י – מהלכות תפילין

א – מהן תפילין

מצוות עשה מהתורה לקשור בכל יום תפילין של יד על הזרוע, ומצווה נוספת לקשור תפילין של ראש כנגד בין העיניים, כדי לזכור תמיד את יסודות האמונה, שנאמר (דברים ו, ח): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ”. בתפילין מניחים ארבע פרשיות שבהן מופיע הציווי להניח תפילין, ואלו הן: ‘קדש’ (שמות יג, א-י), ‘והיה כי יביאך’ (שם יא-טז), ‘שמע’ (דברים ו, ד-ט), ‘והיה אם שמוע’ (שם יא, יג-כא).[1]

בארבע פרשיות אלו, נזכרו עיקרי אמונת ישראל ותורתו. בשתי הפרשיות הראשונות, מבוארת קדושת בכורות ישראל ויציאת מצרים וחג הפסח, המבטאים את קדושתם וסגולתם של ישראל, שעל כן הוציאנו ה’ ממצרים באותות ומופתים, ותוך כך נתגלה לנו ולעולם כולו שה’ משגיח על כל העולם, והכל בידו. זכירת יציאת מצרים היא יסוד האמונה של ישראל, שראו בעיניהם את השגחת ה’ עליהם שהוציאם ממצרים באותות ובמופתים גדולים, והעבירו את המסורת בנאמנות ובמסירות דור אחר דור. בשתי הפרשיות האחרונות שבתפילין מבוארים החזון והתכלית של יציאת מצרים. בפרשת שמע מופיעות המצוות היסודיות המוטלות על כל יחיד ויחיד, האמונה באחדות ה’ ואהבתו בכל הלב והנפש, ושנהגה בדברים הללו בכל עת, בשכבנו ובקומנו, בבית ובדרך, וננחיל אותה לבנינו אחרינו. בפרשה האחרונה מבואר הייעוד הגדול של עם ישראל לנחול את הארץ הטובה, ולקיים בה את כל המצוות, וליהנות מהברכה האלוקית. ועוד מבואר יסוד השכר והעונש, שה’ משגיח על ישראל, ואם נחטא ח”ו – נאבד מעל הארץ הטובה, וכשנהיה צדיקים נתברך ונאריך ימים על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותינו.

את הפרשיות יש לכתוב על קלף, ולהניחן בתוך בית קטן מרובע העשוי מעור של בהמה טהורה המכונה ‘תפילה’. וכיוון שנאמר “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ”, מניחים תפילה אחת על היד ותפילה אחת מעל הראש בין העיניים. שתי התפילות יחד מכונות ‘תפילין’ ומקובל לכנות גם תפילה בודדת בשם תפילין: ‘תפילין של יד’ ו’תפילין של ראש’.

ישנו הבדל בין תפילין של יד לתפילין של ראש, שבתפילין של יד כותבים את ארבע הפרשיות על קלף אחד ומניחים אותו בתוך התפילין, ואילו בתפילין של ראש עושים בית שמחולק לארבעה בתים קטנים, וכותבים את הפרשיות על ארבעה קלפים נפרדים, ומניחים בכל בית פרשה אחת. והלכה זו נלמדה מן הפסוקים (מנחות לד, ב). ואולי רמז יש בכך, שבראש יש מקום למחשבות רבות ושונות, אולם כשמגיעים למעשה, ישנה מחויבות למעשה ורגש שמגובשים כאחד, ולכן כל הפרשות שבתפילין של יד כתובות בקלף אחד.

רוב הלכות עשיית התפילין מקורן בהלכה למשה מסיני, ומהן: שהתפילין יהיו מרובעות, ויעשו צורת ‘ש’ בתפילין של ראש, ויתפרום בגידים של בהמה, ויעשו להן מעברתא שבה תכנס הרצועה, והרצועות יהיו שחורות, והקשר שלהן כעין ‘ד’.


[1]. בכולן נאמר הציווי להניחם על היד ועל הראש. ב’קדש’ נאמר (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם”. ‘והיה כי יביאך’ – (שם, טז): “וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה’ מִמִּצְרָיִם”. ‘שמע’ – (דברים ו, ח): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ”. ‘והיה אם שמוע’ – (שם יא, יח): “וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם”.

ב – קדושתן והזהירות בהן

התפילין הן אות לקשר המיוחד והמקודש שבין ישראל לאביהם שבשמיים. וכיוון שהן קדושות נצטווינו לכותבן לשם קדושת תפילין, לפיכך יאמר הסופר לפני שיתחיל לכותבן: “הנני כותבן לשם קדושת תפילין”, ואם לא אמר – פסולות (מ”ב לב, צה). ובכל פעם שיבוא לכתוב אחד מן השמות הקדושים שבהן, יאמר: “הנני כותבו לשם קדושת השם” (שו”ע לב, יט). וכן צריך לעבד את הקלף שלהן לשם תפילין (שם ח).

כיוון שהתפילין קדושות, המניחן צריך להיזהר מאוד בכבודן, ואסור להתפנות בבית הכסא או אף להפיח בשעה שהן עליו. וכל כך חששו לפגיעה בכבוד התפילין, עד שלמרות שמן התורה מצוות תפילין שייכת ללילה כמו ליום, תקנו חכמים שלא להניח תפילין בלילה, שמא יירדם בעודן עליו ויפיח בהן ויתבזו (שו”ע או”ח ל, ב). ואפילו אדם ששכח להניח תפילין כל היום, וביטל על ידי כך מצוות עשה, אין לו להניחן בלילה. אך אם עדיין לא הגיע הלילה ממש, אלא רק בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, יניחן בלא ברכה (באו”ה סו”ס ל, כה”ח ל, יז).

וכן אסור לאכול בהן סעודת קבע, שמא ישתכר ויבזה בכך את התפילין שעליו (שם מ, ח).

המניח תפילין בתוך תרמיל, צריך להיזהר שלא לשבת עליו, ורק אם הוא יודע שהן נמצאות בצד אחד של התרמיל יוכל לשבת על צידו השני.[2]


[2]. עי’ במ”ב מ, סעיפים: י, יג. ועוד מבואר בשו”ע מ, א, שאסור לתלות את בתי התפילין על וו או אף לאוחזן תלויות בידו, בין אם הבית למטה ובין אם הקשר של תפילין למטה. אבל בשעה שהוא בא להניח את התפילין כתב במ”ב מ, ב, שמותר לאחוז ברצועות, אף שהבית והקשר תלויים באוויר, מפני שהוא לשעה קלה ולצורך הנחתן. ויש מהדרין לאחוז בבית ובקשר וכך להניחן על הראש, כמבואר בכה”ח מ, א.

ג – איסור הסחת הדעת

בכל משך זמן הנחת התפילין אסור להסיח מהן את הדעת, שכן למדו חכמים (מנחות לו, ב), שאם לגבי הציץ שעל ראש הכהן הגדול, שנזכר בו שם ה’ רק פעם אחת, אמרה התורה (שמות כח, לח): “וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד” – שלא יסיח דעתו ממנו; קל וחומר שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, שנזכרו בהן עשרים ואחת פעמים שמות ה’. וכדי שלא יסיח דעתו מהן, אמרו חכמים שהמניחן חייב למשמש בהן בידו בכל שעה. וימשמש תחילה בשל יד ואח”כ בשל ראש, משום שתפילין של יד סמוכות יותר לידו, ואין מעבירין על המצוות (שו”ע כח, א, מ”ב ג). אמנם בשעת התפילה והלימוד אינו חייב למשמש בהן, מפני שעל ידי כוונת ליבו בתפילה או בלימוד הוא מכוון ליבו לה’ (מ”ב מד, ג, ובאו”ה שם). אלא שגם בעת הלימוד והתפילה טוב למשמש בהן מעת לעת, שמא זזו ממקומן, ועל ידי המישוש ידע להחזירן למקומן.

נחלקו הפוסקים בשאלה מהו היסח הדעת האסור בתפילין. לדעת רוב הפוסקים (רא”ש ורבנו יונה), רק מי שחושב במחשבת עריות או ליצנות שאסורה, או שהוא טרוד כל כך במחשבות גופניות או בצערו עד שלבבו פונה לגמרי מענייני התורה, הרי הוא מסיח את דעתו מהתפילין. אבל מי שעוסק במלאכתו ואינו חושב על כך שהוא מניח תפילין, אינו נחשב כמסיח דעתו, שאין ניגוד בין הנחת התפילין ועיסוק ביישובו של עולם, ורק צריך למשמש בהן בכל שעה, כדי שלא ישכח שהן עליו ויסיח את דעתו לדברים בטלים (עי’ שו”ע הרב כח, א).

ויש מחמירים שהמניח תפילין חייב לזכור בכל עת שהתפילין עליו, ושלא יעבור יותר משיעור מהלך מאה אמה (בערך דקה) בלא שיזכור שהתפילין עליו (שאגת אריה לט).

ואף שלהלכה מוסכם על רוב הפוסקים שרק מחשבת איסור או טרדה מוגזמת בענייני חול אסורים בתפילין, לכתחילה המליצו שלא לעסוק במחשבות חול בעת הנחת התפילין. וזה אחד הטעמים למנהגנו שאיננו מניחים תפילין כל היום אלא רק בעת התפילה והלימוד הסמוך לה.[3]


[3]. בשועה”ר כח, א, הגדיר את דעת רוה”פ, שהאיסור הוא או לחשוב בדברים אסורים או “שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו… אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אע”פ שעוסק באומנותו ואין דעתו על התפילין ממש, אין זה נקרא היסח דעת, שאם לא כן איך יכול כל אדם לילך בתפילין כל היום. ומ”מ מצווה מן המובחר שלא להסיח דעתו מהן כלל, זולת בשעת תלמוד תורה ובתפילת שמונה עשרה”. ועי’ בשארית יוסף ל, ח, ובתפילה למשה פרק טו. ואף שההלכה כדעת רוה”פ אנו נוטים היום לנהוג כדעת המחמירים, שאין להסיח מהן את הדעת כלל, ולכן אף שמצוותן להיותן עליו כל היום, חוששים להיסח הדעת ושלא יתבזו, ולכן נוהגים להניחן רק בעת ק”ש ותפילה, ועי’ בשו”ע לז, ב. ולגבי המצווה למשמש בהן, שלמדוה בק”ו מהציץ, מדברי הרמב”ם משמע שהוא ק”ו גמור, ולתוס’ יומא ח, א, אין זה ק”ו גמור, שאפשר לפורכו, שהשם שעל הציץ הוא גלוי ואילו השמות שבתפילין נסתרים.

אונן, הטרוד במיתת קרובו, פטור מהנחת תפילין. וכן לאחר סיום ההלוויה האבל פטור מהנחת תפילין ביום אבלותו הראשון (ברכות יא, א). שהואיל והתפילין נקראות ‘פאר’ אין זה ראוי שהאבל המתגולל בצערו בעפר יחבוש אותן (רש”י). ועיקר האיסור הוא ביום האבלות הראשון שחיובו מהתורה, ובו עיקר הצער והמרירות. כאשר הקבורה נדחתה ויום האבלות הראשון אינו ביום הפטירה, נחלקו הפוסקים: למ”ב לח, טז; כה”ח לח, טז, ועוד, אין מניחים תפילין, ויש שכתבו להניח בצנעא בלי ברכה (ח”א, יבי”ע, רשז”א).

להשלמת העניין נבאר דין מצטער. שו”ע לח, ט: “מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהם”. והטעם, שמי שעסוק כל כך בצערו, כגון שקר לו או שהוא חולה מאוד, עד שאינו יכול להסיח דעתו מצערו כלל, אינו יכול לכוון דעתו כלל למצוות תפילין, ולכן פטור. אמנם, אם יוכל ליישב דעתו לשעה קלה, חייב ליישב דעתו ולקיים מצוות תפילין, ואף שלדעת ב”י עפ”י ר’ מנוח, אינו חייב ליישב דעתו, מ”מ לדעת הרבה פוסקים חייב, וכן פסק במ”ב לח, לא. וגם לב”י אין איסור ליישב דעתו ולקיים את המצווה, כמבואר בכה”ח לח, ל-לא. ולכן צריך ליישב את דעתו ולהניח תפילין.

ד – משמעות המצווה

התפילין הן אות לישראל. ויש בהן ביטוי כפול: מצד אחד הן מבטאות את היותנו עבדים המשועבדים לרבונו של עולם, ואנו מצהירים על העבדות שלנו בהנחת התפילין על גופנו, כמו העבדים שהיו נושאים על גופם את סמלו של אדונם. מצד שני, הן גם הכתר המפואר של ישראל, שכן הן מבטאות את היכולת המיוחדת של ישראל להתקשר אל ה’ ולגלות את שמו בעולם. התפילין מבטאות את הקשר שבין ישראל לה’ יותר משאר המצוות, מפני שבתפילין אנו קושרים את דברי התורה המקודשים לגופינו ממש, ובזה אנו נעשים דבוקים לה’ ותורתו לגמרי. הרי שהעבדות לה’ היא החירות הגמורה מכבלי העולם הזה, שעל ידה אנו זוכים להתקדש ולהתעטר בכתר מלכותו ולגלות את שמו בעולם.

התפילין חושפות את הנשמה שבקרבנו, ויש בכך צורך גדול, מפני שבעקבות טרדות העולם הזה ופיתוייו האדם עלול לשקוע בכל מיני תאוות ורצונות קטנוניים, ועל ידי קשירת התפילין, שבהן יסודות האמונה והתורה, אנו חוזרים ומתקשרים אל האמונה ולרעיונות הנצח שבתורה האלוקית. זהו שאמרו חכמים (מנחות מד, א): “כל המניח תפילין – מאריך ימים, שנאמר (ישעיהו לח, טז): ה’ עֲלֵיהֶם יִחְיוּ”.

קשירת התפילין על היד והראש רומזת לקשר המוחלט שבין עם ישראל לה’ ולתורתו. לעמים רבים יש רעיונות רוחניים, אך אין שום עם בעולם, שהרעיונות הרוחניים שלו החזיקו מעמד במשך תקופה ארוכה כל כך כפי שהתורה נשתמרה בעם ישראל. החולשה שהיתה בשאר העמים נבעה משתי סיבות: הראשונה, הרעיונות של עמים אחרים אינם אלוקיים, מפני שרק בישראל בחר ה’ מכל העמים, ורק לישראל נתן את תורתו. הסיבה השנייה שכמובן נובעת מהראשונה – הקשר של אותן האומות לרעיונות שלהן לא היה מספיק חזק ועמוק, ולכן במשך הזמן התנתק. לא היה עם בעולם שקמו מתוכו כל כך הרבה אנשים שהיו מוכנים למסור את נפשם על אמונתם כמו בישראל. אין עם בעולם שהעניין האלוקי תופש את לבם ומוחם של רבים כל כך מבניו.

את כל זה מבטאת מצוות קשירת התפילין. הנה לוקחים ארבע פרשיות, שבהן באים לידי ביטוי יסודות האמונה באחדות הבורא ובכוחו הבלתי מוגבל, ומכניסים אותן לתוך בתי התפילין העשויים מעור בהמה, ואף הפרשיות כתובות על קלף מעור בהמה, לרמוז שהרעיונות העליונים חודרים ונוקבים עד החומריות הגסה. וקושרים את התפילין, פשוטו כמשמעו, על היד ועל הראש. ובכך אנו קושרים את שני הכוחות העיקריים שבאדם, הרגש והשכל, לקדושה. תפילין של יד כנגד הלב המסמל את הרגש, ותפילין של ראש כנגד השכל השייך לראש ולמוח.

ה – כוונת המצווה

כל המצוות צריכות כוונה, שיתכוון האדם שהוא מקיים את המעשה הזה מפני שהוא מצווה (שו”ע או”ח ס, ד). בנוסף לכך, במספר מצוות מצומצם נצטווינו לכוון גם למשמעותה המיוחדת של המצווה. אחת מהן היא מצוות התפילין, שנאמר לגביה (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה’ בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה’ מִמִּצְרָיִם”. וכן נפסק ב’שולחן-ערוך’ (או”ח כה, ה): “יכוון בהנחתם שציוונו הקב”ה להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם ייחוד שמו ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור ניסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על ייחודו ואשר לו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו, וישעבד לקב”ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו”. ויש מהדרים לומר נוסח ‘לשם ייחוד’ לפני הנחת התפילין, כדי לבטא באופן מפורט ומדויק את כוונות התפילין.

בדיעבד, גם אם לא כיוון כוונה זו, יצא ידי חובה, שאין היא מעכבת. ואת הכוונה הבסיסית לקיים את מצוות ה’ קיים בעצם העובדה שהניחן ובירך עליהן (מ”ב כה, טו).

יש מהדרים לקרוא לאחר הנחת תפילין פרשיות ‘קדש’ ו’והיה כי יביאך’, כדי לזכור בפועל את כל מה שכתוב בתפילין. ואת פרשיות ‘שמע’ ‘והיה אם שמוע’ אין צורך לקרוא באופן מיוחד, כי ממילא יקראום אח”כ בקריאת שמע (מ”ב כה, טז).

ו – מקום תפילין של יד

מקום תפילין של יד הוא על השריר התפוח שביד בהטייה פנימה לכיוון הלב, שנאמר בפרשת ‘שמע’ (דברים ו, ח): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ“, וכן נאמר בפרשת ‘והיה אם שמוע’ (דברים יא, יח): “וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם“. ראשית למדו מזה חכמים (מנחות לז, א), שצריך להניח את התפילין במקום הגבוה ביותר שביד, ועל ידי זה יהיו התפילין על היד. ואין לומר שהכוונה להניח על היד לגמרי, כי אז נצטרך להניח את התפילין על הכתף, וזה כבר לא ביד. אלא הכוונה לקושרן במקום המוגבה ביותר מתוך היד, וכשנתבונן ביד ונבדוק מהו המקום הגבוה, נמצא שמקום השריר שבין הכתף למרפק הוא הגבוה שביד, ולמקום זה התכוונה התורה. וכיוון שנאמר גם “עַל לְבַבְכֶם“, למדנו שצריך להטות את התפילין לכיוון הלב.

כמה מן הראשונים (שימושא רבא, הגהות סמ”ק, כלבו), כתבו שלא כל מקום השריר כשר לתפילין, אלא רק מקום השריר שנמצא על המחצית התחתונה של העצם שבין המרפק לכתף – כשר לתפילין. וכן פסקו בעל ה’שולחן-ערוך’ (כז, ז), והרמ”א (כז, א). אבל הגר”א סובר שכל מקום השריר כשר לתפילין של יד, שכן רוב הראשונים לא הזכירו שמקום התפילין הוא דווקא על המחצית התחתונה של העצם.

למעשה, כתבו הרבה אחרונים שצריך להניחן כדעת ה’שולחן-ערוך’, וכן נוהגים. ולכן אין לעשות את התפילין גדולות מדאי, מפני שאז לא ימָצא להן מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם. ומי שהתפילין שלו גדולות מכך, יניח את התפילין על מקום השריר ואפילו אם יהיה מעל למחצית התחתונה של העצם, כי העיקר שהתפילין יהיו מונחות על מקום השריר. ויש לחשב את העצם מן הכתף ועד המרפק, ומקום השריר נמדד כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד.[4]

כטעם למצווה אפשר לומר, שקשירת תפילין של יד נועדה לרמז לנו שני דברים. האחד, שהלב עם כל העוצמה הרגשית שלו צריך להיות מכוון ומודרך על ידי התורה. והשני, שמעל כל המעשים הכבירים שהאדם עושה בידיו ובשריריו עומדת האמונה במי שנתן לנו את הכוח לעשות את כל החיל הזה. ולכן אנו מניחים את התפילין על שריר היד וכנגד הלב.


[4]. סברתם של האוסרים להניח על החצי העליון של העצם, או מפני שאינו כנגד הלב, וכך משמע מהתרומה. או כפי שכתב בעל האשכול, עפ”י מנחות לג, א, שאמר ר’ יוסי שהוקשה מזוזה לתפילין, מה תפילין בגובה היד כך המזוזה בגובה מזוזת הפתח, אלא שהמזוזה אינה בטפח העליון וכן התפילין. אמנם קשה שרוב הראשונים לא הביאו תנאי זה, אלא רק הזכירו את מה שמבואר בגמ’ שהתפילין צריכות להיות על הקיבורת (השריר). וכן הקשה הגר”א. ובבאו”ה כז, א, ‘ובראש העצם’ באר עפ”י התרומה, שכוונת תנאי זה שהתפילין יהיו כנגד הלב, שעיקר המקום כנגד הלב הוא בחצי התחתון של העצם, ואף עיקר השריר הוא שם, ומה שמעל החצי הוא כבר לא בשיא גובהו של השריר. נמצא לפי זה ששיעור הקיבורת וכנגד הלב הוא אותו שיעור ומקומו במחצית התחתונה של העצם. ולדעת הגר”א אין להגביל כל כך את המקום, אלא אף למעלה ממחצית העצם עדיין יש מעט שריר והוא גם קצת כנגד הלב, ולכן כשר. וכמה אחרונים כתבו שהמנהג כגר”א, ומהם ערוה”ש כז, ד, וגם בבן איש חי (חיי שרה ו) כתב שאפשר לסמוך על הגר”א. אמנם הרבה אחרונים החמירו כשו”ע, ומהם שועה”ר, ח”א, ארצות החיים. ועי’ ביחו”ד ה, ג, ושם כתב שאפילו התיתורא (הבסיס הרחב של התפילין ולא רק מקום הבית עצמו) צריכה להיות כולה בחצי התחתון של העצם. ועי’ בתפילה למשה ז, ג-ד. מי שיש לו מכה במקום חצי התחתון של העצם ואינו יכול להניח שם תפילין, יניחם למעלה בלא ברכה.

כשהתפילין גדולות, מוטב להניחן על השריר למרות שמקצתן יהיו מעל החצי התחתון של העצם, מאשר להניחן בחצי התחתון של העצם כך שמקצתן יהיו שלא על השריר, שהכלל היותר חשוב הוא שהתפילין יהיו על מקום השריר, ואם מקצת התפילין אינן על השריר – לכל הדעות ההנחה פסולה, וכפי שכתב במ”ב כז, ד. יש לציין שבעבר, הכל עשו תפילין מעור בהמה דקה, והתפילין היו קטנות בהרבה, והיה להן מקום על השריר בחצי התחתון, ובדורות האחרונים שהתחילו להדר לעשות תפילין מבהמה גסה, התפילין נעשו גדולות בהרבה, ומתעוררת בעיה שאין להן מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם, ובפרט אצל נערים צעירים, וצריך להכריע שמקום השריר חשוב מהחצי התחתון.

ביארתי שמודדים את העצם מהמרפק ועד הכתף, שכך יוצא שרוב מקום השריר בחצי התחתון (וכפי שבאר בבאו”ה). שאם ימדדו מהמרפק לבית השחי, ישאר מקום קטן לתפילין, וכמחצית מקום השריר יהיה מחוץ לתחום הכשר, והרי זה כסתירה לדברי הגמ’ שכתבה שמקום הקיבורת כשר. ועוד שהעצם אכן נמשכת עד הכתף, וכל הפוסקים התייחסו לעצם (ושלא כתפילה למשה ז, הערה ו’ שהסתפק בזה). ומקום השריר נקבע לפי מצבו כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד, באופן זה רוב השריר בחצי התחתון של העצם, אבל כשהיד כפופה ומקופלת השריר מתרומם לאמצע היד, ולא נותר מקום לתפילין בחצי התחתון של העצם.

ז – יד שמאל

מניחים את התפילין על יד שמאל, שנאמר (שמות יג, טז): “וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה“, ולמדו חכמים מזה שהתורה כתבה ‘יָדְכָה‘ בתוספת ‘ה’, שכוונתה להורות שצריך להניח את התפילין על היד הכהה שהיא היד החלשה. ועוד נאמר לגבי התפילין ‘וקשרתם’ וכן נאמר ‘וכתבתם’ (דברים ו, ח-ט; יא, יח; יא, כ), והקישום חכמים זה לזה, שבאותה היד שכותבים צריכים גם לקשור את התפילין, וכיוון שרגילים לכתוב ביד ימין צריכים גם לקשור את התפילין באמצעות היד הימנית, וממילא יוצא שמניחים את התפילין על יד שמאל (מנחות לז, א). דין זה מעכב, ואם שינה והניח את התפילין על יד ימין, לא יצא ידי חובתו (מ”ב כז, א).

כל זה אמור לגבי רוב האנשים, שהם ימניים, אולם מי שכותב ועושה את כל מלאכתו ביד שמאל, דינו הפוך, והוא צריך להניח את התפילין על יד ימינו שהיא ידו החלשה. כי התורה לא אמרה להניח דווקא על יד שמאל, אלא אמרה להניח על היד הכהה, וכיוון שאצל איטר – היד החלשה היא הימנית, ממילא ברור שיניח עליה את התפילין. ואין הבדל אם הוא שמאלי מטבעו או שהרגיל עצמו להיות שמאלי, בכל אופן עליו להניח על יד ימין.[5]

נחלקו הפוסקים בדינו של מי שרגיל לכתוב ביד אחת ואת שאר מלאכתו הוא עושה בידו האחרת, האם הכתיבה העיקר או עשיית רוב המלאכות וחוזקה של היד הם העיקר. בשולחן ערוך (או”ח כז, ו) נפסק שהכתיבה היא הקובעת, ולכן יניח תפילין על היד שאינו כותב בה. ויש סוברים שמניחים תפילין על היד החלשה שאין רגילים לעשות בה את עיקר המלאכות (התרומה, הגר”א). ויש אומרים שבכל מצב שבו חלק מן הפעולות נעשות בימין, יניח תפילין על שמאל, בין אם הוא כותב בימין בין אם הוא עושה מלאכות אחרות בימין (ב”ח, כה”ח כז, לא). למעשה, כיוון שהדין שנוי במחלוקת, וגם יש הבדלים בין איטר לאיטר, ראוי לשאול בזה שאלת חכם.[6]

בטעם המצווה להניח את התפילין על היד החלשה, אפשר לבאר, שהיד החלשה מבטאת את הצדדים הפחות טובים שבפעולות הידיים, ועל כן דווקא עליה נצטווינו להניח את התפילין, כדי לקדשה ולקושרה לאמונה ולאהבת ה’.


[5]. לעיתים שמאלי צריך לשאול תפילין מימני או להיפך, ואזי נוצרת בעיה, מפני שקשר התפילין צריך להיות לצד הלב, והמעברתא שבה עוברת הרצועה צריכה להיות לצד הכתף (שו”ע כז, ב-ג), ואם שמאלי לוקח תפילין של ימני אי אפשר שהמעברתא תהיה למעלה והקשר לצד הלב. וכתב בבאו”ה ‘המנהג’, עפ”י שבות יעקב וארצות החיים, שהדין החשוב יותר שהקשר יהיה לצד הלב, כי הוא דין הגמרא, ולכן יהפוך את המעברתא שתהיה כלפי מטה, וכך הקשר יהיה כלפי הלב. (ונראה שילפף את הרצועה גם על הצד העליון של התפילין כדי לקשרם היטב ליד). אמנם הח”א הציע להוציא את הרצועה ולהופכה, אבל בבאו”ה מפקפק בזה. ויש להוסיף כי הפיכת הרצועה עלולה לגרום נזק מסוים לרצועות ולמצב הידוק הקשר לתפילין, וגם מסיבה זו נכון לנהוג כדברי הבאו”ה.

[6]. לדעת הגהות הסמ”ק והטור בשם ר’ יחיאל, הולכים אחר הכתיבה, שהלימוד העיקרי הוא ו’קשרתם וכתבתם’. ולדעת בעל התרומה מניחים על היד החלשה, שהלימוד העיקרי הוא שצריך להניח על ‘ידכה’, היינו היד הכהה, וכך דעת הגר”א. בשו”ע או”ח כז, ו, הביא את שתי הדעות, ועפ”י כללי השו”ע, הלכה כי”א בתרא, היינו שהולכים אחר הכתיבה, וכתב הרמ”א שכך נוהגים, וכן הסכימו במ”א ומ”ב. והוסיף לבאר בבאו”ה שבדרך כלל ביד שכותבים גם עושים עוד קצת מלאכות, לכן אפשר להחשיבה כימנית לכל הדעות, ויניחו על השנייה. וכ”כ בילקוט יוסף שכך העיקר, אלא שטוב שאחר התפילה יניח תפילין גם על ידו השנייה לצאת ידי כולם. ודעה שלישית לב”ח וארצה”ח, שתמיד הנטייה להניח על שמאל, היינו שאם הוא כותב ביד ימין או שהיא חזקה יניח על שמאל. וכ”כ הראשל”צ הרב הראשי (תשמג-תשנג) הרב מרדכי אליהו זצ”ל בהסכמתו לספרי פניני הלכה (מהדורה ראשונה ח”א): “ועיין בכף החיים (או”ח כז, לא), וכן בבן איש חי (חיי שרה ז), שלדעת המקובלים יש להניח ביד שמאל כנגד הלב, לפיכך ראוי להורות שאם עושה מלאכה מהמלאכות ביד ימין, עליו להניח תפילין ביד שמאל”.

ח – מקום תפילין של ראש

מקום הנחת תפילין של ראש הוא על המקום ששערות הראש גדלות בו, מתחילתן מעל המצח ועד למקום שמוחו של תינוק רופס (עד סוף המקום הרך בראשו של תינוק). וצריך לכוון את התפילין שיהיו באמצע הראש כנגד בין העיניים (שו”ע כז, ט-י). אם התפילין אינן מכוונות בדייקנות מירבית באמצע הראש, אלא זזו מעט ימינה או שמאלה, כל זמן שהן מונחות כנגד בין העיניים – עדיין הן במקומן. לכן אין צורך להשתמש בראי כדי לכוונן בדיוק, אלא די לכוונן על ידי מישוש היד (שו”ת דברי חיים ב, ו, וציץ אליעזר יב, ו, ב).

אמנם, צריך להיזהר מאוד, שלא יהיה אפילו מקצת מן התפילין כנגד המצח, היינו מתחת למקום גדילת שערות הראש. וכל זמן שאפילו קצת מן התפילין מונח כנגד המצח – המניח כך לא קיים את המצווה, ואם בירך – ברכתו לבטלה.

גם למי ששערותיו ארוכות ונופלות על המצח, אסור להניח את התפילין על השערות שעל המצח, כי את התפילין צריך להניח רק על מקום שורשן של השערות. אדם ששערותיו גדלות על החלק העליון של המצח, לא יניחן שם, אלא רק מעל הראש כשאר האנשים. מי שברבות השנים נעשה מעט קרח, יכול להניחן על המקום שגדלו שערותיו בהיותו צעיר, שכן העיקר הקובע הוא מקום גדילתן לפי הרגיל אצל רוב בני אדם.

כיוון שצורת הראש עגולה מעט, ותחתית התפילין ישרה, נמצא שקצה התפילין אינו נוגע ממש במקום צמיחת השיער, ולכן צריך לבדוק כנגד מה מונחות התפילין, ואם אפילו קצת מהן, מונח מעבר למקום גדילת השיער – אינן במקומן ולא קיים את המצווה. ואפילו אם מקום הפרשיות מכוון כנגד מקום גדילת השערות, ורק קצה התיתורא, היינו הקצה של בסיס התפילין, אינו על מקום גדילת השערות, לרוב הפוסקים, לא קיים את המצווה.[7]

כטעם למצווה אפשר לומר, שהתפילין צריכות להיות מונחות על הראש, כדי לבטא בכך שמקור ההשפעה לכל מחשבותינו הוא מה’ שהוא לגמרי מעלינו. אבל אם ירדו קצת אל מתחת לקו השיער, כבר אינן לגמרי למעלה, כאילו יש איזה שוויון בין ההשפעה האלוקית לשכל האנושי, וכיוון שלא הדגיש שההשפעה האלוקית היא לגמרי מלמעלה, לא יצא ידי חובה. והתפילין צריכות להיות כנגד בין העיניים, כדי לבטא שההשפעה האלוקית באה אלינו ממקור אחד, מה’ אחד, ולכן התפילין צריכות להיות מונחות באמצע, שהאמצע כולל את כל הצדדים. ומתוך ההשפעה האחדותית נמשכת הברכה לכוחות השונים שבאים לידי ביטוי בהתפצלות לשתי העיניים.


[7]. מקום הנחת תפילין של ראש נלמד בגזרה שווה, נאמר “בֵּין עֵינֶיךָ” בתפילין (דברים ו, ח), ונאמר “בֵּין עֵינֵיכֶם” (שם יד, א) באיסור לקרוח קרחה על מת, מה להלן במקום שהשערות גדלות בגובה הראש אף בתפילין כן, כמבואר במנחות לז, ב. עוד אמרו שמקומן עד מקום שמוחו של תינוק רופס. ועד היכן הוא נמשך? לדעת הטור ורבנו ירוחם ועוד, בכל מקום גובה הראש עד הקודקוד. ולדעת הרמב”ם והסמ”ק ועוד, מקום התפילין עד מרכז המקום שמוחו של תינוק רופס שהוא הגבוה ביותר בראש, בין הקודקוד לתחילת מקום גידול השיער. וכתב בבאו”ה ‘עד סוף’, שיש להחמיר בזה.לעניין שלא ירדו התפילין מקו השיער, אמנם לדעת מעט פוסקים הולכים אחר הרוב, שאם רוב התפילין על מקום השיער, יצא בדיעבד ידי חובה, וכ”כ ללמד זכות בספר מחשבות בעצה א, ובשו”ת דבר יהושע ד, יא, ונפש חיה מרגליות. אולם מרן הרב קוק חיבר ספר בשם ‘חבש פאר’ שעניינו לחזק את קיום מצוות התפילין והנחתן במקומן, ובתוכו דחה את דברי מי שרצה לומר שאם רק מיעוט מן התפילין ירדו מן השערות אינו מעכב, והוכיח מהרבה פוסקים שאפילו אם מיעוט מן התפילין על המצח לא יצא. וכ”כ במ”ב כז, לג, וכה”ח מ, ועי’ בילקוט יוסף כז, ובירור הלכה כז, לה. ולגבי קרח שיניח היכן שצמחו שערותיו בעבר, כן כתב גם בכה”ח כז, לח. ולגבי מי ששערותיו גדלות על מצחו עי’ בתפילה למשה ז, יא, בהערה כח, שבאר זאת היטב. ולעניין שהתפילין באוויר ויש למדוד כנגד מה מונחות, כ”כ באשל אברהם בוטשאטש כז, ד.

ט – קשירת תפילין של ראש

קשירת תפילין של ראש מתבצעת על ידי הידוק הרצועות סביב הראש, כאשר בצד הקידמי של הראש מונחות התפילין, ומאחורי הראש הקשר של התפילין שצורתו כאות ‘ד’. ויש שתי שיטות בצורת קשר זה, אחת בצורת ד’ ממש, והשנייה מרובעת, ואף היא רומזת ל’ד’, ושתיהן כשרות. צריך להניח את הקשר במקום שהעורף מתחבר לגולגולת. אצל רוב האנשים יש כמין שקע בעורף, ויש להניח את הקשר בתחילת השקע כלפי מעלה, כך שהרצועות ילפתו את הגולגולת, וכך התפילין מתהדקות לראש בצורה הטובה ביותר.

לדאבוננו, רבים מאוד טועים ואינם מקיימים בפועל מצוות תפילין של ראש, מפני שהם מניחים אותן באופן שחלק מהן מונח על המצח מתחת למקום גדילת השערות. וכיוון שמדובר בבעיה שכיחה, כל היכול להעיר את תשומת לבם של חבריו ושכניו לתקן את טעותם, זכותו גדולה, שעל ידו יזכו לקיים מצוות הנחת תפילין של ראש.

אבל האמת שלא מספיק להעיר וללמד את הדין, כי הסיבה העיקרית לכך שהתפילין משתלשלות אל המצח היא התרופפות הקשר. שכן מן הסתם בשעת קניית התפילין המוכר סידר את הקשר באופן שיתאים לראשו של הקונה. אך כיוון שבכל יום בעת הנחת התפילין מהדקים את הרצועה סביב הראש, הרי שהרצועה נמתחת ומתארכת, ואף מתוך הקשר נמתחת הרצועה, ועל ידי כך הלולאה העגולה מתרחבת, והתפילין מתחילות להשתלשל מעט לכיוון המצח. לפיכך, כל חצי שנה או שנה צריך לבדוק האם יש צורך לקצר מעט את הלולאה, כדי שהתפילין ישארו במקומן על מקום השיער. לכן הרוצה לעזור לחבריו להניח תפילין במקומן, צריך ללמוד כיצד מקטינים את הקשר. ונראה להמליץ שבכל בית כנסת ימונה אדם שיודע להקטין את הקשר, שיהיה אחראי לסייע למתפללי בית הכנסת בסידור הקשר כדי שיתאים לקיום המצווה. עוד כדאי לציין, שבדרך כלל מי שהתרגל להניח תפילין שלא כדין, אחר שיקטינו לו את הלולאה יחוש שהתפילין אינן מונחות ומהודקות כראוי, מפני שכאשר מניחים מקצת מהתפילין על המצח הן מהודקות יותר, שכך הלולאה לופתת טוב יותר את הראש, אלא שבאופן זה אין מקיימים את המצווה.

ככלל, עדיף תמיד שהרצועה תהיה קצרה יותר, מפני שאפשר להניח את התפילין גם למעלה מקו תחילת השערות, עד לסוף מקום שמוחו של תינוק רופס, כך שאם תהיה קצרה יותר אין בכך שום נזק, אך אם תהיה מכוונת לכך שהתפילין יגיעו בדיוק לקצה השערות, מיד עם ההתמתחות הראשונה של הרצועה, ישתלשלו התפילין למטה מקו תחילת השערות, ונמצא שהמניח אותן אינו מקיים בהן את המצווה (מ”ב כז, לג).

י – שלא להפסיק בין של יד לשל ראש

יקשור תחילה את התפילין של יד ואח”כ את התפילין של ראש, שנאמר (דברים ו, ח): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ” ואח”כ “וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ”. וחליצת התפילין נעשית בסדר הפוך, חולץ תחילה של ראש ואח”כ של יד (מנחות לו, א).

במקרה של אונס, כשיש לו רק תפילה אחת, של יד או של ראש, יניח את התפילה שברשותו, מפני שמצוות הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו. לכן, כשאין אפשרות לקיים את שתיהן ביחד כסדרן, יקיים לכל הפחות אחת (מנחות לח, א; שו”ע או”ח כו, א).

אלא שבמצב רגיל, צריך להקפיד להניחן ביחד, מפני שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו. ולכן צריך להיזהר מאוד שלא להפסיק בדיבור או מעשה בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש.

כדי לעמוד על חשיבות העניין, ראוי לציין שכאשר מבוארים בתלמוד דברי השוטרים לחיילים לפני היציאה למלחמת רשות, שכל איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו, מבאר רבי יוסי הגלילי שהכוונה למי שירא מעברות שבידו, שמא ייהרג בעטיין. והדוגמא שנותנים לעבירה היא, כגון שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש (סוטה מד, א-ב; מנחות לו, א).

ניתן ללמוד מכאן, שישנו עניין מיוחד שלא להפסיק ביניהן. תפילין של יד נועדו לקשר את לבנו לעבודת ה’, ואילו תפילין של ראש נועדו לקשר את מוחנו, שכלנו, לאמונה בה’, וצריך להיזהר מאוד שלא ליצור הפרדה וניתוק בין המוח והלב. אחת הבעיות הקשות בחייו של האדם היא ההפרדה והניתוק שבין המוח והלב. המוח מבין כך והלב רוצה אחרת. זו אולי הסיבה שההלכה מדקדקת כל כך שלא להפסיק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. צריכה להיות הסכמה ואחדות בין הרגש לשכל.

אבל גם כשאין לאדם אלא תפילה אחת, יניח אותה. ואולי דין זה בא לרמז, שאמנם לכתחילה צריכה להיות הסכמה מלאה בין הרגש לשכל. אולם בלית ברירה, כאשר רק צד אחד, השכל או הרגש, מסוגל להתקרב לעבודת ה’, צריך שאותו הצד לא יתעכב עד להצטרפותו של הצד החלש. שהרי מכל מקום יש ערך גם לכל אחד מן הצדדים בפני עצמו.

יא – ברכת התפילין

מברכים על הנחת תפילין של יד: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין”. ונחלקו הפוסקים, האם צריך לברך ברכה נוספת על הנחת תפילין של ראש. לנוהגים כרמ”א, כיוון שאלו שתי מצוות, צריך להוסיף ולברך על הנחת תפילין של ראש: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות תפילין”.

אולם לנוהגים כ’שולחן-ערוך’, כיוון שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו ויש להן שם אחד, הברכה שעל תפילין של יד מועילה גם לתפילין של ראש, ואין צורך להוסיף עבורן ברכה מיוחדת. ורק מי שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש, צריך לברך על תפילין של ראש “על מצוות תפילין”.[8]

על כל המצוות צריך לברך סמוך ככל האפשר לעשייתן (מנחות לה, ב). וכיוון שהמצווה היא ‘לקשור’ את התפילין על היד ועל הראש, צריך לברך מעט לפני הקשירה.

כלומר אין לברך בעת שמוציאים את התפילין מהתיק, הואיל ואין זה סמוך לעשיית המצווה. וכן אין לברך לאחר קשירת התפילין על היד, הואיל והמצווה כבר נעשתה. אלא יש להניח את התפילה של יד על מקומה ולתופסה על ידי הידוק הרצועה. ולפני שמסיימים את ההידוק בליפוף הרצועה על הזרוע – מברכים, שכן ליפוף הרצועה הוא הקשירה, שבלא הליפוף אין התפילה של היד עומדת במקומה (שו”ע או”ח כה, ח). וכן לנוהגים כרמ”א ומברכים על הנחת תפילין של ראש, זמן הברכה הוא לאחר שמניחים את הרצועות על הראש ולפני הידוקן, שבהידוק נעשית מצוות הקשירה.

אולם בדיעבד, מי ששכח לברך בעת הנחת התפילין, יכול לברך אחר כך, מפני שמצוות התפילין נמשכת כל זמן שהתפילין מונחות עליו. ובעת שייזכר שלא בירך על התפילין ימשמש בהן ויברך (מ”ב כה, כו; ועי’ שו”ע ל, ג).


[8]. יסוד המחלוקת בביאור הגמרא במנחות לו, א, שם מבואר שאם הפסיק בין הנחת של יד לשל ראש צריך לברך, ועוד מבואר שיש שתי ברכות: “על הנחת” לתפילין של יד, ו”על מצוות” לתפילין של ראש. לדעת הרי”ף והרמב”ם במצב רגיל מברכים ברכה אחת, ורק כשהפסיק צריך להוסיף ולומר את הברכה על תפילין של ראש. ואילו לדעת ר”ת, רא”ש, סמ”ג, בכל מקרה מברך על של ראש, ומה שאמרו שאם הפסיק מוסיף ברכה, הכוונה שיברך שתי ברכות על הנחת של ראש, ‘להניח תפילין’ ו’על מצוות תפילין’ (שו”ע ורמ”א כה, ט). וכתב הרמ”א עפ”י מהר”י אבן חביב, לומר אחר גמר הידוק תפילין של ראש: “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, כדרך שאומרים אחר ברכה שאמרו בטעות, ואף שלמנהג הרא”ש ודעימיה אין בזה טעות, ‘מהיות טוב’, אומרים זאת כדי לצאת גם ידי הדעה השנייה.

יב – שבת ויום טוב

בשבת ויום טוב אסור להניח תפילין, מפני שהתפילין נועדו להיות אות לקשר שלנו עם הקב”ה, שנאמר (שמות יג, ט): “וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ”, ושבת ויום טוב נקראים אות, שנאמר (שם לא, יג): “אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם”. כלומר גם התפילין וגם שבתות וימים טובים, מבטאים את הקשר המיוחד שבין הקב”ה לישראל. ואם כן בשבת ויום טוב אין צורך להניח תפילין, כי עצם קדושת השבת או החג, מבטא את אותו הרעיון שמתבטא בתפילין. ויתר על כן, אדם המניח תפילין בשבת ויום-טוב, מעיד על עצמו שאין הוא מבין את משמעות הקדושה שבשבת ויום-טוב. ועל כן אסור להניח בהם תפילין (שו”ע לא, א).

לגבי ימי חול המועד נחלקו המנהגים, ברוב קהילות אשכנז נהגו להניח תפילין בחול המועד, מפני שה’אות’ לדעתם תלוי באיסור מלאכה, וכיוון שבימי חול המועד מותר לעשות מלאכה לצורך דבר האבד – צריך להניח בהם תפילין (רא”ש). ובספרד נהגו שלא להניח תפילין, מפני שככלל גם בחול המועד אסור לעשות מלאכה, ורק לצרכים מיוחדים התירו לעשות מלאכה. ועוד שיש בהם ‘אות’ המתבטא במצוות החג, בסוכות במצוות הסוכה ובפסח באכילת המצה (תוס’ ורשב”א).

ובארץ ישראל נוהגים כל ישראל, שלא להניח תפילין בחול המועד.[9]

בראש חודש מניחים תפילין, אולם כיוון שיש בו קדושה, נוהגים לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף (שו”ע כה, יג). והטעם, מפני שתפילת מוסף של ראש חודש דומה ליום טוב, ובמיוחד לנוסח ספרד שאומרים בקדושה ‘כתר’. ונכון להמתין עד לסיום כריכת התפילין ברצועותיהן והנחתן בנרתיק ורק לאחר מכן להתחיל מוסף בלחש, שאם לא כן יהיו התפילין מונחות בחוסר כבוד במשך תפילת מוסף (ועי’ בפניני הלכה זמנים א, יד, 19).[10]


[9]. להרחבת העניין עי’ ב”י או”ח ל”א, ושם מבואר שבירושלמי משמע שמניחים, ובבבלי שאין מניחים, וכן דעת הזוהר. עוד צריך להוסיף, כי גם בין האשכנזים היו שנהגו שלא להניח, וכן מנהג הגר”א, וכן נהגו תלמידיו הפרושים שעלו לארץ, וכן נהגו החסידים שעלו לארץ בראשות מהרמ”ם מויטבסק, וכ”כ בשו”ת אבני נזר ב, והתחשבו מאוד בדברי הזוהר והאר”י שאין להניח תפילין בחול המועד, כמובא בכה”ח לא, ו. ולכן התייסד מנהג אשכנזים בארץ וחסידים בחו”ל שלא להניח תפילין בחול המועד. ולמנהג אשכנז בחו”ל מניחים תפילין, אלא שנחלקו אם לברך עליהן, וכתב במ”ב לא, ח, שמוטב שלא לברך. ועי’ עוד בתפילה למשה פרק כז.

[10]. קשה ממנהגם של רבים להניח תפילין בברית המילה של בנם, כדי שיהיו בשני אותות. ולכאורה מדין שבת ויו”ט למדנו שאין להראות שני אותות ביחד, כי האחד מראה כאילו השני אינו מספיק ונמצא מזלזל בו (שו”ע לא, א). ותירץ בא”ר סי’ כט בשם הרוקח, שאות מילה אינו זכר ליציאת מצרים, ולכן טוב לצרף אליו עוד אות, אבל התפילין ושבת ויו”ט הם זכר ליציאת מצרים, ולכן אין לקיימם ביחד. עי’ בתפילה למשה כח, ג, ובהערות.

עוד כתב הפמ”ג לד, מ”ז ב, שאין נכון לקפל את התפילין בחזרת הש”ץ, ולכן לדעתו גם אין להסיר תפילין של רש”י בחזרת הש”ץ. אמנם למעשה רבים נוהגים לקפל תפילין של רש”י בחזרת הש”ץ ויש להם על מה לסמוך.

יג – נשים בתפילין

הואיל ומצוות תפילין תלויה בזמן, שבימות החול מצווה להניח תפילין, ובשבתות וימים טובים אסור להניח תפילין, נשים פטורות מהנחת תפילין כשם שפטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן (עי’ לעיל ח, ח-ט; ובתפילת נשים ב, ז).

ואמנם לגבי שאר מצוות עשה שתלויות בזמן, כדוגמת לולב ושופר, אם רצו הנשים לקיימן רשאיות ויש בידן מצווה. מכל מקום לגבי תפילין נהגו שלא להניח. והטעם, מפני שנהגו לחשוש מאוד לכבודן של התפילין, ועל כן ממעטים בהנחתן. ומחמת זה למרות שמעיקר המצווה היה ראוי שגברים יניחו תפילין כל היום, מפני החשש לפגיעה בכבודן, נהגו הגברים להניחן בתפילת שחרית כדי לקיים את חובת המצווה ולא יותר. ונשים שאינן מחויבות כלל בתפילין, מדוע שיכנסו לחשש פגיעה בכבודן, ולכן המנהג שנשים אינן מניחות תפילין (מ”א, ערוה”ש).

לפיכך, אשה שרוצה להתעלות במצוות, ובאה לשאול אם טוב לה שתניח תפילין, ההוראה שלא תניח. ואם בכל זאת תשתוקק ותרצה להניחן בצנעה, אף שרבים כתבו שיש למחות בידה, מכל מקום כיוון שיש לה על מי לסמוך, אין נכון למחות בידה, שכך הוא הכלל, בכל עת שיש לנוהג על מה לסמוך, אין למחות בידו.

ויש נשים שאינן מקפידות בהלכות צניעות ובמצוות רבות, ורק בטלית ותפילין רוצות להתהדר, ויש למחות במגמתן להפוך את התורה ומצוותיה לזירה למאבקים חברתיים, שכן כל עניינן של המצוות להיות מכוונות לשם שמיים, ולא ככלי למען קידום אינטרסים ממינים שונים.[11]


[11]. במשנה ברכות כ, א, מבואר שנשים פטורות מתפילין. אולם לא נתברר האם נשים שרוצות רשאיות להניח תפילין כמו שנוהגות לקיים שאר מצוות שהזמן גרמן, כדוגמת נטילת לולב ושמיעת שופר. בעירובין צו, א, מובאת ברייתא: “מיכל בת כושי (שאול) היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים”. והתוס’ שם כתבו בשם הפסיקתא שמיחו בה חכמים. וכן בירושלמי ברכות פ”ב ה”ג, מובאת בתחילה דעה סתמית שלא מיחו בה חכמים, ואח”כ דעת ר’ חזקיה שמיחו בה. וכתבו התוס’ עירובין שם, שלדעה שמיחו בה, אע”פ שלא מיחו בנשים שמקיימות שאר מצוות עשה שהזמן גרמן, מפני “שתפילין צריכים גוף נקי ונשים אינן זריזות ליזהר”. (ונראה שהחשש מפני שבשעת הנידה אסור להניחן, ועיינו עוד ברמ”א או”ח פח, א. וכיוון שאינן רגילות ללמוד דינים שאינן מחויבות בהם, לא ייזהרו בזה. ואולי גם מפני הטיפול בתינוקות ובדברי טינופת שבבית). וכך כתב כלבו סי’ כא בשם הר”ם, שיש למחות ביד נשים שרוצות להניח תפילין “מפני שאינן יודעות לשמור עצמן בנקיות”. והביא הב”י את דבריו. ונפסק בשו”ע או”ח לח, ג: “נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא. הגה: ואם הנשים רוצין להחמיר על עצמן, מוחין בידם (כל בו)”.

ובאר המ”א שם, שאם היו חייבות מהתורה בתפילין, לא היה הטעם שאולי לא ייזהרו בנקיות פוטרן, אבל כיוון שהן פטורות ויש חשש נקיות – יש למחות שלא יניחו. וכהמשך לדבריו כתב בערוה”ש לח, ו, שבעצם גם בגברים יש בעיה, שהרי התפילין צריכות גוף נקי כאלישע בעל כנפיים, אלא שכיוון שמחויבים בזה, מניחים בק”ש ותפילה תוך זהירות מירבית. אבל נשים שפטורות, למה שיכניסו עצמן בחשש גדול כזה. וזמן ק”ש ותפילה אצלן כמו לגברים בשאר היום, לפיכך אין מניחים אותן להניח תפילין. ואע”פ שמיכל היתה מניחה תפילין ולא מיחו בה חכמים (ערובין צו, א), אין למדין מזה, שמן הסתם ידעו שהיא צדקת גמורה וידעה להיזהר. וכ”כ בכה”ח לח, ט, בשם ברכ”י ועוד אחרונים, שיש למחות בנשים שלא יניחו, והביא לזה טעמים על פי הקבלה.

אולם יש מהראשונים שאומרים שאין למחות, וכן תמה באורחות חיים על דברי מהר”ם שהביאם בכלבו, שכתב למחות בנשים, שהרי לא מיחו במיכל. והביאו הב”י אלא שהשיב שמהר”ם סבר כדעות האחרות לפיהן כן מיחו. ובעולת תמיד (מראשוני המפרשים על שו”ע), באו”ח לח, ג, דחה דברי המהר”ם, שכן אם אסור להן להניח מפני נקיות, מדוע אמרו בברכות כ, א, שהן פטורות מפני שהיא מצווה שהזמן גרמא. ועוד אמרו בערובין צו, א, שמיכל בת שאול הניחה תפילין ולא מיחו בה. וסיים העולת תמיד: “דאם האשה זקנה וידעינן בה שיודעת לשמור את עצמה, דאין למחות בידה, ובהאי גוונה מיירי התם” במיכל בת שאול. גם מסופר על כמה צדקניות בדורות הראשונים והאחרונים שנהגו להניח תפילין, ומהן אשתו של רבי חיים בן עטר. ←

למעשה, ההוראה שאשה לא תניח, ורבים כתבו שיש למחות ביד הרוצות להניח, וכ”כ הרמ”א ומ”ב לח, יג, וכה”ח לח, ט, ועוד רבים. אלא שכפי שכתבתי, לרוצה להניח יש על מה לסמוך, שכך דעת האורחות חיים ועולת תמיד, ואף מסיום דברי ערוה”ש מבואר שאין למחות במי שמפורסמת כצדקת. ולכן למעשה אין למחות בידה. ובתנאי שתקפיד שלא תניח בשעת וסתה. וכן תקפיד להניח בצנעה, כי רק כך יהיה ברור שהנחתה לשם שמיים, ועוד שצריך להצניע את זמני הטהרה והטומאה.

כדרך אגב, יש לשים לב שנשים לא נהגו לקיים את מצוות ציצית ותפילין למרות שאת שאר המצוות שהזמן גרמן נהגו לקיים בהתנדבות, ואפשר שהטעם לכך, כי מצוות אלו נועדו להזכיר לגברים בכל עת את יסודות האמונה ומצוות ה’, וכיוון שנשים מטבען מתקשרות אל האמונה והדבקות בה’ באופן עמוק יותר מגברים, אין צורך שיישאו על גופן את הסמלים הללו שנועדו לשם התקשרות אל הבורא ומצוותיו. עוד אפשר, שגברים חויבו בהן כדי להזכיר להם את האמונה והמצוות בכל דרכיהם (עי’ לעיל ח, 1, שהכיפה החליפה את התפילין אצל הגברים), ואילו נשים שלא היו רגילות לצאת מהבית לא הוצרכו לכך. וגם כשהשתנו הזמנים ונשים החלו לצאת ולפעול גם במרחב הציבורי, מנהגי צניעות הלבוש הם השומרים ומזכירים את האמונה והמצוות.

יד – קניית התפילין ואימתי צריך לבודקם

צריך לקנות תפילין מאדם ירא שמיים, שיכול להעיד באמינות על התפילין שהן כשרות. אבל הקונה תפילין מאדם שאינו מוכר מסתכן בכך שהן פסולות. ואף בדיקה דקדקנית אינה יכולה לגלות את כל הבעיות. למשל, אם הסופר שכח לכוון לפני כתיבת התפילין שהוא כותבן לשם מצוות תפילין, או ששכח לכוון לכתוב את השמות לשם קדושת השם – התפילין פסולות, ודבר זה אינו ניכר בבדיקה. ויש עוד בעיות רבות בפרשיות ובבתים שלא כאן המקום לפרטן.[12] הכלל הוא, שאם הסופר והמוכר אינם יראי שמיים, ישנו חשש שהתפילין פסולות.

כיוון שאי אפשר לסמוך בזה על אורך זקנו של המוכר או על לבושו החיצוני, לכן מי שאינו מכיר סופר או בעל חנות לתשמישי קדושה ירא שמיים, מוטב שיפנה לרב המקומי כדי שייעץ לו היכן לקנות תפילין. וכך ראוי לנהוג גם לגבי קניית מזוזות.

תפילין שהוחזקו בכשרות, היינו שנבדקו היטב בעת הכנתן, ונתברר בוודאות שהן כשרות, אין צריך יותר לבודקן לעולם, וכל זמן שלא ניזוקו הרי הן בחזקת כשרות ומניחים אותן בברכה.

וזאת בתנאי שמניחים את התפילין באופן שוטף, אבל אם במשך תקופה ממושכת לא הניחום, ונוצר חשש שבאותו זמן התעפשו ואולי איזו אות נמחקה ונפסלו, אזי צריך להזדרז לבודקן. ואם התפילין נרטבו במים או שרואים על העור סימנים של עיפוש או קלקול אחר, יש לבודקן מיד, וכל זמן שלא נבדקו אין לברך עליהן, מפני שיש חשש גדול שמא נפסלו (שו”ע לט, י; מ”ב לט, כו).[13]


[12]. נזכיר הלכה יסודית אחת לדוגמא: פרשיות התפילין והמזוזה, צריכות להיכתב כסדר שהן כתובות בתורה, אות אחר אות, ואם כתב אפילו אות אחת שלא כסדרה, התפילין פסולות. פירושו של דבר, שאם הסופר שכח לכתוב אות אחת מן הפרשה הראשונה, ורק לאחר גמר כתיבת ארבע הפרשות הוא שם לב לכך, אין באפשרותו להשלים את האות החסרה, הואיל וכבר כתב את האותיות הבאות אחריה, ונמצא אפוא שכל עבודתו ירדה לטמיון. וזו רק אחת מההלכות שהסופר צריך לשמור. דרך אגב, על ידי הלכה זו כמו הלכות ודקדוקים נוספים, ניתן להבין את הסיבה למחירן הגבוה יחסית של התפילין.

יש לציין שבהלכה זו דין כתיבת תפילין ומזוזות חמור יותר מספר תורה, שתפילין ומזוזות צריכות להיכתב כסדרן דווקא, ואילו את ספר התורה אפשר לכתוב שלא כסדרו, ולכן אם נמצאו בו טעויות, ניתן לתקן אותן במקומן בלא למחוק את כל מה שכתוב אחריהן.

[13]. כפי שלמדנו, כאשר הניחום ברציפות אין צריך לבודקן. אולם לדעת כמה אחרונים וביניהם המ”ב לט, כו, ראוי לכתחילה לבודקן כל כמה שנים, מפני שיתכן שהתקלקלו מחמת הזיעה. אמנם למעשה אין נוהגים כך כיום. ובספר הליכות שלמה ח”א ד, לו, כתב בשם רשז”א, שבתפילין שבזמננו שעשויים בהידור, אין לחוש לזה. (בזמן המ”ב הבתים היו עשויים מעור בהמה דקה וכיום מבהמה גסה). ואדרבה עפ”י רוב פתיחת התפילין וסגירתן גורמת לבעיות. ואף לגבי מזוזה אם היתה אטומה, לדעתו אין צריך להקפיד לבודקה פעמיים בשבע שנים.

טו – תפילין של רבנו תם

בעקבות טלטולי הגלויות התעוררה מחלוקת בין גדולי הראשונים בסדרן של פרשיות התפילין. לדעת רש”י והרמב”ם, סדר הפרשיות הוא כסדרן בתורה, ואם כן כשהתפילין מונחות על הראש, הפרשה שבבית הימני היא ‘קדש’, אחריה ‘והיה כי יביאך’, אחריה ‘שמע’ ואחרונה משמאל ‘והיה אם שמוע’. אולם לדעת רבנו תם הפרשה השלישית היא ‘והיה אם שמוע’ והפרשה הרביעית היא ‘שמע’. וכן בתפילין של יד נחלקו, שלפי רש”י ורמב”ם הפרשה השלישית ‘שמע’ והרביעית ‘והיה אם שמוע’. ולדעת רבנו תם, השלישית ‘והיה אם שמוע’ והרביעית ‘שמע’.

וכיוון שסדר הנחת הפרשיות מעכב, נמצא שלשיטת רש”י תפילין של רבנו תם פסולות, וכן להיפך. עוד בתקופת הראשונים, הוכרעה הלכה על ידי רוב הראשונים כדעת רש”י ורמב”ם, וכן נהגו כל ישראל. והיו יראי שמיים שהוחזקו בחסידות, שנהגו להניח בנוסף לתפילין לפי שיטת רש”י זוג נוסף לפי שיטת רבנו תם, כדי לצאת ידי חובת שתי השיטות. לכתחילה הניחום ביחד על היד והראש, וכך התפללו וקראו קריאת שמע עם שני הזוגות, שאחד מהם כשר. אבל כאשר התפילין מבתים גדולים, כרוב הבתים של ימינו, אין מקום לשני זוגות, והרוצה להניח תפילין של רבנו תם יניחן אחר התפילה. ויקפיד לכוון, שבאותן שהן כשרות הוא מקיים המצווה, ואילו השניות הן חול. שאם יכוון לצאת בשתיהן נמצא עובר ב’בל תוסיף’ (שו”ע או”ח לד, א-ג. ועי”ש מ”ב ובאו”ה).

ולפי האר”י ז”ל, יש ערך לשתי השיטות, שכל שיטה רומזת לכוונה וייחוד אחרים, ואם כן שני הזוגות קדושים, ולכתחילה יש מקום להניח את שני זוגות התפילין, כדי לרמוז לשתי הכוונות. על פי שיטתו היו שעודדו את הציבור הרחב להניח באופן קבוע שני זוגות תפילין. וכך הוא מנהגם של ההולכים על פי מנהגי האר”י (קול יעקב לד, סעיפים ד, ז. ועי’ יבי”א ח”א או”ח ג).

לעומת זאת לדעת הגר”א, גם ירא שמיים המפורסם בחסידות אינו צריך להניח תפילין של רבנו תם, משום שהוכרעה הלכה כרש”י ורמב”ם, וכן נהגו כל ישראל, ומנהגם של ישראל תורה הוא. ואם נחשוש לכל השיטות השונות בדיני התפילין, נצטרך להניח לפי חשבונו עשרים וארבעה זוגות תפילין בכל יום. אלא שהלכה כרש”י ורמב”ם ודי להניח זוג אחד בלבד. וכן נוהגים רבים. (גם הרב משאש בשמש ומגן ח”ג או”ח נח, ד, כתב שלא נהגו במרוקו להניח תפילין של ר”ת).[14]

למעשה, ראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו. ואם יש לו רב מובהק – כפי שידריכו רבו.


[14]. בתוספת מעשה רב יח, כתב שלפי חשבון הגר”א יצטרך להניח ס”ד זוגות. וב’עץ החיים’, שליקט וסידר הרב רובין בסוף ספר ‘נפש החיים’ אות קכב (עמוד תמה), כתב: “שאל רבנו (רבי חיים מוולוז’ין) את הגר”א ז”ל על תפילין דר”ת, וכך אמר לו (רבי חיים לגר”א) בצחות לשונו: בשלמא אתם אינכם רוצים לילך ד’ אמות בלא תפילין, על כן אין אתם מניחים תפילין דר”ת כדי שלא לבטל מתפילין דרש”י. אבל אני מה בכך אם אניח תפילין דר”ת כדי לצאת כל הדעות. השיב אם תרצה לצאת כל הדעות תניח כ”ד זוגות תפילין. והיה מתפלא מאוד היכן מצא כ”ד זוגות. השיב לו: דוק ותשכח. נפק דק ואשכח, היינו שיש דעה שלישית של רב שר שלום סובר כר”ת רק שר”ת מתחיל להניח הפרשיות בתוך הבתים מימין לשמאל, והוא מתחיל משמאל לימין, הרי ג’ זוגות. ועוד, יש מחלוקת הפוסקים אם הפרשיות יהיו עומדים או שוכבים, הרי ששה. עוד יש דעות בתמונת האותיות, הרי י”ב. עוד יש מחלוקת הפוסקים אם לכתוב על מקום שיער או על מקום בשר, הרי כ”ד זוגות. אמר רבנו (רבי חיים): הלא נמצא בזוהר הקדוש שתפילין דרבנו תם הם עולם הבא, וגם האריז”ל כתב בפירוש שיש להניח תפילין דרבנו תם? והשיב לי (הגר”א): אין אני מהדר אחר עולם הבא, והמהדר אחר עולם הבא יניח תפילין דרבנו תם. וגם פשט הזוהר אינו כן. ומיום ששמע רבנו (רבי חיים) מפי הגר”א לא הניח תפילין דרבנו תם”.

דילוג לתוכן