מקום הנחת תפילין של ראש הוא על המקום ששערות הראש גדלות בו, מתחילתן מעל המצח ועד למקום שמוחו של תינוק רופס (עד סוף המקום הרך בראשו של תינוק). וצריך לכוון את התפילין שיהיו באמצע הראש כנגד בין העיניים (שו"ע כז, ט-י). אם התפילין אינן מכוונות בדייקנות מירבית באמצע הראש, אלא זזו מעט ימינה או שמאלה, כל זמן שהן מונחות כנגד בין העיניים – עדיין הן במקומן. לכן אין צורך להשתמש בראי כדי לכוונן בדיוק, אלא די לכוונן על ידי מישוש היד (שו"ת דברי חיים ב, ו, וציץ אליעזר יב, ו, ב).
אמנם, צריך להיזהר מאוד, שלא יהיה אפילו מקצת מן התפילין כנגד המצח, היינו מתחת למקום גדילת שערות הראש. וכל זמן שאפילו קצת מן התפילין מונח כנגד המצח – המניח כך לא קיים את המצווה, ואם בירך – ברכתו לבטלה.
גם למי ששערותיו ארוכות ונופלות על המצח, אסור להניח את התפילין על השערות שעל המצח, כי את התפילין צריך להניח רק על מקום שורשן של השערות. אדם ששערותיו גדלות על החלק העליון של המצח, לא יניחן שם, אלא רק מעל הראש כשאר האנשים. מי שברבות השנים נעשה מעט קרח, יכול להניחן על המקום שגדלו שערותיו בהיותו צעיר, שכן העיקר הקובע הוא מקום גדילתן לפי הרגיל אצל רוב בני אדם.
כיוון שצורת הראש עגולה מעט, ותחתית התפילין ישרה, נמצא שקצה התפילין אינו נוגע ממש במקום צמיחת השיער, ולכן צריך לבדוק כנגד מה מונחות התפילין, ואם אפילו קצת מהן, מונח מעבר למקום גדילת השיער – אינן במקומן ולא קיים את המצווה. ואפילו אם מקום הפרשיות מכוון כנגד מקום גדילת השערות, ורק קצה התיתורא, היינו הקצה של בסיס התפילין, אינו על מקום גדילת השערות, לרוב הפוסקים, לא קיים את המצווה.[7]
כטעם למצווה אפשר לומר, שהתפילין צריכות להיות מונחות על הראש, כדי לבטא בכך שמקור ההשפעה לכל מחשבותינו הוא מה' שהוא לגמרי מעלינו. אבל אם ירדו קצת אל מתחת לקו השיער, כבר אינן לגמרי למעלה, כאילו יש איזה שוויון בין ההשפעה האלוקית לשכל האנושי, וכיוון שלא הדגיש שההשפעה האלוקית היא לגמרי מלמעלה, לא יצא ידי חובה. והתפילין צריכות להיות כנגד בין העיניים, כדי לבטא שההשפעה האלוקית באה אלינו ממקור אחד, מה' אחד, ולכן התפילין צריכות להיות מונחות באמצע, שהאמצע כולל את כל הצדדים. ומתוך ההשפעה האחדותית נמשכת הברכה לכוחות השונים שבאים לידי ביטוי בהתפצלות לשתי העיניים.