יז – לימוד תורה לנשים

הבדל ישנו בחובת מצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים. החובה המוטלת על הנשים היא ללמוד תורה כדי לדעת את הדרכתה לחיים, לשם כך חובה על כל אשה ללמוד הלכה, אמונה ומוסר. ואשה שלמדה ויודעת את ההלכות המעשיות, ואת יסודות האמונה והמוסר ברמה ובעומק המשביעים את רצונה ומספקים את צימאונה, אינה חייבת ללמוד עוד. אולם גבר שלמד ויודע את כל הנצרך להדרכת חייו על פי התורה, חייב להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה עוד.

במילים אחרות, יש בלימוד שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, כדי לחיות חיים שלמים, והוא החלק שבו גברים ונשים חייבים בשווה. החלק השני, הוא הנוטה אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו הגברים חייבים ולא הנשים. לכן יש שוני בין הישיבות שבהן לומדים הבנים ובין האולפנות שבהן לומדות הבנות. בישיבות מרבים לעסוק בלימוד הגמרא, שבולט בה הצד העיוני. ובאולפנות מלמדים הלכה, תנ"ך, מחשבה ומוסר, שהם הלימודים השייכים יותר להדרכת החיים.

ואף שאשה שלמדה את כל הנצרך להדרכת חייה על פי התורה אינה חייבת ללמוד עוד, מצווה שתרחיב ותעמיק בלימוד ההלכה, האמונה והמוסר, כדי לדבוק יותר בה', בתורתו ובמצוותיו. וכן היו נשים מפורסמות בישראל שנודעו כתלמידות חכמות בעלות שיעור קומה. ואם תרצה, תלמד גם גמרא בעיון, תוך התעמקות בשיטות השונות ובחילופי הגירסאות. ואף אמרו חז"ל שאם עשתה כן קיימה מצווה ויש לה זכות, למרות שאינה חייבת בכך.

אבל לנשים שאין חשק מיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית היא, שלא להעמיק בפלפול השיטות, אלא ללמוד בבהירות את סיכום ההלכות המעשיות בטעמיהן, ואת יסודות האמונה והמוסר.

היו דורות שבהם נשים קיימו את חובת תלמודן בלימוד פשוט מאוד של הלכות הקשורות לבית ולמשפחה ומעט דברי מוסר, מפני שלימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הרצויה לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, ברור שנשים חייבות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. הן מצד ההתעניינות הגוברת ומתרחבת בשאלות הכלליות, והן מצד האחריות המוטלת על הנשים. אכן על פי הדרכת גדולי ישראל, כבר לפני כמה דורות, הוקמו מוסדות חינוך ולימוד תורניים ברמה גבוהה המיוחדים לבנות ולנשים. כמו מוסדות 'בית-יעקב' שנוסדו על ידי הגברת שרה שנירר בעידודם ותמיכתם של גדולי רבני פולין לפני מלחמת העולם השנייה.

ככל שעוברות השנים, הידע והחכמה הופכים לנחלת הציבור הרחב, ואתגרי החיים תובעים רמה תורנית גבוהה יותר, וממילא חובת הנשים להעמיק בלימוד התורה, בהלכה, באמונה ובמוסר מתרחבת והולכת, והפער בין חובת הגברים לחובת הנשים מצטמצם. עד שגם במוסדות החינוך של הבנים, עקב ההשקעה בלימוד הגמרא שאינו מגיע למסקנות ההלכה, ויסודות האמונה והמוסר, מתקשים לקיים את כל הלימוד שנשים חייבות ללמוד, וקל וחומר שבמוסדות החינוך לבנות אין מקיימים אותו.

שינוי זה שצמצם את ההבדל בין חובת הנשים לחובת הגברים אינו מבטל את ההבדל העקרוני שבין הגברים שחייבים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים שאינן חייבות בכך, ורק אשה שרוצה בכך, מקיימת מצווה. הרב קוק מבאר, שדווקא על ידי השוני הזה שבין גברים לנשים נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת והמחייבת, לבין הרגש הטבעי המאחד ומבסס את דברי התורה בחיים הממשיים (עיינו בפנה"ל 'תפילת נשים' פרק ג, ו'שמחת הבית וברכתו' פרק י, על השווה, השונה והמפרה בין גברים לנשים. ועי' בפירוש עין איה למסכת ברכות פרק שביעי מו).[7]


[7]. סוטה כ, א, לדעת בן עזאי מצווה על האב ללמד את ביתו תורה. ואילו לדעת רבי אליעזר אסור ללמד, שכל המלמד את ביתו תורה כאילו מלמדה תיפלות. וגם רבי יהושע מסכים עימו. ובירושלמי סוטה פ"ג ה"ד מבואר שלדעת ר' אלעזר בן עזריה יש אמנם מצווה שנשים ישמעו את התורה אבל אין מצווה שילמדוה בעיון. למעשה פסק רמב"ם בהל' ת"ת א, יג, כרבי אליעזר, שאין ללמד את הבת תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת לכך, ואם מלמדה תושבע"פ כאילו מלמדה תיפלות. וגם תורה שבכתב אין ללמדה, מ"מ אם לימד אותה אינו נחשב כמלמדה תיפלות. וכ"כ טור ושו"ע יו"ד רמו, ו. ההבדל בין תושב"כ לתושבע"פ, שלמדנו שתושב"כ מצווה שתישמע ב'הקהל', ומכאן שאין זה נחשב כתיפלות.

אבל הרוצה ללמוד בלא שמחייבים אותה לכך, רשאית ללמוד ויש לה בזה זכות, כמבואר ברמב"ם שם: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות". כלומר, הואיל ובדרך כלל לא היה לבנות פנאי וחשק להעמיק כראוי, למדו לימוד חלקי, וזה הובילן להבנות מוטעות ודברי תיפלות. אבל אם היא עצמה מעוניינת בכך, ומוכנה להשקיע את הזמן והעיון הנדרש כדי להבין כראוי, יש לה בזה זכות. וכן מבואר ברמב"ם הל' יסודי התורה ד, יד, שיש מצווה לכל אדם לאהוב את ה' ולירא ממנו, והדרך להגיע לאהבתו ויראתו בשלמות היא על ידי לימוד התורה, בתחילה בהוויות אביי ורבא בידיעת המותר והאסור בכל המצוות, ולאחר מכן במעשי בראשית ומרכבה. וכתב על זה הרמב"ם: "שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה לישוב העולם הזה כדי לנחול העולם הבא, ואפשר שידעם הכל, גדול וקטון, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר". (וכ"כ הרב רבינוביץ בפירושו לרמב"ם 'יד-פשוטה'). נמצא שהאידיאל הוא שכל הנשים ילמדו מרצונן את התורה בעיון, ויגיעו לאהבת ה' ויראתו בשלמות. וכן ידוע שהיו נביאות ותלמידות חכמות. הרי שמי שחשקה נפשה בלימוד עיוני מצווה שתלמד. כלומר, השוני בין גברים לנשים, שנשים צריכות לעסוק בתורה מתוך חופש ורצון, כמבואר בהרחבה בפניני הלכה תפילת נשים פרק ג.

כל זה אמור לגבי לימוד לשם עיון בלבד. אבל אשה חייבת ללמוד את המצוות שהיא צריכה לקיים, וכ"כ רמ"א יו"ד רמו, ו, עפ"י האגור בשם הסמ"ג. וכן בשו"ע או"ח מז, יד, נפסק שנשים מברכות ברכת התורה, והטעם שהן צריכות ללמוד את מה שנצרך להן כדי לחיות על פי התורה. כיום נשים צריכות ללמוד היטב את ההלכה בטעמיה ההלכתיים והרעיוניים, ואת יסודות האמונה והמוסר, וללא כן חיי התורה שלהן ודאי לא יהיו ברמה הנאותה, ועל כן חובה ללמד הבנות כפי הנצרך לקיום התורה וביסוס האמונה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן