י – שבתות וחגים

מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים (ירושלמי שבת טו, ג): “לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה”. הוראה זו חשובה במיוחד לאנשים שעוסקים ביישובו של עולם. וכן אמרו חכמים: “אמרה תורה לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך” (טור או”ח רצ).

שני יסודות לכך: האחד, מצוות תלמוד תורה שמחייבת ללמוד הרבה תורה בכל יום, אלא שבימות החול, כיוון שטרודים בפרנסה, מסתפקים בקביעות עיתים לתורה ביום ובלילה (רמב”ם שם א, ח; ג, יג). אבל בשבתות ובחגים שאדם פנוי ממלאכתו, חוזרת מצוות תלמוד תורה למקומה במלוא תוקפה. ולשם כך ניתנו לישראל שבתות וימים טובים, כדי שיהיו פנויים ממלאכתם ויוכלו לעסוק בתורה.

היסוד השני, השבתות והחגים הם ימים קדושים שניתנו לישראל כדי שיתעלו בהם במעלות התורה, ויאירו על ידם את ימות החול. השבת נועדה להאיר ולרומם בכל שבוע את ששת ימי החול, וכל אחד מהחגים נועד להאיר את אורו המיוחד על כל השנה. לפיכך תיקן משה רבנו לישראל בחגים שיקראו בתורה בעניינו של חג, וכן תיקן לישראל “שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג” (מגילה לב, א; שעה”צ תכט, ה). וכפי שאמר הקב”ה למשה רבנו: עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים בעניינו של יום, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת וחג, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני (ילקוט שמעוני ויקהל ת”ח). וכך נהגו חכמי ישראל במשך כל הדורות, שהיו דורשים לפני הציבור בהלכה ובאגדה. הדרשה המרכזית התקיימה ביום ונקראה ‘פרקא’, והקפידו מאוד שהכל יבואו לשומעה (פנה”ל שבת ה, ד, ובהרחבות שם). גם בלילי שבתות וחגים היו קובעים דרשה, וכפי הנראה היו מרבים לעסוק בה באגדה (מרדכי פסחים תרי”א), וגם נשים היו באות לשומעה (ירושלמי סוטה פ”א ה”ד).

אמרו חכמים שצריך לחלק את זמן השבת והחג, חציו לה’ בלימוד תורה בבית המדרש וחציו לעונג שבת של אכילה, שתיה ושינה (פסחים סח, ב). כשמפחיתים שבע שעות שאדם צריך לישון בלילה, נותרות כשמונה עשרה שעות, שחציין, היינו תשע שעות, צריך להקדיש לה’ בלימוד תורה. אמנם כיוון שגם בתפילה יש חלקים של תורה ואפשר לומר שגם היא מהמחצית שמוקדשת לה’, ניתן לחשב שלוש שעות מתוך התשע לתפילה, אולם שש שעות לפחות צריך להקדיש ללימוד תורה (פנה”ל שבת ה, א).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן