במצוות תלמוד תורה נאמרו שני ציוויים, האחד להורים שילמדו את ילדיהם תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם". השני מופנה לילדים עצמם, שכאשר יגדלו יקבלו עליהם את האחריות וילמדו תורה, שנאמר (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".
כלומר, כשיגיעו הילדים לגיל חינוך, מצווה על ההורים להתחיל לחנך את ילדיהם ללמוד את יסודות התורה כדי לדעת לחיות חיי תורה. ומשעה שהילדים מגיעים לגיל מצוות, נעשים ההורים והילדים שותפים במצווה, כאשר האחריות הראשונה ללמוד את יסודות התורה כדי לחיות חיי תורה מוטלת על הנערים, שעליהם לשקוד ולהתאמץ להבין את התורה כראוי, ומצווה על הוריהם לעודדם ולחנכם לכך, ולסייע בכל מה שנצרך כדי שיוכלו להשלים את חובת תלמודם. וכל זמן שעוד לא הגיעו לרמה התורנית המספיקה כדי לחיות על פי הדרכתה של התורה – ההורים והילדים עוד לא קיימו את מצוותם כהלכתה (קידושין ל, א, עי' שו"ע הרב הל' ת"ת א, ד; לעיל א, 1).
משעה שהבן הגיע לידיעת יסודות התורה כדי לחיות חיי תורה – ההורים קיימו את מצוותם. מאז עוברת האחריות כולה אל כתפי הילדים, ועליהם להמשיך ולחזור על תלמודם ולהתעמק בו כדי שהתורה תמשיך להדריך את חייהם. ואם התרשלו ושכחו את תלמודם, האחריות והאשמה עליהם. אמנם, אם יש להורים השפעה על ילדיהם המבוגרים, מצווה שימשיכו לעודדם לעסוק בתורה ולחזור על תלמודם ולהתעמק בו (עי' שם שועה"ר שם א, ו).
לפי הדרכת חכמים, ניתן להגיע לידיעת יסודות התורה עד גיל עשרים, כמבואר במסכת אבות (ה, כא), שמגיל חמש עד עשר למדו מקרא, ומגיל עשר עד חמש עשרה למדו משנה, כלומר את כל ההלכות הפסוקות. ומגיל חמש עשרה ועד עשרים למדו תלמוד שהוא פירוש טעמי ההלכות. לאחר מכן התמסרו לפרנסת משפחותיהם, תוך שהם קובעים עיתים לתורה כדי לחזור על תלמודם ולהתעמק בו (עי' בשו"ע הרב שם פ"א, א, ופ"ג, ד).
אמנם הזמנים השתנו, בזמן המשנה לא כתבו את התורה שבעל פה, וגם בתורה שבכתב לא היו ניקוד וטעמים, ועל כן הקדישו חמש שנים לשינון הפסוקים בקריאתם הנכונה בניקוד וטעמים. ואחר כך הקדישו חמש שנים ללימוד ושינון בעל פה של המשניות שהן ההלכות הפסוקות. ואחר כך הקדישו חמש שנים נוספות ללימוד טעמי ההלכות בגמרא ושינונם. אבל כיום, הותר להדפיס את התורה עם ניקוד וטעמים, וכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה. לכן מצד אחד אין צורך להקדיש זמן רב כל כך לשינון בעל פה, אולם מן הצד השני, במשך הזמן נתרבו הדעות והפרטים, ולוקח זמן רב ללומדם, להבינם ולזוכרם, כמו כן צריך לדעת ללמוד גמרא, היינו את דרכי הלימוד. אך בסיכומו של דבר, גם היום, אילו הלימודים היו נערכים כראוי, היה אפשר ללמוד היטב את יסודות התורה עד לגיל עשרים בערך (עי' שם א, ו).
בפועל, ברוב המקרים בוגרי הישיבות הקטנות והתיכוניות אינם יודעים כראוי את יסודות התורה, בהלכה, באמונה ובמוסר, כפי הנצרך להדריך את חייהם, וגם אינם יודעים ללמוד גמרא כראוי. לפיכך, כדי שיקיימו את מצוות תלמוד תורה כהלכתה, יש צורך שימשיכו ללמוד בישיבה. ואף ההורים מצווים לעודד את בניהם לכך ולסייע להם כפי יכולתם. שכל זמן שבנם אינו יודע את יסודות התורה להלכה ולמעשה, עדיין לא קיימו את מצוות "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם".
לגבי בנות, אמנם אין חובה שילמדו גמרא, אולם חובה שילמדו את יסודות ההלכה, האמונה והמוסר, באופן מוסבר ועמוק, כפי הנצרך להדריך את חייהן (לעיל א, יז). בפועל, בדרך כלל גם הבנות לא מספיקות ללמוד במסגרת התיכונים והאולפנות את יסודות התורה הנצרכים להדרכת החיים. לפיכך, מצווה על הבנות להשלים את לימוד יסודות התורה במסגרת לימוד עצמי ושיעורים, ולעיתים אף במסגרת מדרשה. ומצווה על הוריהן לסייע בידן בכך.
חובה להוסיף, שבעבר, גם מי שלא למד את כל יסודות התורה, בדרך כלל המשיך במסורת אבות, ואף שהם והוריהם לא קיימו את מצוות הלימוד כהלכתה וממילא גם לא יכלו להדריך את חייהם לאור התורה כראוי, מכל מקום את המסורת היהודית שמרו. אבל בדורות האחרונים, בעקבות אתגרי המודרנה, אם ההורים לא ידאגו שילדיהם ילמדו את יסודות התורה, הן מהצד ההלכתי והן מהצד האמוני – יש חשש גדול שגם את המסורת היהודית לא יוכלו לשמור.[1]
