מקום תפילין של יד הוא על השריר התפוח שביד בהטייה פנימה לכיוון הלב, שנאמר בפרשת 'שמע' (דברים ו, ח): "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ", וכן נאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם". ראשית למדו מזה חכמים (מנחות לז, א), שצריך להניח את התפילין במקום הגבוה ביותר שביד, ועל ידי זה יהיו התפילין על היד. ואין לומר שהכוונה להניח על היד לגמרי, כי אז נצטרך להניח את התפילין על הכתף, וזה כבר לא ביד. אלא הכוונה לקושרן במקום המוגבה ביותר מתוך היד, וכשנתבונן ביד ונבדוק מהו המקום הגבוה, נמצא שמקום השריר שבין הכתף למרפק הוא הגבוה שביד, ולמקום זה התכוונה התורה. וכיוון שנאמר גם "עַל לְבַבְכֶם", למדנו שצריך להטות את התפילין לכיוון הלב.
כמה מן הראשונים (שימושא רבא, הגהות סמ"ק, כלבו), כתבו שלא כל מקום השריר כשר לתפילין, אלא רק מקום השריר שנמצא על המחצית התחתונה של העצם שבין המרפק לכתף – כשר לתפילין. וכן פסקו בעל ה'שולחן-ערוך' (כז, ז), והרמ"א (כז, א). אבל הגר"א סובר שכל מקום השריר כשר לתפילין של יד, שכן רוב הראשונים לא הזכירו שמקום התפילין הוא דווקא על המחצית התחתונה של העצם.
למעשה, כתבו הרבה אחרונים שצריך להניחן כדעת ה'שולחן-ערוך', וכן נוהגים. ולכן אין לעשות את התפילין גדולות מדאי, מפני שאז לא ימָצא להן מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם. ומי שהתפילין שלו גדולות מכך, יניח את התפילין על מקום השריר ואפילו אם יהיה מעל למחצית התחתונה של העצם, כי העיקר שהתפילין יהיו מונחות על מקום השריר. ויש לחשב את העצם מן הכתף ועד המרפק, ומקום השריר נמדד כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד.[4]
כטעם למצווה אפשר לומר, שקשירת תפילין של יד נועדה לרמז לנו שני דברים. האחד, שהלב עם כל העוצמה הרגשית שלו צריך להיות מכוון ומודרך על ידי התורה. והשני, שמעל כל המעשים הכבירים שהאדם עושה בידיו ובשריריו עומדת האמונה במי שנתן לנו את הכוח לעשות את כל החיל הזה. ולכן אנו מניחים את התפילין על שריר היד וכנגד הלב.
כשהתפילין גדולות, מוטב להניחן על השריר למרות שמקצתן יהיו מעל החצי התחתון של העצם, מאשר להניחן בחצי התחתון של העצם כך שמקצתן יהיו שלא על השריר, שהכלל היותר חשוב הוא שהתפילין יהיו על מקום השריר, ואם מקצת התפילין אינן על השריר – לכל הדעות ההנחה פסולה, וכפי שכתב במ"ב כז, ד. יש לציין שבעבר, הכל עשו תפילין מעור בהמה דקה, והתפילין היו קטנות בהרבה, והיה להן מקום על השריר בחצי התחתון, ובדורות האחרונים שהתחילו להדר לעשות תפילין מבהמה גסה, התפילין נעשו גדולות בהרבה, ומתעוררת בעיה שאין להן מקום על השריר שבחצי התחתון של העצם, ובפרט אצל נערים צעירים, וצריך להכריע שמקום השריר חשוב מהחצי התחתון.
ביארתי שמודדים את העצם מהמרפק ועד הכתף, שכך יוצא שרוב מקום השריר בחצי התחתון (וכפי שבאר בבאו"ה). שאם ימדדו מהמרפק לבית השחי, ישאר מקום קטן לתפילין, וכמחצית מקום השריר יהיה מחוץ לתחום הכשר, והרי זה כסתירה לדברי הגמ' שכתבה שמקום הקיבורת כשר. ועוד שהעצם אכן נמשכת עד הכתף, וכל הפוסקים התייחסו לעצם (ושלא כתפילה למשה ז, הערה ו' שהסתפק בזה). ומקום השריר נקבע לפי מצבו כשהיד כמעט ישרה עם כיפוף קל, שזוהי תנוחתה הרווחת של היד, באופן זה רוב השריר בחצי התחתון של העצם, אבל כשהיד כפופה ומקופלת השריר מתרומם לאמצע היד, ולא נותר מקום לתפילין בחצי התחתון של העצם.
