ב – החינוך לתורה

א – חינוך הילדים

זמן חיוב כל המצוות שבתורה מתחיל בעת שהילד מגיע לגיל מצוות, אבל לפני כן הוא עדיין קטן והתורה לא חייבתו במצוות. אמנם עוד לפני שהילדים יגיעו לגיל מצוות, מצווה מהתורה ללמדם תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". וכיוון שהמגמה הראשונה של הלימוד – לשמור ולעשות את כל דברי התורה, שנאמר (שם ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", אמרו חכמים, שיחד עם המצווה ללמד את הילדים תורה, חובה לחנכם לקיום המצוות. כלומר, בכלל מצוות לימוד התורה להתרגל לקיים את מצוותיה, כל מצווה משעה שיוכל הילד להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה (סוכה מב, א). נמצא שמצווה מהתורה ללמד את הקטנים תורה ולהרגילם לשמירת המצוות, אולם חובת הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה היא מדברי חכמים. בכל אופן למדנו, שהיסוד החשוב ביותר בחינוך הישראלי הוא ללמד את הילדים תורה (שו"ע הרב ת"ת א, א). יחד עם זאת, אמרו חכמים שמצווה ללמד את הילדים מקצוע שיוכלו להתפרנס ממנו (קידושין ל, ב; שו"ע או"ח שו, ו).

לכתחילה המצווה על ההורים ללמד את ילדיהם תורה. שלא כמו בתרבויות אחרות שהחכמה שייכת לחוג סגור של אינטלקטואלים, בישראל התורה שייכת לכל, שנאמר (דברים לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", כל צאצאי יעקב אבינו שייכים לתורה, וכל ההורים צריכים לדעת תורה כדי ללמדה את ילדיהם. וזאת משום שהתורה אינה חכמה ערטילאית שמנותקת מן המציאות, אלא תורת חיים, המכוונת ומיישרת את דרכו של האדם בכל רבדי חייו. לכן היא נקראת 'תורה' מלשון הוראה. לפיכך, ההורים שהעניקו לילדיהם את החיים במובן הגשמי, שהם הולידוהו ונתנו לו מזון, לבוש ואהבה, הם גם צריכים להעניק לו את המשמעות הרוחנית והמוסרית של החיים, וימסרו לו את התורה האלוקית, שהיא המתנה הטובה שנתן הקב"ה לישראל.

בפועל, מפאת טרדות הפרנסה, ההורים מקיימים חלק נכבד מהמצווה בעזרת המורים והמחנכים במסגרות בתי הספר ותלמודי התורה. ואע"פ כן, המצווה לחנך את הילדים נותרה כחובה על ההורים, ואילו המורים הם רק שליחים של ההורים ואינם מחליפים אותם באחריות למצוות החינוך. לפיכך, על ההורים מוטלת המצווה והחובה להקנות לילדיהם את כוחות הנפש והרצון ללמוד תורה, לשלוח אותם לבית הספר בשמחה, לעודד אותם ללמוד, לעקוב אחר התקדמותם ולעמוד בקשר עם המורים, וללמוד עם הילדים כפי יכולתם.

בנוסף לכך, יסוד החינוך בדוגמא אישית. כלומר, מצוות החינוך מחייבת את ההורים לשמש דוגמא חיובית לילדיהם, מפני שכאשר הילדים רואים שהוריהם דבקים בתורה ובמצוות בשמחה, הם רוצים ללכת בדרכם. כדי להעצים זאת, מצווה על ההורים לשוחח עם ילדיהם על האמונה והערכים שמנחים את חייהם, לשתף אותם בניסיונם ובבחירות שעמדו לפניהם, ולנטוע בהם אמונה בה' ובייעוד המיוחד להם, כדי שכאשר יגדלו יוכלו לבחור את הדרך המתאימה להם למיצוי כישרונם ולתיקון העולם.

ב – עד היכן צריך ללמד את הבן והבת

במצוות תלמוד תורה נאמרו שני ציוויים, האחד להורים שילמדו את ילדיהם תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". השני מופנה לילדים עצמם, שכאשר יגדלו יקבלו עליהם את האחריות וילמדו תורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".

כלומר, כשיגיעו הילדים לגיל חינוך, מצווה על ההורים להתחיל לחנך את ילדיהם ללמוד את יסודות התורה כדי לדעת לחיות חיי תורה. ומשעה שהילדים מגיעים לגיל מצוות, נעשים ההורים והילדים שותפים במצווה, כאשר האחריות הראשונה ללמוד את יסודות התורה כדי לחיות חיי תורה מוטלת על הנערים, שעליהם לשקוד ולהתאמץ להבין את התורה כראוי, ומצווה על הוריהם לעודדם ולחנכם לכך, ולסייע בכל מה שנצרך כדי שיוכלו להשלים את חובת תלמודם. וכל זמן שעוד לא הגיעו לרמה התורנית המספיקה כדי לחיות על פי הדרכתה של התורה – ההורים והילדים עוד לא קיימו את מצוותם כהלכתה (קידושין ל, א, עי' שו"ע הרב הל' ת"ת א, ד; לעיל א, 1).

משעה שהבן הגיע לידיעת יסודות התורה כדי לחיות חיי תורה – ההורים קיימו את מצוותם. מאז עוברת האחריות כולה אל כתפי הילדים, ועליהם להמשיך ולחזור על תלמודם ולהתעמק בו כדי שהתורה תמשיך להדריך את חייהם. ואם התרשלו ושכחו את תלמודם, האחריות והאשמה עליהם. אמנם, אם יש להורים השפעה על ילדיהם המבוגרים, מצווה שימשיכו לעודדם לעסוק בתורה ולחזור על תלמודם ולהתעמק בו (עי' שם שועה"ר שם א, ו).

לפי הדרכת חכמים, ניתן להגיע לידיעת יסודות התורה עד גיל עשרים, כמבואר במסכת אבות (ה, כא), שמגיל חמש עד עשר למדו מקרא, ומגיל עשר עד חמש עשרה למדו משנה, כלומר את כל ההלכות הפסוקות. ומגיל חמש עשרה ועד עשרים למדו תלמוד שהוא פירוש טעמי ההלכות. לאחר מכן התמסרו לפרנסת משפחותיהם, תוך שהם קובעים עיתים לתורה כדי לחזור על תלמודם ולהתעמק בו (עי' בשו"ע הרב שם פ"א, א, ופ"ג, ד).

אמנם הזמנים השתנו, בזמן המשנה לא כתבו את התורה שבעל פה, וגם בתורה שבכתב לא היו ניקוד וטעמים, ועל כן הקדישו חמש שנים לשינון הפסוקים בקריאתם הנכונה בניקוד וטעמים. ואחר כך הקדישו חמש שנים ללימוד ושינון בעל פה של המשניות שהן ההלכות הפסוקות. ואחר כך הקדישו חמש שנים נוספות ללימוד טעמי ההלכות בגמרא ושינונם. אבל כיום, הותר להדפיס את התורה עם ניקוד וטעמים, וכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה. לכן מצד אחד אין צורך להקדיש זמן רב כל כך לשינון בעל פה, אולם מן הצד השני, במשך הזמן נתרבו הדעות והפרטים, ולוקח זמן רב ללומדם, להבינם ולזוכרם, כמו כן צריך לדעת ללמוד גמרא, היינו את דרכי הלימוד. אך בסיכומו של דבר, גם היום, אילו הלימודים היו נערכים כראוי, היה אפשר ללמוד היטב את יסודות התורה עד לגיל עשרים בערך (עי' שם א, ו).

בפועל, ברוב המקרים בוגרי הישיבות הקטנות והתיכוניות אינם יודעים כראוי את יסודות התורה, בהלכה, באמונה ובמוסר, כפי הנצרך להדריך את חייהם, וגם אינם יודעים ללמוד גמרא כראוי. לפיכך, כדי שיקיימו את מצוות תלמוד תורה כהלכתה, יש צורך שימשיכו ללמוד בישיבה. ואף ההורים מצווים לעודד את בניהם לכך ולסייע להם כפי יכולתם. שכל זמן שבנם אינו יודע את יסודות התורה להלכה ולמעשה, עדיין לא קיימו את מצוות "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם".

לגבי בנות, אמנם אין חובה שילמדו גמרא, אולם חובה שילמדו את יסודות ההלכה, האמונה והמוסר, באופן מוסבר ועמוק, כפי הנצרך להדריך את חייהן (לעיל א, יז). בפועל, בדרך כלל גם הבנות לא מספיקות ללמוד במסגרת התיכונים והאולפנות את יסודות התורה הנצרכים להדרכת החיים. לפיכך, מצווה על הבנות להשלים את לימוד יסודות התורה במסגרת לימוד עצמי ושיעורים, ולעיתים אף במסגרת מדרשה. ומצווה על הוריהן לסייע בידן בכך.

חובה להוסיף, שבעבר, גם מי שלא למד את כל יסודות התורה, בדרך כלל המשיך במסורת אבות, ואף שהם והוריהם לא קיימו את מצוות הלימוד כהלכתה וממילא גם לא יכלו להדריך את חייהם לאור התורה כראוי, מכל מקום את המסורת היהודית שמרו. אבל בדורות האחרונים, בעקבות אתגרי המודרנה, אם ההורים לא ידאגו שילדיהם ילמדו את יסודות התורה, הן מהצד ההלכתי והן מהצד האמוני – יש חשש גדול שגם את המסורת היהודית לא יוכלו לשמור.[1]


[1]. למדנו שיש במצוות תלמוד תורה שני חלקים, האחד, ללמוד את מה שנצרך להדרכת החיים על פי התורה, שנאמר (שם דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם", ובמצווה זו נשים חייבות כגברים. ועוד מצווה להוסיף וללמד את הבנים את התחום העיוני כגמרא, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם". בעבר, הלימוד שהספיק לבנות לחיות על פי התורה לא הצריך לימוד מסודר בבית ספר, כי מה שלמדו בביתן הספיק לרובן, ולכן רק לבנים קבעו מערכת לימוד. אולם כיום ברור שעל הבנות ללמוד באופן יסודי הלכה, אמונה ומוסר, כמו הבנים, כדי שיוכלו לחיות על פי התורה, שנאמר "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" (כמבואר לעיל א, יז). ממילא החובה מהתורה ללמד את הבנים מחייבת כיום את ההורים ללמד גם את הבנות את כל הנצרך לחיות חיי תורה ומצוות.

ג – תשלום ההורים עבור לימוד ילדיהם

כפי שלמדנו, בפועל מחמת עול הפרנסה, ההורים נעזרים במורים כדי ללמד את ילדיהם תורה, השאלה עד כמה חובתם של ההורים לשלם עבור כך? מתחילה הדיון היה עבור בנים, הן מצד האב שהיה אחראי על פרנסת המשפחה והן מצד הבן שנצרך ללמוד את יסודות התורה כדי להדריך את חייו על פיה, לפיכך נלמד אותו תחילה וממנו נמשיך לחובה לגבי בנות. שלוש מדרגות בלימוד: א) לימוד תורה שבכתב, ב) לימוד תורה שבעל פה, ג) דאגה לסיפוק צרכיהם בעת הלימודים. נפרט יותר:

מדרגה ראשונה: לימוד קריאת תורה שבכתב. תשלום זה הוא חובה גמורה המוטלת על האב. ואם מצבו הכלכלי של האב דחוק ואין לו כסף לשלם עבור הבן, מצווה על ראשי הציבור לסדר אפשרות לבן ללמוד בחינם. ואם אינם עושים זאת, חובה על האב למכור את כסותו או לקבץ נדבות כדי לשכור מורה שילמדו לקרוא בתורה שבכתב.

המדרגה השנייה: לימוד תורה שבעל פה. גם תשלום זה הוא חובה גמורה על האב, ואם אינו רוצה לשלם, בית הדין כופה אותו לשלם. אבל אם אין לו כסף לשלם, אין מחייבים אותו לקבץ נדבות עבור לימוד תורה שבעל פה של בנו, והאחריות לכך עוברת לכלל הציבור ולחכמי ישראל, שמצווים ללמד את בנו של העני את התורה שבעל פה בלא תשלום.

המדרגה השלישית: סיפוק מזון, בגדים ודיור של הבן בעת שהוא לומד את יסודות התורה כדי לחיות על פי הדרכתה. ואמנם, גם התשלום הזה הוא בכלל החובה ללמד את הבנים תורה, שכן אם לא יהיה להם מזון, בגדים ודיור, לא יוכלו להתפנות ללימוד התורה. אולם כיוון שאין זה תשלום ישיר עבור לימוד התורה, בית הדין לא התערב לכפות את ההורים לשלם עבור כך.

נראה שכפי המדרגה השנייה, כך הדין גם לגבי תשלום ההורים עבור לימוד הבנות. כלומר חובה על ההורים לשלם עבור המורות שמלמדות את הבנות קריאה ואת היסודות הנצרכים לחיות חיי תורה. ואף ניתן לכפות את ההורים לשלם עבור כך. ואף שחובה על ההורים לשלם גם עבור ההוצאות הנלוות לקיומן בעת הלימודים, אין כופים על כך.[2]

עוד צריך לדעת, שמה שההורים משלמים עבור חובתם ללמד את הבנים והבנות תורה, אינם יכולים לשלם ממעשר הכספים, הואיל וזו מצווה שהם חייבים לקיימה, ואין רשות לקיים מצווה שאדם חייב בה בכספי מעשר. אבל מה שמשלמים עבור צורכי המזון, הבגדים והדיור של הבן והבת לאחר גיל שמונה עשרה, שעל פי החוק כבר אין חייבים לפרנסם, בשעת הצורך אפשר לשלם מכספי המעשר (שו"ע הרב שם א, ז).[3]


[2]. המקור לחובת התשלום עבור לימוד תושבע"פ למי שאפשר לו, הוא בדברי הרמ"ה המובאים בטור יו"ד רמה, ו, והביאם השו"ע שם, ושועה"ר הל' ת"ת פ"א הלכה ד' והלכה ז'. ושם בהלכה ז' מבוארת המדרגה השלישית. החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה נובע מכך שכעקרון ניתן לגבות כסף עבור לימוד תושב"כ ולא עבור תושבע"פ, וכיוון שכך, מובן שהחיוב לשלם עבור הלימוד הוא רק בתושב"כ ולא בתושבע"פ. וכיוון שהוא חיוב גמור, מחויב האב לעשות הכל כדי לדאוג שבנו ילמד תושב"כ. בפועל גם עבור לימוד תושבע"פ משלמים למורים שכר בטלה, שאם לא ישלמו – לא יהיה למורים ממה להתקיים ויאלצו לחפש פרנסה ולא ילמדו את נערי ישראל. ולכן מי שיש בידו יכולת לשלם עבור תושבע"פ מחייבים אותו לשלם, ומי שאין לו, פטור מלקבץ נדבות או למכור כסותו וכדומה.

חיוב התשלום עבור לימוד הבנות עולה ממה שהתבאר בהערה הקודמת, ולעיל א, יז.

[3]. אמנם כתבו כמה אחרונים, שגם פרנסת בנים גדולים, כל זמן שאין דרך בחורים בגילם להתפרנס בעצמם, האב צריך לזונם, וממילא אין לשלם את מזונם ודיורם ממעשר כספים, וכיוצא בזה כתב בערוה"ש יו"ד רמט, ז, ואג"מ יו"ד א, קמג, ועי' בצדקה ומשפט ו, ב. אבל בשעת הצורך אפשר להחשיב את התשלום לצרכי הפנימייה של תלמידים מעל גיל שמונה עשרה מחשבון מעשר כספים. וכשעוד יותר דחוקים, ניתן להחשיב גם את צרכי הפנימייה לאחר גיל בר המצווה ממעשר כספים.

בעלי תשובה שגם האב וגם הבן עדיין לא למדו את יסודות התורה, והמצב הכלכלי מאפשר לאב לממן את לימודיו של אחד מהם בלבד, למרות שמצווה על האב לדאוג שבנו ילמד את יסודות התורה, עליו לממן תחילה את לימודי עצמו, מפני שמצווה שבנפשו קודמת ואח"כ יממן את לימודי הבן. ואם הבן חריף יותר בהבנתו, יממן תחילה את לימודי הבן, שעל ידי כך תרבה יותר התורה בישראל (קידושין כט, ב; שו"ע יו"ד רמה, ב).

ד – תקנת יהושע בן גמלא לייסוד בתי ספר

אחת התקנות החשובות שניתקנו בישראל היא תקנתו של יהושע בן גמלא, שעל ידה נתבסס החינוך הציבורי בישראל. כדי לבאר את תקנתו יש לחזור ולסכם, שהתורה ציוותה אותנו שלושה ציוויים בקשר ללימוד התורה (לעיל א, ב): א) מצווה על ההורים ללמד את ילדיהם תורה, או למצוא מורה שילמדם.
ב) מצווה על הילדים ללמוד בעצמם תורה. ג) מצווה על תלמידי החכמים ללמד תורה לתלמידים.

כמו בכל המצוות, התורה שבכתב הציבה לפנינו את המצוות באופן עקרוני, ועוד הוסיפה וצוותה לחכמי ישראל, שיקבעו תקנות וסייגים, כדי לסלול את הדרך הטובה להגשמת המצוות. וכן בעניין תלמוד תורה, העיקרון היוצא משלוש המצוות הוא, שכל ישראל צריכים לדעת את התורה, ושההורים והרבנים מצווים לפעול למען זה. אלא שעקרונות אלו זקוקים למסגרות שעל ידם יוכלו להגשים את האידיאל הגדול הזה. זכה יהושע בן גמלא, שחי בתקופת בית המקדש השני, לקבוע את מסגרות הלימוד, ותיקן וייסד את מערכת החינוך הראשונה בעולם.

וכך מסופר בתלמוד (ב"ב כא, א): "זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל; שבתחילה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה… התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים… ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן שש-עשרה כבן שבע-עשרה, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

אחת המשמעויות המרכזיות של התקנה היא, שהאחריות לדאוג ללימודם של הילדים שהוריהם אינם מסוגלים לשלם עבור לימודם – מוטלת על כלל הציבור. בין אלו שיש להם ילדים ובין אלו שאין להם ילדים, על כולם לדאוג שכל ילדי המשפחות העניות שאין ביכולתם לשלם שכר לימודים – יגיעו לבית הספר וילמדו תורה. לשם כך היו גובים מיסים מכל חברי הקהילה, כל אחד לפי עושרו, וממיסי הקהילה היו מממנים את צרכי הציבור ובכללם גם את לימודי הילדים העניים.

וכל כך חשוב עניין זה של ייסוד בתי ספר, עד שאמרו חכמים, שכל עיר שאין בה סידור לימודים לילדים, צריכים בני שאר הקהילות להחרים אותה עד אשר יתקינו בה בית ספר. ואם עמדו בעיקשותם ולא הקימו בית ספר, ראוי להחריבה ולפזר את יושביה בקהילות אחרות, ובלבד שלא יהיה מקום בישראל שלא ילמדו בו את הילדים תורה (שבת קיט, ב; טור ב"י יו"ד רמה, ז).

ה – גיל תחילת הלימוד ואורך היום

תחילת החינוך ללימוד התורה משעה שהילד מתחיל לדבר, שאז מלמדו אביו פסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). ואח"כ פסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), וככל שהבנתו מתפתחת, כך מלמדים אותו יותר תורה. כמו כן מלמדים אותו לקרוא אותיות, כדי שיוכל לקרוא מעט פסוקים עד שיגיע לגיל שש או שבע (סוכה מב, ב, רמ"א יו"ד רמה, ח).

משיגיע לגיל שש או שבע יתחיל ללמוד בבית הספר, שכך נקבע בתקנת יהושע בן גמלא, שבגיל שש ושבע יתחילו את הלימודים המסודרים (ב"ב כא, א). והפירוש הוא, שילד רגיל יתחיל את לימודיו בגיל שש, ואם הוא חלש, ימתינו שיתחזק ויכניסוהו לבית הספר כשיהיה בן שבע (תוספות שם 'כבן').

ומה שאמרו חכמים (אבות ה, כא) שבן חמש מתחיל ללמוד מקרא, הכוונה שבגיל חמש התחילו ללמדו לקרוא מעט פסוקים בביתו או במסגרת הדומה לגן, אבל רק בגיל שש יכנס לבית ספר לסדר לימודים מלא (שועה"ר הל' ת"ת א, א).

בעבר, נהגו ללמד את הילדים ביום ומעט מהלילה, סמוך לתפילת ערבית, כדי שהרגלי הלימוד ייקבעו בנפשם (שו"ע יו"ד רמה, יא, שו"ע הרב ת"ת א, א). ברור שהיו הפסקות למשחקים וכדומה, כמו כן הילדים היו עוזרים להוריהם בעבודתם בשדה, ובעונות הבוערות רוב היום הוקדש לעבודה. אבל בשאר השנה רובו של היום נוצל ללימוד. הלימודים התקיימו בכל ימות החול שבשנה, ובערבי שבתות וחגים היו מקצרים את יום הלימודים כדי להתכונן לשבת ולחג. כך נהגו בישראל מתקופת הבית השני ועד קרוב לימינו. על ידי לימודים מוגברים אלו היו היהודים ידועים בכל העולם כעם חכם ונבון המוציא מקרבו גאונים בעלי שם.

על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום. בכשרון הלימוד היהודי טמון פוטנציאל אדיר, שכל השקעה בו כדאית. אם נשקיע מאמצים ומשאבים למען החינוך לתורה ולמדע, נזכה לגדל ולטפח תלמידי חכמים ומדענים גאונים, וכל יהודי העולם ירצו לעלות לארץ כדי להיות שותפים לפיתוח הכשרון והיצירה הרוחנית הישראלית. ואף הגויים יאמרו עלינו: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו). ויתקיים בנו חזון הנביאים: "וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (מיכה ד, ב).

ו – מספר הילדים בכיתה

שאלה מרכזית בנושא החינוך היא, כמה תלמידים ראוי שיהיו בכל כיתה. בשאלה זו מתנגשים שני צרכים. מבחינת הלימוד עדיף לתת לכל מורה כיתה קטנה שבה כל תלמיד יקבל יותר יחס וטיפוח. מהצד הכלכלי, ככל שמספר התלמידים בכיתה יהיה רב יותר, הוצאות החינוך יקטנו, ויקל על ההורים ועל הקופה הציבורית לממן את שכר המורים. למשל, במקום שבו כל בני המחזור מונים מאה ועשרים תלמידים, אם יקצו מורה לכל ארבעים תלמידים, יוכלו להסתפק בשלושה מורים. ואם יקבעו שכל כיתה לא תמנה יותר מעשרים וחמישה תלמידים, יצטרכו חמישה מורים, שלכל אחד יצטרכו לשלם משכורת מלאה, ועלויות החינוך יתייקרו באופן משמעותי.

בכלל התקנה ניתנה לכך תשובה (ב"ב כא, א), שכל מורה ילמד עשרים וחמישה תלמידים. אמנם אין הכרח שכל התלמידים יהיו בני שנתון אחד, אלא אפשר שבכיתה אחת יהיו בני שני שנתונים, ולעיתים אף נהגו להכניס לכיתה אחת בני שלושה שנתונים, העיקר שרמתם הלימודית תהיה שווה פחות או יותר, כך שאפשר יהיה ללמדם ביחד.

נחלקו הפוסקים כאשר מספר התלמידים מעל עשרים וחמישה תלמידים. יש אומרים שאם מספר התלמידים בין עשרים וששה תלמידים לארבעים, יוסיפו עוזר שיסייע למורה, וכך יוכלו ביחד ללמד היטב את כל הילדים. ואם היו ארבעים ואחד ילדים, יחלקו אותם לשתי כיתות, ולכל כיתה יהיה מורה מיוחד (רמב"ם, נימוקי יוסף, שו"ע יו"ד רמה, טו).

ויש אומרים, שמורה אחד מספיק לכיתה שגודלה בין עשרים וחמישה תלמידים לשלושים ותשעה תלמידים. ואם יש ארבעים עד ארבעים ותשעה תלמידים – צריכים מורה ועוזר. ואם יש בכיתה חמישים תלמידים – צריכים שני מורים (רא"ש, רבנו ירוחם). בשעת הצורך, אפשר להקל כדעה זו, ובתנאי שרואים שהמורה מצליח ללמד את התלמידים (ש"ך רמה, י).[4]

בני ישובים קטנים, שאין להם מספיק ילדים כדי להחזיק כיתה, צריכים לשלוח את ילדיהם לישוב הסמוך, ושם ילמדו בכיתות רגילות. ואף שבתקנת יהושע בן גמלא נקבע שאין שולחים ילדים ממקום למקום, זה בתנאי שניתן להקים במקומם כיתה רגילה, אבל במקום שאין מספיק תלמידים לכיתה רגילה בת קרוב לעשרים וחמישה תלמידים, צריכים לשולחם ללמוד בישוב הסמוך (ב"ב כא, א. ועי' אמונת שמואל כו).

ואם הדבר בלתי אפשרי, משום שהישוב הסמוך רחוק מדי, או מפני סכנת הדרכים, חובה על בני אותו המקום להקים ביישובם בית ספר גם עבור מעט תלמידים, שלא יתכן שיהיה מקום שבו ילדי ישראל לא ילמדו תורה. על פי תקנת חכמים, האחריות לכך מוטלת הן על ההורים והן על כלל הציבור (עי' רמ"א חו"מ קסג, סו"ס ג; שו"ע הרב הל' ת"ת א, ג).


[4]. הש"ך רמה, י, הזכיר את דעת המקילים וכתב למעשה: "נראה שהולכים בזה אחר המלמד ואחר הנערים, אם הם לומדים מעט או הרבה, והכל לפי העניין". ויש אומרים שבפועל, רואים שלרוב המורים והתלמידים לא טוב ללמוד בכיתה שגודלה למעלה מעשרים וחמישה תלמידים (אמונת שמואל כו). אמנם יש לדון בשינוי שעות הלימוד, בעבר המורה היה מלמד את תלמידיו רוב שעות היום, ולכן היה קשה שילמד קבוצה גדולה, ואולי כיום, שהמורים מלמדים פחות שעות, ביכולתם להשקיע יותר מאמץ באותן השעות וללמד כיתה גדולה יותר.

ז – המורה

אחריות גדולה מוטלת על מורי ישראל. עתידו הרוחני של עם ישראל תלוי בהם. ובעצם עתיד העולם כולו תלוי בהם, שהרי ישראל בעמים כמו הלב באיברים. על כן צריכים המורים לעשות את מלאכתם נאמנה, להתחיל את השיעור בזמן, ולא לצאת לענייניהם באמצע השיעור, ולא לשוחח או להתכתב בטלפון הנייד, וקל וחומר שלא לבטל שיעור. וכל מורה שמתרשל בתפקידו, עליו הכתוב אומר: "אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה" (ירמיה מח, י; ב"ב כא, ב). לפיכך, יש למנות מורה ירא שמים, מוכשר בלימודו שיודע ללמד במהירות ובדייקנות (שו"ע יו"ד רמה, יז).

אם לא נמצא מורה שהוא גם מהיר וגם דייקן, אלא אפשר לבחור או מורה דייקן ואיטי, או מהיר אך לפעמים טועה בדבריו. יש להעדיף את המורה האיטי והדייקן על פני המהיר שאינו מדייק (ב"ב כא, א; שו"ע שם יט).

המורה צריך להיזהר שלא להישאר ער שעות מרובות בלילה, שמא יהיה עייף בעת שהוא צריך ללמד. וכן יקפיד לאכול באופן מסודר, לא הרבה מדי ולא מעט מדי, כדי שלא יהיה עייף או חלש ויוכל ללמד היטב. אם המורה ישן מעט מדי בלילה, או שהוא מסגף את גופו, ומתוך כך אינו מלמד כראוי, יש לפטרו ולמצוא מורה אחר שיעשה את מלאכתו נאמנה (רמ"א יו"ד רמה, יז).

חובה לבחור לילדים את המורה הטוב ביותר, ואם מצאו מורה בינוני, ובמשך הזמן נפתחה אפשרות לשכור מורה טוב ממנו, יש לשכור את הטוב (שו"ע שם יח). בתקופות בהן לכל מורה היתה אפשרות להתפרנס מעבודה בשדהו או באומנות שלמד מאבותיו, ורק מפני שנתבקש ללמד עזב את מלאכתו, כאשר נמצא מורה טוב ממנו, לא היתה בעיה שיחזור לעבודתו והמורה הטוב יכנס במקומו. אבל כיום שההכשרה המקצועית אורכת זמן רב, ואדם אינו יכול להחליף פתאום את פרנסתו, וישנם הסכמי עבודה, על פי ההלכה לא ניתן לפטר פתאום מורה ולהשליכו לרחוב ללא פרנסה. בכל אופן, צריך למצוא את הסידור המתאים, לפיו התלמידים יקבלו את המורה הטוב ביותר, והמורה הקודם יקבל פיצויים ועזרה לצורך הסבה מקצועית. (עוד עיינו בפנה"ל העם והארץ ו, יב-יג, האם מותר למורים ללימודי קודש וחול לשבות).

ח – מסיבת תחילת הלימוד

רבים נוהגים לערוך מסיבה לבן בהגיעו לגיל שלוש, לכבוד כניסתו לשלב שבו מתחילים לחנכו לתורה ולמצוות. בכלל המסיבה גוזרים את שערו כתספורת של בוגר, תוך זהירות שלא להסיר את הפאות שאותם אסור לגלח. בכך מחנכים אותו למצוות "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), שעניינה לא לספר את שערות הראש בעיגול, תוך גזיזת הפאות. ומצאו לזה רמז במצוות ערלה, שאמרו חכמים (תנחומא קדושים יד) על שלוש שנות הערלה שמרמזות לשלוש השנים הראשונות של התינוק שאינו יודע לדבר ולשוחח, ואז אין מקיימים בו מצוות. "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט, כד), שאביו מקדישו לתורה. וכך למדו בעלי מנהג זה, שבשלוש השנים הראשונות הוא דומה לעץ ערלה ואין גוזרים שערותיו, ובשנה הרביעית, כאשר הוא כבר יכול להתקדש, גוזזים את שערותיו ומשאירים לו פאות, וזו אחת המצוות הראשונות שמקיימים בו. מיוחדת מצווה זו שעל ידה ניכר שהילד יהודי. וכיוון שבמצווה זו מתחילים לחנכו למצוות, נהגו לשמוח בה כדי לחבב את המצוות, ומזמינים קרובים וידידים ומכבדים אותם במאכל ומשקה. יש נוהגים ללכת לרב ולשתפו בגזירת שערו של הילד, ולבקש ממנו שיברך את הילד שיזכה לברכה בלימודו. אמנם אין חובה לקיים את מנהג המסיבה והתספורת בגיל שלוש, ובפועל, רבים אינם נוהגים לקיימם (ועי' בפנה"ל זמנים ה, ו, במנהג לספר בל"ג בעומר הסמוך לגיל שלוש).

בקהילות רבות התחילו בגיל שלוש ללמד את הילד לקרוא אותיות, והיו מצפים לוח של אותיות בדבש או בסוכר, ואומרים לו ללקק את המתיקות שעל האותיות, כדי לחבב עליו את האותיות והלימוד.

ביום כניסת הילדים ללימוד, בגיל חמש או שש, נהגו להלביש את הילדים בבגדים יפים ולערוך להם מסיבה חגיגית עם דברי מתיקה. ויש שהיו נותנים להם אז ללקק את האותיות.

כך נוהגים כיום לערוך מסיבה חגיגית בכניסת התלמידים לכיתה א'. לאחר כמה חודשים, כאשר רוב ילדי כיתה א' כבר יודעים לקרוא, עורכים מסיבה נוספת, 'מסיבת סידור', ובמסיבה נותנים להם סידור ומתחילים להרגילם להתפלל ממנו. עוד מסיבה עורכים לקראת סוף השנה, בסמוך לחג השבועות – 'מסיבת חומש', בה מחלקים לילדים את החומש שבו יתחילו את לימוד התורה מהכתב. רבים מלווים את המסיבות הללו בשירים וריקודים ודברי ברכה וחלוקת דברי מתיקה.[5]


[5]. כתב באורחות חיים ג: "המנהג שנהגו רז"ל כשמשימין בניהם לתלמוד תורה: נהגו כשאדם משים בנו לתלמוד תורה שכותבין על קלף או על לוח האותיות, ומרחיצין אותו ומלבישין אותו בגדים נקיים ולשין לו חלות בדבש וחלב, ומביאין לו פירות ומיני מגדים. ומוסרין אותו לתלמיד חכם להוליכו לבית הספר, ומאכילין אותו מן החלות בדבש וחלב ומן הפירות ומיני מגדים, ומקרין אותו האותיות. ואח"כ מחפין אותן בדבש ואומרין לו שילחוך הדבש מעל האותיות, ואח"כ מחזירין אותו לאמו. וכשמתחיל ללמוד תורה, מתחילין בתורת כהנים בספר ויקרא, ועושין לו סעודה של שמחה, לפי שדומה לאביו כאלו מקריבו להר סיני". מנהג זה מובא כבר במחזור ויטרי תקח, וכן ברוקח שבועות רצו, ובכלבו עד.

ט – בר מצווה

בעוד הילדים קטנים, מצווה מהתורה על הוריהם ללמדם תורה ולהרגילם לקיים את מצוותיה. אולם חובת הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה היא מדברי חכמים (כמבואר בהלכה א). ומעת שיגדלו ויהיו מסוגלים לקבל אחריות על מעשיהם, חובה עליהם לקיים את המצוות מהתורה. הבת מגיל שתים עשרה והבן מגיל שלוש עשרה (נדה מה, ב; שו"ע או"ח תרטז, ב). ודבר זה יסודו בהלכה למשה מסיני (רא"ש, מהרי"ל).

אמרו חכמים, משעה שאדם נולד ועד שיגיע לגיל מצוות יש בו יצר הרע, ומשעה שיגיע לגיל מצוות נכנס בו גם יצר הטוב (אבות דרבי נתן טז; זוה"ח ח"א יח, זוהר ח"ב צח, א).

לכאורה יש לשאול, הרי התינוק והילד נראים נחמדים וטובים, ומדוע אמרו חכמים שיש בהם רק יצר רע. ומנגד, דווקא הנערים שמתחילים להתבגר, נוטים לפעמים להתחצף ולפרוק עול, ואיך אמרו חכמים שדווקא אז נכנס בהם יצר הטוב?

אלא שעיקר יצר הטוב בא לידי ביטוי ביכולתו של האדם להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו, ואילו הקטן עסוק בדאגה לעצמו, בלא יכולת להבין את העולם ולבחור לפעול לתיקונו. גם כשהקטן עושה מעשים טובים הוא בדרך כלל עושה אותם כדי לזכות בפרסים או במחמאות, או נמנע ממעשה מחשש לעונש. זו המשמעות של היצר הרע הקיים בקטן, יצר שדואג לעצמו. וכשיתחיל להתבגר, נכנס בו גם היצר הטוב, ומעתה הוא מסוגל ליטול אחריות ולהיטיב לעולם.

אמנם כיוון שעד גיל עשרים הנערים והנערות עדיין לא סיימו את תהליך התבגרותם, הם מתקשים יותר להתגבר על יצרם ולדחות סיפוקים, והם עלולים יותר לטעות ולהתפתות. לכן עד גיל עשרים לא דנים את האדם בבית דין של מעלה על חטאיו במלא החומרה (שבת פט, ב). אך כיוון שמעת שהגיעו לגיל מצוות הם מסוגלים באופן בסיסי להיות אחראים למעשיהם, הם מתחייבים במצוות ונעשים שותפים באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות. לכן הם יכולים להיות שליחים לקיום מצוות, כגון להעיד על טבילת כלים, או להוציא אחרים ידי חובת מצוותם, כגון באמירת קידוש בשבת ובהדלקת נרות חנוכה עבור המשפחה, וכן אם יאכלו, יוכלו לברך בקול רם ולהוציא את שומעיהם ידי חובתם (פנה"ל ברכות א, י).[6]


[6]. מבואר בנדה מה, ב, במשנה, וכן דעת רבי, שנערה בת שתים עשרה מתחייבת במצוות, ואילו הנער בגיל שלוש עשרה, וזאת משום שנתן הקב"ה "בינה יתירה באשה יותר מבאיש", ולכן היא מתחייבת במצוות שנה לפני כן. ולרבי שמעון בן אלעזר, הבן מתחייב במצוות בגיל שתים עשרה והבת בגיל שלוש עשרה, וזאת משום שרגילים לשלוח את הבן ללמוד תורה ומקצוע, ולכן "נכנסת בו ערמומית (חכמת חיים) תחילה". ואף אם אין לו רב ומורה, כיוון שהוא רגיל לצאת ולבוא מתוך כך הוא מתפקח יותר מהבת שאינה רגילה לצאת מביתה (תוס' שם). והלכה שהבנות נכנסות למצוות שנה קודם כדעת רבי (שו"ע או"ח תרטז, ב). יסוד הלכה זו שבגיל הנעורים מגיע זמן חיוב המצוות בהלכה למשה מסיני (עי' שו"ת הרא"ש טז, א; רשב"ץ אבות ה, כא; שו"ת מהרי"ל נא; תפארת ישראל אבות ה, קסא; מ"ב נה, מ). ←

וכן לעניין שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין מג, ב; רש"י דברים כט, כח), מעת שיגיעו לגיל מצוות נכנסים בערבות זו, ויכולים להיות שליחים לדבר מצווה ולהוציא אדם אחר מישראל ידי חובתו (שו"ע או"ח נה, ט; אה"ע קסט, י; חו"מ לה, ג).

כדי להוציא ידי חובה או להתמנות לשליח, צריך להגיע לגיל מצוות ויתחילו לצמוח שתי שערות ראשונות כסימן התבגרות. אמנם בתלמוד (נדה מח, ב) מובאים דברי רבא, שאין צריך לבדוק נערה שהגיעה לגיל שתים עשרה אם יכולה למאן, מפני שחזקה שהביאה שתי שערות. ומסקנת הגמרא שדין זה נאמר רק לחומרא, כגון למנוע ממנה למאן, אבל לקולא, שתוכל לחלוץ במקרה שנפלה לייבום, אין סומכים על החזקה, וכדי שחליצתה תהיה ברת תוקף, צריך לבדוק שהביאה סימנים. למעשה נחלקו הפוסקים בתוקפה של החזקה, יש אומרים שסומכים על החזקה בכל עניין מלבד בדברים הנוגעים לדיני תורה בענייני עריות (מהרי"ק חדשים מז). ויש אומרים שגם בעריות סומכים מלבד חליצה שאמרו חכמים שצריך לבדוק (זרע אמת ג, יו"ד קמב). ולרוב הפוסקים עבור כל דיני דאורייתא, כגון להוציא ידי ברכת המזון וקריאת פרשת זכור, צריך לבדוק, אך לדברים מדרבנן כמו תפילה וברכות סומכים על החזקה (מ"א נה, ז; שועה"ר ו; מ"ב לא). ויש אומרים שגם לדעתם מהתורה סומכים על החזקה, ורק חכמים אמרו שבדינים מדאורייתא אין לסמוך על החזקה. ולכן בדיעבד, אם נער שכתב תפילין כבר אינו לפנינו, סומכים על החזקה שהואיל והגיע לגיל שלוש עשרה – חזקה שהביא שערות (נו"ב תניינא או"ח א; פמ"ג א"א נה, ז; תורת חסד או"ח א). ואפשר שכאשר ייגרם עלבון גדול מהבדיקה, יש לסמוך לדעתם על החזקה גם בדיני תורה, כגון להוציא ידי קידוש.

י – שמחת בר ובת מצווה

שמחה גדולה לבן ולבת ישראל שמגיעים לגיל שבו הם מתחייבים במצוות, שאמרו חכמים (ב"ק פז, א): "גדול המצֻווה ועושה ממי שאינו מצֻווה ועושה", שהואיל והוא מקושר יותר אל המצווה, שכרו על קיומה גדול יותר. לפיכך מצווה לקיים סעודה לכבוד הכניסה למצוות, שהיא שמחה של דבקות במצוות.

נוהגים שבמשך הסעודה, הנכנס לעול המצוות עומד לפני הנאספים ומודה לה' על הזכות להתחייב במצוות ולהיות שותף בייעוד הגדול של עם ישראל, ומוסיף דברי תורה כביטוי לכך שנעשה שותף מלא באחריות לקיום התורה. ואף ההורים מודים לה' על שזכו לגדל את ילדם ולהביאו לכך (יש"ש ב"ק ז, לז; מ"ב רכה, ו). כמו כן נוהגים שתלמידי חכמים או קרובי משפחה אומרים דברי תורה בסעודה ומברכים את הנכנס למצוות.

וכן מסופר בזוהר (זוה"ח ח"א יח, ב), שרבי שמעון בר יוחאי הזמין את בעלי המשנה לאכול בסעודה גדולה שעשה והיה שמח ביותר, ושאלו אותו המוזמנים מדוע הוא שמח כל כך, והשיב, מפני שביום זה בני אלעזר הגיע לגיל שלוש עשרה, ונשמה קדושה יורדת אליו. והכוונה שעד גיל שלוש עשרה רק הנפש מתגלה בו, ואילו מגיל שלוש עשרה הוא יכול לקלוט גם את הנשמה, וזו המשמעות של קבלת עול המצוות וכניסת היצר הטוב. ואף השמחה שערך אברהם אבינו ליצחק אבינו, יש מפרשים שהיתה ביום הגיעו לבר מצווה, שנאמר (בראשית כא, ח): "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק". הִגָּמֵל פירושו שנגמל מהשעבוד ליצר הרע ונכנס בו יצר הטוב (בראשית רבה נג, י, עפ"י מתנות כהונה). מסעודה זו מתעוררת סנגוריה גדולה על ישראל, "שיאמרו מליצי יושר לפני הקב"ה, ריבונו של עולם, ראה בניך כמה הם שמחים על אשר נכנסים בעול מצוותיך" (בא"ח ראה יז).

מצווה לקיים את הסעודה ממש ביום הכניסה למצוות, שהוא יום ההולדת של גיל שתים עשרה לבנות, ושלוש עשרה לבנים, והוא יום השמחה האמיתי. כאשר קשה לקיים את הסעודה ביום ההולדת ממש, אפשר לקיימה יום או יומיים אחר כך, שעדיין נמשכת השמחה מיום הכניסה למצוות, אולם כדי לחזק את המצווה שבסעודה למרות שאינה ביום הכניסה למצוות, יש להרבות בה בדברי תורה (עי' יש"ש ב"ק ז, לז; מ"א רכה, ד). וטוב שבר או בת המצווה יעשו בה 'סיום' של ספר חשוב.

טוב לקנות בגד חדש לבן או לבת שמגיעים למצוות, כדי שיברכו עליו 'שהחיינו', ויכוונו גם להודות על כניסתם באותו יום לעול המצוות (בא"ח ראה יז). גם כאשר נאלצים לדחות את המסיבה ביום או יומיים, טוב שיברכו 'שהחיינו' על בגד חדש ביום ההולדת שבו נכנסים למצוות.

הורים שמהדרים במצווה, נוהגים ללמוד עם הנער או הנערה לקראת כניסתם למצוות על משמעות התורה וקבלת המצוות. ויש מהדרים לערוך לילדם מסע שבו יעמיק את היכרותו עם שורשי המשפחה, הסבים והסבתות, ובכך מקשרים את שמחתו הפרטית לשרשרת הדורות המפוארת של העם היהודי. ויש נוהגים להפגיש אותו עם תלמידי חכמים, או יהודים שעוסקים במצוות חשובות כמו יישוב הארץ, חינוך, עזרה לזולת או פיתוחי מדע לטובת האנושות, ובכך מחברים את האחריות האישית לשמירת המצוות, לאחריות הלאומית ולתיקון העולם. כיוצא בזה מסופר במסכת סופרים (יח, ז) שאנשי ירושלים היו לוקחים את בניהם כשנכנסו למצוות להתברך על ידי תלמידי חכמים. יש נוהגים, שהנער או הנערה מציגים את רשמי המסע בסעודת הכניסה למצוות.

יא – בת מצווה

היו שטענו כנגד חגיגת בת המצווה, שהיא מנהג שלא היה קיים בעבר בישראל, ובקיומו יש משום חיקוי מנהגי הגויים והפרת גדרי הצניעות. ואולי בעבר היה בסיס לטענתם, אולם כיום אין מקום לחשוש לדבריהם. שכן בעבר הרחוק, מלבד יחידים שהידרו בזה, ברוב המשפחות גם לא נהגו לקיים מסיבת בר מצווה לנערים. כפי הנראה, מפני העניות ועול העבודה, לא הרבו בשמחות במקום שלא היו חייבים. אולם כיוון שנכון לחגוג את יום הכניסה למצוות, בדורות האחרונים, כשעול העבודה פחת, והאנשים התעשרו ומסוגלים ביתר קלות לממן שמחה ולפנות את הזמן הנדרש כדי להשתתף בה, מנהג שמחת בר המצווה התפשט בכל ישראל. וכיוון שבעבר, הנוהג המקובל בעולם היה שהנשים פחות יצאו מביתן, והצניעו יותר את עצמן, גם את בת המצווה ציינו רק בחיק המשפחה בקניית בגד חדש וחגיגי (בא"ח ש"ר ראה יז). אולם ככל שנשים החלו לצאת יותר לעבודות השונות, ולקחת אחריות גם על ענייני הציבור, כך הצורך לחגוג את יום כניסתן למצוות במסיבה גדולה הלך וגבר, עד שהמנהג לחגוג בת מצווה בסעודת מצווה נעשה רווח (שרידי אש ג, צג; ישכיל עבדי ח"ה או"ח כח; יבי"א ח"ו או"ח כט). יתר על כן, בזמנינו רגילים לחגוג אירועים שונים, כיום הולדת ומסיבת סיום שנת לימודים, ואם כן קל וחומר הוא שיש לחגוג את יום ההולדת שבו נכנסים למצוות.

לפיכך, מצווה לחגוג את יום כניסת הבת למצוות. וכשם שמכינים את הנערים לקרוא וללמוד בתורה לקראת בר המצווה, כך נכון להכין את הבנות ללמוד תורה ולהכין דרשה על ערך התורה והמצוות לקראת בת המצווה. ואם אפשר, טוב שהבת תלמד ספר הלכה או ספר חשוב אחר ותסיים אותו במסיבה.

יב – מנהגי בר מצווה

מנהג קדום מתקופת הראשונים, שהנער עולה לתורה בשבת הראשונה אחר הגיעו למצוות (מנהגי מהרי"ל קריאת התורה ה), ונוהגים להעלותו לעליית 'מפטיר' כדי שיקרא את ההפטרה. בדורות האחרונים יש נוהגים שהנער מכין את כל הפרשה וקורא אותה בציבור, ובזכות זה הוא לומד להיות 'בעל קורא'. אבל צריך להשתדל שעול הקריאה לא יכבד עליו ויעיב על שמחת הכניסה למצוות. כמו כן יש לבדוק אם חתן בר המצווה הגיע לרמה הנאותה לקריאה בתורה, שאם לא כן אין זה מכבוד הציבור שיקרא עבור כולם, מה עוד שמסתבר שיטעה טעויות כאלה שבעטיין צריכים לחזור, ואם יחזירו אותו על כל טעות, תיגרם לנער עגמת נפש ובושה, ואם לא יחזירו אותו, הציבור לא יצא ידי חובת קריאת התורה.

מנהג אשכנז, שהאב מברך בהגיע בנו לגיל מצוות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שפטרני מעונשו של זה". וכן כתבו ראשוני אשכנז (עיטור ג' הלכות מילה; תשב"ץ קטן שצ; מנהגי מהרי"ל קריאת התורה ה). מקור ברכה זו במדרש (בראשית רבה סג, י; פסיקתא זוטרתא תולדות כה). משמעות הברכה, שעד גיל שלוש עשרה האב אחראי על מעשיו של בנו ונענש עליהם, ומעתה הבן אחראי על מעשיו. ויש מבארים, שעד גיל מצוות כיוון שהילדים אינם אחראים למעשיהם, אם הם עוברים ייסורים, הרי שזה בעוון הוריהם, ולכן האב מברך בעת שיגיעו למצוות על שהוא נפטר מאחריות זו.

אמנם בקהילות רבות של יוצאי ספרד, לא נהגו לברך ברכה זו שלא נזכרה בתלמוד. ואף באשכנז היו שנהגו לאומרה בלא שם ומלכות, באופן שאינה נחשבת ברכה אלא הודאה.

למעשה ישנם שלושה מנהגים בזה: א) מנהג רבים מיוצאי אשכנז לומר את הברכה בשם ומלכות (גר"א רכה, ג; ח"א סה, ג; עולת ראיה). והמנהג הרווח לומר את הברכה לאחר סיום העלייה הראשונה של בר המצווה לתורה.

ב) מנהג רבים מיוצאי אשכנז ויוצאי ספרד, לומר את הברכה בלא שם ומלכות. יוצאי אשכנז אומרים אותה אחר העלייה לתורה, ויוצאי ספרד בסעודה (רמ"א או"ח רכה, ב, לבוש, דה"ח; בא"ח ראה יז; יבי"א ח"ו או"ח כט).

ג) מנהג רבים מעולי צפון אפריקה ותימן ועוד קהילות ספרדים, שאין אומרים ברכה זו כלל (זוכר ברית אבות עמ' ל; עלי הדס יח, ט; כתר שם טוב עמ' שיח).

הנחת תפילין: לגבי החינוך לכל המצוות הכלל הוא, שמשעה שהקטן יכול להבין את כללי המצווה ולקיימה כהלכתה, כל מצווה לפי מורכבותה וקושי קיומה, מחנכים אותו לקיימה (סוכה מב, א, מ"ב שמג, ג; פנה"ל שבת כד, א). ויש שנוהגים כך גם לגבי תפילין, ומעת שהאב מעריך שבנו מסוגל לשמור את גופו נקי, מתחיל לחנכו להניח תפילין. אולם המנהג הרווח לדחות את החינוך לתפילין עד סמוך לבר המצווה. וזאת משום שהנחת התפילין צריכה להתקיים ביראת כבוד תוך שמירה על גוף נקי ובלא היסח הדעת, וקשה לחנך לכך ילדים. בפועל, יש נוהגים שהנער מתחיל להניח תפילין חודש לפני בר המצווה, ויש מקדימים ומניחים חודשיים או שלושה לפני בר המצווה. ויש נוהגים לציין את תחילת קיום המצווה באירוע חגיגי.

דילוג לתוכן