ט – בר מצווה

בעוד הילדים קטנים, מצווה מהתורה על הוריהם ללמדם תורה ולהרגילם לקיים את מצוותיה. אולם חובת הקיום בפועל של כל מצווה ומצווה היא מדברי חכמים (כמבואר בהלכה א). ומעת שיגדלו ויהיו מסוגלים לקבל אחריות על מעשיהם, חובה עליהם לקיים את המצוות מהתורה. הבת מגיל שתים עשרה והבן מגיל שלוש עשרה (נדה מה, ב; שו"ע או"ח תרטז, ב). ודבר זה יסודו בהלכה למשה מסיני (רא"ש, מהרי"ל).

אמרו חכמים, משעה שאדם נולד ועד שיגיע לגיל מצוות יש בו יצר הרע, ומשעה שיגיע לגיל מצוות נכנס בו גם יצר הטוב (אבות דרבי נתן טז; זוה"ח ח"א יח, זוהר ח"ב צח, א).

לכאורה יש לשאול, הרי התינוק והילד נראים נחמדים וטובים, ומדוע אמרו חכמים שיש בהם רק יצר רע. ומנגד, דווקא הנערים שמתחילים להתבגר, נוטים לפעמים להתחצף ולפרוק עול, ואיך אמרו חכמים שדווקא אז נכנס בהם יצר הטוב?

אלא שעיקר יצר הטוב בא לידי ביטוי ביכולתו של האדם להבין את העולם ולבחור לעשות מעשים טובים כדי לתקנו, ואילו הקטן עסוק בדאגה לעצמו, בלא יכולת להבין את העולם ולבחור לפעול לתיקונו. גם כשהקטן עושה מעשים טובים הוא בדרך כלל עושה אותם כדי לזכות בפרסים או במחמאות, או נמנע ממעשה מחשש לעונש. זו המשמעות של היצר הרע הקיים בקטן, יצר שדואג לעצמו. וכשיתחיל להתבגר, נכנס בו גם היצר הטוב, ומעתה הוא מסוגל ליטול אחריות ולהיטיב לעולם.

אמנם כיוון שעד גיל עשרים הנערים והנערות עדיין לא סיימו את תהליך התבגרותם, הם מתקשים יותר להתגבר על יצרם ולדחות סיפוקים, והם עלולים יותר לטעות ולהתפתות. לכן עד גיל עשרים לא דנים את האדם בבית דין של מעלה על חטאיו במלא החומרה (שבת פט, ב). אך כיוון שמעת שהגיעו לגיל מצוות הם מסוגלים באופן בסיסי להיות אחראים למעשיהם, הם מתחייבים במצוות ונעשים שותפים באחריות של כלל ישראל לקיום התורה והמצוות. לכן הם יכולים להיות שליחים לקיום מצוות, כגון להעיד על טבילת כלים, או להוציא אחרים ידי חובת מצוותם, כגון באמירת קידוש בשבת ובהדלקת נרות חנוכה עבור המשפחה, וכן אם יאכלו, יוכלו לברך בקול רם ולהוציא את שומעיהם ידי חובתם (פנה"ל ברכות א, י).[6]


[6]. מבואר בנדה מה, ב, במשנה, וכן דעת רבי, שנערה בת שתים עשרה מתחייבת במצוות, ואילו הנער בגיל שלוש עשרה, וזאת משום שנתן הקב"ה "בינה יתירה באשה יותר מבאיש", ולכן היא מתחייבת במצוות שנה לפני כן. ולרבי שמעון בן אלעזר, הבן מתחייב במצוות בגיל שתים עשרה והבת בגיל שלוש עשרה, וזאת משום שרגילים לשלוח את הבן ללמוד תורה ומקצוע, ולכן "נכנסת בו ערמומית (חכמת חיים) תחילה". ואף אם אין לו רב ומורה, כיוון שהוא רגיל לצאת ולבוא מתוך כך הוא מתפקח יותר מהבת שאינה רגילה לצאת מביתה (תוס' שם). והלכה שהבנות נכנסות למצוות שנה קודם כדעת רבי (שו"ע או"ח תרטז, ב). יסוד הלכה זו שבגיל הנעורים מגיע זמן חיוב המצוות בהלכה למשה מסיני (עי' שו"ת הרא"ש טז, א; רשב"ץ אבות ה, כא; שו"ת מהרי"ל נא; תפארת ישראל אבות ה, קסא; מ"ב נה, מ). ←

וכן לעניין שכל ישראל ערבים זה בזה (סנהדרין מג, ב; רש"י דברים כט, כח), מעת שיגיעו לגיל מצוות נכנסים בערבות זו, ויכולים להיות שליחים לדבר מצווה ולהוציא אדם אחר מישראל ידי חובתו (שו"ע או"ח נה, ט; אה"ע קסט, י; חו"מ לה, ג).

כדי להוציא ידי חובה או להתמנות לשליח, צריך להגיע לגיל מצוות ויתחילו לצמוח שתי שערות ראשונות כסימן התבגרות. אמנם בתלמוד (נדה מח, ב) מובאים דברי רבא, שאין צריך לבדוק נערה שהגיעה לגיל שתים עשרה אם יכולה למאן, מפני שחזקה שהביאה שתי שערות. ומסקנת הגמרא שדין זה נאמר רק לחומרא, כגון למנוע ממנה למאן, אבל לקולא, שתוכל לחלוץ במקרה שנפלה לייבום, אין סומכים על החזקה, וכדי שחליצתה תהיה ברת תוקף, צריך לבדוק שהביאה סימנים. למעשה נחלקו הפוסקים בתוקפה של החזקה, יש אומרים שסומכים על החזקה בכל עניין מלבד בדברים הנוגעים לדיני תורה בענייני עריות (מהרי"ק חדשים מז). ויש אומרים שגם בעריות סומכים מלבד חליצה שאמרו חכמים שצריך לבדוק (זרע אמת ג, יו"ד קמב). ולרוב הפוסקים עבור כל דיני דאורייתא, כגון להוציא ידי ברכת המזון וקריאת פרשת זכור, צריך לבדוק, אך לדברים מדרבנן כמו תפילה וברכות סומכים על החזקה (מ"א נה, ז; שועה"ר ו; מ"ב לא). ויש אומרים שגם לדעתם מהתורה סומכים על החזקה, ורק חכמים אמרו שבדינים מדאורייתא אין לסמוך על החזקה. ולכן בדיעבד, אם נער שכתב תפילין כבר אינו לפנינו, סומכים על החזקה שהואיל והגיע לגיל שלוש עשרה – חזקה שהביא שערות (נו"ב תניינא או"ח א; פמ"ג א"א נה, ז; תורת חסד או"ח א). ואפשר שכאשר ייגרם עלבון גדול מהבדיקה, יש לסמוך לדעתם על החזקה גם בדיני תורה, כגון להוציא ידי קידוש.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן