ו – לימוד תורה מול מצוות אחרות

שאלה עקרונית היא, מה ראוי לאדם לעשות כאשר עומדות לפניו שתי אפשרויות: ללמוד תורה או לקיים מצווה אחרת. מצד אחד, מצוות תלמוד תורה היא המצווה החשובה שבכל המצוות, ומצד שני, כל מגמתה של התורה להדריך את חיינו בעולם הזה, ולשם כך ניתנו כל המצוות. ואמרו חז”ל שתכלית החכמה והלימוד היא תשובה ומעשים טובים, ואם אינו מתכוון לקיים את המצוות הכתובות בתורה, לשם מה למד? וכן אמרו חז”ל, שהלומד ואינו מקיים את המצוות מוטב היה לו שלא ילמד כלל, והתורה נהפכת לו לסם המוות, ועונשו גדול יותר מעונשו של מי שלא למד ולא מקיים מצוות (ברכות יז, א; יומא עב, ב).

הכלל היסודי בעניין זה, שיש לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ואין ראוי לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים (מו”ק ט, א). נבאר יותר:

כל מצווה שעל פי התורה ישנו חיוב אישי לקיימה, גם מי שעוסק בלימוד תורה חייב להפסיק מלימודו כדי לקיימה. למשל, לומדי תורה חייבים להפסיק מלימודם כדי לקיים את מצוות הנחת תפילין, קריאת שמע, נטילת לולב וכדומה. וכן כאשר ההורים זקוקים לעזרה אישית מבנם, עליו להפסיק מלימודו ולעזור להם.

אבל ישנן מצוות שאינן מוטלות על כל אדם באופן אישי, ולגביהן הדין תלוי בשאלה האם יש מישהו אחר שיכול לקיימן. למשל, כשצריך לתת הלוואה לחבר, ואין שם אדם אחר שיכול להלוות לו, צריך הלומד להפסיק מלימודו ולתת לו הלוואה. וכן כשצריך להשתתף בלוויית המת, ואין שם מספיק אנשים שישתתפו בהלוויה ויכבדו את המת כראוי, עליו להפסיק את לימודו וללוות את המת. אבל אם יש שם מספיק אנשים, מוטב שימשיך ללמוד.

וכן הדין לגבי מי שצריך לבקש עזרה מחברו, שמתחילה עליו לפנות למי שאינו לומד תורה באותה שעה, כדי שלא לגרום לביטול הלימוד, ורק אם לא מצא, יפנה אל לומדי התורה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן