה א' בקונ"א, שבן עזאי חשש שמא ישכח את התורה, היינו שהנישואין יפגעו במצוות ידיעת התורה, ועל סמך זה הורה לעצמו היתר שלא להינשא. אבל דעת חכמים, שאין לחוש לכך וצריך להתחתן ולהמשיך לקבוע כמה שעות לחזרה על לימודו. ואף אם מחמת אונס פרנסתו לא יוכל לחזור כראוי, אין בידו עוון, הואיל ושכח באונס. עוד ביאור ישנו במנהגו של בן עזאי, שמרוב דבקות שקידתו בתורה לא יכול היה להתפנות מבחינה רגשית לקשר הנישואין שחייב להיות מבוסס על הקשבה ואהבה, ועל כן מחמת האונס לא יכול היה להינשא (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, 1).
