י – שלא להפסיק בין של יד לשל ראש

יקשור תחילה את התפילין של יד ואח”כ את התפילין של ראש, שנאמר (דברים ו, ח): “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ” ואח”כ “וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ”. וחליצת התפילין נעשית בסדר הפוך, חולץ תחילה של ראש ואח”כ של יד (מנחות לו, א).

במקרה של אונס, כשיש לו רק תפילה אחת, של יד או של ראש, יניח את התפילה שברשותו, מפני שמצוות הנחת תפילין של יד ותפילין של ראש הן שתי מצוות נפרדות, שאינן תלויות זו בזו. לכן, כשאין אפשרות לקיים את שתיהן ביחד כסדרן, יקיים לכל הפחות אחת (מנחות לח, א; שו”ע או”ח כו, א).

אלא שבמצב רגיל, צריך להקפיד להניחן ביחד, מפני שאלו שתי מצוות הקשורות זו בזו. ולכן צריך להיזהר מאוד שלא להפסיק בדיבור או מעשה בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש.

כדי לעמוד על חשיבות העניין, ראוי לציין שכאשר מבוארים בתלמוד דברי השוטרים לחיילים לפני היציאה למלחמת רשות, שכל איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו, מבאר רבי יוסי הגלילי שהכוונה למי שירא מעברות שבידו, שמא ייהרג בעטיין. והדוגמא שנותנים לעבירה היא, כגון שהפסיק בדיבור בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש (סוטה מד, א-ב; מנחות לו, א).

ניתן ללמוד מכאן, שישנו עניין מיוחד שלא להפסיק ביניהן. תפילין של יד נועדו לקשר את לבנו לעבודת ה’, ואילו תפילין של ראש נועדו לקשר את מוחנו, שכלנו, לאמונה בה’, וצריך להיזהר מאוד שלא ליצור הפרדה וניתוק בין המוח והלב. אחת הבעיות הקשות בחייו של האדם היא ההפרדה והניתוק שבין המוח והלב. המוח מבין כך והלב רוצה אחרת. זו אולי הסיבה שההלכה מדקדקת כל כך שלא להפסיק בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. צריכה להיות הסכמה ואחדות בין הרגש לשכל.

אבל גם כשאין לאדם אלא תפילה אחת, יניח אותה. ואולי דין זה בא לרמז, שאמנם לכתחילה צריכה להיות הסכמה מלאה בין הרגש לשכל. אולם בלית ברירה, כאשר רק צד אחד, השכל או הרגש, מסוגל להתקרב לעבודת ה’, צריך שאותו הצד לא יתעכב עד להצטרפותו של הצד החלש. שהרי מכל מקום יש ערך גם לכל אחד מן הצדדים בפני עצמו.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן