ד – לימוד התלמוד וההלכה

כדי לקיים את מצוות לימוד התורה שמחייבת אותנו לדעת את התורה, צריך לעמוד על הבעיה המרכזית. בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הסנהדרין והגלות שבה התפזרו ישראל לארבע כנפות הארץ, בטלה הסמכות להכריע הלכה, וככל שחלפו השנים, רבו המחלוקות והספקות.

בתקופת הראשונים חוברו פירושים רבים לתלמוד, אבל היה מקובל שכל תלמיד לומד את התלמוד בתוספת פירוש אחד או שניים לכל היותר, וכך היה יכול להקיף את כל התלמוד בזמן סביר עם פסקי ההלכה היוצאים ממנו. אולם בתקופת האחרונים נתרבו הספרים מאוד, ועל כל סוגיה ישנם פירושים שונים. וכן פסקי ההלכה נעשו ארוכים ומפורטים, שבתקופת הראשונים עסקו בהגדרת הכללים, ואילו האחרונים הרבו להתעמק בפרטים הנובעים מדברי הראשונים, ובאותם הפרטים נאמרו סברות רבות ודעות שונות. עד שהספרות התורנית העומדת לפנינו מרובה פי אלף ויותר מהספרות שהיתה בתקופת הראשונים. כיוון שכך, רבים מן הלומדים בישיבות נוטים לעיין בספרים רבים ולדקדק בדעות השונות. אולם באופן זה, לימוד כל סוגיה אורך זמן רב מאוד, ואין שום אפשרות להקיף את כל יסודות התורה.

לכן, כדי לדעת את התורה, מוכרחים ללמוד בספרים המסכמים את היסודות שבוארו בדברי התלמוד, הראשונים והאחרונים, כי רק בדרך זו ניתן ללמד את כלל התלמידים את כל יסודות התורה וההלכה ברמה סבירה.

יש מגדולי האחרונים שהמליצו ללמוד לשם כך את מסכתות התלמוד הנוגעות למעשה עם פירוש הרא”ש, שמסכם את דברי הראשונים שקדמוהו להלכה. אולם פסקי הראשונים שאחריו כבר לא כלולים בו. היו שהמליצו ללמוד את ספר ההלכה המקיף ‘ארבעה-טורים’ לרבי יעקב בן הרא”ש, עם פירוש ‘בית-יוסף’ לרבי יוסף קארו, שכולל בתוכו את כל ההלכות ממקורותיהן בתלמוד ובדברי הראשונים. כיום גם ה’בית-יוסף’ אינו מקיף את כל ספרות ההלכה, משום שכל החידושים, הפסקים והתשובות שכתבו גדולי האחרונים במשך ארבע מאות שנה – אינם כלולים בספרו. בנוסף, ספר ‘בית יוסף’ ארוך מאוד, ורק בודדים מסוגלים להקיפו ולדעתו. אע”פ כן יש צורך לתכנן תוכנית שעיקרה סביב המסכתות העוסקות בהלכות המעשיות, וסביב ה’שולחן-ערוך’ בתוספת ספרי הלכה שנכתבו אחריו, באופן שההלכות המעשיות ילמדו בפירוט ובעיון, ואת ההלכות הפחות מעשיות – ילמדו בקיצור. כך רוב התלמידים, גם אלו שאינם בעלי כשרון מיוחד, יוכלו ללמוד את יסודות התורה, ולצאת לחיי המעשה כשהם מצוידים בידיעה טובה של כל ההלכות המעשיות. למרות שהחזון ברור, לצערנו עדיין חסר לנו ספר שמסכם באופן תמציתי את המקורות מהמקרא והתלמוד, עם עיקרי סברות הראשונים והאחרונים וההלכות היוצאות מן הסוגיות למעשה. זו הסיבה המרכזית לכתיבת סדרת ‘פניני הלכה’. יהי רצון שה’ יעזרני להשלימה כראוי.

כמובן שאין התלמידים שווים, ישנם מוכשרים יותר וישנם פחות, וכל אחד צריך ללמוד לפי יכולתו. יש שילמדו את יסודות התורה וההלכה בקיצור ובמעט ביאורים, ויש שילמדו גם את פרטי ההלכה בהרחבה, בביאורים עמוקים ומפורטים. העיקר שכל תלמיד ידע בסוף לימודיו את יסודות התורה וההלכה הנוגעים להדרכת החיים.[2]


[2]. מטרת לימוד התורה היא לרומם את האדם ולהורות לו את דרך החיים בקיום התורה והמצוות, אבל לימוד שמכוון לעיון בלבד, אינו הלימוד שצוותה התורה. שנאמר: “וְאֹתִי צִוָּה ה’ בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים לַעֲשֹׂתְכֶם אֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ”, “וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם”, “רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל” (דברים ד, יד; שם ה, א; יהושע א, ז-ח, וכן בפסוקים רבים). וכן מבואר במשנה (אבות ד, ה) שהלימוד הנעלה ביותר הוא הלימוד שמרומם את האדם עד שמדריכו על מנת לעשות. עוד אמרו חכמים, שמעלת הלימוד היא בכך שמביא לידי מעשה (קידושין כט, ב), ואף שנחלקו הראשונים והאחרונים בפירוש כוונתם ז”ל, מכל מקום ברור שהמטרה הראשונה של הלימוד היא לדעת לעשות. עוד אמרו: “תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים” (ברכות יז, א). וכן למד הרמב”ם (הל’ ת”ת א, ג; כס”מ שם) את חובת לימוד התורה, מכך שללא לימוד לא ניתן לקיים את המצוות כראוי. וכן כתב רבי חיים מוולוז’ין בהקדמתו לביאור הגר”א לשו”ע, שעיקר לימוד הש”ס הוא כדי להגיע להלכה למעשה.

כהמשך לכך, כתבו הפוסקים שיש להקדים את לימוד ההלכות המעשיות. כפי שכתב הש”ך יו”ד רמו, ה, בשם הדרישה, שמי שיכול להקדיש שלוש שעות ביום ללימוד, יקדיש אותן ללימוד הלכה למעשה. וכ”כ השל”ה במסכת שבועות נר מצווה. וכ”כ ‘ראשון לציון’ (לבעל האו”ח הקדוש) יו”ד רמו, א, שתחילה צריך ללמוד את ההלכות המעשיות, “ואחר שידע דיני היהדות, אז נשאר לו לצאת ידי חובת והגית בו יומם ולילה”. וכ”כ שועה”ר הל’ ת”ת ב, א; ט, ומ”ב קנה, ט: “וכשלומד רק מעט, נכון שעיקר למודו יהיה בהלכות שידע איך להתנהג למעשה”.

בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הסנהדרין והגלות שבה התפזרו ישראל לארבע כנפות הארץ, בטלה הסמכות להכריע הלכה ומסורת פרשנות התורה נפגעה. ככל שחלפו השנים, רבו הפירושים ונחלקו הדעות באלפי מחלוקות ושיטות, כך שכיום כבר לא ניתן להקיף את כל דברי הראשונים והאחרונים שנכתבו בביאור סוגיות התלמוד ובספרי הפסיקה והתשובות. מתוך כך, נשתכחה מגמת הלימוד היסודית, ונוצר מצב שבו רבים מעיינים בפירושים רבים בכל סוגיה, ודנים בפרטי סברות, ובאופן כזה לא ניתן להקיף ולדעת אפילו מקצת מיסודות התורה וההלכה. לא זו בלבד אלא שבעקבות זאת רבים מעדיפים לעסוק בסוגיות שאינן נוגעות למעשה, שבהן ניתן לפלפל יותר, הואיל ואין חובה להגיע בהן לאמת המדויקת (מהר”ל נתיב התורה ה). כבר בימי הראשונים בקשו גדולי ישראל למצוא פתרון לבעיה וכתבו ספרים שבהם סיכמו את כל ההלכות. וכפי שכתב הרמב”ם בהקדמת ספרו ‘משנה תורה’, שמגמת ספרו לתת ללומדים אפשרות ללמוד ולדעת את כל התורה שבעל פה. וזו מגמת ספר הסמ”ג. גם רבי יעקב בן אשר שחי בסוף תקופת הראשונים, כתב לשם מגמה זו את ספרו ‘ארבעה טורים’, בו סיכום דעות הראשונים להלכה בכל תחומי החיים. בראשית תקופת האחרונים, מתוך מגמה זו, כתב רבי יוסף קארו את ספריו החשובים ‘בית יוסף’ ו’שולחן ערוך’, במטרה לקבץ את כל שיטות הראשונים מכל הגלויות עם טעמיהן, ולהכריע הלכה למעשה. ועדיין התלבטו גדולי ישראל בשאלה, מהי הדרך הטובה שבה ניתן להקיף את התורה הלכה למעשה. היו שהמליצו על הרמב”ם, והיו שהמליצו על בית יוסף, ורבים וביניהם מהר”ל (נתיב התורה פרק ה’) המליצו ללמוד את הש”ס עם פירוש רא”ש, שבו סוכמו דעות הראשונים שקדמוהו בטעמיהם. וכן כתב בחוות יאיר קכ”ד. וכן נמסר בשם הגר”א במעשה רב סי’ ס, שהמליץ לחזור על הרא”ש פעמים רבות, וכן על הרי”ף, שבהם סיכומי סוגיות הש”ס להלכה. וכן עודד ללמוד שולחן ערוך. בנוסף לחתירה לידיעת התורה הלכה למעשה, הזהירו שלא לשקוע בפלפולים ודקדוקים על חשבון לימוד יסודות ההלכה, האמונה והמוסר. וכפי שכתב רבנו בחיי בחובות הלבבות בהקדמה ובשער חשבון הנפש פרק ה’. וכן כתב בשערי קדושה לר”ח ויטאל עמ’ מב: “מנהגם של הקדמונים שהשתדלותם היתה להבין את עיקרי הדינים ולברר את הלכות האיסור וההיתר, ואח”כ היו עוסקים ומשתדלים לזכך את מעשיהם ואת חובת לבבם מכל תערובת של פניות”.

אף שיש להקדים את לימוד הנושאים הקשורים למעשה, ולהתעמק ולדקדק יותר בהדרכותיהם ההלכתיות והמוסריות, בנוסף לכך מצווה ללמוד את כל יסודות התורה, גם אלו שאינם באים לידי ביטוי מעשי בחיי היום-יום, וכן מצווה לדעת את טעמי המצוות המעשיות ואת הערכים העולים מהן. שכן כל התורה כולה מרוממת את האדם ומיישרת את שכלו וליבו לקיום מצוות התורה ולתיקון העולם. וכפי שאמרו חכמים במדרש (ספרי עקב מח): “שלא תאמר: למדתי הלכות, דיי. תלמוד לומר: ‘מִצְוָה’ ‘הַמִּצְוָה’ ‘כָּל הַמִּצְוָה’ – למוד מדרש, הלכות והגדות”. וכ”כ רש”י קידושין ל, א, ‘אינו’; שו”ע הרב ת”ת א, ד; אגרות משה יו”ד ב, קי, שיש מצווה לדעת את יסודות התורה כולה. ולשם כך הרמב”ם, הסמ”ג, החינוך ועוד, כתבו את ספריהם והקיפו בהם את כל יסודות התורה בדרך קצרה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן