ארכיון הקטגוריה: ב – החינוך לתורה

א – חינוך הילדים

כידוע, כל המצוות שבתורה זמן חיובן מתחיל מעת שהילד הגיע לגיל מצוות, אבל לפני כן הוא עדיין קטן והתורה לא חייבתו במצוות. אבל קבעו חכמים מצווה מדבריהם, שההורים יחנכו את ילדיהם לשמור מצוות מעת שהילד הגיע לגיל חינוך, היינו מעת שהוא מסוגל להבין את המצווה ואת דרכי קיומה. ורק מצווה אחת נתייחדה מכל המצוות, והיא המצווה ללמד את הבן תורה, שמקור חיובה בתורה שבכתב, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", ועמה גם המצווה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר, שנאמר (שמות יג, ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". ברור אם כן שהיסוד החשוב ביותר בחינוך הישראלי הוא ללמד את הילדים תורה (שו"ע הרב ת"ת א, א).

עובדה מעניינת היא, שמלכתחילה מצווה התורה שכל אב ילמד את בנו תורה. שלא כמו בתרבויות אחרות שהחכמה שייכת לחוג סגור של אינטלקטואלים, בישראל התורה שייכת לכל, שנאמר (דברים לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", כל צאצאי יעקב אבינו שייכים לתורה. ולכן כל אב צריך לדעת תורה כדי להיות ראוי ללמד את בנו, וכל בן ישראל צריך ללמוד תורה מאביו.

לימוד התורה אינו לימוד של חכמה ערטילאית שמנותקת מן המציאות, אלא היא תורת חיים, המכוונת ומיישרת את דרכו של האדם בכל רבדי חייו. לכן היא נקראת "תורה" מלשון הוראה. לפיכך ראוי שההורים שהעניקו לבנם את החיים במובן הגשמי, שהם הולידוהו ונתנו לו מזון, לבוש ואהבה, הם גם יעניקו לו את המשמעות הרוחנית והמוסרית של החיים, וימסרו לו את התורה האלוקית, שהיא המתנה הטובה שנתן הקב"ה לישראל.

בפועל, מפאת טרדות הפרנסה, רוב ההורים מקיימים את עיקר המצווה על ידי שהם שולחים את הבנים לבתי ספר ותלמודי תורה, ומשלמים עבורם שכר לימוד. ואף על פי כן צריך כל אב להשתדל ללמד את בנו תורה בעצמו. כל אב לפי יכולתו ומדרגתו בהבנת התורה. מי שיכול ילמד עם בנו מקרא, גמרא והלכה, ומי שלא הגיע לכך, ילמד עמו לכל הפחות פרשת שבוע. ובזה יזכה להיות שותף בעצמו בהעברת מסורת התורה לבנו.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ב – עד היכן צריך האב ללמד את הבן

במצוות תלמוד תורה נאמרו שני ציוויים, האחד להורים שילמדו את בניהם תורה, והשני לכל אחד מישראל שילמד תורה.

והעניין הוא, שעל ההורים לדאוג שילדם ילמד תורה מעת שהוא מסוגל ללמוד. חשוב להדגיש, שאין המצווה מתקיימת בזה שדואגים שהבן ילמד כמה פרשיות וכמה הלכות, אלא המצווה היא ללמדו את כל יסודות התורה, היינו את התורה שבכתב, ואת מדרשי חז"ל על הפסוקים, ואת כל ההלכות המעשיות בטעמיהן, ואת יסודות האמונה והמוסר.

ומשעה שהבן הגיע לגיל בר מצווה, אף עליו מוטלת המצווה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". כלומר, מעת שהבן הגיע לגיל חיוב במצוות ועדיין לא הספיק ללמוד את כל יסודות התורה – מוטלת על ההורים ועל הבן מצווה משותפת: לדאוג שהבן ידע את כל יסודות התורה. הבן מצידו צריך לשקוד על לימודיו, וההורים מצווים לעודדו ולסייע לו ככל יכולתם בלימודיו. וכל זמן שבנם אינו יודע את כל יסודות התורה – עדיין לא קיימו את המצווה כהלכתה, שנאמר (דברים ו, ז): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", ודרשו חז"ל שהכוונה לשנן להם עד אשר תהיה התורה מבוררת ומחודדת בפיהם, שאם ישאלם אדם ידעו לענות לו (קידושין ל, א, שו"ע הרב הל' ת"ת א, ד).

ומשעה שהבן הגיע לידיעת כל יסודות התורה – קיימו ההורים את מצוותם. ומאז עוברת האחריות כולה אל כתפי הבן, ועליו להמשיך ולחזור על תלמודו כדי שלא ישכח את מה שלמד. ואם שכח, לא על ההורים האשם אלא על הבן. ומכל מקום, אם יש להורים השפעה על בנם, מצווה שיעודדוהו לעסוק בתורה ולחזור על לימודו גם בהיותו מבוגר ובעל משפחה (עיין שם א, ו).

לפי הדרכת חכמים, ניתן להגיע לידיעת יסודות התורה עד גיל עשרים. וכן מבואר במסכת אבות (ה, כא), שמגיל חמש עד עשר היו לומדים מקרא, ומגיל עשר עד חמש עשרה למדו משנה, כלומר את כל ההלכות הפסוקות. ומגיל חמש עשרה ועד עשרים למדו תלמוד שהוא פירוש טעמי ההלכות. ולאחר שהגיעו לגיל עשרים היו מסיימים את חוק לימודיהם ויוצאים לדאוג לצרכי משפחותיהם. ומכאן ואילך היו קובעים כמה שעות בכל יום ללימוד תורה, ובאותן שעות חזרו על תלמודם והמשיכו להתעמק בו (עיין בשו"ע הרב שם פ"א, א, ופ"ג, ד).

ואמנם השתנו הזמנים, בזמן המשנה לא היו כותבים את התורה שבעל פה, וגם בתורה שבכתב לא היה ניקוד וטעמים, ועל כן היו מקדישים זמן רב מאוד לשינון הפסוקים בקריאתם הנכונה בניקוד וטעמים, ולשם כך הוקדשו חמש שנים. ואחר כך חמש שנים היו לומדים ומשננים את המשניות שהן ההלכות הפסוקות עד שהיו יודעים אותן על פה. אח"כ הקדישו חמש שנים נוספות ללימוד טעמי ההלכות בגמרא ולחזרות מרובות עליהם עד שזכרום היטב. אבל כיום הותר להדפיס את התורה עם ניקוד וטעמים, וכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה. לכן מצד אחד אין צורך להקדיש זמן רב כל כך לשינון בעל פה, אולם מן הצד השני, במשך הזמן נתרבו הדעות והפרטים, ולוקח זמן רב ללומדם, להבינם ולזוכרם. אך בסיכומו של דבר, גם היום, אילו הלימודים היו נערכים כראוי, היה אפשר ללמוד היטב את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה בטעמיה עד לגיל עשרים בערך. ועד שיגיע הבן לרמה תורנית של ידיעת יסודות התורה, עדיין מצווה על אביו לדאוג שילמד תורה (עיין שם א, ו).

בפועל כיום, ברוב המקרים בוגרי הישיבות הקטנות והתיכוניות אינם יודעים כראוי את יסודות התורה. לפיכך, כדי לקיים את מצוות תלמוד תורה כהלכתה, יש להמשיך וללמוד בישיבה. ואף ההורים מצווים לעודד את בניהם לכך ולסייע להם כפי יכולתם. שכל זמן שבנם אינו יודע את כל יסודות התורה להלכה ולמעשה, עדיין לא קיימו את המצווה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם".

בנוסף לכך צריך לדעת, כי היו תקופות שגם מי שלא למד את כל יסודות התורה היה ממשיך במסורת אבות, ואף שהוא והוריו לא קיימו את מצוות הלימוד כהלכתה, מכל מקום המסורת היהודית נשמרה. אבל בדורות האחרונים ברור לכל, שאם ההורים לא ידאגו שבנם ילמד את כל יסודות התורה, הן מהצד ההלכתי והן מהצד האמוני – ישנו סיכון גדול שהבן לא יבין כראוי את ערכן של התורה והמצוות ויתרחק חלילה מהתורה והאמונה.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ג – האם האב חייב לשלם עבור תלמוד תורה של בנו?

כפי שלמדנו, המצווה החשובה ביותר המוטלת על האב ביחס לבנו היא ללמדו את כל התורה, כלומר: את התורה שבכתב, את כל יסודות ההלכה בטעמיה ואת כל יסודות האמונה והמוסר. מי שיכול ללמד את בנו בעצמו הרי זה משובח. אבל בפועל מפאת קשיי הפרנסה וטרדות החיים, רוב רובם של ההורים אינם יכולים ללמד את בנם בעצמם, ועל כן הם צריכים לדאוג שמורה ילמד את בנם. השאלה המתעוררת היא, האם על פי התורה האב חייב לשלם עבור לימוד התורה של בנו או לא?

תשובה: שלוש מדרגות בחיוב זה. לימוד תורה שבכתב, לימוד תורה שבעל פה, ודאגה לסיפוק צרכיו של הבן בעת שהוא לומד תורה. ונפרט יותר:

מדרגה ראשונה: מימון המורה שילמדו תורה שבכתב. מימון זה הוא חובה גמורה המוטלת על האב. ואם מצבו הכלכלי של האב דחוק ואין לו כסף לשלם עבור הבן, מצווה על ראשי הציבור לסדר אפשרות לבן ללמוד בחינם. ואם הציבור אינו מאורגן כראוי ואינו מסוגל לעזור לעניים, חובה על האב למכור את כסותו או לקבץ נדבות ובלבד שבנו ילמד את התורה שבכתב.

המדרגה השנייה: מימון המורים שילמדו את בנו תורה שבעל פה. והדין הוא, שאם יש לאב כסף לשלם עבור בנו, חובה עליו לשלם. ואם אינו רוצה לשלם, בית הדין כופה אותו עד שיוציא ממנו את התשלום עבור בנו. אבל אם אין לו כסף לשלם, אזי אין כופים את האב לקבץ נדבות עבור לימוד תורה שבעל פה של בנו, והאחריות לכך עוברת לכלל הציבור ולחכמי ישראל, שמצווים ללמד את בנו של העני את כל התורה שבעל פה בלא תשלום.

המדרגה השלישית: סיפוק צרכי הבן בעת שהוא לומד. למשל, נער שכדי להשלים את לימודיו צריך ללמוד בישיבה הנמצאת בעיר אחרת, חובה על אביו לשלם עבור המורים שילמדו את בנו תורה, כפי שלמדנו במדרגה הראשונה והשנייה. ויש לו אף מצווה לשלם עבור מזונו ודיורו. וזאת עד אשר יגיע בנו לידיעת התורה שבכתב והתורה שבעל פה. ואף שהתשלום עבור מזונו ודיורו בעת הלימוד כלול במצווה ללמד את הבן, מכל מקום על פי ההלכה אין בית הדין כופה את ההורים לשלם עבור הוצאות הפנימייה של הבן. שרק עבור תשלום המורים בית הדין היה מתערב וכופה את ההורים לשלם אבל לא עבור הצרכים הנלווים ללימוד.[1]

עוד צריך לדעת, שמה שההורים משלמים עבור לימוד התורה עצמו, אינם יכולים לשלם ממעשר הכספים, שכן זהו חיוב על האב ללמד את בנו תורה, ואין אדם יכול לפרוע את חובו מכספי המעשר. אבל מה שהוא משלם עבור צורכי מזונו, דיורו, ובגדיו של בנו הגדול בעת שהוא לומד תורה, כיוון שאין הוא מחויב לפרנסו – בשעת הצורך יכול לשלם מכספי המעשר (שו"ע הרב שם א, ז).[2]


[1]. המקור לחיוב לשלם, עבור לימוד תושבע"פ למי שאפשר לו, הוא בדברי הרמ"ה המובאים בטור יו"ד רמה, ו, והביאם השו"ע שם, ושו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הלכה ד' והלכה ז'. ושם בהלכה ז' מבוארת המדרגה השלישית.

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה נובע מכך שכעקרון ניתן לגבות כסף עבור לימוד תושב"כ ולא עבור תושבע"פ, וכיוון שכך, מובן שהחיוב לשלם עבור הלימוד הוא רק בתושב"כ ולא בתושבע"פ. וכיוון שהוא חיוב גמור, מחויב האב לעשות הכל כדי לדאוג שבנו ילמד תושב"כ. בפועל גם עבור לימוד תושבע"פ משלמים למורים שכר בטלה, שאם לא ישלמו – לא יהיה למורים ממה להתקיים ויאלצו לחפש פרנסה ולא ילמדו את נערי ישראל. ולכן מי שיש בידו יכולת לשלם עבור תושבע"פ מחייבים אותו לשלם, ומי שאין לו, פטור מלקבץ נדבות או למכור כסותו וכדומה.

[2]2. אמנם כתבו כמה אחרונים, שגם פרנסת בנים גדולים, כל זמן שאין דרך נערים ובחורים בגילם להתפרנס בעצמם, האב צריך לזונם, וממילא אין לשלם את מזונם ודיורם ממעשר כספים, וכיוצא בזה כתב בערוה"ש יו"ד רמט, ז, ואג"מ יו"ד א, קמג, ועיין בצדקה ומשפט ו, ב. אבל בשעת הדחק אפשר להחשיב את התשלום לצרכי הפנימייה של תלמידים מעל גיל שמונה עשרה מחשבון מעשר כספים. וכשעוד יותר דחוקים, ניתן להחשיב גם את צרכי הפנימייה של מי שעבר את גיל בר המצווה ממעשר כספים.

בעלי תשובה שגם האב וגם הבן עדיין לא למדו את כל יסודות התורה, והמצב הכלכלי מאפשר לאב לממן את לימודיו של אחד מהם בלבד, מצד אחד מצווה על האב לדאוג שבנו ילמד את כל יסודות התורה, ומצד שני האב צריך לדאוג ללימודו עצמו, שכן מי שלא לימדו אביו צריך ללמוד בעצמו. ההלכה היא, שהאב צריך לממן קודם את לימודיו הוא, מפני שמצווה שבנפשו קודמת ורק אח"כ יממן את לימודי הבן. אבל אם הבן חריף יותר בהבנתו, עדיף שיממן את לימודי הבן, שעל ידי כך תירבה יותר התורה בישראל (קידושין כט, ב, ושו"ע יו"ד רמה, ב).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ד – תקנת יהושע בן גמלא לייסוד בתי ספר

אחת התקנות החשובות שניתקנו בישראל היא תקנתו של יהושע בן גמלא, שעל ידה נתבסס החינוך הציבורי בישראל. כדי לבאר את תקנתו יש לבאר תחילה שהתורה ציוותה אותנו שלושה ציוויים בקשר ללימוד התורה.

א. כל אב מצוּוה ללמד את בנו או למצוא לבנו מורה שילמדנו את כל התורה. ב. אם האב לא לימד את הבן, כשיגדל הבן מצווה עליו ללמוד בעצמו. ג. מצווה על תלמידי החכמים שילמדו תורה לתלמידים.

אלא שכמו בכל המצוות, התורה שבכתב מציבה לפנינו את העקרונות, ועל חכמי ישראל הוטלה המצווה למצוא את הדרך הטובה ביותר להגשים את אותם העקרונות. וכן בעניין תלמוד תורה, העיקרון היוצא משלוש המצוות הוא, שכל ישראל צריכים לדעת את התורה, ושההורים והרבנים מצווים לפעול למען זה. אלא שעקרונות אלו זקוקים למסגרות שעל ידם יוכלו להגשים את האידיאל הגדול הזה. זכה יהושע בן גמלא, שחי בתקופת בית המקדש השני, לקבוע את מסגרות הלימוד, ותיקן וייסד את מערכת החינוך הראשונה בעולם.

וכך מסופר בתלמוד (ב"ב כא, א): "אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל; שבתחילה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה… התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים… ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן שש-עשרה כבן שבע-עשרה, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

אחת המשמעויות המרכזיות של התקנה היא, שהאחריות על לימודם של כל ילדי ישראל מוטלת על כלל הציבור, בין אלו שיש להם ילדים ובין אלו שאין להם ילדים, על כולם לדאוג שכל הילדים, כולל היתומים וילדי המשפחות העניות שאין ביכולתם לשלם שכר לימודים – יגיעו לבית הספר וילמדו תורה. לשם כך היו גובים מיסים מכל חברי הקהילה, כל אחד לפי עושרו, וממיסי הקהילה היו מממנים את צרכי הציבור ובכללם גם את לימודי הילדים העניים.

וכל כך חשוב עניין זה של יסוד בתי ספר, עד שאמרו חז"ל, שכל עיר שאין בה סידור לימודים לילדים, צריכים בני שאר הקהילות להחרים אותה עד אשר יתקינו בה בית ספר. ואם עמדו בעיקשותם ולא הקימו בית ספר, מחריבין את אותה העיר ומפזרים את יושביה בקהילות אחרות, ובלבד שלא יהיה מקום בישראל שלא מלמדים בו את הילדים תורה (שבת קיט, ב. טור ב"י יו"ד רמה, ז).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ה – מהו גיל תחילת הלימוד?

תחילת החינוך ללימוד התורה הוא משעה שהילד מתחיל לדבר, שאז מלמדו אביו פסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). ואח"כ פסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). ואח"כ ילמדו אותו לקרוא אותיות כדי שיוכל לקרוא מעט פסוקים עד שיגיע לגיל שש או שבע (סוכה מב, ב, רמ"א יו"ד רמה, ח).

ומשיגיע לגיל שש או שבע יתחיל ללמוד בבית הספר, שכך נקבע בתקנת יהושע בן גמלא, שבגיל שש ושבע יתחילו את הלימודים המסודרים (ב"ב כא, א). והפירוש הוא, שילד רגיל יתחיל את לימודיו בגיל שש, ואם הוא חלש וכחוש, ימתינו שיתחזק ויכניסוהו לבית הספר כשיהיה בן שבע (תוספות שם ד"ה 'כבן').

ומה שאמרו חכמים במסכת אבות (ה, כא) שבן חמש מתחיל ללמוד מקרא, הכוונה שבגיל חמש מתחילים ללמד אותו לקרוא מעט פסוקים בביתו, אבל רק בגיל שש יכנס לסדר לימודים מלא (שו"ע הרב הל' ת"ת א, א). בזמנינו, שגם הפעוטות הולכים לגנים, צריך לדאוג שבגנים ילמדו את הילדים לקרוא, כדי שיוכלו לקרוא מעט פסוקים, ואח"כ כשיגיעו לגיל שש יכנסו לבית הספר ויתחילו ללמוד יום מלא.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ו – אורך יום הלימודים

לפי התקנה היו הילדים לומדים יום מלא כל השנה. וכבר בגיל צעיר היו מרגילים אותם ללמוד כל היום ומעט בלילה, כדי שהרגלי הלימוד ייקבעו בנפשם (שו"ע יו"ד רמה, יא, שו"ע הרב ת"ת א, א). וברור שהיו הפסקות למשחקים וכדומה, אבל כעיקרון רובו הגדול של היום היה מנוצל ללימוד. וכך נהגו בישראל מתקופת הבית השני ועד קרוב לימינו.

ולא רק שהיו לומדים כל היום, אלא הלימודים התקיימו בכל ימות החול שבשנה, ורק בערבי שבתות וחגים היו מקצרים את יום הלימודים כדי להתכונן לשבת ולחג.

על ידי לימודים מוגברים אלו היו היהודים ידועים בכל העולם כעם חכם ונבון המוציא מקרבו גאונים בעלי שם.

עלינו לערוך כיום חשבון נפש עמוק, כיצד התדרדר החינוך היהודי במדינת ישראל, עד שרוב ילדי ישראל לומדים בסך הכל כארבע עד חמש שעות ביום, ובנוסף לכך קרוב לשלושה חודשים וחצי בשנה הם נמצאים בחופשה. לא פלא שבמצב כזה מתרבה הבערות, ואיננו מצליחים לטפח כשרונות מצויינים הן בחכמת התורה והן במדעים השונים.

עובדה היא שהישגי המדענים היהודים בתפוצות טובים מהישגי המדענים שלמדו בארץ. גם האוניברסיטאות בארץ, למרות הצלחתן היחסית, עוד לא זכו להגיע לרמה הגבוהה של האוניברסיטאות הטובות בעולם, ששם יהודים מובילים את המחקרים החדשים. אין זאת אלא מפני שהלימוד אינו תופש אצלנו את המקום הראוי לו.

על כולנו מוטלת האחריות להחזיר עטרה ליושנה, ולהעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום. בכשרון הלימוד היהודי טמון פוטנציאל אדיר, שכל השקעה בו כדאית. אם נשקיע מאמצים ומשאבים למען החינוך לתורה ולמדע, נזכה לגדל ולטפח כאן תלמידי חכמים ומדענים גאונים, וכל יהודי העולם ירצו לעלות לארץ כדי להיות שותפים לפיתוח הכשרון והיצירה הרוחנית הישראלית. ואף הגויים יאמרו עלינו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). ויתקיים בנו חזון הנביאים: "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (מיכה ד, ב).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ז – מספר הילדים בכיתה

שאלה מרכזית בנושא החינוך היא, כמה תלמידים ראוי שיהיו בכל כיתה. בשאלה זו מתנגשים שני צרכים שונים. מבחינת הלימוד ברור שעדיף לתת לכל מורה כיתה קטנה שבה כל תלמיד יקבל את היחס והטיפוח המתאים. אבל מן הצד הכלכלי, ככל שמספר התלמידים בכיתה יהיה רב יותר, כך הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על הקופה הציבורית לממן את שכר המורים. למשל, במקום שבו כל בני המחזור מונים מאה ועשרים תלמידים, אם נקצה מורה לכל ארבעים תלמידים, נוכל להסתפק בשלושה מורים. ואם נקבע שכל כיתה לא תמנה יותר מעשרים וחמישה תלמידים, אזי נצטרך חמישה מורים, שלכל אחד נצטרך לשלם משכורת מלאה, דבר שייקר את עלויות החינוך.

בכלל התקנה העקרונית, שניתקנה לפני כאלפיים שנה, ניתנה תשובה לכך, ונפסקה הלכה, שכל מורה ילמד לכל היותר עשרים וחמישה תלמידים. אמנם אין הכרח לחלק את קבוצות התלמידים לפי שנתון אחד, אלא אפשר שבכיתה אחת יהיו בני שני שנתונים, ולעיתים נהגו להכניס לכיתה אחת אף בני שלושה שנתונים, העיקר שרמתם הלימודית תהיה שווה פחות או יותר, כך שאפשר יהיה ללמדם ביחד.

ואם קבוצת התלמידים מונה עשרים וששה תלמידים ומעלה, אזי יוסיפו עוזר, כדי שיסייע למורה, וכך יוכלו ביחד ללמד היטב את כל הילדים. ואף אם הכיתה תגדל, יוכלו המורה ועוזרו ללמדם עד אשר תגיע הכיתה לגודל של ארבעים תלמידים.

ואם נמצאו באותה כיתה ארבעים ואחד ילדים, אזי יחלקו אותם לשתי כיתות ולכל כיתה יהיה מורה מיוחד. כך היא דעת הרמב"ם וכך נפסק ב'שולחן-ערוך', אמנם לדעת הרא"ש אפשר שיהיו יותר ילדים בכיתה, כפי שמבואר בהערה.[3]

עוד התעוררה שאלה, מה יעשו בני הישובים הקטנים, שבהם עשרה ילדים בכל כיתה?

תשובה: עליהם לשלוח את הילדים לישוב סמוך, ושם ילמדו בכיתות רגילות. ואף שבתקנת יהושע בן גמלא נקבע שאין שולחים ילדים ממקום למקום, זהו דווקא כאשר ניתן להקים באותו מקום כיתה רגילה, אבל במקום שאין מספיק תלמידים לכיתה רגילה בת קרוב לעשרים וחמישה תלמידים, צריכים לשולחם ללמוד בישוב הסמוך (ב"ב כא, א. ועיין אמונת שמואל כו).

ואם הדבר בלתי אפשרי, משום שגם הישוב הסמוך רחוק מדאי, או מפני סכנת הדרכים. אזי חובה על בני אותו המקום להקים ביישובם בית ספר. שלא יתכן שיהיה מקום שבו ילדי ישראל לא ילמדו תורה. על פי תקנת חז"ל, האחריות לכך מוטלת הן על ההורים והן על כלל הציבור. בתקופת הגלות היו היהודים מאורגנים במסגרת של קהילה, שלקופתה היו משלמים את מיסיהם, וממילא אחריות התשלום עבור שכר המורים היתה מוטלת על קופת הקהילה. כיום כל אזרחי ישראל משלמים מיסים לממשלה, וממילא מוטלת על הממשלה האחריות לכך שלא יהיה בישראל מקום שבו הילדים לא יוכלו ללמוד תורה במסגרת מסודרת (רמ"א חו"מ קסג, סו"ס ג'. שו"ע הרב הל' ת"ת א, ג).


[3]3. המקור בדברי רבא בב"ב כא, א, וכפירוש הרמב"ם ונימוקי יוסף, וכן פסק השו"ע יו"ד רמה, טו. ואמנם הרא"ש פירש שהמספר עשרים וחמישה בא לסמן את המספר המיזערי לכיתה. ואם כן מורה אחד מספיק לכיתה שגודלה בין עשרים וחמישה תלמידים לשלושים ותשעה תלמידים. ואם יש בה ארבעים עד ארבעים ותשעה – צריכים מורה ועוזר. ואם יש בה חמישים – צריכים שני מורים. אבל כאמור השו"ע פסק כרמב"ם, וגם הרמ"א לא חלק עליו. ואמנם הש"ך הזכיר את דעת הרא"ש אבל כתב "שנראה שהולכים בזה אחר המלמד ואחר הנערים, אם הם לומדים מעט או הרבה, והכל לפי העניין". ובעינינו אנו רואים שלרוב המורים והתלמידים קשה מאוד ללמוד בכיתה שגודלה למעלה מעשרים וחמישה תלמידים. וכן כתב בתשובות אמונת שמואל כו, ולכן כתבתי כדעת הרמב"ם. ורק במקום שהמורה מצויין והתלמידים טובים, וקשה לממן שני מורים, ניתן להקל כדעת הרא"ש. אמנם יש לדון בשינוי שעות הלימוד, בעבר המורה היה מלמד את תלמידיו כל היום, ולכן היה קשה שילמד קבוצה גדולה, ואולי כיום, שהמורים מלמדים פחות שעות, ביכולתם להשקיע יותר מאמץ באותן השעות וללמד כיתה גדולה יותר.

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה

ח – המורה

אחריות גדולה מוטלת על מורי ישראל, עתידו הרוחני של עם ישראל תלוי בהם, ובעצם עתיד העולם כולו, שהרי ישראל בעמים כמו הלב באיברים. ועל כן צריכים המורים לעשות את מלאכתם נאמנה, ולא לצאת לענייניהם באמצע השיעור, וקל וחומר שלא לבטל אף שיעור. וכל מורה שמתרשל בתפקידו, עליו הכתוב אומר: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (ירמיה מח, י; ב"ב כא, ב). לפיכך אין למנות מורה אלא אם כן הוא ירא שמים, מוכשר בלימודו ומלמד את התלמידים במהירות ובדייקנות (שו"ע יו"ד רמה, יז).

ואם לא נמצא מורה שהוא גם מהיר וגם דייקן, ועומדים בפנינו שני מורים, האחד מלמד בדייקנות אך בקצב איטי, והשני מלמד במהירות אך לפעמים טועה בדבריו. יש להעדיף את המורה האיטי והדייקן על פני המהיר שאינו מדייק (ב"ב כא, א; שו"ע שם יט).

וצריך המורה להיזהר שלא להישאר ער שעות מרובות בלילה, כדי שלא יהיה עייף בעת שהוא צריך ללמד את תלמידיו. וכן יקפיד לאכול באופן מסודר, לא הרבה מדאי ולא מעט מדאי, כדי שלא יהיה עייף או חלש ויוכל ללמד היטב. ואם המורה נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה או שהוא מסגף את גופו ומתוך כך אינו מלמד כראוי, יש לפטרו ולמצוא מורה אחר שעושה את מלאכתו נאמנה (רמ"א יו"ד רמה, יז).

עוד צריך לדעת, שעל פי ההלכה חובה למצוא לילדים את המורה הטוב ביותר, ולכן אם למדו אצל מורה בינוני, ובמשך הזמן התאפשר לשכור מורה טוב ממנו, יש להחליף את המורה הבינוני וליקח תחתיו את הטוב (שו"ע שם יח).

ואמנם כל זה היה אפשרי בתקופות בהן לכל מורה היתה אפשרות לעבוד במקומות אחרים, ורק מפני שנתבקש ללמד תלמידים עזב את עבודתו, וממילא כאשר נמצא מורה טוב ממנו, הפסיק ללמדם וחזר לעבודתו. אבל כיום שההכשרה המקצועית אורכת זמן רב, ואדם אינו יכול להחליף פתאום את פרנסתו, וישנם הסכמי עבודה, על פי ההלכה לא ניתן לפטר פתאום מורה ולהשליכו לרחוב ללא פרנסה.

ולכן מן הראוי היה שמשעה שהתברר שמורה מסוים אינו טוב מספיק וניתן למצוא טובים ממנו, יפסיק אותו אדם ללמד, וכיוון שעבד על סמך חוזה, יש להמשיך לשלם לו במשך זמן מסוים משכורת ובתוך כך לאפשר לו לימודים להסבה מקצועית, כך שמחד זכויותיו לא ייפגעו, ומאידך הילדים יקבלו את המורים הטובים ביותר. (עוד עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ו, יב-יג, האם מותר למורים ללימודי קודש וחול לשבות).

פורסם בקטגוריה ב - החינוך לתורה | כתיבת תגובה