ב – גדרי המצווה

מצווה שההורים ילמדו את ילדיהם את יסודות התורה, עד שיגיעו לרמה שיוכלו להמשיך ללמוד בעצמם. כפי שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". ואם ההורים אינם יודעים או יכולים ללמד את ילדיהם בעצמם, עליהם לדאוג לכך שילדיהם ילמדו אצל רבנים ומורים עד שידעו את יסודות התורה.

בנוסף למצווה של ההורים ללמד את ילדיהם תורה, ישנה מצווה מיוחדת לחכמי ישראל ללמד את העם תורה, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". דרשו חז"ל בספרי, שגם התלמידים נקראים בנים, מכאן שמצווה על תלמידי חכמים שבישראל ללמד את התלמידים תורה.

אדם שהוריו ומחנכיו לא לימדו אותו תורה בצעירותו, חייב ללמוד תורה ביוזמתו כשיגדל, בעזרת רבנים וספרים מתאימים, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".

מי שאינו חוזר על מה שלמד ושכח את תלמודו, עובר על האיסור: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים" (דברים ד, ט). אם הוא תלמיד חכם, אסור לו לשכוח את ההלכות שהוא צריך לפסוק לרבים, ואם הוא יהודי רגיל, אסור לו לשכוח את הדרכת התורה לחייו.[1]

בנוסף על המצווה לדעת את התורה, נצטווינו לעסוק בתורה ולא לאבד זמן לבטלה, שמי שאינו עובד ואינו עוסק בישובו של עולם או במצוות אחרות, אסור שיבטל את זמנו לריק, אלא מצווה שיעסוק בתורה. שנאמר (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם", ודרשו חז"ל (יומא יט, ב): "בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים". ואמנם מותר להינפש או לטייל כדי לאגור כוחות ולהעשיר את עולם הרגש. אבל אסור לאבד זמן לריק, שכן המצווה ללמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".


[1]. חובת תלמידי חכמים לזכור את ההלכה כדי לפסוק הלכה לשואליהם. וכפי שלמדנו ממה שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם", שמצווה על תלמידי החכמים ללמד את התלמידים, וכן למדו מ"וְשִׁנַּנְתָּם", שהלימוד צריך להיות מחודד ומשונן להם היטב, עד שאם ישאלום, ידעו מיד לענות תשובה כהלכה (קידושין ל, א; מאמרי ראי"ה מהדורת תשד"מ עמ' 198-199; ערוה"ש או"ח קנו, ב). ואפשר שכיום, שהספרים ומאגרי המידע מצויים, חובת הזיכרון מחייבת לדעת את היסודות וכיצד מבררים את ההלכה כדי להשיב לשואלים.

לדעת הסמ"ג והסמ"ק האיסור לשכוח הוא מן התורה, ולדעת הרמב"ם האיסור הוא מדברי חכמים שסמכוהו על הפסוק. עי' בהל' ת"ת לשו"ע הרב, בקונטרס אחרון על פרק ג' ע' תתמ"ב. וכתב הגר"ז שרק כאשר שכח מחמת עצלות עובר באיסור, אבל אם לא חזר מחמת אונס אינו עובר בלאו זה. ועי' בהמשך הלכה יא, הערה 5, שכיום שהותר לכתוב תורה שבע"פ בספרים, אין חומרת החיוב לזכור כפי שהיתה בעבר.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן