ג – תשלום ההורים עבור לימוד ילדיהם

כפי שלמדנו, בפועל מחמת עול הפרנסה, ההורים נעזרים במורים כדי ללמד את ילדיהם תורה, השאלה עד כמה חובתם של ההורים לשלם עבור כך? מתחילה הדיון היה עבור בנים, הן מצד האב שהיה אחראי על פרנסת המשפחה והן מצד הבן שנצרך ללמוד את יסודות התורה כדי להדריך את חייו על פיה, לפיכך נלמד אותו תחילה וממנו נמשיך לחובה לגבי בנות. שלוש מדרגות בלימוד: א) לימוד תורה שבכתב, ב) לימוד תורה שבעל פה, ג) דאגה לסיפוק צרכיהם בעת הלימודים. נפרט יותר:

מדרגה ראשונה: לימוד קריאת תורה שבכתב. תשלום זה הוא חובה גמורה המוטלת על האב. ואם מצבו הכלכלי של האב דחוק ואין לו כסף לשלם עבור הבן, מצווה על ראשי הציבור לסדר אפשרות לבן ללמוד בחינם. ואם אינם עושים זאת, חובה על האב למכור את כסותו או לקבץ נדבות כדי לשכור מורה שילמדו לקרוא בתורה שבכתב.

המדרגה השנייה: לימוד תורה שבעל פה. גם תשלום זה הוא חובה גמורה על האב, ואם אינו רוצה לשלם, בית הדין כופה אותו לשלם. אבל אם אין לו כסף לשלם, אין מחייבים אותו לקבץ נדבות עבור לימוד תורה שבעל פה של בנו, והאחריות לכך עוברת לכלל הציבור ולחכמי ישראל, שמצווים ללמד את בנו של העני את התורה שבעל פה בלא תשלום.

המדרגה השלישית: סיפוק מזון, בגדים ודיור של הבן בעת שהוא לומד את יסודות התורה כדי לחיות על פי הדרכתה. ואמנם, גם התשלום הזה הוא בכלל החובה ללמד את הבנים תורה, שכן אם לא יהיה להם מזון, בגדים ודיור, לא יוכלו להתפנות ללימוד התורה. אולם כיוון שאין זה תשלום ישיר עבור לימוד התורה, בית הדין לא התערב לכפות את ההורים לשלם עבור כך.

נראה שכפי המדרגה השנייה, כך הדין גם לגבי תשלום ההורים עבור לימוד הבנות. כלומר חובה על ההורים לשלם עבור המורות שמלמדות את הבנות קריאה ואת היסודות הנצרכים לחיות חיי תורה. ואף ניתן לכפות את ההורים לשלם עבור כך. ואף שחובה על ההורים לשלם גם עבור ההוצאות הנלוות לקיומן בעת הלימודים, אין כופים על כך.[2]

עוד צריך לדעת, שמה שההורים משלמים עבור חובתם ללמד את הבנים והבנות תורה, אינם יכולים לשלם ממעשר הכספים, הואיל וזו מצווה שהם חייבים לקיימה, ואין רשות לקיים מצווה שאדם חייב בה בכספי מעשר. אבל מה שמשלמים עבור צורכי המזון, הבגדים והדיור של הבן והבת לאחר גיל שמונה עשרה, שעל פי החוק כבר אין חייבים לפרנסם, בשעת הצורך אפשר לשלם מכספי המעשר (שו"ע הרב שם א, ז).[3]


[2]. המקור לחובת התשלום עבור לימוד תושבע"פ למי שאפשר לו, הוא בדברי הרמ"ה המובאים בטור יו"ד רמה, ו, והביאם השו"ע שם, ושועה"ר הל' ת"ת פ"א הלכה ד' והלכה ז'. ושם בהלכה ז' מבוארת המדרגה השלישית. החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה נובע מכך שכעקרון ניתן לגבות כסף עבור לימוד תושב"כ ולא עבור תושבע"פ, וכיוון שכך, מובן שהחיוב לשלם עבור הלימוד הוא רק בתושב"כ ולא בתושבע"פ. וכיוון שהוא חיוב גמור, מחויב האב לעשות הכל כדי לדאוג שבנו ילמד תושב"כ. בפועל גם עבור לימוד תושבע"פ משלמים למורים שכר בטלה, שאם לא ישלמו – לא יהיה למורים ממה להתקיים ויאלצו לחפש פרנסה ולא ילמדו את נערי ישראל. ולכן מי שיש בידו יכולת לשלם עבור תושבע"פ מחייבים אותו לשלם, ומי שאין לו, פטור מלקבץ נדבות או למכור כסותו וכדומה.

חיוב התשלום עבור לימוד הבנות עולה ממה שהתבאר בהערה הקודמת, ולעיל א, יז.

[3]. אמנם כתבו כמה אחרונים, שגם פרנסת בנים גדולים, כל זמן שאין דרך בחורים בגילם להתפרנס בעצמם, האב צריך לזונם, וממילא אין לשלם את מזונם ודיורם ממעשר כספים, וכיוצא בזה כתב בערוה"ש יו"ד רמט, ז, ואג"מ יו"ד א, קמג, ועי' בצדקה ומשפט ו, ב. אבל בשעת הצורך אפשר להחשיב את התשלום לצרכי הפנימייה של תלמידים מעל גיל שמונה עשרה מחשבון מעשר כספים. וכשעוד יותר דחוקים, ניתן להחשיב גם את צרכי הפנימייה לאחר גיל בר המצווה ממעשר כספים.

בעלי תשובה שגם האב וגם הבן עדיין לא למדו את יסודות התורה, והמצב הכלכלי מאפשר לאב לממן את לימודיו של אחד מהם בלבד, למרות שמצווה על האב לדאוג שבנו ילמד את יסודות התורה, עליו לממן תחילה את לימודי עצמו, מפני שמצווה שבנפשו קודמת ואח"כ יממן את לימודי הבן. ואם הבן חריף יותר בהבנתו, יממן תחילה את לימודי הבן, שעל ידי כך תרבה יותר התורה בישראל (קידושין כט, ב; שו"ע יו"ד רמה, ב).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן