ארכיון הקטגוריה: פסח

ג – למי נועדה כיום מכירת חמץ

בדורות האחרונים, נתחדשו שיטות איחסון, שעל ידם ניתן לשמר מוצרי מזון זמן רב, וממילא ליצרני המזון והסוחרים יש תמיד מלאי גדול. ושוב התעורר הצורך למכור את החמץ לפני הפסח, כדי שלא להפסיד את שוויו של המלאי, וכדי שלא להפסיד את השווקים בימים שאחר הפסח, שאם יקפידו לסיים את כל מלאי המזון לפני הפסח, יעברו ימים ושבועות עד שיצרני המזון יוכלו לייצר ולשווק מחדש את מוצריהם. בנוסף להפסד שייגרם ליצרנים ולסוחרים, גם לקונים יגרם צער שלא יוכלו לקנות מוצרי חמץ מוכנים במשך השבועות שאחר הפסח. לכן בעלי המפעלים, רשתות המזון והחנויות, מוכרים לפני הפסח את כל חמצם לנוכרי, ומיד אחר הפסח קונים אותו בחזרה, וחוזרים לשווקו.

מצד הדין יכול כל אדם למכור את חמצו לגוי במכירת החמץ המסודרת על ידי הרבנים, ואף אם ירצה למכור מעט חמץ, כמו למשל, חבילת איטריות קטנה, רשאי, שאין הבדל בין אם מוכר מעט או הרבה חמץ, בכל מקרה, אחר שהחמץ נמכר, היהודי אינו עובר עליו באיסורי חמץ.

ויש מחמירים שלא לסמוך לכתחילה על מכירת החמץ, מפני שהיא נראית כהערמה, הואיל והחמץ נשאר בביתו של היהודי, וקרוב לוודאי שהגוי לא יבוא ליקח ממנו את חמצו, ואחר הפסח היהודי מיד חוזר לאכול מאותו חמץ. לכן לדעתם רק כדי למנוע הפסד מרובה ראוי למכור את החמץ, אבל כאשר מדובר בהפסד מועט אין למכור את החמץ.

למעשה, נוהגים כיום להמליץ לכולם להשתתף במכירת חמץ, מפני שיש מוצרי מזון ותרופות טעימות שיש ספק אם נתערב בהם מעט חמץ, ואין ראוי לאבדם מפני ספק כזה, וכן אין אפשרות להשאירם בבית שמא יש בהם חמץ, לפיכך נכון למוכרם במכירת חמץ ולצאת בזה מהספק. כמו כן יש סוברים שאנשים שיש להם מניות בחברות שבבעלותן חמץ, חייבים למכור את חלקם, ובמכירת החמץ מוכרים גם את המניות.[3]

אבל לגבי חמץ גמור, נוהגים להמליץ שלא למכור חמץ מועט, כדי שלא להשתמש בהיתר המכירה לצורך קטן, אבל כשמדובר בהפסד גדול, אפשר למכור את החמץ לכתחילה. וכל אדם יקבע לעצמו מה נחשב עבורו הפסד קטן ומה גדול, ואין מקום לשאול על כך רבנים, וגם אין מקום לשאול מה חמץ ודאי ומה ספק, מפני שהעיקר להלכה שמותר למכור גם חמץ ודאי בשווי נמוך, כי מכירת החמץ כשרה לכתחילה, ואפשר לסמוך על הרבנים שמנהלים אותה כדין בלא חשש ופקפוק.[4]

החמץ שנמכר, כיוון שהוא נשאר בבית היהודי, יש חשש שמא ישכח ויאכל ממנו בפסח, לפיכך צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ) לחצוץ בינו לחמץ, או ינעל אותו בתוך ארון, ויצניע את המפתח. וכן אפשר להדביק את דלתות הארון בנייר דבק, וטוב שיכתוב עליו "חמץ שנמכר", וכך לא יטעה לפותחו בימי הפסח (עי' שו"ע תמ, ב).


[3]. עי' לעיל ג, ג, 5, שלענ"ד העיקר כדעת הסוברים שמי שאין לו יכולת הכרעה בנעשה בחברה, אינו נחשב שותף בה אלא רק בעל חוב, ואינו צריך למכור את חלקו. אבל יש מחמירים וגם מצד זה טוב להשתתף במכירת חמץ. ועי' לעיל ד, יא, שנחלקו הפוסקים אם אפשר להיפטר לגמרי מבדיקת חמץ על ידי מכירת הבית לנכרי, אבל אם הוא משאיר לעצמו חדר שבו יקיים את מצוות הבדיקה, אפשר לכתחילה להיפטר מהבדיקה בשאר החדרים ע"י מכירה.

בס' בדיקת חמץ וביעורו ח, יז; כב, כתב שבנוסף לביטול, טוב למכור את כל החמץ שברשותו, שאם נעלמה מעיניו חתיכת חמץ ולא ביטל כראוי את החמץ, אזי מכירת חמץ תציל אותו מהאיסור. ונלענ"ד שאין נכון לנהוג כן, מפני שמכירה זו נראית כהערמה, ואין בה שווי (שלא כמניות שבמידה וישנן, יש להן שווי). ועבור חמץ שנעלם ממנו תקנו חכמים ביטול ולא מכירה.

[4]. יש מורים שרק לצורך גדול של בעלי עסקים גדולים נכון למכור, ושאר האנשים צריכים להזהר עד כמה שאפשר מלמכור חמץ גמור, ורק ספק חמץ ימכרו (הלח"ב י, 14; ס' בדיקת חמץ וביעורו ח, ט; ולכך נטה ספ"כ יא, טז; ועי' בפס"ת תמח, י). אמנם מדינא כל אחד יכול לסמוך על המכירה, שכן דעת רוב הפוסקים, ואף אם המוכר חושב שזו הערמה, בפועל אם הגוי ירצה – יוכל ליטול את חמצו בבית הדין, וממילא מוכח שהחמץ שלו. ועוד, שיש אומרים שהואיל וכל אדם מבטל את חמצו, ואחר הביטול שוב אין איסור חמץ מהתורה, ורק מדברי חכמים בנוסף לביטול צריך לבער או למכור, וא"כ אפשר לסמוך על המקילים בספק דרבנן.

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ | כתיבת תגובה

ד – דיני המכירה

ראוי שכל יהודי שעומד למכור את חמצו יקרא את שטר ההרשאה שעליו הוא חותם, כדי שיבין שהוא ממנה את הרבנות למכור את חמצו וידע שהמכירה מוחלטת. אמנם גם אם לא קרא וסמך על הרב, מכירתו כשרה, שכן אם בפסח יבוא הגוי לקחת את החמץ והרב יאמר לו שאכן החמץ שייך לגוי ועליו לתת לגוי את חמצו – יתן, נמצא שהמכירה כשרה.

יש לכתוב בשטר המכירה את שם המוכר ואת כתובתו בכתב קריא, כדי שידע הקונה הגוי מי המוכר והיכן הוא גר, וכך אם ירצה הגוי, יוכל לקחת את חמצו. לכתחילה היה ראוי לתת לגוי את המפתח של המקום שבו מונח החמץ, כדי שיוכל להיכנס ולקחת את חמצו. אולם למעשה מסתפקים בכך שמציינים את מספר הטלפון של מוכר החמץ, כדי שאם הגוי ירצה, יוכל להתקשר אליו כדי לקחת את חמצו. וזה היסוד החשוב ביותר, שידעו כל המוכרים, שאחר המכירה אכן החמץ שייך לגוי וצריך לאפשר לו להיכנס לבית ולקחת את חמצו (מ"ב תמח, יב).

לכתחילה היה ראוי לציין בשטר את כל מיני החמץ הנמכרים, ואף לציין את מחירם, והיו שדקדקו בזה. אולם למעשה קשה מאוד לבצע זאת, ולכן נוהגים לכתוב שכל החמץ של המוכר כלול במכירה, והמחיר הוא לפי המקובל בשוק וכפי שיקבעו אותו שמאים (עי' באו"ה תמח, ג, 'בדבר מועט').

נכון לכתוב בשטר המכירה היכן בדיוק יהיה החמץ מונח. כגון: "בארון המטבח העליון משמאל", או "בחדר הימני בארגז שיסומן לכך". אפשר גם לציין מספר מקומות. בדיעבד גם בלא זה המכירה כשרה, אבל צריך לרכז את החמץ במקום מיוחד ולסמנו. וכל מה שמכניסים לאותו מקום שנקבע למכירה עד כשעתיים לפני זמן איסור הנאה מחמץ נכלל במכירה. כפי שלמדנו (בהלכה ב), לכתחילה משכירים לגוי את המקום שעליו החמץ עומד, כדי שהחמץ יהיה מונח ברשותו של הגוי והמכירה תראה ככל המכירות שבהם הקונה מעביר את קניינו לרשותו.

אפשר למכור את החמץ על ידי שליח שיכתוב את כל הפרטים הנדרשים ויחתום על השטר במקום בעל החמץ. בשעת הצורך ניתן למכור את החמץ בטלפון או בפקס או באינטרנט. ואף שראוי שהמוכר יחתום ויעשה קניין כדי לחזק את המכירה, בדיעבד אין זה מעכב, שהעיקר הוא הקניין שנעשה בעת שהרבנות מוכרת את החמץ לגוי, וקניין זה חל עבור כל המבקשים מהרבנות למכור את חמצם. במטבחים של מוסדות ציבור ימכור המנהל או מישהו מטעמו את החמץ.[5]

אין למכור את החמץ הבלוע ודבוק בכלים, שכמה וכמה דינים נקבעו כדי להבהיר לכל שמדובר במכירה אמיתית, וכאשר כותבים שמוכרים את החמץ הבלוע ודבוק בכלים המכירה נראית כחוכא ואיטלולא, שאין לחמץ זה שום שווי, ואין בעולם גוי שמעוניין לקנות אותו. לכן נכון שלא לציין זאת בשטרות המכירה.[6]


[5]. עי' בספ"כ יא, ז-י. מי שנאנס ולא מכר, בשעת הדחק יכול חבירו למכור עבורו בלא רשותו, מפני שזכין לאדם שלא בפניו (סדפ"כ יא, יא; פס"ת תמח, כא).  ←

עי' בסידור פסח כהלכתו יא, ז-ח ובהערות. וכתב שם, יב, שאפשר לחתום על מכירת חמץ אצל כמה רבנים, אף שכל אחד מהם מוכר לגוי אחר, והראשון שימכור מכירתו חלה. ולכתחילה לא יעשה כן, מפני שבכך המכירה נראית כהערמה, ורק אם חושש שבמקום אחד אולי לא ימכרו בשמו יבטח את עצמו בעוד מקום. ועי' בפס"ת תמח, ו.

[6]. למכור את הכלים עצמם לגוי לא כדאי, מפני שאחר הפסח יצטרכו לטובלם, כדין כלי מאכל שנקנו מגוי, וכ"כ חת"ס או"ח קט, וכן דעת רוה"פ. (אמנם בערוה"ש יו"ד קח, נב, הקל בזה). והאמת שאין בזה צורך, מפני שאחר שמבטלים את החמץ אין בזה שום חשש. ואפילו כשיש ממשות חמץ על הכלים, כל זמן שאין שם חמץ בשיעור כזית לדעת רוה"פ אין צריך לבערו, כמבואר בשועה"ר תמו, קונ"א א' (לעיל ד, 5). אלא צריך להניח את כלי החמץ במקום סגור, ואחר הפסח צריך להסיר מהם ממשות חמץ לפני שישתמשו בהם. ולכתחילה כדי לצאת גם ידי הסוברים שצריך לבער פחות מכזית (מ"א תמב, יב), צריך להסיר מהכלים לפני פסח כל ממשות חמץ, או לפוגמו על ידי חומרי ניקוי, עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ואזי אפילו אם ישאר בו שיעור כזית אין צריך לבערו. לכן אין צורך למכור את החמץ שעל הכלים וק"ו שאין למכור את הבלוע בכלים.

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ | כתיבת תגובה

ה – סוף זמן מכירה ודין בן חו"ל

המכירה חייבת להתבצע קודם סוף זמן איסור הנאה מחמץ, שאם כבר הגיעה השעה השישית של יום י"ד בניסן, החמץ נאסר בהנאה ואסור למוכרו אלא צריך לאבדו. כדי שיוכלו להצטרף למכירה עד היום האחרון, נוהגים לבצע את מכירת החמץ ביום י"ד סמוך לסוף הזמן שמותר ליהנות מהחמץ.

תושב אמריקה שנמצא בישראל, ימכור את חמצו בארץ ישראל, וזאת משום שאם ימכור את חמצו באמריקה, המכירה תתבצע אחר שכבר חל עליו איסור חמץ. שכן איסור החמץ חל לפי המקום שהאדם נמצא, והשעה השישית של יום י"ד מגיעה בארץ ישראל שבע שעות לפני אמריקה. לגבי סיום הפסח, לכאורה תתעורר בעיה, שאם הוא צריך לנהוג יום-טוב-שני של גלויות (פנה"ל מועדים ט, ח), נמצא שאיסור חמץ חל עליו עד סוף היום השמיני, ואילו בארץ ישראל קונים בחזרה את החמץ מהגוי אחר היום השביעי. ואע"פ כן הוא יכול למכור את חמצו במכירה של ארץ ישראל, כי אף שהגוי מוכר את החמץ בחזרה, כיוון שהוא עדיין בפסח כמנהג בני חוץ לארץ ואין הוא מעוניין לקנות את החמץ, החמץ נשאר הפקר או ברשות בית הדין, ורק לאחר שיסתיים יום טוב שני של גלויות, יחזור החמץ לרשותו.

ואם בני משפחתו נשארו באמריקה, והם מתכוונים לאכול
מן החמץ אחר שכבר הגיעה שעת איסור החמץ בארץ ישראל, יפקיר את חלקו באותו חמץ, ובני משפחתו ימכרוהו שם.

תושב ישראל שנסע לאמריקה לפני הפסח, יכול מהדין למכור את חמצו באמריקה, שחיוב חמץ חל לדעת רוב הפוסקים לפי מקומו של האדם, ולא לפי מקום החמץ. אבל לכתחילה ימכור בארץ ישראל, כדי לצאת ידי כל הפוסקים, שמקצתם סוברים שצריך לבער את החמץ לפי המקום שבו החמץ נמצא, ואם כן חייב למכור את החמץ לפני שיגיע זמן איסור חמץ בארץ ישראל.[7]


[7]. בשו"ת עונג יו"ט לו, כתב שהולכים אחר מקום החמץ. ורבים חלקו עליו וסוברים שהאיסור חל לפי המקום של בעל החמץ, וכ"כ חסד לאברהם קמא לה, ארץ צבי א, פג, ועוד פוסקים. לכתחילה חוששים לשתי השיטות והולכים לפי הזמן המוקדם יותר, וכ"כ באג"מ או"ח ד, צד-צה. העצה לבן חו"ל שמשפחתו נותרה באמריקה, שיפקיר את חמצו, הובאה בספ"כ יא, יד.

בן חו"ל שנמצא בארץ ומכר בארץ, יתכוון שלא לקנות בחזרה את החמץ עד מוצאי יו"ט שני של גלויות. וגם אם לא כוון, כתב בספ"כ יא, 35, שמסתמא אינו רוצה לקנותו ולכן אינו קונה. ובמקראי קודש פסח א, עו, כתב, שאף אם זכה בחמץ ביו"ט שני של גלויות, אינו אסור אחר הפסח באכילה, הואיל ויש פוסקים שסוברים שכל בן חו"ל שנמצא בארץ אינו מחויב בשני ימים טובים של גלויות (עי' פנה"ל מועדים ט, ח), ובספק בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא מדרבנן הולכים אחר המיקל.

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ | כתיבת תגובה

ו – החמץ שנמכר – דינו אחר הפסח

אחר הפסח טוב להמתין מעט עד שניתן לשער שהרבנות קנתה את החמץ עבור כולם בחזרה, ואז אפשר להשתמש בחמץ שנמכר. בשעת הצורך, אפשר ליטול מהחמץ מיד אחר הפסח, תוך נכונות לשלם לגוי את תמורתו המלאה אם ידרוש. והטוב שהרבנים יתנו עם הגוי במפורש, שכל חמץ שהיהודי יקח ממה שנמכר, יתחייב לשלם עבורו אם ירצה, ועל ידי כך לא יהיה פקפוק בכך שהיהודי נוטל מהחמץ מיד לאחר הפסח.

יש נוהגים להחמיר שלא לאכול מחמץ שנמכר, מפני שלדעת המחמירים המכירה אינה כדין, וממילא דינו כדין חמץ שעבר עליו הפסח שאסור באכילה והנאה.

אבל למעשה אין צריך לחוש לזה, מפני שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח מדברי חכמים, ובכל ספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וקל וחומר שכך ההלכה בדין שרק מעט מן הפוסקים מפקפקים בו ואילו דעת רובם המכריע של הפוסקים להתיר. ויש מהגדולים שהיו מקפידים לאכול אחר הפסח מחמץ שנמכר, כדי להראות בזה שהמכירה נעשתה כדת וכדין.

הקונה בחנות אחר הפסח צריך לבדוק אם יש למוכר תעודה שמכר את חמצו כדין, כדי שלא לקנות חמץ שעבר עליו הפסח. ואם המוכר אינו שומר מצוות יש לדקדק בזה יותר, מפני שאם לא הבין את משמעות המכירה והמשיך למכור בחנותו חמץ בפסח, לדעת מקצת הפוסקים (שדי חמד, מהר"ם שיק) המכירה בטלה, וממילא כל החמץ שבחנותו אסור באכילה והנאה. במקרה כזה, נכון לחוש לדעת המחמירים ולהמתין עד שתגיע לחנות סחורה שיוצרה אחר הפסח. אבל אם התברר שבעל החנות מכר את חמצו כדין, ונזהר שלא יתקרבו בפסח אל החמץ המכור, מותר מיד לאחר הפסח לקנות אצלו חמץ.[8]


[8]. עי' בספ"כ יא, יג, כג; ועי' פס"ת תמח, כ. ועי' בהערה 1 שם נמנו דעות המחמירים ובראשם הגר"א שנמנע מלאכול חמץ שנמכר. ובהערה 2 דעות המקילים שהם הרוב. ועי' בפס"ת תמח, י, ובהע' 46, במנהג לאכול דווקא מחמץ שנמכר להראות שהמכירה כשרה.

פורסם בקטגוריה ו - מכירת חמץ | כתיבת תגובה

א – חמץ בפסח אוסר את תערובתו בכלשהו

בדרך כלל מאכלי איסור שנתערבו במאכלי היתר בטלים בשישים, שכן רק עד פי שישים הם יכולים לתת טעם בתערובת, אבל אם יש כנגדם פי שישים אינם יכולים לתת טעם ובטלים. מהתורה גם מאכלי חמץ בטלים בשישים, אלא שחכמים החמירו וקבעו שחמץ אוסר תערובתו בכלשהו, שאפילו אם יש כנגדו פי אלף או פי עשרת אלפים אוסר הכל.

והטעם שהחמירו חכמים בזה, מפני שהתורה עצמה החמירה בדין חמץ יותר משאר איסורים: א) בדרך כלל האוכל דבר שאסור מהתורה עונשו מלקות, ואילו האוכל חמץ מתחייב בכרת. ב) כל שאר המאכלים האסורים מותר להשהות בבית, ואילו לגבי חמץ לא הסתפקה התורה באיסור אכילה אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ בבתינו בכל משך הפסח. לפיכך המשיכו חכמים בכיוון זה וקבעו סייג לתורה, שאם יפול כלשהו חמץ לתוך תבשיל, כולו יאסר באכילה ובהנאה. ג) כל שאר איסורי האכילה אסורים כל השנה ואדם רגיל לפרוש מהם, אבל חמץ, כיוון שרגילים לאוכלו בכל השנה, יש חשש שמא ישכח איסורו בפסח, ולכן החמירו בו חכמים יותר, כדי שיזכרו הכל להזהר בו.

דין זה שאף כלשהו חמץ אוסר התערובת, חל משעה שנכנס הפסח, אבל לפני הפסח דין החמץ כשאר איסורים שבטלים בשישים. ואף שזמן איסור אכילת חמץ ומצוות ההשבתה מתחיל בחצות יום י"ד, דין זה שהחמץ אינו בטל מתחיל בכניסת חג הפסח, שאז האוכלו נענש בכרת, ואז מתחיל זמן איסור בל יראה ובל ימצא (שו"ע תמז, ב).[1]


[1]. אמנם לדעת השאילתות, ר"ת ורז"ה, דין חמץ כשאר איסורים ובטל בשישים. אבל שאר הפוסקים חולקים עליהם, וסוברים שאינו בטל אפילו באלף, כדברי רבא שפסק כרב בגמ' פסחים ל, א. וכ"כ רי"ף, רא"ש ורמב"ם, ואף ר"ת ורז"ה נמנעו מלהקל מפני שהמנהג להחמיר. (ועי' בבירור הלכה שם). אולם כתב במ"ב תמז, ב, עפ"י האחרונים, שבמקום שיש עוד הרבה צדדים להקל, אפשר לצרף את שיטת השאילתות להקל.

הטעמים לחומרת החמץ הוזכרו ברש"י, רא"ש, סמ"ק, רי"ו ועוד רבים. והטעמים הראשונים עיקריים, ולכן רק מעת כניסת הפסח חמץ אוסר במשהו. אמנם רמב"ם ורמב"ן בארו שחמץ אוסר בכלשהו משום שהוא דבר שיש לו מתירין, שמהתורה חמץ שעבר עליו הפסח מותר, ודבר שיש לו מתירין אינו בטל. ואם כן כבר מחצות יש לאסור חמץ בכלשהו (וזה דווקא במין במינו, אבל בשאינו מינו החמץ אוסר בכלשהו רק בכניסת החג, כמבואר במ"מ וכס"מ א, ה. ולר"ן יש מקום לאסור בכלשהו מחצות גם לטעם שאין רגילים להיבדל ממנו, ואזי הוא אוסר מחצות בכלשהו גם בשאינו מינו). אבל בשו"ע תמז, ב, נפסק שרק מכניסת החג חמץ אוסר בכלשהו, וכן הסכימו רוב האחרונים.

פורסם בקטגוריה ז - תערובת חמץ | כתיבת תגובה

ב – האם אפשר להציל תערובת שיש בה כלשהו חמץ

כפי שלמדנו, חומרה מיוחדת ישנה בחמץ, שכלשהו חמץ שנפל לתוך מאכל אחר, אוסר את כולו באכילה והנאה. אמנם לדעת רוב הפוסקים אם יש בתערובת יותר מפי שישים מהחמץ, אפשר להציל את שוויה הכספי של התערובת, על ידי מכירתה לנכרי. למשל, אם נפל חמץ במשקל של קילו לתוך אלף קילו של מאכל אחר, יזרוק קילו אחד לאיבוד, כדי שלא יהנה מתוספת החמץ, ואת השאר ימכור לנכרי. שכן מה שאסרו את כל התערובת בהנאה, הכוונה באופן שנהנה גם מהחמץ, אבל אם זרק כמות מאכל כנגדו, הרי שלא נהנה ממנו, ויכול למוכרו לנכרי. ואם נפלה חיטה אחת של חמץ לתוך תבשיל גדול, כל התבשיל נאסר באכילה, וכל זמן שהוא ברשותו הוא אסור גם בהנאה, אבל מותר למוכרו לנכרי. וכיוון שהחיטה לא גרמה לשום תוספת במחיר, אין צריך לאבד דבר מהתבשיל כנגדה (שו"ע תסז, י).

אולם הרמ"א (תמז, א) החמיר כדעת מקצת הראשונים הסוברים, שהואיל והתערובת נאסרה בהנאה, אסור גם למוכרה לנכרי, אלא צריך לשרוף את כל התערובת. וכך נוהגים יוצאי אשכנז. אולם במקום שיש הפסד גדול מאוד, גם למנהג אשכנז סומכים על דעת המתירים למכור את התערובת לנכרי (מ"ב תמז, ג).[2]


[2]. נחלקו אם החמץ אוסר את כל תערובתו גם בהנאה. לראב"ד ורמב"ן אוסר באכילה ולא בהנאה, ולרי"ף, רא"ש ורוה"פ אוסר גם בהנאה, וכן נפסק בשו"ע תמז, א.

אלא שאם יזרוק את דמי החמץ לאיבוד, לרי"ף ורא"ש מותר למכור את השאר לנכרי, שהרי אינו נהנה כלל מהחמץ, אלא רק מקבל תשלום עבור שאר האוכל שאינו חמץ. ולכך הסכימו רובם המכריע של הפוסקים, וכ"כ בשו"ע תסז, י. אולם הרמ"א בדרכי משה תמז, ב, כתב שדעת מרדכי, תה"ד ומהר"י ברין להחמיר לשרוף הכל ולא למוכרו לנכרי. ובמקום הפסד גדול מאוד כתב במ"ב תמז, ג, בשם האחרונים שימכרנו לנכרי. ויתר על כן, בשעה"צ תסז, עד, כתב בשם בית מאיר, שאם גם על ידי מכירה לנכרי יגיע לו הפסד גדול מאוד, יכול להשהותו עד אחר הפסח ואח"כ יוכל לאוכלו או למוכרו ליהודי.

פורסם בקטגוריה ז - תערובת חמץ | כתיבת תגובה

ג – האם חמץ שנתבטל לפני פסח "חוזר וניעור" בפסח

נחלקו גדולי הראשונים בשאלה יסודית, האם חמץ שהתבטל לפני הפסח בשישים, חוזר ומתעורר משנכנס הפסח, וכיוון שבפסח אפילו באלף אינו בטל, אוסר את כל תערובתו; או כיוון שכבר התבטל לפני הפסח בשישים, שוב אינו חוזר וניעור. למשל, אם נפל לפני פסח פירור של חמץ לתוך תבשיל גדול של בשר, ברור שלפני הפסח הפירור בטל, ואפילו אחר חצות יום י"ד בניסן מותר לאכול מן התבשיל הזה. השאלה האם גם לאחר שייכנס הפסח יהיה מותר לאכול מן התבשיל.

יש אומרים, שמה שכבר התבטל לפני פסח בשישים נחשב כבטל מהעולם, ושוב אינו חוזר וניעור בפסח, וכל התערובת כשרה לאכילה (רא"ש, סמ"ג, טור ועוד). ויש אומרים, שהביטול שלפני הפסח אינו מועיל, ומיד כשיכנס הפסח הרי החמץ חוזר וניעור ואוסר את כל תערובתו (רמב"ם, רשב"א).

שאלה זו חשובה לדין המצות. שכן לפעמים נופלות טיפות מים על חיטים אחדות מתוך ערמת החיטים והן מחמיצות, וקשה מאוד למוצאן ולהוציאן מתוך הערמה, אלא שברור שהחיטים הכשרות שלא החמיצו מרובות פי שישים מאלו שהחמיצו. לפי הדעה שהחמץ 'חוזר וניעור', הרי שאם יטחנו את כל החיטים ביחד ויאפו מהקמח שלהן מצות, אסור יהיה לאוכלן בפסח, משום שמעט החמץ שבהן חוזר וניעור ואוסר את כל המצות. ולכן יש להקפיד שלא תהיה אפילו חיטה אחת שהחמיצה בתוך החיטים שמכינים מהן קמח למצות. אולם לפי הדעה שהחמץ שהתבטל לפני הפסח 'אינו חוזר וניעור', המצות כשרות לפסח, ואין צורך לברר את החיטים אחת אחת כדי להוציא מתוכן חיטים שהחמיצו, מפני שהן כבר בטלו בשישים לפני הפסח.

פורסם בקטגוריה ז - תערובת חמץ | כתיבת תגובה

ד – הלכה למעשה בדין "חוזר וניעור"

למעשה רבים פוסקים כדעת הסוברים שחמץ שהתבטל בשישים לפני פסח אינו חוזר וניעור, ומותר לאכול את התערובת הזו בפסח. וזאת משום שמן התורה גם בפסח החמץ בטל בשישים, וחכמים הם שהחמירו לאוסרו בכלשהו, נמצא שהמחלוקת אם החמץ 'חוזר וניעור' היא מחלוקת באיסור מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל. וכן נוהגים למעשה רבים מיוצאי ספרד (שו"ע תמז, ד).

ויש פוסקים, שאם החמץ שהתבטל לפני פסח בשישים היה לח – הלכה כמקילים שאינו חוזר וניעור, ואם היה יבש – הלכה כמחמירים וחוזר וניעור. למשל, טיפת בירה שנפלה למשקים אחרים, כיוון שהטיפה נתמזגה ואינה עומדת יותר בפני עצמה, אחר שהתבטלה שוב אינה חוזרת להתעורר ולאסור את התערובת. אבל אם החמץ היה יבש – חוזר וניעור. למשל, פירור חמץ שנפל לתוך מאכל אחר, כיון שהפירור עדיין עומד לעצמו ולא נתמזג בתערובת, יש בו חשיבות מסוימת, ולכן כשיכנס הפסח יחזור ויתעורר ויאסור את כל תערובתו (שו"ע ורמ"א תמז, ד, עפ"י תה"ד). וכן נוהגים למעשה יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד.[3]

קמח, מפני דקות חלקיקיו, נחשב כתערובת לח. שעיקר הכוונה בחלוקה שבין לח ליבש תלויה בשאלה, האם האיסור מתמזג לגמרי בהיתר, שבתערובת לחה האיסור מתמזג לגמרי בהיתר, ואילו בתערובת יבשה האיסור נשאר בפני עצמו. לפי זה אין צורך לברור את החיטים שטוחנים לאפיית מצות, מפני שאחר שהקמח ייטחן, הקמח שנעשה מהחיטים המחומצות יתבטל ויתמזג לגמרי בשאר הקמח, וגם כשיגיע פסח שוב לא יתעורר לאסור (שו"ע ורמ"א תנג, ג).

ויש אומרים שעל פי עיקרון זה, טוב לאפות את המצות לפני הפסח, כדי שאם משהו מהקמח או הבצק יחמיץ בעת הלישה, יתמזג בשאר הבצק, ויתבטל בשישים לפני הפסח, ושוב לא יחזור להתעורר ולאסור את המצות בפסח. וכן לגבי מצות מכונה, לעיתים בעת לישתן חלקיקי בצק זעירים נתקעים בין שיני המכונה ושוהים שם זמן שיכולים להחמיץ, ואח"כ נופלים בחזרה לבצק. וכיוון שפירורי הבצק שהחמיץ מתמזגים לגמרי בשאר הבצק, הרי זה כתערובת לח, ואחר שהתבטלו בשישים לפני הפסח שוב אינם חוזרים וניעורים.

וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה מהדרים לאפות מצות בלא חשש של כלשהו חמץ, והמהדרים מקפידים לאכול בכל ימי הפסח מצה שמורה משעת קצירה, שהיא כשרה גם לדעת המחמירים וסוברים ש'חוזר וניעור' גם בתערובת לח בלח (להלן יב, ה, 5).[4]


[3]. מנהג ספרדים: בכה"ח תמז, עו-עח, כתב שנהגו רבים מהספרדים להחמיר בדין חוזר וניעור, וכ"כ פר"ח וברכ"י תמז, יד. ומשמע שהחמירו אפילו בלח. אמנם באות ע"ו כתב בכה"ח שנהגו להחמיר כרמ"א ולא יותר, וכ"כ בזכור לאברהם שמנהג ספרדים בענייני פסח כרמ"א. אמנם לפי כללי השו"ע שהזכיר דעת המקילים בסתם, משמע שמיקל לגמרי, וביבי"א ח"ב או"ח כג, האריך בסוגיה וחיזק את דעת המקילים, שהיא כדעת רוב הראשונים שאינו חוזר וניעור, ולדעת השאילתות אפילו בפסח חמץ בטל בשישים, ואף למחמירים האיסור מדרבנן, ובספק דרבנן יש להקל. ←

עוד יש לעיין בדעת השו"ע, שבסימן תמב, ד, העתיק את דברי רמב"ם שאסר תריאקה, שהיא תערובת שיש בה כלשהו חמץ, מטעם שחוזר וניעור, ואיך סתר עצמו והיקל בסי' תמז, ד. ולפי הרמ"א חזר בו השו"ע ומסקנתו להתיר. והפר"ח פירש שכאשר מערבים בכוונה את החמץ – חוזר וניעור. והט"ז כתב שבתריאקה החמץ מעמיד ולכן אוסר.

חשוב לציין, שגם לפי המקילים שאינו חוזר וניעור (לשו"ע בהכל, ולרמ"א בלח) אסור לערב חמץ בכוונה תחילה לפני הפסח ולבטלו בשישים כדי לאכול את התערובת בפסח (כפירוש פר"ח בדעת שו"ע, מ"ב תמז, סו"ס קב). ורק בדיעבד אם נתערב, מותר באכילה. ולמחמירים, כיוון שאסור באכילה אסור בהשהייה, ורק בדיעבד אם עבר הפסח, מותר אחר הפסח באכילה (מ"ב תמז, קב).

ואם כבר התערב מעט חמץ לפני הפסח ואין שם פי שישים נגדו, כתב מ"ב תנג, כ, שלפי הט"ז מותר להוסיף כדי לבטלו בשישים, אבל למ"א ורוב הפוסקים אסור, מפני שהוא נראה כמבטל איסור לכתחילה. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים.

[4]. בתה"ד א, קיד, כתב שקמח נחשב כתערובת לח, וכך דעת רוה"פ, וכ"כ במ"ב תמז, לב. אמנם הב"ח כתב שלדעת סמ"ק וראבי"ה קמח בקמח נחשב כיבש ביבש, ולכן לכתחילה יש להזהר שלא יהיה קמח שהחמיץ בקמח שעושים ממנו המצות. וכ"כ במ"ב תנג, יז, ושעה"צ כה. בנוסף לכך, ברור שלכתחילה יש לחוש לסוברים שכל חמץ חוזר וניעור, בין לח בין יבש.

שלוש דעות בסברת חוזר וניעור: למחמירים אף בלח, גם כשהחמץ עצמו הוצא ורק משהו ממנו נספג בתערובת ואינו מורגש, אע"פ כן חוזר וניעור. לעומת זאת במ"ב תמז, לג, הזכיר דעת עולת שבת וא"ר שמקילים וסוברים שחוזר וניעור רק אם חוזר לבשל את התערובת, שאז החמץ מוסיף לתת טעם בתערובת, אבל בלא זה אינו חוזר וניעור. והדעה המרכזית כפי שכתב שם מ"ב עפ"י מ"א, שזה שביבש 'חוזר וניעור' היינו כשיש ממשות של חמץ שנותרה בתערובת.

פורסם בקטגוריה ז - תערובת חמץ | כתיבת תגובה

ה – האם חמץ שנותן טעם פגום אוסר תערובתו

כלל מפורסם הוא שנותן טעם לפגם אינו אוסר תערובתו. למשל, בשר טרף שנפל לתוך תבשיל, אם יש בתבשיל פי שישים כנגדו, טעמו של הטרף בטל, והתבשיל מותר באכילה. ואם אין פי שישים כנגד הטרף, כיוון שטעמו ניכר, התבשיל נאסר באכילה. אבל אם טעם בשר הטריפה פגום, כיוון שרק נזק נגרם ממנו לתבשיל, כל זמן שההיתר מרובה על האיסור – התבשיל מותר באכילה (שו"ע יו"ד קג, א).

השאלה, מה הדין בתערובת חמץ בפסח. יש אומרים, שהואיל ותיקנו חכמים משום חומרת איסור חמץ שאפילו כלשהו חמץ אוסר את כל תערובתו, סימן שאין הדבר תלוי בטעם שהוא נותן בתערובת, ואם כן גם כאשר הוא נותן טעם פגום, דינו ככלשהו חמץ שאוסר את כל תערובתו (רשב"ם, רשב"א).

ודעת רוב הראשונים שלעניין זה דין חמץ כשאר איסורים, שרק במקום ששאר האיסורים בטלים בשישים, דין חמץ חמור יותר שאינו בטל כלל; אבל במקום ששאר האיסורים אינם אוסרים את תערובתם, גם החמץ אינו אוסר תערובתו (ר"ת, ר"י, רא"ש ומרדכי).

למעשה, בעל השולחן ערוך פסק להקל, והרמ"א כתב שבמדינות אשכנז נהגו להחמיר שאפילו כלשהו חמץ פגום אוסר את כל תערובתו (שו"ע תמז, י).[5]


[5]. נחלקו הראשונים בדין איסורים שקבעו חכמים שאינם בטלים אפילו באלף, כגון חמץ בפסח ויין נסך. יש מחמירים וסוברים שכשם שמחמירים בכלשהו כך יש להחמיר גם בנותן טעם לפגם, וכך דעת יראים נב; ראבי"ה פסחים תסד; רוקח תפז; או"ז עו"ז רסב; רשב"א א, תצט. מנגד, לדעת רוב הראשונים, רק טעם טוב אינו בטל באלף אבל טעם פגום אינו אוסר כלל, וכך דעת ר"ת, ר"י, רמב"ן, סמ"ג לאוין עח; רא"ש ע"ז ה, ו; וריטב"א שם; נמוק"י ור"ן לפסחים ל, ב; רא"ה ורשב"ץ.

מנהג רוב קהילות אשכנז להחמיר, אמנם כתבו מ"א ומ"ב תמז, צח, שבמקום שאין מנהג קבוע, יש להורות שהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבוא עליו ברכה (עפ"י תה"ד קכח). ומנהג ספרדים הרווח כשו"ע, וכ"כ פר"ח, חיד"א, מהר"י עייאש ועוד, שכן בנוסף לכך שרוב הראשונים הקילו, מדובר במחלוקת בדברי חכמים שהלכה כמיקל. אמנם גם בזה יש שנהגו להחמיר, כמובא בכה"ח תמז, רכח. כתב הרמ"א תמז, ב, שרק מכניסת הפסח המנהג להחמיר בנותן טעם לפגם, אבל לפני כניסת הפסח בטל אפילו אם אין שישים כנגדו, כדין נותן טעם לפגם בשאר איסורים.

פורסם בקטגוריה ז - תערובת חמץ | כתיבת תגובה

ו – דין אכילת תערובת חמץ והשהייתה בפסח

דין תערובת חמץ מהתורה מורכב, ונחלקו בו תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים, ונסכם את דיניו בקצרה: קבעה התורה שהאוכל כזית חמץ בפסח נענש בכרת.

כזית חמץ שהתערב במאכלים אחרים והיה בתערובת כזית חמץ בכדי שיעור אכילת פרס (נפח של שלוש או ארבע ביצים), ואכל מן התערובת כשיעור פרס, לדעת הרמב"ן ועוד ראשונים חייב כרת, ולדעת הרי"ף והרמב"ם נענש במלקות בלבד (ולדעת ר"ת גם אם אכל כזית בלבד מהתערובת – נענש מהתורה, כמובא ברא"ש חולין ז, לא).

אם אין בתערובת שיעור כזית חמץ בכדי שיעור אכילת פרס, ואכל מן התערובת שיעור שיש בו כזית חמץ. למאור והעיטור חייב מלקות; לטור, בין אם אכל מהתערובת הרבה ובין אכל ממנה מעט, אם יש בתערובת טעם חמץ עבר באיסור תורה, אבל אינו לוקה; ולרמב"ם עבר באיסור חכמים בלבד (לרמב"ם ושו"ע תנג, ב, בתערובת חיטים ואורז, אם טעם החמץ ניכר, באכילת כזית בלבד יש איסור תורה).

אם החמץ התערב במינו, למשל קמח שהחמיץ בקמח שלא החמיץ, כיוון שטעמם שווה, קמח החמץ בטל ברוב מן התורה אך מכל מקום אסור לאוכלו מדברי חכמים (שו"ע תמז, א).

לגבי איסור השהיית תערובת חמץ בפסח: אם כזית חמץ התערב במאכלים אחרים, כל זמן שאין יותר מפי שישים כנגדו, עובר עליו בשני איסורים: בל יראה ובל ימצא. ואם היה בתערובת יותר מפי שישים, החמץ מתבטל מהתורה ואינו עובר עליו. וכן אם החמץ התערב במינו, כגון קמח שהחמיץ בקמח אחר והם שווים בטעמם, אם הקמח הכשר מרובה, מהתורה החמץ בטל בו ואינו עובר באיסור. ואף שבשני אופנים אלו אין עוברים באיסור תורה, מדברי חכמים צריך לבערו שמא יאכלנו בפסח.[6]


[6]. ואם לא ביערו, כיוון שלא עבר עליו באיסור תורה של בל יראה ובל ימצא, מותר להנות ממנו אחר הפסח. לגבי אכילה, לא"ר כיוון שעבר בהשהייתו על איסור חכמים אסור לאוכלו, ולמ"א אפשר גם לאוכלו (מ"ב תמז, קב).

פורסם בקטגוריה ז - תערובת חמץ | כתיבת תגובה

א – מצה עשירה – לישה במי פירות

חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. בין המשקים הנחשבים מי פירות: יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים הנסחטים מפירות כמיץ תפוחים ותותים. כיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מותר בפסח ללוש בצק במי פירות ולאפותו ולאוכלו, אלא שאין יוצאים בזה ידי מצוות מצה בליל ראשון של פסח, משום שהתורה קראה למצה 'לחם עוני', ואילו זו מצה עשירה, שיש בה טעם נוסף על טעם הקמח והמים.

אם נתערבו מעט מים במי פירות, העיסה יכולה להחמיץ. לא זו בלבד, אלא שלדעת הרבה פוסקים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שו"ע תסב, א-ג).

ומנהג יוצאי אשכנז לאסור אכילת דבר שנילוש בקמח ומי פירות, מפני שחוששים שמא נתערבו מים בתוך מי הפירות, ואזי הבצק יחמיץ. ועוד, שחוששים לדעת רש"י, החולק על רוב הראשונים וסובר, שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ דרבנן. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מנהג יוצאי אשכנז להחמיר ואין לשנות. ורק לצורך חולה או זקן הצריכים לכך מקילים (רמ"א תסב, ד). גם מבין הפוסקים יוצאי ספרד, רבים כיום מחמירים, מפני שהתברר שבדרך כלל מוסיפים למי הפירות – מים וחומרים נוספים, ואזי ישנו חשש גדול שמא נוצר חימוץ אסור במצה העשירה (הרב אליהו).[1]


[1]. שתי סוגיות כאן: א' האם קמח עם מי פירות יכולים להחמיץ. ב' כשהוסיפו מים והבצק עלול להחמיץ, האם מותר ללוש תוך זהירות שלא יחמיץ. הסוגיה הראשונה בדין "מי פירות אין מחמיצין" (פסחים לה, א). לרש"י ודעימיה יש חימוץ בקמח ומי פירות, אלא שהוא חמץ נוקשה שאיסורו מדרבנן. ולרוב הראשונים קמח ומי פירות לעולם אינם מחמיצים, אבל אם עירבו שם מים יכולים להחמיץ. ונחלקו בחומרת חמץ זה, לרמב"ם הוא חמץ גמור, ולר"ת הוא חמץ נוקשה, וכתב פמ"ג שאם הרוב מים לכו"ע יהיה חמץ גמור (באו"ה תסב, ב, 'ממהרים'). ועי' בבירור הלכה שם, ובספר 'מצה עשירה' (אלבה) פ"ה סע' 7-8.

הסוגיה השנייה בפסחים לו, א, במחלוקת תנאים בדין מצה עשירה בימי הפסח. לרי"ף ורמב"ם הלכה כר' עקיבא ומותר ללוש קמח במי פירות ומים, אלא שיזהרו שלא יחמיצו כדרך שנזהרים בקמח ומים, וכן דעת רב נטרונאי גאון ומאירי. לעומתם רבים סוברים שאין ללוש קמח במי פירות ומים מפני שממהרים להחמיץ, ונחלקו מה הדין בדיעבד. לרב האי גאון ובה"ג הלכה כרבן גמליאל, ואם לש ישרף. ולר"ח, רי"ץ גיאת ורא"ש הלכה כחכמים, ואם יכול להזדרז מאוד לאפותו מותר באכילה. וכן נפסק בשו"ע תסב, ב.

מנהג יוצאי אשכנז להחמיר מתוך חשש לשיטת רש"י ודעימיה הסוברים שגם מי פירות לבד מחמיצים, או מפני שחוששים שמא יתערבו מים במי הפירות. מה נחשב מים ומה מי פירות נתבאר בסי' תסב, ג, ז; וסימן תסו (ועי' באנצקלופדיה תלמודית חמץ ח' עמ' פט-צט). לגבי מנהג יוצאי ספרד, כבר שנים שהראשל"צ הרב מרדכי אליהו, יצא כנגד ההכשרים של מצה עשירה, מפני החשש שמערבים במי הפירות מים או חומרים שדינם כמים כדוגמת חומר מתפיח (ויש צד לאוסרו גם מצד שהוא יוצר פעולה הדומה להחמצה, כמבואר בפסחים כח, א, פירוש מהר"ם חלאווה וספר מצה עשירה עמ' 178). במשך הזמן התברר שחששו היה מוצדק, ואכן עירבו מים במי הפירות, ופעמים שאף עירבו חומרים מתפיחים. ואע"פ כן יש שהקילו בזה, מפני שלדעתם אין חומרי התפחה אלו מחמיצים באופן האסור, וכ"כ ביבי"א ט, מב, ושמע שלמה ח"ד יג-יז. אבל לדעת רבים איסורם מהתורה או לפחות מדברי חכמים, וגם ליוצאי ספרד אסור לאכול בפסח מצה עשירה שמיוצרת בבתי החרושת.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ב – אין החמצה אחר אפיה, ודין מצה שרויה

אחר שנשלמה האפיה של המצה, נתבטל כח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. סימן להשלמת האפיה של המצה, שקרמו פניה ואם יפרסוה לא יימשכו ממנה חוטי בצק. וכיוון שמצה שנשלמה אפייתה אינה יכולה להחמיץ, מותר להשרותה במרק. וזקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול אותה רכה (שו"ע תסא, ד; להלן טז, כט). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שו"ע תסג, ג). וכך ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהם קמח מצה (קניידלאך וגפילטע-פיש).

אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפיה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. לגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא עמי הארץ יחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה.

אבל להלכה, דעת הפוסקים רובם ככולם, שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים עולי ספרד ואשכנז שאינם חסידים. גם מיוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני שלפי המנהג הרווח לאפות מצות דקות, אין יותר חשש שמא נותר בתוך המצה קמח שלא נאפה כראוי. וכן אין לחוש שמא נדבק על המצות קמח, כי מקפידים שמקום הקמח יופרד ממקום המצות שיוצאות מהתנור. ואף שמצד הדין מותר לכתחילה לאכול מצה שרויה, אין לזלזל בנוהגים להחמיר בזה.[2]


[2]. ברייתא בפסחים לט, ב: "אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי…" וכ"כ רמב"ם הל' חמץ ומצה ה, ה, וכך מוסכם על הראשונים. סימן לאפיה גמורה הוא קרימת פנים ושלא יהיו חוטי בצק נמשכים, וזה שיעור אחד כמבואר במ"ב תסא, טו, ושעה"צ כג. גם בשועה"ר תסג, ג, כתב שאין חימוץ אחר אפיה ומותר לבשל קמח מצה, אלא שכתב בתשובות שבסוף שועה"ר ו', שכל זה בתנאי שהיתה אפיה שלמה, אלא שיש לחוש שמא לא נאפה כל הקמח בשלמות, ואולי נדבק במצות קמח אחר האפיה. וסיכם שאין למחות ביד המון עם שמקילים שיש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר תבא עליו ברכה. לגבי קמח מצה, בכנה"ג תס"א, הביא מעשה שראתה שכנה את חברתה הרבנית שמשתמשת בקמח מצה לבישול וטיגון, וטעתה להשתמש בקמח. וכששמעו חכמי העיר גזרו שלא להשתמש בקמח מצה מפני מראית העין. (עי' בטור תס"ג). ופר"ח והרבה אחרונים חלקו על זה, וכ"כ בשאלת יעבץ ב, סה, בשם אביו החכם צבי, וכ"כ בשע"ת ת"ס, והביאו מ"ב תנח, ד. וכן מובא במעשה רב קפ"ג שאפשר לעשות כופתאות. ועי' באנציקלופדיה תלמודית חמץ עמ' פג-פד. ורבים סוברים שגם לשיטת המחמירים, אין לחשוש במצות דקות  כמצות שלנו (כה"ח תסא, לא). גם ביחו"ד א, כא, הקל לכתחילה, וכתב שמי שנהג להחמיר כי חשב שכך הלכה, כיוון שטעה, רשאי להקל בלא התרה, ואם נהג להחמיר כמנהג חסידות ורוצה להקל, טוב שיעשה התרה בפני שלושה על שלא אמר בלא נדר.

למעשה, רבים מיוצאי משפחות חסידים אינם נוהגים כיום בחומרת שרויה, ועיקר הטעם, מפני שהמצות בימינו רקיקים, והתנורים חזקים. ומי שגם אביו הקל לאכול שרויה אינו צריך התרה, למרות שהוא ממשפחה חסידית. ואם אביו החמיר והוא רוצה להקל, טוב שיעשה התרה, ויבדוק היטב שלא יפגע בכבוד אביו.

פרטי מנהגי המחמירים בשרויה: הנוהגים שלא לאכול שרויה מקילים לצורך חולה או קטן, שאין זה נחשב כעשיית חמץ בפסח. וכן נוהגים בחו"ל להכין ביום האחרון של פסח קניידלאך, כדי להראות שאין בזה איסור גמור, ומכינים את הקניידלאך בחול המועד. אלא שבכלים שמכינים בהם שרויה, מחמירים שלא לאכול. ובשערים מצויינים בהלכה קיג, ז, הקל להשתמש בכלים שהשרו בהם מצה. ובשו"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר שגם לצורך חולה וקטן אסור להשרות את המצה במים. ←

שריית מצה במי פירות: כתב בתשובה ו' שבסוף שועה"ר שאין להחמיר, וכן נוהגים להשרות מצה ביין, ולמרוח על המצה ממרחים שונים. וכך המנהג הרווח. ובשו"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר גם בזה (עי' בפס"ת תנח, ה-ז). בשע"ת תס, י, כתב שגם למחמירים אפשר לטבל המצה במים ולהכניסה מיד לפיו, שבזמן קצר אינה יכולה להחמיץ. והמחמירים בהטבלתה במי פירות יחמירו גם בזה.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ג – כללי כשרות לפסח, שיטת יוצאי ספרד ואשכנז

שתי גישות מרכזיות ישנן ביחס להלכות כשרות בפסח. לרוב הפוסקים דיני חמץ בפסח כדיני שאר מאכלי איסור, בהבדל אחד, שכל האיסורים בטלים בשישים ואילו חמץ בפסח אינו בטל בשישים. אבל שאר כללי דיני תערובות חלים גם על חמץ בפסח, ולכן כל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שמא נתערב טעם חמץ במאכל – הרי הוא כשר לפסח. וכן כאשר יחיד מחמיר ורובם המכריע של הפוסקים מיקל, הלכה כמקילים.

אולם באשכנז נהגו להחמיר מאוד באיסור חמץ, ואפילו כשיחיד חולק על רבים ומחמיר – פעמים רבות נהגו לחשוש לשיטתו. ואפילו במקום שעל פי כללי ההלכה אין צריך לחשוש לאיסור, לגבי איסור חמץ פעמים רבות נהגו לחשוש. אמנם גם למנהגי אשכנז יש גבול לחומרות, ונזהרים שלא לגזור גזרה לגזרה, אולם הנטייה הכללית לחשוש בכל ספק ולהחמיר. ויסוד סברתם נמשך מחומרת חכמים שאסרו חמץ בכלשהו, ואם כן, כשם שפירור חמץ אינו בטל ואוסר את כל תערובתו, כך ראוי לחשוש לדעות של יחידים.

זהו שורש ההבדל השיטתי שבין פסקי השולחן ערוך שהולך על פי כללי ההלכה המקובלים, ובין פסקי הרמ"א החושש לכתחילה לשיטות המחמירים. אמנם בשעת הדחק גם הרמ"א מיקל כשיטת השולחן ערוך, מפני שהעיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים.[3]

בדרך כלל עולי ספרד נוהגים כשולחן ערוך ועולי אשכנז כרמ"א, אמנם גם בין רבני עולי ספרד היו שנטו להחמיר, והנהגתם התקבלה בחלק מקהילות עולי ספרד.[4]


[3]. אזכיר בקיצור נמרץ את המחלוקות העיקריות שבין השו"ע לרמ"א. א) בסימן תמז, ד, במחלוקת הראשונים אם חמץ בפסח חוזר וניעור, כיוון שהוא ספק דרבנן, פסק בשו"ע כדעה המקילה שאינו חוזר וניעור, והרמ"א בתערובת יבש מחמיר שחוזר וניעור, אמנם בלח גם הוא מיקל שאינו חוזר וניעור. ב) בסימן תמז, ה, דבר שלא נשמר לפסח, אך לא נתגלתה בו ריעותא, לשו"ע כשר לרמ"א לא כשר. ג) תמז, י, נותן טעם לפגם שנתערב בפסח, לשו"ע כשר כדעת רוב הפוסקים ועוד שהוא ספק דרבנן לקולא, ולרמ"א נהגו לאסור. ד) תנא, ו, לשו"ע הולכים בהגעלה אחר רוב תשמישו, לרמ"א אחר התשמיש החמור. ה) תנא, יא, בדין הכשרת מחבת. לשו"ע בהגעלה, לרמ"א לכתחילה בליבון קל.
ו) תנא, טז, יז, מדוכה של חמץ וכלי לישה. לשו"ע בהגעלה, לרמ"א בליבון קל. ז) תנג, א, מנהג קיטניות המפורסם. ח) תסב, א, מצה עשירה, קמח שנילוש במי פירות, לשו"ע כשר, לרמ"א חוששים שמא התערבה בו טיפת מים ואולי החמיץ. ושם סעיף ד', כתב הרמ"א שאין מקילים בזה אלא בשעת הדחק לחולה. ט) תסז, ט, חיטים או שעורים שנמצאו בתבשיל ולא נתבקעו, לשו"ע התבשיל מותר, ולרמ"א התבשיל אסור. י) תסז, י, חיטה מבוקעת שנמצאה בתבשיל, וכן הוא בתמז, א. לרמ"א שורף הכל, לשו"ע מוכר לגוי חוץ מדמי החיטה. יא) מצה שרויה, מנהג חסידים לאסור.

[4]. בין עולי ספרד יש שהחמירו כרמ"א, כמובא בכה"ח סי' תמז, סעיפים: עו, עח, קיט, וכמו שכתב הזכור לאברהם בריש הלכות פסח, שנהגו ברוב המחלוקות להורות כרמ"א, "באופן דלעניין פסח אנחנו אשכנזים". וכ"כ פוסקים ספרדים נוספים. לעומת זאת גם לרמ"א בשעת הדחק ברוב המחלוקות ההוראה להקל כשו"ע.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ד – כללי ההשגחה לפסח

שאלה עקרונית בדיני הכשרות לפסח, מה דין המאכלים שבכל השנה אין רגילים לערב בהם חמץ, האם הם כשרים לפסח בלא השגחה, או שיש לחשוש שמא נתערב בהם באיזה אופן חמץ, ולכן בלא השגחה מיוחדת לפסח אין לאוכלם בפסח.

לשיטת בעל השולחן ערוך, כל זמן שלא התעורר ספק ממשי שמא נפל חמץ מסוים לתוך המאכלים או שנבלע בהם טעם חמץ על ידי שבושלו בכלים שבאותו יום בישלו בהם חמץ, אין לחוש שמא התערב בהם חמץ.

אולם הרמ"א כתב לגבי כמה מאכלים, שמנהג אשכנז להחמיר לכתחילה, שלא לאכול מוצרים שלא הושגחו במיוחד לקראת פסח. וזאת מפני שבכל השנה החמץ מצוי אצלנו, ואין רגילים להזהר מפניו, ולכן יש חשש שנפל בלא משים לתוך המאכלים השונים, ועוד שיש חשש שמא השתמשו בלא משים בכלים שבלוע בהם טעם חמץ.

למעשה, כל גופי הכשרות נוטים כיום להחמיר כרמ"א, ואין נותנים כשרות לפסח בלא שנזהרים מחמץ בעת הכנת המאכלים לפסח. ויתכן שגם על פי השולחן ערוך כך צריך לנהוג כיום, מפני שבייצור המזון התעשייתי, כל מוצר מורכב מחומרים שונים, ויש לחשוש שמא אחד מהם אינו כשר לפסח. ולכן יש להקפיד שלא לאכול בפסח מאכל שיוצר בבית חרושת שאין עליו חותמת כשרות לפסח.

אולם כאשר המציאות ברורה, פעמים רבות יהיה הבדל למעשה בין פסיקת השולחן ערוך והרמ"א. ואף שהעיקר להלכה כדעת השולחן ערוך, הנטייה כיום להחמיר, כדי שהמזון יהיה כשר לכל העדות. וכך אכן ראוי לנהוג במקום שאין קושי גדול להחמיר, אולם כאשר ההחמרה גורמת להפסד משמעותי, יש מקום לחזק את ההולכים בשיטת השולחן ערוך ורוב הפוסקים, שימשיכו במנהגם.[5]


[5]. סוגית 'חוזר וניעור' עומדת במוקד השאלה, המחמירים חוששים שמא נפל פירור חמץ וכשיגיע הפסח יחזור ויתעורר ויאסור הכל. וכ"כ רמ"א תמז, ד, עפ"י כמה מראשוני אשכנז, וכ"כ רדב"ז א, תפז. אבל לסוברים שאינו חוזר וניעור, אף אם נפל פירור מסוים של חמץ, כבר בטל בשישים לפני הפסח ואינו ניעור בפסח. ואמנם גם למחמירים וסוברים שחוזר וניעור, יש מקום להקל, שמדוע לחוש בחינם שמא נפל שם פירור, וכ"כ פר"ח. ועוד שלכו"ע איסור חמץ במשהו מדברי חכמים. ולשאילתות, אף בפסח בטל בשישים.

חשש נוסף ישנו, שמא בישלו בכלי חמץ את המאכלים והם בלעו מהכלי טעם חמץ. אבל המקילים סוברים שאין לחוש לזה בחינם, שסתם כלים לאו בני יומם ונותנים טעם לפגם. ואף אם בישלו בהם ביומם, חמץ לפני פסח נחשב היתר, והרי הוא נ"ט בר נ"ט דהיתירא שאינו אוסר, ועי' ביחו"ד א, יא, ובהערה. מחלוקת יסודית זו תלויה בשאלות נוספות, כגון בדיני חריף, האם מחזיר טעם הבלוע בכלים לשבח (עי' פנה"ל כשרות לב, 8; 12), ועי' במ"ב על שו"ע תמז, ה.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ה – חלב מבהמה שאוכלת חמץ

שאלה שגדולי האחרונים עסקו בה היא, מה דינו של חלב הבא מפרה שאכלה חמץ? ברור שאין בחלב עצמו תערובת חמץ, שכן החמץ שהפרה אכלה התעכל ושינה לגמרי את צורתו עד שאינו נחשב יותר חמץ כלל. אבל מכוח אכילת החמץ יכלה הפרה להפיק חלב, נמצא שהחמץ גרם ליצירת החלב, ואולי מפני שהחמץ אסור בהנאה אסור להנות מהחלב שנוצר בסיועו.

לגבי החלב שנחלב לפני תחילת זמן האיסור, מוסכם להלכה שהוא כשר לפסח, משום שלפני הפסח אין איסור להנות מהחמץ, וכשם שמותר למכור לפני פסח חמץ ולקנות בכסף זה מצות ולאוכלם בפסח, כך מותר לתת לפרה לפני פסח מאכלי חמץ כדי שתפיק מכוחם חלב שאח"כ נשתה בפסח.

המחלוקת היא לגבי פרה של גוי שאכלה חמץ לאחר שהגיע זמן האיסור. יש מקילים וסוברים, שכיוון שאין איסור חמץ בבהמתו של גוי, אין חלבה נחשב כחלב שנוצר על ידי איסור. ועוד, שהחמץ לבדו לא יכול היה לגרום להפקת החלב אלא רק הצטרף לשאר המאכלים שאכלה ולמנגנוני גופה, וכיוון שהחמץ רק אחד הגורמים, אין בחלב איסור. לעומתם יש מחמירים, שכל זמן שגם החמץ גרם ליצירת החלב, החלב אסור. ויש אומרים שאם עברו עשרים וארבע שעות בין אכילת החמץ וחליבת החלב, החלב כשר.

ואם הפרה של יהודי, והאכילו אותה חמץ באיסור, יש להחמיר שלא לאכול את חלבה, ראשית, מפני שלגבי בעל הפרה החמץ אסור בהנאה, שנית, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. וכן הדין לגבי ביצים ובשר. [6]

בתנובה (ואולי בעוד מחלבות) נזהרים לקחת חלב בפסח רק מרפתות שהוכשרו לפסח ומאכילים בהן את הפרות אוכל שאין בו חשש חמץ. לפי זה אין צורך להדר לקנות את מוצרי החלב לפני הפסח, מפני שגם מוצרי החלב שמיוצרים בפסח אין בהם חשש איסור.[7]


[6]. הפרה מייצרת חלב על ידי שני גורמים, האחד הוא גופה, והשני המאכל שאכלה. ואם אכלה חמץ, דין החלב תלוי בדין "זה וזה גורם", שנחלקו התנאים בדינו של דבר שנוצר על ידי שני גורמים, אחד מותר ואחד אסור (ע"ז מח, ב). להלכה נפסק בשו"ע יו"ד קמב, יא, ש"זה וזה גורם מותר". לפי זה חלב של פרה שאכלה חמץ מותר.

אלא שהמ"א (תמה, ה) כתב שמפני חומרת החמץ שאוסר במשהו, בדין חמץ "זה וזה גורם אסור". וכך דעת ט"ז. אולם דעת רוב הפוסקים שגם בפסח "זה וזה גורם מותר", וכ"כ שו"ע, ש"ך וגר"א. ובשועה"ר (תמה, י, ובקונ"א) סיכם שדעת רוה"פ להקל, ולכן במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק אפשר להקל. וכ"כ בבאו"ה תמה, ב.

אולם לעניין חלב מפרה של גוי שאכלה חמץ, יש סוברים שלכל הדעות החלב מותר, וכפי שכתב בשו"ת בית אפרים או"ח ל"ה, הובא בשע"ת סו"ס תמ"ח, שהואיל ולגוי החמץ מותר בפסח, אין החלב נחשב כנוצר על ידי איסור הנאה. ובנשמת אדם ט', התיר משום שכל חומרת המ"א כאשר האיסור הגורם בעין, כדוגמת עצים, אבל כאן אין החמץ בעין. וכ"כ בשו"ת מהר"י אסאד סו"ס קכז, ובשו"ת מהר"ם שיק ריב, ורכב. ובאג"מ או"ח א, קמז, כתב שגם אם הגוי יאכיל את בהמתו חמץ בלבד, חלבה מותר גם למדקדקים.

אבל הפמ"ג בא"א סו"ס תמח, חושש לגרימת ההנאה שבאה מהחמץ, ונשאר בצ"ע כאשר עברו פחות מעשרים וארבע שעות מעת אכילת החמץ, ואחר עשרים וארבע שעות מתיר. וכ"כ בישועות יעקב, שטוב שיאכל חלב שנחלב אחר עשרים וארבע שעות, ואם לאו, אם אכלה גם דברים מותרים, החלב מותר משום שזה וזה גורם מותר, (והביאם במ"ב תמח, לג, ע"ש). ויש שהחמירו למעשה: בקצוש"ע קיז, יג, הזכיר את שתי הדעות, וסיכם: "ושומר נפשו יחמיר, ובפרט במקומות שנהגו לאסור, חלילה להתיר". ובערוגת הבושם ח"ב, קלח, כתב, שאפילו לשיטת המתירים ראוי לבעל נפש לפרוש, מפני שמוליד טבע רע. ובבא"ח (ש"א צו מ"ב), כתב שאין לשתות חלב מבהמת גוי שמא האכיל אותה חמץ. וכ"כ ר' חיים פלאג'י ברוח חיים תמח, א.

ואם הבהמה אכלה חמץ לפני שהגיע זמן איסורו, ונחלבה אחר שהגיע זמן האיסור, לרובם המכריע של הפוסקים החלב כשר לפסח. ובשדי חמד, הזכיר דעת יחיד של ספר רינון יצחק שאוסר אפילו חלב של בהמה שאכלה חמץ לפני פסח ונחלבה אחר שהגיע זמן האיסור, וכתב שהפריז בזה, ודעת שאר הפוסקים שמותר. ע"כ. אע"פ כן יש שנהגו להחמיר מחמת זה לקנות מוצרי חלב לפני פסח. והרחיב בסוגיה זו בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ב' סעיף ד', ע"ש. ובקיצור בכה"ח תמח, קיג.

[7]. אם יהודי האכיל את בהמתו חמץ בפסח, לסברת הנש"א החלב כשר, וכ"כ באגרות משה או"ח א, קמז. מ"מ רבים מחמירים, ולא רק משום זה וזה גורם, אלא גם מפני שיש בזה מסייע לדבר עבירה. למעשה, שמעתי מהרב ויטמן רבה של תנובה שכל המוצרים המיוצרים בפסח הם מחלב של פרות שלא אכלו חמץ, כך שהחלב כשר לכל הדעות, ואפשר לקנותו גם בפסח. עוד בעיה היתה, שהפרות רובצות על הזבל ונדבק בגופם קש ואולי גם גרגירי דגן שעלולים להתערב בחלב. ואם מדובר בחלב שמיוצר לפני הפסח, הרי שאף אם יצא טעם מהגרגירים לחלב, הטעם בטל בשישים, וכיוון שמדובר בתערובת לח בלח גם לרמ"א שוב אינו חוזר וניעור (תמז, ד). אבל אם יתערב בפסח אינו בטל, אמנם מדובר בספק אם התערב, מ"מ מצד זה היה הידור לקנות מוצרי חלב לפני הפסח. אבל שמעתי מהרב ויטמן שלאחרונה חידשו בתנובה שכל החלב מסונן בפילטרים טובים, זמן קצר אחר החליבה, כך ששום גרגר אינו יכול ליתן טעם בחלב, ולפי זה אפשר לקנות חלב בפסח על פי כל ההידורים.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ו – בשר וביצים

כדין החלב כך דין בשר בקר ועופות. שאם נשחטו לפני פסח, אין לגביהם שום בעיה, ואפילו אם אכלו מאכלי חמץ. אלא שיש לחוש שמא מצויים בקיבתם גרגירי שעורים חמוצים שעוד לא הספיקו להתעכל, ולכן צריך לזרוק את מה שבקיבתם. ואם נשחטו בתוך הפסח, אם הם של גויים, והאכילום לפני שחיטתם מאכלי חמץ, נחלקו בזה הפוסקים, יש מחמירים שלא לאכול מבשרם, ויש מקילים. ואם הם של יהודים שהאכילום חמץ בפסח, יש להחמיר שלא לקנותם.

בפועל, רוב הבשר משווק באריזות, וצריך שתהיה עליהם חותמת כשרות לפסח. ואף שהוא נשחט לפני פסח, כך שאין בעיה בזה שהאכילום חמץ, מכל מקום צריך השגחה לפסח כדי למנוע נפילת פירורי חמץ לבשר בתהליך השחיטה עד האריזה.

וכן דין הביצים, שאם נקנו לפני פסח, אפילו שהאכילו את התרנגולות חמץ, אין בביצים שום חשש, שאותו חמץ שאכלו – בהיתר אכלו. אבל אם התרנגולות אכלו חמץ בפסח, אם הם של גוי, נחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלם, ואם הם של יהודי, אף שיש מקילים, צריך להחמיר שלא לקנותם. בפועל, אין השגחה על הביצים שהוטלו בפסח, ולכן יש הידור לקנות ביצים שהוטלו לפני הפסח.[8]


[8]. אמנם אין איסור ביד המקילים לקנות ביצים שהוטלו בפסח למרות שאין עליהם השגחה, שכבר למדנו שאפילו אם התרנגולות של ישראל והאכילם חמץ – יש מקילים, ובפועל רוב מאכל התרנגולות בפסח אינו חמץ, נמצא שגם לדעת המחמירים יש כאן ספק אם הביצים הללו אסורות. והרי זה ספק ספיקא באיסור דרבנן.

עוד התעוררה בעיה לגבי החותמת שעל הביצים, שהיו שחששו שמא יש בה חמץ ואולי יפול פירור ממנה למאכלי פסח. ושמעתי מהרב ויטמן, שכל הביצים המשווקות מתחנות מיון המאורגנות במועצת הלול (חוץ מהמבריחים), מוחתמות לפני פסח בחותמת שאין בה חשש חמץ (צורת הסימון – מספר כוכבים).

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ז – תרופות בפסח

שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. לדוגמה, יש חשש שמא מעורב בגלולות – עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה, ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה או מקטניות אזי ברור שאין כל בעיה, וגם עולי אשכנז שנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח, לצורך רפואה יכולים לבלוע גלולות שיש בהם תערובת קטניות. השאלה מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. עוד צריך להדגיש, שאם מדובר בחולה מסוכן ותרופתו אכילת חמץ, אזי מצווה עליו לאכול חמץ, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ, אולם כאשר מדובר בחולה שאין בו סכנה מתעוררת השאלה.

התשובה תלויה בטעם התרופה. אם היא טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, אזי חובה לברר אם היא כשרה לפסח או לא, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח, אסור לאוכלה.

אבל אם טעמה של התרופה מר או חסר טעם עד שאינו ראוי לאכילה, אפשר לבולעה בפסח. שאף אם הפיקו את העמילן מחיטה, כיוון שעירבוהו בחומרים שונים ומרים – נפסל מאכילה ואין לו יותר דין של חמץ. שכן למדנו שכל חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח אין לו יותר דין חמץ ומותר להשהותו בפסח. ואין לומר שמזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הרי הוא מראה בעצמו שהחמץ שבתרופה חשוב עבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב).

אמנם יש מדקדקים שמשתדלים לא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת אותם פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא יטול תרופה זו.

ודעת רוב הפוסקים, שמותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ לצורך כל חולה, ואפילו לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

למעשה, במצב שיש לאדם ספק, שמא עירבו בתרופות המרות או חסרות הטעם – עמילן חיטה, יכול לבולען ואינו צריך לבדוק אם יש בהן עמילן חמץ. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים, גם כאשר ידוע שמעורב בהן דבר חמץ, כיוון שנפסלו מאכילת כלב לפני פסח, מותר לבולען. וגם הרוצה לחוש לדעת המחמירים, כאשר יש ספק האם בכלל מעורב בהן דבר חמץ, אין צריך לחוש. ובמיוחד כיום, שידוע כי ברוב התרופות אין מערבים עמילן חיטה אלא עמילן תפוחי אדמה או קטניות. ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלא לברר אם עירבו בהן דבר חמץ. ואם נודע שיש בהן עמילן חמץ, רשאי כל אדם לבחור כיצד לנהוג, אם כדעת רוב הפוסקים שהקילו, או כדעת המיעוט שהחמירו.[9]


[9]. חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח פקע ממנו דין חמץ, ולדעת המאור ור"ן ועוד ראשונים, מותר אף לאוכלו בפסח, ולדעתם ברור שמותר לבלוע תרופות מרות בפסח. לעומתם דעת רא"ש ורבינו ירוחם ועוד ראשונים, שאסור לאוכלו מדברי חכמים, מפני שהאוכלו מחשיבו לאוכל ומראה שעבורו לא נפסל מאכילת כלב. וכן נפסק בשו"ע תמב, ט, ובמ"ב מג, שמותר להשהות בביתו חמץ שנפסל מאכילת כלב כיוון שפקע ממנו דין חמץ, אבל אסור לאוכלו. אולם גם לדעתם לא ברור שאסור ליטול תרופות מרות שיש בהן חמץ, שכן נחלקו האחרונים אם בזה שהוא בולע את החמץ שנפסל מאכילת כלב כתרופה הוא מחשיבו לאוכל. לדעת השאגת אריה עה, אכן מחשיבו, ולדעת הכתב סופר או"ח קיא, אינו מחשיבו. ואם החמץ אינו עיקר התרופה אלא רק מעורב בה, לדעת רוב האחרונים אף הרא"ש ודעימיה יודו שבזה שהוא בולע את התרופה המרה אינו נחשב כמחשיב את החמץ, וכך כתבו בשו"ת חבלים בנעימים ה, ד, ובחזו"א מועד קטז, ח, ואג"מ או"ח ב, צב, ויחו"ד ב, ס, ושש"כ מ, עד, ועוד רבים. ואמנם נראה משועה"ר תמב, כב, שלמד מדין התריאקה שאף במקרה כזה לפי הרא"ש אסור לאכול את התרופה. ולדעת רוה"פ המקילים יש לחלק בין תריאקה שנועדה לאכילת חולים לבין תרופות שלא נועדו לאכילה כלל אלא בולעים אותן.

בנוסף לכך, גם כאשר הפיקו את העמילן מקמח חיטה, בדרך כלל מדובר בקמח שלא הספיק לתפוח ולכל היותר הוא 'חמץ נוקשה', שפעולת החמצתו נקטעה ואיסורו מדברי חכמים בלבד, ובחמץ כזה שהתערב בתרופה מרה אין מקום להחמיר. ואע"פ כן, יש שנטו להחמיר (ערוגת הבושם צט, ועצי הלבנון יט). ויש שכתבו שאמנם מעיקר הדין מותר, מ"מ נהגו ישראל קדושים להחמיר אפילו בתרופות מרות שלא יהיה בהם תערובת חמץ, וכ"כ בציץ אליעזר ח"י כה, כ. אולם כתב בנשמת אברהם או"ח א' תסו, א, בסוף דבריו, שבפועל רוב התרופות ללא חמץ כלל. עוד כתב בשם הגרע"י שאף שכתב ביחו"ד ב, ס, שרק מי שחולה ממש יכול להקל, מ"מ שמע ממנו שאם ספק לו אם יש בתרופה חמץ או לא, שאינו צריך לברר. וכפי שלמדנו דעת רובם המוחלט של הפוסקים שאין איסור כלל לבלוע תרופה מרה, ואף מי שיש לו מיחוש בעלמא עפ"י רוה"פ יכול ליטול תרופה מרה שמעורב בה חמץ שנפסל ממאכל כלב לפני פסח.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ח – חומצת לימון

בחומצת לימון משתמשים להטעמת מיצים, ריבות, ממתקים ומוצרי מזון שונים. בעבר היו מפיקים אותה מלימונים ומעוד פירות, וכיום מפיקים אותה באופן מסחרי מקמח חיטה.

לדעת המתירים אף שבתחילת התהליך מערבים את הקמח במים ויתכן שהחמיץ, כיוון שבמשך התהליך ישנו שלב שבו הקמח מאבד את טעמו ואת מראהו ונפסל מאכילת כלב, בטל ממנו שם חמץ, ומותר אח"כ לאכול מוצרים שיש בהם חומצת לימון (יחו"ד ב, סב).

לעומת זאת פוסקים רבים החמירו ולדעתם רק חמץ שנפסל מאכילת כלב מחמת שנתקלקל – בטל ממנו שם חמץ, אבל חמץ שבכוונה גרמו לו שיפסל מאכילה כדי שאח"כ יוכל לשמש להטעמת מאכלים – אינו בטל ודינו כחמץ לכל דבר (מנח"י ז, כז; אור לציון א, לד; שבט הלוי ד, מז).

אולם הלכה כדעת המקילים, וכדברי הרב שאר ישוב הכהן, רבה של העיר חיפה, שבדק ומצא שאין בחומצת לימון כל חשש חמץ. ראשית, הקמח שממנו מתחילים את התהליך אינו מחמיץ, מפני שהוא שוהה במים שש דקות בלבד. שנית, לאחר מכן מפרידים את העמילן שהוא אחד החומרים שבקמח, והעמילן לבדו אינו יכול להחמיץ. שלישית, חומצת הלימון אינה נוצרת מהעמילן עצמו אלא מפטריות שניזונות מחומר שאחד ממרכיביו הוא אותו חומר שהופק מהעמילן שלא החמיץ.[10]


[10]. דיון זה רחב מאוד, ובתוכו דנו בשאלה: האם דבר שנתבטל לפני פסח בשישים חוזר וניעור בפסח. והאם כאשר הוא מעמיד דינו משתנה וחוזר וניעור, ומה הדין אם אינו גורם לבדו אלא בעזרת חומר נוסף. הבד"צ וגופי כשרות נוספים נוהגים להחמיר מאוד בחומצת לימון, ובמוצרים הדומים לו. אולם עפ"י מה שנתברר במאמרו הארוך של הרב שאר ישוב בתחומין חלק א', נראה בבירור שאין בחומצת לימון חשש חמץ. ביתר פירוט: תחילה מפרידים בין העמילן שבקמח לגלוטן, תהליך זה נעשה על ידי סחרור הקמח במים למשך שש דקות. כידוע קמח מחמיץ בשמונה עשרה דקות, לפיכך באותן שש דקות הקמח אינו יכול להחמיץ. לאחר מכן העמילן שכבר הופרד מהגלוטן אינו יכול להחמיץ, מפני שה'גלוטן' הוא החומר בקמח שבו מתרחשת התפיחה, ובלא גלוטן העמילן אינו יכול להחמיץ. את העמילן מחממים לחום של 140 מעלות עד שהוא הופך לנוזל סוכרי – דקסטרוזה (גלוקוזה). חימום זה הורס את כל המולקולות הקודמות ומשנה את הרכבן. ליתר בטחון ניסו להחמיץ חומר זה ולא החמיץ כלל. אח"כ מערבים בנוזל זה גופרית כדי להרוס את כל האינזימים שבו וכדי שיהפוך לחומר בלא חיים ותסיסה. וכיוון שמעולם לא יכל להחמיץ וודאי שגם עכשיו לא יחמיץ. עד כאן נתבאר השלב הראשון שבו נתברר שהעמילן לא החמיץ. לאחר מכן נוזל זה מוכנס למיכלים גדולים ומשמש מזון לפטריות, וכך משהים אותם עד שהפטריות מעכלות את כל הדקסטרוזה ומפרישות חומר אחר, החומר המופרש מהפטריות הוא חומצת הלימון. נמצא שאין חומצת הלימון תוצר של העמילן, אלא תוצר של הפטריות. וכשם שאם הניחו זבל אורגני שבתוכו שיירי לחם ליד שתילי ירקות, הירקות כשרים לפסח, על אחת כמה וכמה שחומצת הלימון שיצאה מהפטריות, שעיכלו את הנוזל שלא החמיץ כלל, שכשרה לפסח. לדיון זה השלכות רבות לגבי מרכיבים נוספים בתעשיית המזון, שבתהליך יצורם משתמשים בעמילן חיטה שאינו מחמיץ, ובנוסף לכך עובר שינויים מהותיים לפני שילובו במזון.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ט – סבונים וקוסמטיקה וכלים חד פעמיים

נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין מוצרים שנועדו לסיכת הגוף שמעורב בהם חמץ. ואמנם אין קרם או סבון העשוי מחמץ, אלא שלעיתים מערבים בסבונים או בשמפו או בקרמים – אלכוהול העשוי מחיטה, או חומרים אחרים שהופקו מחמץ, והשאלה מה דינם.

יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, כיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. לכן צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים, שחכמים אמרו שסיכה כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים ושמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה התורה – אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בהנאה, כיוון שלפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב, אין עליו יותר שם חמץ, ומותר להנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

וכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, והמהדרים מחמירים. ויש להבדיל בין ארבע דרגות של סוגי תערובת חמץ, ורק בשתיים האמצעיות ישנה מחלוקת.

א) במשחת שיניים חייבים להקפיד על כשרות לפסח, הואיל ויש בה טעם, והרי היא כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.

ב) קרם שנספג בגוף, שפתון בלא טעם ובשמים שיש בהם אלכוהול, הלכה כמיקל שאינם צריכים כשרות, כי אינם ראויים לאכילה, ואף המציאות היא שבדרך כלל אין מערבים בהם דבר חמץ. ויש מחמירים לקנות קרמים ובשמים שיש עליהם כשרות לפסח.

ג) סבון ושמפו, כיוון שנועדו לניקוי ולא כדי להספג בגוף, יש יותר מקום להקל. ואע"פ כן יש מחמירים.

ד) חומרי ניקוי, משחת נעליים וכדומה, אינם צריכים שום השגחה. ואף חומרי ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה, משום שטעמם פגום, ואף אם ערבו בהם חמץ, טעמו נפגם לפני הפסח ואינו נחשב יותר חמץ כלל.[11]

לעיתים מתעוררים ספקות וחששות לגבי המצאות חמץ במוצרים שונים, כגון כוסות נייר, נייר כסף, נייר אפייה ומפיות נייר, אולם כיוון שאין שם טעם מורגש, אין לחשוש לכך. לצערנו ספקות אלו מתעוררים בדרך כלל מסיבות כלכליות שיווקיות.


[11]. נחלקו הראשונים: י"א שהכלל סיכה כשתייה נאמר רק לגבי יום כיפור ושמן תרומה, וי"א שנאמר לגבי כל האיסורים, אמנם איסורו מדברי חכמים. השאלה נידונה לגבי סבון העשוי משומן חזיר, ולמעשה הרבה אחרונים נטו להחמיר בדבר שנועד להנאה ולהקל אם נועד לריפוי (עי' ביחו"ד ד, מג). ואם נפגם טעמו של שומן החזיר נטו להקל, כמובא בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). לגבי פסח יש צד של חומרה שהחמץ אסור בהנאה, ומנגד יש צד לקולא, שכיוון שנפסל מאכילה לפני פסח, בטל ממנו שם חמץ, ואזי דינו קל משאר איסורים שמתחילתם היו אסורים. למעשה כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קמו, לגבי סבון שיש בו חמץ, שכיוון שטעמו פגום מותר להשהותו בפסח. אלא שהשאלה מה דין השימוש בו. בשו"ת דברי מלכיאל ד, כד, מג, אסר להשתמש במוצרי קוסמטיקה שמעורב בהם אלכוהול חמץ מחיטה, מפני שעל ידי האלכוהול ריחם נודף ויש להם חשיבות, ולא נתבטל איסורם מפני שניתן להפריד את האלכוהול משאר התערובת. ובשו"ת חזון נחום מו, כתב שהולכים אחר המצב הנוכחי שטעמו של החמץ פגום ואין בו איסור. והחזו"א (דמאי טו, א) העלה סברה שרק דבר שראוי לאכילה אסור גם בסיכה. ובאג"מ או"ח ג, סב, הקל לסוך במשחה שיש בה חמץ לצורך רפואה. ובס' בדיקת חמץ וביעורו ב, מג, סיכם הסוגיה והחמיר, אלא שבמקום שיש ספק אם יש תערובת חמץ, יש לסמוך להקל. ונ"ל שיש להוסיף חילוק חשוב לשיטת המחמירים בין סבון משומן לסבון שלנו, שהסבון שלנו רק מנקה ומוריד שומנים ואינו נספג בגוף, ואילו סבון משומן נספג בגוף, ויותר שייך לדמותו לסיכה, ולכן חילקתי בין קרם נספג לסבון ושמפו. (ואולי מרכך שער דומה יותר לקרם). למעשה שמעתי מהרב רבינוביץ שמורה להקל בכל המוצרים שאינם ראויים למאכל כלב, וכן שמע מרבו הרב הירשפרונג, וכן מורה הרב ליאור.

במציאות, ברובם המוחלט של מוצרי הקוסמטיקה שמיוצרים בארץ אין אלכוהול מחיטה. וגם ברוב המוצרים בחו"ל אין אלכוהול מחיטה, מפני שהוא בדרך כלל יקר מאלכוהול מתפוחי אדמה. אמנם יש מוצרים בודדים שיש בהם אלכוהול מחיטה, ואזי למחמירים אין להשתמש בהם. אבל כאשר יש לנו מוצר שאיננו יודעים אם יש בו אלכוהול חיטה, גם המחמירים רשאים להקל, על סמך כמה ספקות.

עוד העלו חשש לגבי מוצרים שמערבים בהם נבט חיטה שיש בו ויטמין E, אלא שלא ברור שהנוזלים היוצאים מהחיטים נחשבים חמץ, וכפי שכתב הרב קוק באורח משפט עמ' קכט. ואף אם יש בהם איסור – בטלו בשישים לפני הפסח ואינם חוזרים וניעורים. וק"ו שרבים סוברים שאפילו אם היו נחשבים חמץ, כיוון שאינם ראויים למאכל אינם נחשבים חמץ. עוד יש בעיה של תחליבים, אולם גם תחליבים שנעשים מעמילן חיטה, לא ברור שהם חמץ, בנוסף לכך שאינם ראויים למאכל. ולכן למעשה אפשר להקל בכל מוצרי הקוסמטיקה שאינם ראויים למאכל.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

א – שורשי מנהג אשכנז

חמץ שאסרה התורה הוא הנוצר מחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. אבל מינים אחרים, כאורז ודוחן, אף אם יתפחו, אין חימוצם שווה לחימוץ של חמשת מיני דגן, ומותר לאוכלם בפסח. ואמנם דעת אחד התנאים, רבי יוחנן בן נורי, שדין אורז כדין חמשת מיני דגן, ואף החימוץ שבו אסור מהתורה. אבל דעת שאר חכמי ישראל שאף אם יתפח, מותר לאוכלו בפסח (פסחים לה, א). וכך נהגו גדולי התנאים והאמוראים. וכן מסופר על רבא, שהיה אוכל אורז בליל הסדר (פסחים קיד, ב).

אולם בתקופת הראשונים (לפני כשבע מאות שנה) החלו להחמיר באשכנז שלא לאכול קטניות. בתחילה רק במקצת הקהילות נהגו איסור, ובמשך כמה דורות המנהג התפשט בכל קהילות אשכנז. שלושה טעמים עיקריים נתנו למנהג. א) הואיל ונוהגים לבשל קטניות כמיני דגן בקדרה, יש חשש שאם יבשלו אורז יטעו ויבשלו גם גריסים ושאר מיני דגן. ב) כיוון שגם ממיני קטניות רגילים לעשות קמח, יש חשש שמא עמי הארץ שיראו שמבשלים ואופים מאכלים מקמח של קטניות בלא שנזהרים מחימוץ, יטעו ויבשלו או יאפו קמח של מיני דגן ויחמיץ בידם. ואמנם בתקופת התלמוד לא חששו לזה, מפני שהמסורת היתה ברורה ויציבה בידם, אבל בעקבות הגלויות והטילטולים התגבר החשש שבין עמי הארץ יהיו יהודים שלא ידעו מה בדיוק אסור ומה מותר, ומתוך שיאכלו קטניות יטעו ויאכלו מיני דגן בלא זהירות מחימוץ.

הטעם השלישי: מפני הדמיון שבין מיני דגן וקטניות, שהם גרגירים שנאספים ונשמרים באותם המחסנים לתקופות ארוכות, יש חשש שמא יתערבו במיני הקטניות גרגירים של חיטים ושעורים, וכשיבשלו את הקטניות החיטים המעורבות בהן יחמיצו. ואף היום חשש זה קיים, שכן באותן המכולות מאחסנים פעם דגן ופעם קטניות, ואין רגילים לנקותן בין מין למין, כך שבפועל כשבודקים מיני קטניות מוצאים בתוכם מיני דגן. עירוב זה נובע גם מפני שכדי לחדש את כוחם של השדות ולהבריאם, באותם השדות רגילים לגדל שנה מיני דגן ושנה מיני קטניות. ותמיד נשארים בשדות מיני זרעים מהגידול הקודם, ולכן אם גידלו בתחילה חיטים ואח"כ חילבה, יחד עם צמחי החילבה יצמחו גם מעט חיטים, ולאחר הקציר, בין גרגירי החלבה יימצאו גם גרגירי חיטה. וכך בכל שאר המינים. ופעמים שאין בגרגירי הקטניות פי שישים יותר מגרגירי הדגן, כפי שנבדק והוכח. בעייה זו קיימת באותם המינים הדומים בגודלם למיני דגן.

פורסם בקטגוריה ט - מנהג איסור קטניות | כתיבת תגובה

ב – מנהג יוצא ספרד בקטניות ובאורז

בתקופת הראשונים נהגו בכל קהילות הספרדים לאכול מיני קטניות ואורז בפסח, ורק הקפידו לברור אותם היטב, כדי שלא יתערבו בהם מיני דגן. וכן כתב רבי יוסף קארו בבית יוסף (סימן תנג): שאין מי שחושש "לדברים הללו זולתי אשכנזים", וכן נוהגים רוב יוצאי קהילות הספרדים.

אולם בין גדולי הפוסקים הספרדים האחרונים יש שכתבו שרבים ושלמים מיראי ה' נוהגים שלא לאכול אורז בפסח, מפני שהיה מעשה שלאחר שביררו את האורז כמה פעמים שוב נמצאה חיטה בתבשיל (פר"ח, חיד"א). וכן נהגו באיזמיר שלא לאכול אורז (לב חיים ב, צד). וכן נהגו רבים במרוקו שלא לאכול אורז ועוד מיני קטניות יבשים בפסח. ובבגדאד רבים מבעלי הבתים נהגו שלא לאכול אורז בפסח. ולנוהגים לאכול אורז בפסח, הורו שיבדקו אותו תחילה פעמיים ושלוש (בא"ח ש"א צו מא). והנכון שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו, ובמקרה של ספק או קושי לקיים המנהג, ראוי לשאול שאלת חכם.

ויש מיני תבלינים, ככמון, כורכום וחילבה, שפעמים רבות מעורבים בהם מיני דגן, ובלא בדיקה מדוקדקת אסור לאוכלם. כיום, שהאורז מאוחסן בבתי אריזה של קמחים וסולת, הנוהגים לאכול אורז בפסח צריכים לקנות שקיות שיש עליהם השגחה מיוחדת לפסח או לבודקם היטב שלוש פעמים (עי' עמא דבר א, סא).

פורסם בקטגוריה ט - מנהג איסור קטניות | כתיבת תגובה

ג – בני זוג מעדות שונות

שאלה נפוצה, מה יעשו בני זוג שאחד מהם בא ממשפחה שנהגה איסור קטניות והשני ממשפחה שאוכלת קטניות. כתב על כיוצא בזה אחד מגדולי הראשונים, רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן האשה צריכה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו. וכן למדנו שכאשר בת ישראל מתחתנת עם כהן, דינה ככהנת והיא אוכלת בתרומה, ובת כהן שהתחתנה עם ישראל דינה כישראלית שאסור לה לאכול בתרומה. ומדיני כהונה למדנו עוד, שאם הבעל נפטר ואין לה ממנו בן או בת – תחזור למנהג בית אביה, ואם יש לה ממנו בן או בת – תמשיך במנהגיו. ואם תתחתן – תנהג כבעלה (אמנם בין ישראל לעמים הולכים אחר האשה, שהאם קובעת את ייחוס ילדיה כיהודים ולא האב).

הוסיף הרב פיינשטיין לבאר (אג"מ או"ח א, קנח), שדין האשה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנשאת לבעלה, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ולכן עליה לנהוג כמנהגיו.

לפי זה, אשה מבנות יוצאי אשכנז שנישאה לבן יוצאי ספרד, יכולה לאכול קטניות בפסח, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים.[1]


[1]. באג"מ או"ח א, קנח, מוכיח שדין זה מהתורה, שכן מצינו שהתורה פטרה אשה נשואה מלמלא חובת כיבוד הורים, מפני שמצוות כיבוד הורים דורשת שאם יהיה צורך לילך להלבישם ולהאכילם – תלך, וכיוון שחובת האשה לביתה קודמת, פטרה אותה התורה מחובה זו (שו"ע יו"ד רמ, יז. כמובן שכאשר אין התנגשות, מצווה גדולה עליה לכבד את הוריה). הרי שלפי זה מקומה של האשה מהתורה בבית בעלה.

עוד כתב שם שאינה צריכה התרה. וכן משמע ממ"ב תסח, יד, שהעובר ממקום למקום חייב לנהוג כבני מקומו החדש, ומשמע שכיוון שזו ההלכה אינו צריך לעשות התרה. וכ"כ בכה"ח תסח, מג. ועוד, שבמקום דוחק לא קיבלו האשכנזים שלא לאכול קטניות, ולכן בשעת בצורת ולחולה מקילים (מ"ב תנג, ז). וכן אם יהיו שני מנהגים שונים בבית אחד בוודאי שיש בזה צער. ואמנם בסדפ"כ טז, יג, כתב שצריכה לעשות התרה, ובחזון עובדיה עמ' נו והערה י', כתב שטוב שתעשה התרה. אולם למעשה אינה צריכה התרה, וכן המנהג.

האם יוצאי אשכנז יכולים להתיר את נדרם ולאכול קטניות? למהר"י בן לב ל"ח, מי שנהג איסור בקטניות כי חשב שהם חמץ, רשאי להתיר. אבל אם ידע או שאבותיו ידעו שהוא מנהג חומרה – אינו רשאי להתיר. לפי זה אסור ליוצאי אשכנז לעשות התרה לאכול קטניות. ודעת פר"ח בסי' תס"ח, שמנהג שנולד בטעות אין צריך כלל התרה, ואם ידעו שהוא מנהג חומרה, אפשר להתיר (אולם צ"ע אם יאמר זאת גם כאשר מדובר במנהג שהתקבל על עדה שלימה שאולי בזה גם לדעתו לא תועיל התרה). והחת"ס או"ח קכב, קיים דברי מהר"י בן לב. וכך נוהגים למעשה, שלא מצינו שיוצאי אשכנז עושים התרה לאכול קטניות.

פורסם בקטגוריה ט - מנהג איסור קטניות | כתיבת תגובה

ד – המינים הכלולים באיסור

המאכלים המוכרים הכלולים במנהג זה הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (גרצ'קע, גריקא, ולא כוסמין שהם מין דגן), כמון, כרשינה, לוביה, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם מוצרים העשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס ופריכיות אורז.

זעפרן שנקרא בעבר כרכום מותר, וכן כורכום מותר. וכאשר יש חשש שמערבים בזעפרן קמח – אסור.

החרדל והפשתן אינם מין קטניות, אלא שנהגו לאוסרם מפני שהם גדלים בשרביטים כדוגמת קטניות.

שבת וגרגירי כוסברא אינם מיני קטניות, אבל צריך לבודקם היטב מפני שפעמים רבות מעורבים בהם חיטים.

לגבי בוטנים נחלקו המנהגים. בירושלים ובמקומות רבים נמנעו מלאוכלם (מקראי קודש ב, ס). בליטא נהגו לאוכלם. ומי שאינו יודע כיצד נהגו במשפחתו, רשאי לאוכלם (אג"מ או"ח ג, סג).

קמח תפוחי אדמה מותר בפסח. ואין לטעון שלפי מנהג איסור קטניות יש לאסור כל דבר שעושים ממנו קמח, מפני שרק מה שגדולי אשכנז הראשונים נהגו לאסור בפועל כלול במנהג, וכיוון שתפוחי אדמה לא היו אז באירופה אינם בכלל האיסור (אג"מ או"ח ג, סג).

לגבי קינואה, יש מחמירים כי הם דומים למיני קטניות. ויש מקילים מפני שמנהג האיסור לא חל עליהם, הואיל ורק בדור האחרון החלו לאוכלם. ועוד, שגרגיריהם קטנים בהרבה ממיני דגן, כך שניתן להבחין ביניהם בקלות. למעשה, העיקר כדעת המקילים, ובתנאי שיבררום היטב.

פורסם בקטגוריה ט - מנהג איסור קטניות | כתיבת תגובה

ה – דיני המנהג

גם הנוהגים שלא לאכול מיני קטניות רשאים להשהותם בבית בפסח, וכן רשאים ליהנות מהם, כגון להאכיל בהם חיות (עי' רמ"א תנג, א).

מותר למי שנוהג שלא לאכול קטניות לבשל קטניות למי שנוהג לאכול קטניות בפסח, וטוב שיעשה איזה סימן שאינו מבשל לעצמו. וכן מותר לבעל חנות למכור קטניות בפסח. אבל אם יש חשש שמעורבים בקטניות גרגירי חיטים, ואין בקטניות יותר מפי שישים מהחיטים, לא יסחר בהם, כדי שלא להכשיל את הקונים באיסור חמץ. וטוב למוכרם במכירת חמץ.

אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל – יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברוב. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו (רמ"א תנג, א; מ"ב ח-ט).

מותר לנוהגים איסור קטניות לאכול ולבשל בכלים נקיים שבישלו בהם לפני כן קטניות.[2]


[2]. תערובת קטניות בטלה ברוב, אמנם מלשון תה"ד משמע שרק בשישים בטלה, אבל האחרונים כתבו שבטלה ברוב, וכ"כ שועה"ר תנג, ה, ח"א קכז, א, ח"י ו, א"ר ד. וכל זה בתנאי שנתערבו בדיעבד, אבל לערב לכתחילה אסור (כה"ח תנג, כה). וכן מי שמתארח אצל אוכלי קטניות, ואין לו מה לאכול, בדיעבד יכול לקחת מתוך תבשיל שיש בו הרבה קטניות את מה שאינו קטניות, כדוגמת תפוחי אדמה וקישואים, למרות שבלעו טעם קטניות, ואם התערבו לגמרי עד שאינו יכול להפרידם, יכול לאכול מהתבשיל שהקטניות בטלו בו ברוב. אבל אם ידעו שהוא יתארח אצלם, אין לו לאכול מתבשיל שיש בו טעם קטניות, הואיל והוא נחשב כתבשיל שעירבו בו לכתחילה קטניות. ורק אם כוונו לעשות לו את התבשיל בלא קטניות, ובטעות עירבו בו קטניות, מותר לו לאכול ממנו.

כלים שבישלו בהם קטניות ונוקו היטב, כשרים לנזהרים מקטניות, הואיל ואין הקטניות נחשבות כאיסור גמור.

יש סוברים שמנהג איסור קטניות חל רק מכניסת החג (סדפ"כ טז, י, 42), ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם. אבל למעשה, העיקר שמנהג קטניות תואם את איסור החמץ, ומשעה שהחמץ אסור באכילה, גם הקטניות אסורים באכילה (חק יעקב תעא, ב, מהרש"ם א, קפג; שבט הלוי ג, לא).

כששביעי של פסח חל בערב שבת, בשבת מותר לאכול קטניות, אלא שלא נהגו להכינם בפסח, אבל מותר לקבלם ממי שנוהג לאכול קטניות. ומי שירצה להכין, אין בידו איסור.

פורסם בקטגוריה ט - מנהג איסור קטניות | כתיבת תגובה

ו – קטניות שלא נגעו במים, ושמני קטניות

אין דינן של הקטניות חמור יותר מדין חמשת מיני דגן, וכל מה שכשר במיני דגן כשר גם בקטניות. לפיכך, אם לא באו עליהן מים, או שבאו עליהן מים אבל נזהרו שלא ישהו שמונה עשרה דקות עד שאפאום כמצות, מותר לאוכלן. ויש שנהגו להחמיר בזה, ודעת רוב הפוסקים להקל.[3]

נחלקו הפוסקים בדין שמנים או יין שרף הנעשים ממיני קטניות. לדעת המקילים איסור קטניות לא חל על שמן היוצא מהם. ולדעת המחמירים דין שמן קטניות כדין קטניות האסורות באכילה על פי המנהג. ולדעה האמצעית, אם לתתו (שטפו) את הקטניות במים, כבר נאסרו הקטניות, וגם השמן היוצא מהם אסור, אבל אם בלא שנרטבו טחנום ועשו מהם שמן, מותרים.[4]

שמן סויה, שמן קנולה (לפתית) ושמן כותנה אינם בכלל האיסור, ואע"פ כן רבים נהגו להחמיר בשמן סויה וקנולה, והרוצה להקל רשאי. בשמן כותנה המנהג הרווח להקל.[5]

שמן (לציטין) המופק מליפתית, ומערבים אותו בשוקולד, אינו נכלל באיסור קטניות. ויש שהחמירו בזה.[6]

שוקולדים וממתקים שיש בהם קטניות שבטלות ברוב, אף שכתוב עליהם כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד, מצד הדין גם מי שנמנע ממאכלי קטניות רשאי לאוכלם, מפני שנתערבו לפני הפסח, ובטלו ברוב. בנוסף לכך מדובר בדרך כלל בשמנים המופקים מקטניות, ודעת כמה מגדולי הפוסקים שמנהג איסור קטניות לא חל על שמני קטניות. אמנם כיוון שיש מחמירים בזה, גופי הכשרות כותבים עליהם שהם כשרים לאוכלי קטניות בלבד.[7]


[3]. דעת רוה"פ שלא להחמיר בקטניות יותר מבמיני דגן, וכ"כ בשעה"ר תנג, ה; ח"א קכז, א; מהרש"ם א, קפג; באר יצחק יא, מרחשת ג; ומרן הרב קוק באורח משפט קיא. אמנם יש שהחמירו בזה, ומהם: שואל ומשיב קמא א, קעה; מאמר מרדכי לב. וטעמם שהעולם לא יבין את החילוק, שהרי הקטניות אינן מחמיצות כלל. ועוד חששו שמא אם יעשו את הקטניות כמצות יטעו ויחשבו שאפשר לקיים בהן מצוות אכילת מצה. והלכה כמיקלים, שהם הרוב, ועוד, שבכל מחלוקת שבמנהג הלכה כמיקל.

עוד נחלקו הראשונים האם חליטה מועילה לקטניות, שכן בחמשת מיני דגן מעיקר הדין חליטה מבטלת את אפשרות החימוץ, אלא שהוסכם על ידי הגאונים שאין מי שיודע לחלוט, וכן נפסק בשו"ע תנד, ג. אולם בקטניות שאסורות ממנהג, לאור זרוע ב, רנו, מותר לאכול קטניות חלוטות. ולמרדכי והגהות ר' פרץ לסמ"ק סי' רכב – אסור.

[4]. בתה"ד קיג מבאר ששמן הנעשה מקטניות אסור, מפני שלותתים (מרטיבים) אותן לפני כן, וכ"כ רמ"א תנג, א. ומשמע מתה"ד שאם לא נלתתו מותר. ור' יצחק אלחנן, בשו"ת באר יצחק יא, מקל יותר, שאם יבדקו את הקטניות תחילה מגרעיני דגן, השמן היוצא מהם מותר, מפני שנעשה מעשה המוכיח שיודעים את האיסור. וכיוצא בזה התיר בשו"ת עמק הלכה קלד יי"ש מקטניות, מפני שהאיסור עליהן ולא על הנוזל היוצא מהן.

לעומתם יש אחרונים שאסרו את השמן היוצא מקטניות גם כאשר הקטניות לא נלתתו, וכ"כ נשמת אדם לג, אבנ"ז או"ח שעג. אבל מלשון תה"ד ורמ"א שהעתיק את דבריו משמע שהשמן מותר. ולכאורה קשה, שהרי אח"כ יערבו את השמן בתבשיל שיש בו מים, וכיוצא בזה בדגן אסור. אלא שלדעתם המנהג לאסור קטניות בעודם גרעינים או קמח, ולא כשהם שמן. ואין לחשוש שמא נתערבו בגרעיני הקטניות מיני דגן, וכשיערבו את השמן היוצא מהם במים יחמיץ, מפני שהשמן שבא מהדגן בטל בשישים לפני הפסח ואינו חוזר וניעור, כמבואר בשו"ע תמז, ד. בנוסף לכך, כפי הנראה, נוזל היוצא מדגן אינו מחמיץ, וכך מבואר באורח משפט קיא-קיב, וכיוצא בזה כתב בשו"ת מרחשת ג'. ובשו"ת צמח צדק התיר זאת לעניים, ובתנאי שבעוד הקטניות גרעינים לא נגעו במים.

וידוע פסקו של מרן הרב קוק באורח משפט קח-קיד, שהתיר באופן יותר מרווח שמן שומשמין, שבנוסף על כך שהגרעינים לא נלתתו, אחר שנעשו שמן עברו טיגון, וכיוצא בזה במיני דגן מבטל את יכולת החימוץ, וק"ו שיועיל לשמן קטניות. וכ"כ באבנ"ז או"ח תקלג לעניין שמן מרעפס שעבר בישול. (תשובתו נכתבה בשנת תרנ"ח, י"א שנה לפני מרן הרב קוק). והבד"ץ מעדת אשכנזים-חסידים בירושלים יצא כנגד מרן הרב קוק ברעש גדול ובמחאות גלויות, ולא חשו לכבוד התורה ולכבוד כל הפוסקים הרבים שכבר התירו הרבה מעבר לכך. והרב קוק ענה להם בבקיאות וחריפות ובראיות חזקות מאוד. ובתוך דבריו כתב (עמ' קכג): "ובאמת דרכן של רבותי הגאונים הצדיקים שזכיתי לשמשם, זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל, היתה שלא להיות נוטים להחמיר בכל מה שיש מקום להקל, ביחוד בדברים שאין היסוד חזק על זה בדברי רז"ל בתלמודים. שדי לנו מה שלא נזוז ח"ו ממה שהונהגנו עפ"י מנהגי רבותינו הפוסקים, אבל בפרטים שיש לדון לכאן ולכאן, ודאי הנוטה להקל להיות חכם להיטיב הרי זה משובח, ובלבד שיהיו דבריו מיוסדים עפ"י עומק ההלכה וסברה ישרה…" ועוד, שהמוסיף איסור על איסור שאין עיקרו מהדין, יש חשש שעובר בלאו הבא מכלל עשה לרש"י בר"פ קמא דביצה, שכתב (עמ' קכו): "והא דאמרינן בכולי הש"ס שאין גוזרין גזירה לגזירה, מהאי קרא נפקא (ויקרא יח, ל): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, עשו משמרת, כלומר גזירה למשמרתי לתורתי, ולא משמרת למשמרת, שלא יעשו גזירה לגזירה". וכנגד מה שכתבו שצריך להחמיר יותר ויותר בדורינו, כתב: "שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא ע"י מה שיראו, שכל מה שיש להתיר עפ"י עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת, שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, ויימצאו רבים הדבקים בתורה, שישמעו לקול המורים בעז"ה. מה שאין כן כשיתגלה הדבר, שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר ורבנים לא חשו על טרחם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה ח"ו חילול השם גדול מאוד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה, שאם הרבנים רוצים – היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל" (שם עמ' קכו).

על פי זה, מצד הדין, גם אם היו לותתים את השומשמין, השמן היוצא מהם כשר לפסח, שבדין שיסודו במנהג הלכה כדעת המקילים. אמנם זה סותר את הכלל שמשווים קטניות לדגן, ונכון ללכת לפי הכלל, וכך כתבתי למעלה בדעה האמצעית שהיא העיקר להלכה.

[5]. שמן סויה מופק בלא שמרטיבים את הסויה, נמצא שלדעת רוה"פ ומרן הרב קוק, אין בו איסור. ואף אם היה נלתת לפני כן, העיקר כדעת המקילים בדין שמקורו במנהג. ועוד, שספק אם הוא בכלל האיסור, שרק לפני כמאה שנה הגיעה הסויה לאירופה, וכתב באג"מ או"ח ג, סג, שרק מה שנהגו בפועל לאיסור בכלל המנהג. וכן הורה הרב דוב ליאור רב ואב"ד חברון היא קרית ארבע.

לגבי שמן כותנה, כ"כ במקראי קודש ב, ס, ושמע כן בשם רבי חיים מבריסק, וכ"כ בספ"כ טז, ד, בשם הרב פיינשטיין. אמנם במנח"י ג, קלח, מחמיר.

שמן בוטנים: כבר למדנו בהלכה ד שנהגו בליטא לאכול בוטנים, וכ"כ באג"מ או"ח ג, סג, מפני שרק מין שידוע כי נהגו בו איסור בכלל האיסור, ובוטנים נתחדשו אח"כ ולא חל עליהם האיסור. לעומת זאת במקראי קודש ב, ס, ושו"ת חלקת יעקב צז, אסרום באכילה והתירו שמנם. וכ"כ במלמד להועיל או"ח פח. וכ"כ בשרידי אש ב, לז, והזכיר שבאבנ"ז או"ח שעג, אסר. ולמעשה מי שאינו יודע שמנהג משפחתו להחמיר רשאי להקל, שזה ספק במנהג.

[6]. אמנם הבד"צ נוהגים להחמיר בלציטין המופק מליפתית. אבל לפי ההלכה אין בזה איסור קטניות, מפני שיש לגביו ספיקות רבים לקולא. ראשית, הליפתית אינו מין קטניות, אלא ממשפחת המצליבים שפירותיו לופתים את הגבעול, וזרעוניו גדלים בשרביטים כדוגמת חרדל, ומהם מפיקים שמן לתעשיית מזון. ולפי אג"מ או"ח ג, סג, אין לאסור דבר שלא היה מפורש במנהג. בנוסף לכך, יש לדון אם יכול לחול דין קטניות על זרעוני הצמח כאשר ברור שעיקר הצמח אינו קטניות. אמנם לאבנ"ז או"ח שעג, השמן המופק מליפתית (רעפס) נחשב קטניות כדוגמת חרדל (אולם גם לדעתו אם ירתיחוהו אח"כ מותר, כמבואר בסימן תקלג). בנוסף לכך, כבר למדנו שלגבי שמן המופק מקטניות יש דעות שהוא מותר. וכ"כ מהרש"ם א, קפג, ששמן רעפס כשר מפני שמפיקים את השמן בלא שלותתים את הגרעינים במים, וכבר למדנו שבזה רוה"פ מקילים, כדוגמת שמן שומשמין. בנוסף לכך, השמן בטל ברוב לפני הפסח, ולדעת באר יצחק כיוון שעירבוהו לפני הפסח בטל. ובדבר שיסודו במנהג, פשוט שבכל כך הרבה ספקות, הלכה להקל. וכן פסק הראשל"צ הרב אליהו כמובא בשו"ת עמא דבר א, סב.

[7]. אף אם נתערבו קטניות בפסח, כבר כתב הרמ"א תנג, א, ומ"ב ט, שבטלים ברוב, אמנם ברור שאין לעשות כן לכתחילה. אבל כאן הם הוכנסו לפני הפסח, ולא כדי לבטל את האיסור ברוב, שהרי למנהג ספרדים מותר לאוכלם. לפיכך כיוון שבטלו ברוב לפני פסח, מותר לאוכלם בפסח. בנוסף לכך, כבר פסק הרב יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק י"א (כמובא בהערה 4) שלא חל איסור קטניות על שמני קטניות שהשגיחום לפסח. וכך מורים למעשה הרב ליאור והרב רבינוביץ.

עוד מורה הרב ליאור, לגבי שעועית ירוקה בתרמילים, ופול בתרמילים, שמותר לאוכלם בפסח, מפני שבאופן זה הם נחשבים ירק ולא קטניות, ומלכתחילה לא נהגו לאוסרם, וכל החששות שנזכרו בטעם המנהג לא קיימים לגביהם. אמנם למעשה, רבים נוהגים להימנע מלאוכלם. והרוצה להקל רשאי.

פורסם בקטגוריה ט - מנהג איסור קטניות | כתיבת תגובה

ז – בשעת הצורך לחולים וקטנים

גם באשכנז היה ברור שמנהג איסור קטניות אינו חמור כאכילת חמץ, ולכן בשעת הדחק כמו בשנות בצורת ורעב, התירו גדולי ישראל לאכול קטניות. אמנם למעשה, פעמים רבות כשהיתה בצורת, נחלקו הרבנים אם השעה דחוקה מספיק כדי להתיר קטניות. והיו שנטו להקל, והיו שנטו להחמיר. והיו שהתירו לעניים בלבד לאכול קטניות, ואילו לעשירים אסרו, מפני שהיתה להם יכולת לקנות מאכלים אחרים. ובעניינים אלו צריך לנהוג בכל מקום לפי הוראת הרבנות המקובלת, שהיא ה'מרא דאתרא'.

יש מהאחרונים שכתבו, שגם כשמקילים, ראוי להקל תחילה באותם מיני קטניות שאינם דומים למיני דגן, ורק כשאין ברירה אפשר להקל גם באורז ודוחן וכוסמת (גרעצ'קע) הדומים למיני דגן (נשמת אדם). עוד כתבו כמה אחרונים, שגם כשמקילים, יש לחלוט תחילה את הקטניות במים רותחים, שבאופן זה גם מיני דגן אינם מחמיצים. ואף שלמעשה אין מקילים כיום לחלוט מיני דגן (לעיל ב, ז), מכל מקום כאשר יש הכרח להקל במנהג הקטניות, מוטב לתקן במה שאפשר (חתם סופר או"ח קכב, מ"ב תנג, ז).[8]

מותר לחולה הצריך לאכול מיני קטניות לאוכלם בפסח, גם כשאין במחלתו סכנה. למשל, חולה הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן במים, שהם מועילים נגד עצירות. וכן מותר להאכיל מאכלי קטניות לתינוקות הצריכים לכך (ח"א קכז, ו). וראוי להקצות לצרכם כלים מיוחדים. ובכל מקרה שמקילים, יש לברור היטב את הקטניות, שמא מעורבים בהם גרגירי דגן.


[8]. בחיי אדם קכז, א, התיר לאכול קטניות בשעת דחק שאין לו מה לאכול אלא בדוחק גדול. ועי' נשמת אדם כ. וכן דעת מור וקציעה (אמנם דעתו שמלכתחילה היה ראוי לבטל לגמרי מנהג איסור קטניות). ובס' המועדים בהלכה בפרק על קטניות סיכם, שדעת התשובה מאהבה והמאמר מרדכי והריא"ז ענזיל שלא להתיר אפילו בשעת הדחק ולצורך שעה. לעומתם מהרי"ם פאדווה מבריסק (סי' מח) כתב להתיר בשעת הדחק. ובשו"ת דברי מלכיאל א, כח, ושו"מ תנינא ד, קנח, הקילו לעניים בלבד. והחת"ס או"ח קכב, אינו יוצא כנגד המתירים, אלא שהוא מעיר שהמקילים היו צריכים להורות שיחלטו תחילה את הקטניות. ובנשמת אדם שם כ' כתב שיש להתיר תחילה קטניות שאינן דומות למיני דגן, ורק בלית ברירה להתיר גם הדומים למיני דגן. והמ"ב כתב בפשטות שאפשר להתיר בשעת הדחק, וציין בשם החת"ס וח"א שכתבו לחלוט את הקטניות תחילה. ובערוה"ש תנג, ה, כתב: "בפירוש קבלו שאם אולי יהיה שנת בצורת ח"ו, שהעניים רעבים ללחם, אז כל חכמי העיר ובראשם מרא דאתרא מתירים לאכול קטניות בפסח זה".

פורסם בקטגוריה ט - מנהג איסור קטניות | כתיבת תגובה

א – הכשרת כלים

צוותה התורה שאם ישראל ירצו להשתמש בכלי אכילה של גויים שהשתמשו בהם בטרף, יכשירו אותם כדרך שימושם האסור, שנאמר (במדבר לא, כג): "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך שימושם, אם השתמשו באוּר (באש) – ההכשרה בליבון באוּר. אם השתמשו במים רותחים – ההכשרה בהגעלה במים רותחים, ואם השתמשו בצונן – ההכשרה בשטיפה במים צוננים (ע"ז עד, ב; עו, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה.

ביארו חכמים, שכאשר מבשלים מאכל טרף בכלי, טעמו נבלע בדפנות, ואם יבשלו בו אח"כ מאכל כשר, טעם הטרף יצא מדפנות הסיר וייכנס למאכל הכשר ויאסור אותו. וכדי להוציא את הטעם שנבלע בדפנות צריך להכשיר את הכלי כדרך שבלע, וזה הכלל המפורסם: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). וצריך לבאר, שבכל עת שדיברו חכמים על טעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו לדפנותיו בכוח הבישול או האש. שכן רק לפני כמאתיים שנה נמצאה השיטה לייצר סבון, שעל ידו ניתן לנקות היטב את הכלים. לפני כן, גם כשהשתדלו לנקות את הכלים, ואף נעזרו בחומרים כאפר ובורית שפעולתם דומה במקצת לפעולת הסבון, כמעט תמיד נותרו דבוקים לדפנותיהם שיירים שומניים מהמאכל הקודם. בנוסף לכך, כיוון שבדרך כלל הדפנות היו יותר מחוספסות, דבקו בהן יותר טעמים מאשר בימינו. נמצא אם כן שהוראת המצווה, להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוּונת לטעמים שנדבקו ונבלעו בדפנות הכלים (כמבואר בהרחבה בפנה"ל כשרות לב, 1).

כדין הכשרת כלים משימוש באיסור כן דין הכשרת כלי חמץ לפסח, כדרך שהשתמשו בהם בחמץ – צריך להכשירם לפסח. ואם לא מעוניינים להכשירם לפסח, צריך לנקותם ניקוי רגיל ולהצניעם במקום סגור, כדי שלא יטעו להשתמש בהם בפסח (שו"ע תנא, א, ועי' לעיל ו, ד, שאין למוכרם).

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

ב – כבולעו כך פולטו – בין הגעלה לליבון חמור

נחזור לבאר את הכלל: 'כבולעו כך פולטו' (פסחים ל, ב). כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם בקלות על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה. אבל אם השימוש היה על ידי נוזלים חמים, כגון סיר שבישלו בו תבשיל חמץ, וכן מצקות וכפות שהוכנסו לסיר שבישלו בו חמץ, הטעמים שבמאכל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים אפשר להפליטם, וזוהי הגעלה. ואם השימוש היה באוּר, היינו על האש, כגון שיפודים או תבניות שאפו עליהם לחמים, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של המים הרותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו – באוּר, כלומר בליבון.

צריך להוסיף, שבליעה באוּר מתקיימת דווקא כאשר המאכל על האש, כגון שחותכים בסכין מאפה שעומד על האש, אבל אם הורידו את המאפה מן האש, וחתכו אותו בסכין, למרות שהמאפה יבש, כיוון שכבר אינו על האש, בליעת הסכין נחשבת בליעה קלה, והכשרתו בהגעלה (או"ה הארוך נח, כז; ערך השולחן צד, יג).

לפני הכשרה בהגעלה צריך לנקות את הכלים, שכן אין בכוחם של המים הרותחים להסיר את כל שיירי המאכלים שנדבקו לדפנות. אבל לגבי ליבון נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם לפני ליבון צריך לנקות את הכלים, מפני שאין בכוח האש להסיר את כל מה שדבק בדפנות. ויש אומרים, שיש בכוח האש לכלות את כל מה שדבק בכלי, ולכן אין צריך לנקות כלים שעומדים להכשירם בליבון, וכן נפסק להלכה.[1]


[1]. לרשב"א (תוה"ב הקצר ד, ד) צריך לנקות היטב את השיפודים לפני הליבון, מפני שהליבון אינו שורף את כל הטעמים הדבוקים בכלי. וכ"כ רבנו ירוחם, אורחות חיים ופר"ח. והטור כתב שאין צורך לנקות את השיפודים לפני הליבון, כי האש שורפת את כל שיירי המאכלים והטעמים שנדבקו ונבלעו בכלי. וכן דעת המאירי, הגה"מ, או"ה הארוך וב"י. וכ"כ למעשה אחרונים רבים, ומהם: ט"ז תנא, ז; כנה"ג, מ"ב כד.

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

ג – היתרא בלע – הכשרה לפסח

מה שלמדנו שכלי שבלע באוּר צריך הכשרה באוּר הוא כאשר הבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באוּר, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אח"כ הפך להיות אסור, אפשר להכשירו בהגעלה. לפיכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר שעבר יום, בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וגם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן אסור להשתמש בשיפוד בלא הכשרה. אבל כיוון שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד, הבשר היה מותר באכילה, אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים. וזאת משום שההגעלה מוציאה כמעט את כל הטעמים, ומה שאינו יוצא אינו אלא טעם קלוש, וכאשר הבליעה היתה באיסור, צריך להוציא גם טעם קלוש זה, אבל כאשר תחילת הבליעה היתה בהיתר, די בהוצאת עיקר הטעם על ידי הגעלה (ע"ז עו, א; רמב"ן וריטב"א שם).

לגבי חמץ נחלקו גדולי הראשונים: יש אומרים שבליעת החמץ במשך כל השנה נחשבת לבליעת היתר, שהרי מותר בכל השנה לאכול חמץ, וממילא אין דין הכשרה בליבון לפסח, כי גם כלים ששימושם באוּר, כדוגמת שיפודים ותבניות, אפשר להכשיר לפסח בהגעלה. ויש אומרים, שהחמץ נקרא איסור, ואף שבמשך השנה מותר לאוכלו לכתחילה, לגבי פסח החמץ נחשב תמיד לאיסור, שגם מאכל שהחמיץ לפני פסח שם חמץ עליו ואסור לאוכלו בפסח. ולכן צריך להכשיר שיפודים ותבניות בליבון. וכן נפסק להלכה (שו"ע תנא, ד). אמנם כשיש סיבות נוספות להקל, סומכים על שיטת המקילים (מ"ב תנא, כח).[2]


[2]. דעת המקילים וסוברים שחמץ נקרא 'היתרא בלע', הם: רמב"ם, ראב"ד, ר"ת, רי"ד, ראב"ן, ראבי"ה, עיטור, תרומה, או"ז, רוקח, יראים, שבה"ל, סמ"ג, או"ה הארוך, תשב"ץ ועוד. בין המחמירים: רמב"ן, רשב"א, רא"ש, ר"ן, ריטב"א, נמוקי יוסף, מאירי, רבנו ירוחם, מהרי"ל, וכך למדו מהרי"ף.

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

ד – ההבדל בין בליעה באוּר לנוזלים, ודין מחבת

כפי שלמדנו (בהלכה ב) ההבדל בין סירים שנועדו לבישול והכשרתם בהגעלה במים רותחים, ובין תבניות ושיפודים שנועדו לאפייה וצלייה שהכשרתם בליבון – שהבליעה בדרך בישול היא בליעה רכה, ואילו הבליעה באוּר היא בליעה קשה. וזאת משום שמגמת הבישול לערב את הנוזלים שבתבשיל כדי להטעימו ולרככו, וכיוון שהבישול מבוסס על נוזלים – בליעתו רכה. לעומת זאת, מגמת האפייה והצלייה למעט את הנוזלים שבמאכלים ולהקשותם, ולכן בליעתם קשה.

גם אם קרה שהתבשיל שבישלו בסיר נשרף, הכשרת הסיר בהגעלה, הואיל ותחילת בליעתו היתה על ידי נוזלים. ועוד, שהולכים אחר המגמה הכללית של הכלי, שנועד לבישול ולא לאפייה (רא"ש).

לפי זה הכשרת מחבת בהגעלה, שכן השמן שמניחים במחבת נועד להוסיף לחלוחית במאכל. וזה ההבדל בין אפייה לטיגון, שהאפייה מייבשת את המאפה ואילו הטיגון מלחלח את המאכל. כך סוברים רוב הראשונים (רא"ש, ראבי"ה, מרדכי ושערי דורא).

ויש אומרים, שהואיל ורגילים לטגן במחבת במעט שמן, פעמים רבות קורה שהשמן נגמר והבליעה הופכת להיות יבשה באוּר. ועוד, שלפעמים מתחילה יש מקומות במחבת שאין בהן שמן, והבליעה שם באוּר. לכן דינה של המחבת כתבנית, והכשרתה בליבון (רשב"א ורבנו יואל).

למעשה, אפשר להכשיר מחבת לפסח בהגעלה, ולכתחילה טוב להכשירה בליבון קל, שהוא כדוגמת שימושה בכל השנה. וכך גם נוח להכשירה, שכן מדובר בחימום המחבת כשהיא ריקה עד שתגיע לחום של ליבון קל (כמבואר בהלכה הבאה. על מחבת טפלון להלן ט).[3]


[3]. לרשב"א (תוה"ב ד, ד), רבינו יואל ומהר"ם חלאווה, הכשרת מחבת שטיגנו בה במעט שמן – בליבון. ולראבי"ה, רא"ש (פסחים ב, ז), רבנו ירוחם, אגור, שבולי הלקט בשם גאונים, מרדכי, הגה"מ ועוד – בהגעלה. (לרבנו תם, או"ז, רא"ה ואוהל מועד, רק כלי שחום האש מקיפו מכל צדדיו כשיפוד ותבנית שבתוך תנור, חייב בליבון, ולשיטתם, גם אם לא מרחו שמן בתחתית המחבת – הכשרתה בהגעלה).

הראשונים לא חילקו בין פסח לשאר איסורים, אולם בשו"ע החמיר בשאר איסורים להצריך ליבון, ולעניין פסח היקל בהגעלה (יו"ד קכא, ד; או"ח תנא, יא). ביארו האחרונים שלגבי פסח צרף את דעת הסוברים שחמץ לפני הפסח נחשב 'היתרא' (לעיל הלכה ג), ולכן הכריע כדעת המתירים להכשיר מחבת בהגעלה (גר"א, חוק יעקב, חיד"א, מאמ"ר, נהר שלום, ערך השולחן ועוד רבים). מנגד, לפר"ח יו"ד קכא, ח, הואיל ולמעשה נפסק שחמץ נחשב 'איסורא בלע', גם מחבת לפסח צריכה ליבון חמור. וכ"כ פרי תואר.

לרמ"א תנא, יא, מדינא אפשר להכשיר מחבת לפסח בהגעלה, וראוי להחמיר ולהכשירה בליבון קל. וכן נוהגים לכתחילה. (על ליבון קל ראו בהלכה הבאה).

יש אומרים, שכאשר אין במחבת שמן רוחש ומבעבע – המחבת נחשבת כתבנית (פר"ח תנא, יא; שועה"ר לו). ומהראשונים נראה, שגם אם הרטיבו את המחבת במעט שמן, כיוון שמדובר בטיגון שנועד להבליע את השמן במאכל ולא באפייה שנועדה לייבש את המאכל, הכשרתה בהגעלה (רא"ש ועוד, וכ"כ בערוה"ש תנא, יג. ובכה"ח ע, נתן לזה גדר של טופח על מנת להטפיח).

לגבי סיר שמכינים בו קוגל, ג'חנון, וכובאנה, ומחבת למלווח, מתחילה סברתי שאם לא הניחו בהם שמן רוחש, הכשרתם בליבון. אולם למעשה נראה שהולכים אחר התוצאה, שאם הם נשארים לחים, כדוגמת קוגל, הרי הם כמבושלים, והכשרתם בהגעלה. ואם התוצאה דומה לאפייה, כמלווח וכובאנה רגילים, הכשרתם בליבון. ובתוצאת ביניים, כפי המצב בג'חנון וכובאנה רכים, אפשר להכשיר בהגעלה, שיש לצרף את דעת הסוברים שחמץ לפני הפסח נחשב 'היתרא', כמבואר לעיל בהלכה ג. (עי' פנה"ל ברכות ו, יא, 10).

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

ה – ליבון

אמרו חכמים שליבון הוא הכנסת הכלי לאש עד 'שישיר קליפתו' (בבלי ע"ז עו א), או עד שיצאו מהכלי ניצוצות (ירושלמי ע"ז ה, טו). כיוון שבדרך כלל הברזל עצמו אינו מתקלף ואינו מוציא ניצוצות באש, נראה שכוונת חכמים שהליבון יגרום למאכלים הדבוקים לכלי להתקלף ממנו או שניצוצות מהם ינתזו.

רבים סוברים שחום הליבון צריך להיות מסוגל לשרוף ולהבעיר כל מאכל שיכול להידבק לכלי עד שיצא כניצוצות, וזאת למרות שהאש שעליה צלו או אפו את החמץ לא הגיעה לחום כזה (פמ"ג). חום זה הוא כ-350 מעלות עד כ-400 מעלות.

ויש מקילים וסוברים שהכלל 'כבולעו כך פולטו' חל גם על חום האש, שבאותה האש שבה הכלי בלע את טעם האיסור או החמץ צריך להכשירו. שאם למשל בלע בחום של 200 מעלות – יוכשר ב-200 מעלות. לפי דעתם, תבנית שבלעה איסור בחום התנור, אפשר להכשיר בחומו של אותו התנור. למעשה, המנהג הרווח כדעת המחמירים, ובשעת הצורך אפשר להקל. לפיכך, כאשר יש צורך בכלי ואם ינהגו כשיטה המחמירה הוא עלול להתקלקל, אפשר לסמוך על דעת המקילים.

עוד יש ליבון קל, והוא חימום הכלי באש עד שאם יניחו קש על צידו השני – ייחרך, או אם ימתחו חוט דק על דופן הכלי – ייחרך ויקרע מרוב החום. ליבון קל אינו מועיל לכלי שצריך ליבון רגיל, אולם הוא מועיל להפליט את הטעם הבלוע בכלי יותר מהגעלה, והוא גם שורף מקצת מהטעם שבלוע ודבוק בכלי. וכאשר יש ספק אם הכלי צריך ליבון, אפשר להסתפק בליבון קל. ניתן לבצע ליבון קל על ידי הכנסת הכלי לתוך תנור אפייה ולחממו שם על החום הגבוה כחצי שעה.[4]


[4]. על הליבון נאמר בבבלי ע"ז עו, א: "עד שתשיר קליפתן", וכן הובא בשאילתות, בה"ג, רי"ף, רמב"ם ועוד. ובירושלמי ע"ז ה, טו: "והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה", וכ"כ רא"ש, טור ושולחן ערוך תנא, ד. אמנם אין בזה מחלוקת אלא הם שני סימנים של ליבון, וכ"כ פמ"ג תנב, מ"ז א.

לכאורה הניצוצות והקילוף צריכים להיות במתכת עצמה, אולם בדרך כלל המתכות אינן מוציאות ניצוצות או מתקלפות מחמת האש, ולדעת מומחים, גם בעבר המתכות לא התקלפו או הוציאו ניצוצות. לפיכך נראה שהכוונה שהמאכלים שנותרו דבוקים בכלים היו בוערים ומתפחמים ומתקלפים או מתפקעים ומוציאים ניצוצות. כעין זה ביאר הרב פפויפר (דרך כוכב עמ' 310), ודבריו הובאו בספרים רבים (מעדני אשר איסור והיתר קנט; הוראה ברורה יו"ד קכא, נח; דברי דוד ח"א יו"ד י). ואף שכיום על ידי הסבון המאכלים אינם נותרים דבוקים לכלים, חיוב ההכשרה נותר כפי שהיה (פנה"ל כשרות לב, ז-ח).

כפי שכתבתי למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון, רבים סוברים שמדובר על חום קבוע, שמוציא ניצוצות במידה ודבוק אוכל לכלי, ומהם: פמ"ג (תנא, א"א ל); מהר"ם שיק או"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק פסח (ח"א פ, ז); אג"מ יו"ד א, ס. ויש שכתבו להקל באותו חום שבו הכלי בלע את האיסור, ומהם: שו"ת ערוגות הבושם או"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר"א קוטלר, והרי"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמנינו. אולם כיוון שלדעת רבים חמץ נחשב 'היתרא בלע', שאפילו הגעלה מועילה לו, בשעת הצורך אפשר להורות כדעת המקילים בליבון כפי חום השימוש בחמץ. ק"ו לאחר יממה שאז הטעם שבכלי נפגם, והולכים בספקות אחר המקילים. בנוסף לכך, כיוון שכלי המתכת מתנקים כיום היטב בעזרת הסבון, אין חשש לטעם איסור, וחיוב ההכשרה הוא כפי השימוש האסור (פנה"ל כשרות לב, ז-ח). ובשאר איסורים שאין את סברת 'היתרא בלע', רק בהפסד מרובה אפשר להקל (פנה"ל כשרות לג, ו).

לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה"מ מאכ"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא כאשר מבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש – ייחרך, וזו כוונת חכמים "עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשיר בליבון קל (תה"ד קל; רמ"א תנא, ד). עוד תועלת בליבון קל, שהוא הועיל לחריצים שהיה קשה לנקותם וההגעלה לא הכשירה אותם (מ"ב תנא, לג). וכיום אפשר לנקותם עם סבון ולפגום את התקוע בחריצים מהיות ראוי למאכל כלב.

עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט"ז תנא, ח; שועה"ר י). כפי הנראה הכוונה 70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ"ג (תנא א"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש.

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

ו – כללי ההגעלה

כפי שלמדנו, כלים שהשתמשו בהם בדרך בישול, צריכים הכשרה בהגעלה, אלא שיש דרגות בחום הבישול, והכלל הוא: 'כבולעו כך פולטו':

כלי ראשון שעל האש: זו דרגת הבישול החזקה, וכדרך שימושו בחמץ כך הכשרתו – במים רותחים בכלי ראשון שעל האש. ואף אם בעת השימוש בחמץ המים שבכלי הראשון שעל האש לא רתחו, בהכשרה צריך שהמים ירתחו, שכן לא ניתן להעריך את מידת החום שבה הכלי בלע, וכדי לצאת מהספק צריך להגעילו במים רותחים.

כלי ראשון שאינו על האש: כלי שהתחמם על האש ואח"כ הוסר מהאש או שכיבו את האש שתחתיו – בכוחו לבשל מעט. לפיכך, אפשר להכשיר כלים שנאסרו בכך – בכלי ראשון שאינו על האש שהמים שבתוכו עדיין חמים מאוד.

עירוי מכלי ראשון: בכוחו לבשל 'כדי קליפה', ואף הכשרת כלים שנאסרו בכך, בעירוי רותחים מכלי ראשון.

כלי שני: אם עירו את התבשיל שהתבשל על האש לכלי אחר, הכלי האחר נקרא כלי שני. נחלקו הפוסקים אם צריך להכשיר כלים שהוכנסו לתוכו, ולמעשה נפסק שצריך להכשירם בהגעלה בכלי שני (שו"ע או"ח תנא, ה).

ואף בכלי שלישי והלאה, יש מחמירים שכל זמן שחום התבשיל כחום שהיד סולדת בו, הכלי שהוכנס לתוכו צריך הכשרה. ואף שרוב הפוסקים מקילים וסוברים שדי להכשירם בהדחה, משום חומרת חמץ לכתחילה נוהגים להכשירם בהגעלה (שועה"ר תנא, לד).

כאשר השימוש היה בחום שאין היד סולדת בו, פחות מ-45 מעלות, אפילו בכלי ראשון, אין צריך הגעלה אלא הדחה בלבד.

לכתחילה, רבים נוהגים להכשיר את כל הכלים שהשתמשו בהם במאכלי חמץ חמים – בכלי ראשון שעל האש, למרות שבפועל השתמשו בהם רק בעירוי או כלי שני, משום שחוששים שמא השתמשו בהם פעם בכלי ראשון ושכחו (עי' רמ"א תנא, ו; כה"ח קז). אולם כאשר ברור מה רמת השימוש האסור, אין צורך להכשיר את הכלי ברמה גבוהה יותר.

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

ז – אם הולכים אחר הבליעה החמורה או רוב תשמישו

פעמים רבות משתמשים בכלי אחד בדרגות שונות של חומרה, ואזי השאלה כיצד צריכים להכשירו. יש מחמירים וסוברים שהכשרת כל כלי צריכה להיות כפי תשמישו החמור, שאם פעם אחת השתמשו בו באוּר, למרות שברוב הפעמים השתמשו בו ברותחים, הכשרתו בליבון. וכן כלי שפעם אחת השתמשו בו ברותחים וברוב המקרים בצונן, צריך הכשרה בהגעלה. שאם לא כן, הכלי יוכשר רק מרוב תשמישו ולא מתשמישו החמור (שאילתות, ראבי"ה, מרדכי, או"ה הארוך).

מנגד, רבים מקילים וסוברים שחובת ההכשרה תלויה בדרך שימושו של אותו כלי. לפיכך, אם רוב שימושו של הכלי ברותחים ורק לעיתים באוּר, הכשרתו בהגעלה. ואם רוב שימושו בצוננים ולעיתים ברותחים, הכשרתו בהדחה (ר"ת, רמב"ן, רשב"א, ר"ן, שו"ע תנא, ו). ולכאורה קשה, איך ההכשרה כפי רוב תשמישו תכשיר את הכלי מהטעמים שבלע בעת השימוש החמור? אלא שאחר עשרים וארבע שעות, הטעמים שבלועים ודבוקים בכלים נפגמים, וממילא אינם יכולים יותר לאסור את המאכלים שיבואו עמם במגע (כפי שיבואר בהלכה הבאה), ולכן חובת ההכשרה היא כפי רוב תשמישו של הכלי (רשב"א, רמ"ע מפאנו).

למעשה, לכתחילה נוהגים להחמיר להכשיר כל כלי כפי תשמישו החמור, ובשעת הצורך, מקילים להכשירו כפי רוב תשמישו. וכאשר יש חשש שההכשרה כפי תשמישו החמור תפגע בכלי, כגון כלי שמיעוט תשמישו באוּר והוא עלול להינזק בליבון, לכתחילה אפשר להכשירו בהגעלה כפי רוב תשמישו.[5]


[5]. סברת המחמירים ברורה, הואיל ופעם אחת הכלי בלע בליעה חמורה, יש להכשירו ממנה. כך דעת שאילתות, ראבי"ה, מרדכי, הגה"מ, תה"ד, או"ה הארוך, מהרי"ל. מנגד, משמע מהתלמוד, שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, ולכן הכשרת כוסות ששימושם הרגיל בצונן – בהדחה (ע"ז עה, ב), למרות שלפעמים משתמשים בהן בחמים. והכשרת סכינים ששימושם הרגיל ברותחים – בהגעלה (פסחים ל, ב), למרות שלפעמים חותכים בהם בשר על האש. וכ"כ ר"ת, רמב"ן, רשב"א, רא"ה, ר"ן. וכך למדו רבים מהרי"ף והרמב"ם, כמובא בב"י תנא, ו. מחלוקת זו נוגעת גם להכשרה משאר איסורים.

למעשה, נפסק בשו"ע תנא, ו; כה, כדעת המקילים, ולרמ"א נוהגים להחמיר להכשיר כתשמישו החמור, ובדיעבד מקילים. ולשועה"ר כז-כח, אין להשתמש בו פסח ורק בדיעבד אם השתמשו אחר הכשרה כרוב תשמישו – המאכל כשר. אמנם נראה משעה"צ קמד, שכאשר קשה להכשיר כתשמישו החמור, אפשר להכשיר כרוב תשמישו. כמו כן, אם ההכשרה כתשמישו החמור יכולה להזיק לכלי, לדעת בית מאיר יא, אפשר להכשירו כרוב תשמישו, והביאו בשעה"צ נא.

רבים מפוסקי הספרדים כתבו שהולכים אחר רוב תשמישו (שו"ע תנא, ו, רמ"ע מפאנו, גן המלך, פעולת צדיק, זבחי צדק, ר' יוסף משאש, יבי"א ח"י יו"ד נח; אול"צ ח"ג י, י-יא). אמנם כמה מפוסקי הספרדים כתבו שלכתחילה נהגו להחמיר כתשמישו החמור (כנה"ג, שולחן גבוה, כה"ח תנא, ק; רח"ד הלוי מקור חיים קפו, א). וגם בשו"ע תנא, כ, כתב שנוהגים להכשיר שולחנות בעירוי כתשמישו החמור. וכיוון שמצינו בין יוצאי ספרד פוסקים שהורו להחמיר לכתחילה, ורבים מפוסקי אשכנז הורו להקל בשעת הצורך, כדי שלא לאפושי פלוגתא כתבתי כדעת המכריעים להחמיר לכתחילה ולהקל בשעת הצורך. לפיכך, מזלגות שלעיתים משתמשים באוּר, יש להכשיר בהגעלה, הואיל והם עלולים להיפגם בליבון. טעם נוסף, המזלג שהשתמשו בו באוּר בטל ברוב המזלגות שלא השתמשו בהם באוּר.

כמה אחרונים כתבו שקובעים רוב ומיעוט רק לפי שימוש החמץ הצריך הכשרה, וכלי ששימושו בצונן שלא בחמץ ופעם אחת השתמשו בו חמץ ברותחים, צריך הגעלה. אבל אם רוב תשמישו בחמץ בצונן, כמו שיש ושולחן, למרות שמיעוט תשמישו ברותחים, הכשרתו כרוב תשמישו בצונן. וכ"כ פמ"ג יו"ד צא, שפ"ד ג; בית אפרים חו"מ יז; חזו"א או"ח קיט, טו; שבט הלוי ח"ו קטז, ג. (בהגהות ר"ב פרנקל לסי' צא, מיקל וסובר שקובעים את רוב תשמישו לפי כל שימושיו כולל שימושי ההיתר).

רבים כתבו שכאשר מכשירים כרוב תשמישו, יש להמתין יממה מהתשמיש החמור (פר"ח תנא, ו; עולת שבת ז; חק יעקב לא; א"ר לז; ערך השולחן יא; מ"ב מו). אך נראה שכיום בכלי זכוכית ומתכת שנוקו כראוי עם סבון, מצד הדין גם כשמכשירים כרוב תשמישו, אין צורך להמתין יממה מהשימוש החמור.

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | תגובה אחת

ח – מאכלים שבושלו בכלים שלא הוכשרו

טעה ובישל בפסח בכלי חמץ שלא עבר הכשרה לפסח, אם לא עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור בפסח וצריך לבערו. ואם עברה יממה, בדיעבד התבשיל כשר, שכן ישנו כלל שנותן טעם לפגם אינו אוסר, ולאחר יממה (24 שעות), הטעם הבלוע ודבוק בכלים נפגם, וממילא טעם החמץ הפגום אינו אוסר את התבשיל (שו"ע יו"ד קג, ה; או"ח תמז, י).

ואם זה שבישל בכלי החמץ ידע שהוא לא הוכשר ובכל זאת עבר ובישל בו לפסח, גם אם עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, הואיל ועבר ובישל בכלי חמץ שלא הוכשר, קנסו חכמים ואסרו את התבשיל עליו ועל כל מי שבישל עבורם. ולאחרים שלא התכוון לבשל עבורם, מותר לאכול ממנו, הואיל ובפועל אין בו טעם חמץ שאוסרו.

ויש מחמירים וסוברים, שגם אם בישלו בפסח בשגגה בסיר החמץ, ואף עברה יממה מאז שבישלו בו חמץ, התבשיל אסור, מפני שדין חמץ בפסח חמור משאר איסורים, שכשם שאפילו כלשהו ממנו אוסר, כך גם טעם פגום שלו אוסר (רמ"א; לעיל ז, ה, 5).[6]


[6]. מבואר בפנה"ל כשרות לד, ב, שלא ניתן לחשב בדייקנות כמה טעם נבלע ונדבק בדפנות, וכמה טעם הן פולטות, שיש כלים שבולעים הרבה ככלי חרס, ויש פחות ככלי עץ, ויש שהטעם רק נדבק בדפנותיהם ככלי מתכת. יש טעמים שנבלעים ונדבקים יותר ויש פחות. יש מאכלים שטעמם חזק מאוד ויש שטעמם חלש. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לפותרו, נפסקה ההלכה שכדי לצאת מהספק יש להחשיב את כל דופן הכלי כאילו היא מלאה בטעם התבשיל, ובעת הבישול כולו יוצא לתבשיל. וכיוון שכמעט בכל הסירים והכלים שלנו, אין בתכולת הסיר פי שישים מעובי הדפנות, אם בתוך יממה מבישול הטרף יבשלו בו מאכל כשר – המאכל הכשר יאסר מחמת טעם הטרף שנבלע בו.

כך הדין לגבי כלי חרס ועץ כיום, וכן הדין לגבי כלי זכוכית ומתכות שלא נוקו עם סבון כמקובל. אולם מבואר בפנה"ל כשרות לב, ד-ח, שבשונה מחרס ועץ, כלי זכוכית ומתכת אינם בולעים טעמים לתוך החומר שלהם, וממילא אם נוקו עם סבון כמקובל כיום, אינם פולטים טעם, ולכן בדיעבד אם בישלו בשגגה בסיר חמץ נקי אפילו בתוך יממה – התבשיל כשר. אמנם חובת ההכשרה נשארה במקומה (שם לב, ז), ועל כן אם לקחו סיר שבישלו בו באותו יום חמץ, ובזדון בישלו בו מאכל לפסח, למרות שהתבשיל לא קיבל טעם שאוסרו, משום הקנס התבשיל אסור על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם (רשב"א, ריטב"א, רדב"ז, כנה"ג, פמ"ג ועוד. כמבואר שם לב, ג, הערה 3 לקראת סופה).

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

ט – ניקוי הכלים והכנתם להגעלה

צריך לנקות את הכלי לפני הכשרתו בהגעלה, מפני שהמים הרותחים מוציאים את הטעמים הבלועים והדבוקים בכלי, אבל אינם מנקים את הכלי מכל שיירי המאכלים שדבוקים בו. והמכשיר כלי בהגעלה בלא שניקה אותו תחילה, צריך לנקות אותו ולחזור להגעילו (שו"ע תנא, ג).

כלי שיש בו חריצים שקשה להוציא מתוכם את שיירי המזון, צריך לנקותו עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור ששיירי המזון ששם אינם ראויים למאכל כלב, ואח"כ להגעיל את הכלי. כמו כן סיר שיש לו ידיות, יש לנקות סביבן עם הרבה סבון, כדי ששיירי המאכלים שאולי נותרו שם ייפגמו לגמרי.[7]

גם את ידיות הכלים צריך להכשיר, מפני שבכלי מתכות, כאשר גוף הכלי מתחמם – נמשך החום גם לידיותיו, ואם הגיעו לחום שהיד סולדת ממנו, נחשב כל הכלי כולל ידיותיו ככלי שהשתמשו בו באיסור, וכולו צריך הכשר. אמנם את הידיות אפשר להכשיר בעירוי מכלי ראשון, מפני ששימושן ובליעתן אינה כחומרת כלי ראשון שעל האש (רמ"א תנא, יב). גם ידיות של כלי עץ צריך להכשיר, ואף שאינן מתחממות כל כך, פעמים שהתבשיל גולש או ניתז על ידיות הכלים וטעמו נבלע ונדבק בהן. לפיכך צריך להגעיל את הכלי ואת ידיותיו (שו"ע תנא, יב; מ"ב סח).

כלים שעלולים להינזק בהכשרה, אין להכשיר. וזו הסיבה שאין אפשרות להכשיר כלי חרס, שהואיל והחרס בולע טעם רב, ההגעלה אינה יכולה להפליט את כל הטעם שבלע. ואמנם ליבון יכול היה להכשיר כלי חרס, שכן הליבון שורף את כל הטעמים שהכלי בלע, אולם כיוון שהליבון עלול לבקע את כלי החרס, יש חשש שלא ילבנו אותו כראוי, ולכן הלכה קבועה היא שאין אפשרות להכשיר כלי חרס. ורק על ידי השלכתו לכבשן האש אפשר להכשירו, משום שבכבשן האש כבר לא ניתן לחוס על כלי החרס, כי האש החזקה בוערת שם בכל עוצמתה, ואזי אם הכלי ישרוד, הרי הוא כאילו נוצר מחדש (שו"ע תנא, א; מ"ב יג-יד).

וכן תבניות אפייה, מחבת טפלון וסירי פלא (לעוגות), כיוון שבליעתם באוּר, לא ניתן להכשירם, שכן המנהג הרווח הוא כדעה המחמירה (בהלכה ה), שדורשת להכשירם בחום של כ-350-400 מעלות, ובחום זה הם עלולים להתעקם עד שאנשים יעדיפו לזורקם. אמנם כפי שלמדנו (שם), בשעת הצורך אפשר לסמוך על הדעה המקילה, שניתן להכשיר כלים שהשתמשו בהם באוּר באותו החום שבו אפו או צלו בהם, ובחום זה לא יתקלקלו. [8]


[7]. השו"ע תנא, ג, כתב שהפתרון לחריצים הוא ליבון על מקום החריצים, כדי לשרוף את שיירי המאכל ששם. וכתבו הפוסקים, שכאשר נדן הסכינים עשוי מעץ כיוון שיישרף בליבון – לא ניתן להכשירו (רמ"א, ט"ז, מ"א ומ"ב כו). ומסתבר שלא הזכירו את הפתרון של שטיפה עם סבון כי לא היה מצוי, ולכן ליבון היה הפתרון היחיד נגד שיירי המאכלים שבחריצים.

[8]. מקובל להורות שהכשרת תבניות אפיה בליבון חמור, וכיוון שהוא עלול לקלקל אותן, אין להכשירן לפסח (אול"צ ח"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו). וכך הדין בסירי פלא ומחבת טפלון. אמנם בשעת הצורך אפשר להקל להכשירם באותו חום שבו בלעו, וכפי שלמדנו בהלכה ה', שבשעת הצורך אפשר לסמוך על דעת המקילים שכחום הבליעה באש כך הכשרתו. וכן למדנו בהלכה ג' שניתן לצרף את הסוברים שחמץ נחשב 'היתרא' והכשרתו בהגעלה. וקולא זו מתחזקת מדעת שולחן גבוה תנא, לא, ושו"ת תפארת אדם או"ח טז, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה. ובחזון עובדיה פסח עמ' קלד, כתב שהרוצה לסמוך עליהם רשאי. ונראה שכוונתם שעל ידי שמן זה המאפה אינו נדבק לכלי, כך שניתן להוציאו בקלות, ולכן בליעתו אינה נחשבת בליעה באוּר. ויש מקום לומר, שגם במקרה שהקפידו להניח נייר אפיה בין המאפה לתבנית, לשיטתם אין מדובר בבליעה באוּר, ויתכן שלגבי נייר אפייה אף פוסקים נוספים יסכימו לכך.

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

י – המתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה

נוהגים שלא להגעיל כלים בני יומם, היינו בתוך עשרים וארבע שעות מאז שהשתמשו בהם באיסור. מפני שבמשך יממה הטעם הבלוע ודבוק בכלי עדיין משובח, ואם לא יהיה במים של ההגעלה פי שישים יותר מעובי דפנות הכלי, מי-ההגעלה עלולים לקבל את טעם האיסור ולחזור להדביקו ולהבליעו בדפנות הכלי, ונמצא שההגעלה לא הועילה. אבל לאחר יממה, הטעם שנבלע ונדבק בכלי נפגם, ואזי גם אם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים כנגד הכלי, הכלי הוכשר, מפני שאז הכלי פולט למים טעם פגום, ואף אם יחזור ויבלע ממנו, אינו נאסר. שכן רק אם הטעם שנבלע בתחילה היה משובח הכלי נאסר, ואז איסורו נמשך גם אחר שהטעם שנבלע בו נפגם, אבל אם בעת שהטעם נבלע ונדבק בכלי היה הטעם פגום – הכלי אינו נאסר.

עוד יש לחשוש שאם יגעילו באותם המים כלים בשריים וחלביים, יפלטו למי-ההגעלה טעם טוב של בשר וטעם טוב של חלב, ואם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים יותר מאחד מהם, הטעמים לא יתבטלו בשישים ויתערבו זה בזה ויאסרו את מי-ההגעלה ואת הכלים שיגעילו בהם, מפני שיבלעו טעם בשר וחלב ביחד. אבל אחר יממה, טעמי הבשר והחלב שייפלטו מהכלים יהיו פגומים ולא יאסרו את מי-ההגעלה והכלים, מפני שנותן טעם לפגם מותר (שו"ע תנב, ב, מ"ב שם).

במקומות הגעלה ציבוריים נוהגים שלא לסמוך על האנשים שישהו את כליהם יממה לפני ההגעלה, וכדי להימנע מתקלות, מוסיפים למי-ההגעלה סבון נוזלי, ועל ידי כך כל טעם שייפלט מהכלים מיד ייפגם, ואף אם יחזור ויבלע בכלים, כיוון שהוא פגום, אינו אוסר את הכלים.

מצד הדין, אפשר להגעיל כלי מתכת וזכוכית שניקו עם סבון בלא להמתין יממה, הואיל ואינם פולטים טעם. אבל לכתחילה גם בכלי זכוכית ומתכת נוהגים כמו בכלי עץ להמתין יממה או להוסיף סבון נוזלי.[9]


[9]. לרש"י, אשכול, יראים, רמב"ן ועוד, בכל משך הזמן שהכלים בתוך מי-ההגעלה הרותחים, הכלים פולטים טעם ולא בולעים ממי-ההגעלה, וממילא אין מקום לכל החששות שהובאו למעלה. אולם התוס', או"ז, רא"ש, רשב"א, סמ"ק ועוד, חוששים לכל המובא למעלה, וכן המנהג. וכן כתבו בשו"ע ורמ"א תנב, א-ב, ומ"ב א. נמצא שהרוצה להגעיל כלי חייב להקפיד על אחד משני תנאים: או שיעברו על הכלים יממה כדי שהטעמים הנפלטים מהם יהיו פגומים (או שיערבו במי-ההגעלה מי סבון שייפגמו את הטעמים). או שיהיה במי-ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, שאז הטעם הנפלט בטל בשישים.

לאו"ה הארוך, אם הכניסו כלי אחר כלי למי-ההגעלה, קמא קמא בטל במים, ואין מצרפים את כל הכלים יחד. אולם לרשב"א חוזר וניעור, ואם אין במי-ההגעלה פי שישים מכל הכלים שהוכנסו להם, יש לחשוש לכל המובא למעלה. וכן נוהגים (מ"ב יג). ואף נוהגים לכתחילה שלא להגעיל כלים בני יומם, שמא יטעו ולא יהיה במי-ההגעלה פי שישים (מ"ב כ).

כל היסודות הללו חלו גם על כלי מתכת שלא נוקו בסבון, כפי שהיה מקובל עד העת החדשה, אבל כיום שמנקים את הכלים עם סבון, ואין חשש שנותרה עליהם שכבה של שיירי מאכלים, אין חשש שיפלטו טעם למי-ההגעלה. ורק בכלי חרס ועץ יש חשש שיפלטו טעמים (פנה"ל כשרות לב, ד-ח). ואע"פ כן מקובל להורות להמתין יממה כמנהג הוותיק או להניח סבון במי-ההגעלה, מפני שכך צריך לכלי חרס ועץ, ולכלי זכוכית ומתכת שלא נוקו כראוי.

יש סוברים שרק במים ניתן להגעיל כי משקים אחרים אינם מפליטים טעמים כראוי (רמב"ן, ריטב"א ומאירי). ויש סוברים שגם במשקים אחרים אפשר להגעיל (רשב"א). הרמ"א תנב, ה, הכריע, שלכתחילה יש להגעיל במים, ובדיעבד אפשר גם בשאר משקים. לפי זה כתבו כמה אחרונים שלכתחילה אין לערב במי-ההגעלה אפר (מ"א, פר"ח וחק יעקב). אולם ההוראה המקובלת כיום שמערבים סבון נוזלי במי-ההגעלה. כפי הנראה אין בזה חשש, מפני שהסבון הנוזלי אינו משנה את סמיכותם של המים (וכ"כ ספ"כ ז, 76).

האם אפשר להגעיל כלים בתוך הפסח – כפי שלמדנו לעיל (ז, ה), לרוב הראשונים ולשו"ע שסוברים שגם בפסח נותן טעם לפגם מותר, אפשר להגעיל כלים שאינם בני יומם, הואיל והטעם הבלוע ודבוק בהם פגום. ולרמ"א שחושש לדעת הסוברים שנותן טעם לפגם אסור בפסח, אין להגעיל כלים בפסח, ורק בליבון ששורף את הטעם אפשר להכשיר כלים בפסח. אמנם כלי מתכת וזכוכית נקיים, מותר להגעיל בפסח הואיל ואינם פולטים טעם חמץ למי ההגעלה (עי' פנה"ל כשרות לב, ו-ז).

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

יא – הגעלת הכלים בפועל

אפשר להשתמש לצורך ההגעלה בכל אחד מסירי המטבח ובלבד שיהיה נקי. מי ההגעלה צריכים להיות רותחים.

משהים את כל הכלי בתוך המים למשך כשלוש שניות. לכתחילה נוהגים לשטוף את הכלים במים קרים מיד לאחר ההגעלה, אבל אין זה מעכב (שו"ע תנב, ז; מ"ב לד). ולכן כאשר קשה לבצע את השטיפה במים קרים – אין חובה לטרוח על כך.[10]

לפעמים הכנסת הכלים מקררת מעט את המים עד שהם מפסיקים לרתוח, ואזי יש להשהות את הכלים במים עד שיחזרו לרתוח. המכניס שני כלים בבת אחת למים הרותחים, צריך לנערם מעט כדי שהמים הרותחים יכנסו ביניהם (עפ"י שו"ע תנב, ג-ד).

כלי שלא ניתן להכניס את כולו למים, אפשר להגעיל תחילה את חציו האחד ואח"כ את חציו האחר (שו"ע תנא, יא).

רבים נוהגים לכתחילה להגעיל במים רותחים גם כלים שהשתמשו בהם בעירוי או בכלי שני (עי' לעיל הלכה ו).

לסיכום, כך הוא סדר ההגעלה: מנקים את הכלי, מרתיחים מים בכלי גדול ונקי, מכניסים את כל הכלי שצריך הגעלה לתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות, ובכך הכלי מוכשר. נוהגים להוסיף מי סבון למי ההגעלה או להמתין יממה בין השימוש בחמץ או באיסור להגעלה, ובכלים שאינם נקיים חובה לעשות כן. לכתחילה, שוטפים את הכלי במים קרים אחר ההגעלה.[11]


[10]. הכל מסכימים שמי ההגעלה נועדו להפליט את הטעם שנבלע בכלים. ראשונים רבים כתבו שיש להשהות את הכלי במי ההגעלה עד שיפלטו את בליעתם למים (רי"ף, רמב"ם חמץ ומצה ה, כג; ראב"ד, רמב"ן, רשב"א, ר"ן ועוד). והראבי"ה והטור (תנב, א), כתבו שהמנהג להכניס ולהוציא את הכלים מיד. ובארו האחרונים כדי שלא יחזרו לבלוע את מה שפלטו (מ"ב תנב, ד). הפרי חדש תנב, ו, ביאר שהמנהג כפשוטו להכניס ולהוציא מיד, ושלא כרוב הראשונים, שכן מנהג ישראל תורה. מנגד, הט"ז וא"ר, כתבו שגם לפי הטור והמנהג, צריך להשהות מעט. ובשועה"ר תנב, ד, ביאר שהכוונה "להשהותו מעט מזעיר". כמדומה שהכוונה לכשלוש שניות.

עוד כתבו הראשונים, שלאחר ההגעלה יש לשטוף את הכלי במים קרים, כדי להסיר מהכלים את מה שפלטו, וכדי שחום המים לא יגרום לטעמים שנפלטו בהגעלה לחזור ולהידבק ולהיבלע בכלים (רמב"ם, ראבי"ה, רשב"א ועוד רבים. והמאירי כתב שבמקום השטיפה בקרים אפשר לנגב את הכלי כדי לקנח את הפליטה הדבוקה על שטח פניו). אולם כתבו הראשונים שהשטיפה בקרים אינה מעכבת הואיל ולא נזכרה בתלמוד. וביארו האחרונים, שזה מפני שנוהגים להגעיל את הכלים כשאינם בני יומם (עי' מ"ב תנב, לד).

[11]. אף שלכתחילה מנהג אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד להימנע מהחלפת כלים בשריים לחלביים ולהיפך על ידי הגעלה, בעת ההכשרה לקראת הפסח אפשר להחליפם לכתחילה (חת"ס יו"ד קי, וע' פנה"ל כשרות לג, ט, 11).

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

יב – הגעלת סירים

הגעלת סיר צריכה להתבצע בתוך כלי גדול שניתן להכניס את כולו לתוכו. ואין להסתפק בהרתחת המים בתוך הסיר, מפני שמסתבר שבמשך השנה התבשיל גלש או ניתז על שפת הכלי, ואזי טעם החמץ נבלע ונדבק גם בשפתו העליונה של הסיר, ושפת הסיר אינה מוכשרת על ידי הרתחת המים בתוך הסיר.

כשאין כלי גדול שניתן להגעיל בתוכו את הסיר, יש למלא את הסיר שרוצים להכשיר במים ולהרתיחם, ובמקביל להרתיח מים בתוך כלי קטן, וכשהמים שבתוך הסיר ירתחו, יכניסו לתוכם את הכלי הקטן, והוא יגרום לכך שמים רבים יצאו ויישפכו על כל צידי הסיר ויגעילו את שפתו (עי' ע"ז עו, א; ועי' שו"ע תנב, ו).

כאשר ניתן לפרק את הידיות של הסירים, יש מהדרים לפרקן ולנקותן. במקום זאת אפשר לנקות סביבן עם הרבה סבון, עד שיהיה ברור שהטעם שאולי נמצא בחריצים נפגם, ואח"כ להגעיל את הסיר (לעיל י). סירים שיש בשוליהם קפל מתכת, אינם צריכים טיפול מיוחד.[12]


[12]. יש נוהגים להבעיר אש במבער (ברנר) על קצוות הסיר והמכסה, כדי לשרוף את השיירים שאולי נותרו מתחת לקפל המתכת שבשולי הסיר והמכסה. אבל אין צורך בכך, שכן הזיעה שאולי נלכדה שם פגומה מאוד מחמת יושנה והשטיפות עם הסבון, כפי שנמצא בבדיקה שביצענו. כמו כן נמצא שמה שמצטבר ליד הידיות טעמו פגום ביותר, ולכן אין צורך לפרק את הידיות, שהשטיפה עם סבון בוודאי פוגמת לגמרי את הטעמים.

לגבי הגעלת סיר גדול שמכשירים על ידי הרתחת מים בתוכו, יש שהציע לגרום לגלישת המים על ידי עירוי של מים רותחים מקומקום לתוכו, אלא שהעצה שכתבתי להשתמש בכלי קטן ובו מים רותחים עדיפה, מפני שבעירוי – המים מתקררים מעט, ואילו הכלי הקטן כולו רותח, והוא עצמו כלי ראשון, ולכן אינו מקרר.

הכשרת סיר על ידי גלישה רבה מתוכו מועילה לכלי שבלע דרך גלישה, אבל כלי שרגילים להכניס לתוך כלי אחר ושם נבלע בו טעם חמץ, כדוגמת מצקת, הרי בליעתו בתוך כלי ראשון, והגעלה בדרך של גלישה לא תועיל, אלא צריך להגעיל את כולו בתוך מים רותחים (מ"ב תנב, לא).

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

יג – בליעה בכבוש והכשרתה

כלים שהניחו בהם דברי חמץ קרים, הכשרתם בהדחה, היינו שטיפה. לדוגמא, כוסות ששתו בהן בירה, שכידוע היא חמץ, הכשרתן בשטיפה. מפני שכל זמן שהחמץ אינו חם בחום שהיד סולדת ממנו, שייריו נדבקים לכלי בריפיון, וניתן להסירם על ידי שטיפה. קל וחומר שקערות וצלחות שהניחו בהן עוגיות חמץ, הכשרתן בניקוי, מפני שבנוסף לכך שאינן חמות, הן גם יבשות, ובלא לחות הטעם אינו נדבק לכלי, ורק צריך להסיר את הפירורים שאולי נותרו בהן.

אבל אם השאירו את הבירה בכוס למשך יממה (24 שעות), לדעת רבים הרי זו כבישה. שכן אמרו חכמים: 'כבוש כמבושל', כלומר, כבישה מכניסה טעמים במאכלים כמו בישול, ולדעת רבים היא מכניסה טעמים גם בכלים (פנה"ל כשרות לה, ט), ולכן אסור להשתמש בפסח בכלים ששהתה בהם בירה במשך יממה.

על ידי הגעלה במים רותחים ברור שאפשר להכשיר כלים אלו, שאם הגעלה מועילה לכלים ששימשו לבישול, קל וחומר שתועיל לכלים ששימשו לכבישה. וכיוון שבליעה בכבישה היא בליעה קלה יותר, אפשר גם להכשיר כלים אלו בהשריה של שלוש יממות במים. כלומר, בהשריית הכלי במים למשך יממה, החלפת המים והשרייתו שוב למשך יממה, ושוב החלפת המים והשרייתו בהם למשך יממה. אמנם בדרך כלל מהר וקל להכשיר את הכלים בהגעלה במים רותחים, אבל כלים שעלולים להיפגם במים רותחים מכשירים באופן זה.

משקה חריף כוויסקי, לדעת כמה פוסקים, כבר בשמונה עשרה דקות פועל פעולה של כבישה, ומבליע את טעמי הוויסקי בכלי. והרוצה להשתמש בכלי זה בפסח, צריך להכשירו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות במים.[13]


[13]. בחולין קיא, ב: "אמר שמואל: כבוש הרי הוא כמבושל". יש מבארים שמאכל שנכבש במשקה חריף או מלוח כציר – מבליע כבישול, אבל אם נכבש במים ושאר משקים שאינם חריפים או מלוחים – אינו מבליע כבישול (רש"י, רשב"א, ורבים בדעת הרמב"ם). ולרוב הפוסקים כבוש בכל המשקים נחשב כמבושל (ר"ת, תוס', ראב"ד, או"ז, רא"ש, רי"ו, ריטב"א, שו"ע יו"ד קה, א). יש אומרים שמשך הכבישה שמבשלת הוא שלושה ימים (ראבי"ה, מהר"ם ויראים), ולרוב הפוסקים יממה (רא"ש, רי"ו, שערי דורא, שו"ע שם, ועוד). לגבי חריף, יש אומרים שגם כבישה בחריף מבליעה ביממה (או"ה הארוך, ש"ך וט"ז), ויש אומרים שהבלעתו כדי שיעור הרתחה (שו"ע קה, א, מ"א, בינת אדם ועוד). והסתפקו האחרונים כמה דקות הוא שיעור הרתחה: 10 או 18 או 24 דקות.

נחלקו הפוסקים בדין כבישה בכלים. יש סוברים שהכלי בולע בכבישה כמו בבישול (או"ה הארוך, ש"ך ופמ"ג), ויש סוברים שבכבישה הכלי בולע רק בקליפתו (ט"ז), ויש סוברים שרק כלי עץ וחרס בולעים בכבישה ולא כלי מתכת (פלתי, ערך השולחן). וכתבתי למעלה כדעת המחמירים, מפני שכך נהגו להורות, וממילא כך נכון לנהוג לכתחילה. אמנם מעיקר הדין הלכה כדעת המקילים בכלי זכוכית ומתכת.

אף שכלי חרס שבלע חמץ בבישול אינו יוצא מידי דופיו בהגעלה, אם בלע בכבוש, יוצא מידי דופיו בהגעלה או בהשריה של שלוש יממות, כמבואר בשו"ע תנא, כא.

פורסם בקטגוריה י - כללי הגעלת כלים | כתיבת תגובה

א – שיש וכיור

רוב תשמישם של השיש והכיור בצונן. ולפעמים גולש עליהם רוטב מכלי ראשון – ושימושם אז בדרגה של עירוי מכלי ראשון. ולפעמים מניחים עליהם פשטידות או מאפים לוהטים או סירים שגלש מהם רוטב – ושימושם אז בדרגה של כלי ראשון שאינו על האש, שהכשרתם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת.

אם לא היה בכך קושי, לכתחילה היה ראוי להכשירם בעירוי מים רותחים דרך אבן מלובנת, אולם כיוון שהדבר קשה לביצוע, אפשר להכשירם לכתחילה בעירוי של מים רותחים, כפי רוב תשמישיהם החמורים. לפני העירוי צריך לנקותם היטב עם מים וסבון, תוך שימת לב לחריצים שלא יישארו בהם שאריות מאכל.

לפני העירוי יש לייבש את הכיור והשיש, כדי שהמים הרותחים יגעו בהם ישירות, ולא יתקררו מהמים הקרים שעליהם. לכן גם מתחילים לערות על תחתית הכיור ואח"כ על דפנותיו, ואח"כ על השיש, ומתחילים במקומות הסמוכים לכיור וממשיכים לרחוקים. במטבח ביתי רגילים להכשיר את הכיור והשיש במים שחוממו בקומקום, וכיוון שבדרך כלל המים שבקומקום אחד אינם מספיקים לכך, מקיימים את ההכשרה בשלבים, כאשר בכל שלב מערים את המים שרתחו בקומקום על אזור אחר, ואם מי העירוי זרמו לצד שעוד לא הוכשר, גורפים אותם משם לפני שיערו עליו מים נוספים שהורתחו בקומקום. במקום עירוי אפשר לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור – קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.

מנהג המחמירים: לנקות ולערות מים רותחים, ובנוסף לכך לכסות את השיש בשעוונית או נייר כסף, ולהניח בתוך הכיור קערה מפלסטיק או נייר כסף עבה.[1]


[1]. לכתחילה מכשירים כתשמיש החמור, ובשעת הצורך כרוב תשמישו (לעיל י, ז). ההכשר כרוב תשמישם של השיש והכיור הוא בניקוי ושטיפה במים צוננים. אולם כיוון שניתן להכשירם בדרגה גבוהה יותר כך נוהגים, לפיכך דין השיש כדין שולחן בעבר (להלן הערה 8), שלמרות שרוב תשמישו היה בצונן, כיוון שלעיתים הניחו עליו פשטידות לוהטות וכיוצא בזה, נהגו להכשירו בעירוי, ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת. ואם לשים על השיש בצק, אזי תשמישו החמור כדין משטח שלשו עליו בצק, שי"א שהכשרתו בהגעלה וי"א בליבון קל (להלן הערה 10). נמצא שהכשרת השיש כתשמישו החמור מצריכה עירוי רותחים על אבן מלובנת, שעל ידי האבן המלובנת מי העירוי מתלהטים ומכשירים בדרגה של הגעלה בכלי ראשון (שו"ע תנא, טז). בפועל הכשרה עם אבן או ברזל מלובנים עלולה להזיק, ולכן יש להכשיר בעירוי שמכשיר כרוב התשמישים החמורים. והמחמירים נוהגים גם לכסות את השיש בכיסוי קבוע של שעוונית או נייר כסף. והרוצים להסתפק בכיסוי קבוע של השיש – רשאים, אולם המחמירים חוששים שמא הכיסוי יזוז ממקומו. עוד חוששים המחמירים, שמא שיש שעשוי משברי אבנים דינו כחרס, אולם אין לחשש זה בסיס, שכן ידוע שהשיש אינו סופג טעמים כחרס ואפילו לא כעץ, ולכן עירוי מועיל לו לכתחילה.

כדין השיש כך דין הכיור. אמנם אם הכיור מחרסינה, יש חוששים שדינו כחרס, ולא תועיל לו הגעלה, ולכן מחייבים הנחת כיור פלסטיק או נייר כסף עבה שיחצוץ בין הכיור לכלים (חוט שני פסח י, יז; ספ"כ ח, א, והוסיף שאם הכיור מנירוסטה, הכשרתו בעירוי עם אבן מלובנת). אולם כיורי החרסינה נעשים באופן איכותי והציפוי שלהם אטום כזכוכית ולכן ניתן להכשירם (להלן הערה 11), לכתחילה בעירוי ובשעת הצורך בשטיפה (בחזו"ע פסח עמ' קנא כתב להכשיר בעירוי, ובאול"צ ח"ג י, יא, כתב שאפשר להכשיר בצונן והמנהג להכשיר בעירוי).

אפשר להכשיר את השיש והכיור בקיטורית, ובתנאי שהיא איכותית, ואז פעולתה מועילה כעירוי. אבל הבערת ספירט על השיש אינה מועילה כעירוי, והדבר ניכר מכך שאינו מחמם את השיש כעירוי.

פורסם בקטגוריה י"א - הכשרת המטבח לפסח | כתיבת תגובה

ב – כיריים גז, חשמל, קרמי ואינדוקציה

במשך השנה נוהגים להשתמש באותה החצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת אותו (פנה"ל כשרות כה, ט).

מצד הדין גם לקראת פסח אפשר להסתפק בניקוי רגיל, אולם משום חומרת חמץ, נוהגים להכשיר לפסח את החצובה בליבון קל (רמ"א תנא, ד, מ"ב לד). במקום זאת אפשר לצפות בנייר כסף את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי ליצור חציצה בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. ונוהגים גם להבעיר למשך כרבע שעה את כל הלהבות.

את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה וראשי הגז, מנקים היטב.[2]

כיריים חשמליות: מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך כרבע שעה.

כיריים קרמיות: המשטח שעליו מניחים את הסירים עשוי כזכוכית אטומה, ומשטח זה מתחמם על ידי חשמל ומחמם את הסירים שמונחים עליו. וכבולעו כך פולטו, הכשרתו בניקוי וחימום על החום הגבוה למשך כרבע שעה.

כיריים אינדוקציה: המשטח שעליו מניחים את הסירים כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. החמץ עלול להיבלע במשטח-הכיריים בעקבות מאכלים שגלשו מהסיר למשטח, וחלקם נותרו דבוקים לסיר בתחתיתו והמשיכו להתחמם עמו. לפיכך, הכשרת כיריים אלו בניקוי ועירוי, וכדי להכשירם מהגלישה שהיתה דבוקה מתחת לסירים, יש להרטיב במים את תחתית הסירים כשהם ריקים, ולחמם אותם על המשטח כרבע שעה, וכבולעו כך פולטו (להלן בהלכה יד מבואר החיוב להכשיר כלי זכוכית).


[2]. משום חומרת חמץ הצריכו ליבון קל (מ"ב תנא, לד; כה"ח עד). ויש מסתפקים בהגעלה (חזו"ע פסח עמ' קלז). עטיפת החצובה בנייר כסף מועילה כליבון, מפני שהיא חוצצת לגמרי בין החצובה לסירים, שאפילו אם יגלוש שם רוטב לא ייווצר חיבור בינו לחצובה. אם בישלו על החצובה בפסח מבלי לנקותה, המאכלים כשרים.

פורסם בקטגוריה י"א - הכשרת המטבח לפסח | כתיבת תגובה

ג – תנור אפייה ותבניות

הכשרת גוף התנור והרשתות שעליהן מניחים את התבניות, על ידי ניקוי והפעלת התנור על החום הגבוה למשך חצי שעה.

את תבניות האפייה לא מכשירים, מפני שהן בלעו באוּר וכדי להכשירן צריך ללבן אותן בחום של כ-400 מעלות שעלול להזיק להן (לעיל י, ה; י, ט). לפיכך יש לקנות תבניות מיוחדות לפסח, ואת תבניות החמץ לנקות ולשמור כשאר כלי החמץ. במקום תבניות מיוחדות לפסח אפשר להשתמש בתבניות חד פעמיות.[3]


[3]. לגבי דפנות התנור, כל החשש הוא מזיעה שאולי נבלעה בהן ותצא מהדפנות לאסור את מאכלי הפסח, ולשם כך פשוט שניתן להכשיר את התנור על ידי חימומו על החום הגבוה. ואף אם גלש פעם מאכל חמץ ונבלע טעמו בגוף התנור, כיוון שאין מגע בין גוף התנור למאכלי הפסח, אלא כל החשש מזיעה שאולי תצא ממנו, חימום התנור על החום הגבוה מספיק. (וכן דעת רשז"א בהליכות שלמה ג, ב. ואמנם בחזו"ע ע' קלב, וחוט שני י, ב, כתבו שגם צריך להמתין יממה כפי הנהוג לפני הגעלה, אולם למעשה אין בכך צורך, הואיל וההכשרה בליבון, כמובא בפנה"ל כשרות כה, 11). למרות שהכשרת התנור בחום הגבוה מכשירה את גוף התנור, נוהגים גם לנקותו. תנורים (פירוליטי) שמנקים את עצמם בחום של יותר מ-400 מעלות, גם לפי המנהג אינם צריכים ניקוי לפני ההכשרה.

אין מכשירים את התבניות שבהן אופים דברי חמץ, מפני שהמנהג כדעת המחמירים (לעיל י, ה) להכשירן בליבון בחום של כ-350-400 מעלות, והן יינזקו בכך. אמנם הרוצה לסמוך על דעת המקילים, שגם לגבי ליבון, ההכשרה באותו חום שבו אפו, רשאי להכשיר את התבניות בתנור, כמבואר שם (י, ה).

פורסם בקטגוריה י"א - הכשרת המטבח לפסח | כתיבת תגובה

ד – פלטה של שבת ומנגל

הפלטה נאסרת לפסח מחמת מאפים שמניחים עליה, ומחמת תבשילים שלעיתים גולשים עליה. וכיוון שבליעתה באוּר, הכשרתה בליבון. אלא שליבון יזיק לה, וכפי שלמדנו, בשעת הצורך אפשר להכשיר כלים שבלעו באוּר באותה רמת חום שבה היתה הבליעה (לעיל י, ה; י, ג). ולכן הכשרת הפלטה על ידי ניקוי וחימום הפלטה למשך שעה. והמחמירים גם עוטפים אותה בנייר כסף, כדי לחצוץ בין הפלטה לסירי הפסח.

מנגל (אסכלה): יש להכשיר את גוף המנגל והרשת שלו כדרך שימושו, שהוא כרמה של ליבון חמור. אם הוא של גז – בחום הגבוה ביותר של הגז, ואם בגחלים – בכמות הגחלים הגדולה ביותר שרגילים להשתמש בה.

פורסם בקטגוריה י"א - הכשרת המטבח לפסח | כתיבת תגובה

ה – מיקרוגל ומדיח כלים

שלושה שלבים בהכשרת מיקרוגל: א) מנקים אותו היטב משאריות אוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה או זיעה.
ב) כדי להכשירו מאדים וזיעה של חמץ בדרך של 'כבולעו כך פולטו' – מחממים בתוכו צלוחית עם מים למשך כעשר דקות על החום הגבוה. ג) כיוון שיש לחשוש שאולי גלש מאכל חמץ על הצלחת של המיקרוגל, יש לנקות את הצלחת ולהגעיל אותה במים רותחים או להניח דבר שיחצוץ בינה למאכלים שמחממים בפסח.[4]

מדיח כלים: מנקים את המסננת, שפעמים רבות נתקעים בה שיירי מאכל. ו'כבולעו כך פולטו' – מפעילים את המדיח עם המגשים על החום הגבוה ביותר.[5]


[4]. בפנה"ל כשרות כה, יא, 12, מבואר דין מיקרוגל לכל השנה. לגבי הצלחת יש שכתבו שלמנהג ספרדים צלחת הזכוכית אינה בולעת ודי לנקותה (ילקוט יוסף), ואילו למנהג אשכנזים ובא"ח, הצלחת נחשבת חלבית או בשרית או חמץ, לפי המאכל שנגע בה. ולפי המבואר להלן בהלכה יד, ובפנה"ל כשרות לב, ה, יש להחמיר כמבואר למעלה, הואיל ומדובר בדרגה שקרובה לכלי ראשון.

[5]. יש מחמירים ומחשיבים את המדיח ככלי ראשון שעל האש, שכדי להכשירו צריך להכניס לתוכו ברזל מלובן כדי שירתיח את המים. ויש מחמירים בכך מפני שנהגו לכתחילה להכשיר את הכל בכלי ראשון על האש. וכ"כ אג"מ או"ח ג, נח; ספ"כ ח, לב. אולם למעשה אין להחשיב את המדיח ככלי ראשון, מפני שרק המקום שבו המים מתחממים נחשב ככלי ראשון, אבל משם הם מוזרמים לחלל המדיח, ואזי בהגיעם למדיח דינם כעירוי מכלי ראשון, וכבולעו כך פולטו. ומה שכתב הרמ"א שנוהגים להכשיר הכל בכלי ראשון הוא רק לכתחילה, ואף זאת מחשש שמא השתמשו באופן חמור יותר, וכאן אין חשש כזה. וכן מקובל להורות (ס' הגעלת כלים יג, רכה-רכז; ובאול"צ ח"ג י, יא, כתב שמעיקר הדין אפשר להכשיר בניקוי). ועי' פנה"ל כשרות כה, ח, 10.

פורסם בקטגוריה י"א - הכשרת המטבח לפסח | כתיבת תגובה

ו – שולחן האוכל

השולחנות בעבר היו עשויים מעץ מלא ועבה, והיו רגילים להניח עליהם מאפים לוהטים וסירים רותחים שלפעמים נשפכו מהם תבשילי חמץ. לפיכך נהגו להכשירם בעירוי של מים רותחים (שו"ע תנא, כ), ויש שהחמירו לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת (מהר"י וייל). אבל השולחנות שלנו עדינים ורגישים, ואם יערו עליהם מים רותחים יינזקו, פעמים שיתנפחו ופעמים שהציפוי שעל השולחן יתקלף. וכיוון שהם רגישים, גם אין מניחים עליהם ישירות סירים רותחים או מאפים לוהטים.

לפיכך, יש לנקות היטב את השולחן עם מגבת לחה, שבכך מכשירים אותו כרוב תשמישו. וכיוון שלפעמים ניתז על השולחן רוטב חמץ רותח ולפעמים מניחים עליו מאפה חם, נכון להקפיד שלא לאכול עליו בלא מפה שתחצוץ בין השולחן למאכלים.

ויש מהדרים להדביק על השולחן ניילון או נייר, מתוך חשש שמא המפה שיניחו על השולחן תזוז, ועל ידי הדבקתם יוצרים חציצה קבועה, שעליה יפרשו את המפה. ואם הוא שולחן שלעיתים לשים עליו בצק, חובה להדביק או להניח עליו חציצה קבועה (להלן יא).[6]

שולחן שאין מעלים עליו מאכלי חמץ חמים, וגם אין לשים עליו בצק, די לנקותו היטב ואין צורך לכסותו.

מפות שולחן שאכלו עליהן חמץ, ניתן לכבס במכונה, ובזה יוכשרו לפסח. מפות שלא ניתן לכבס, יש לנקות ולשמור בארון סגור עם כלי החמץ.


[6]. בשו"ע תנא, כ, כתב שנוהגים לערות מים רותחים על השולחנות, מפני שלפעמים נשפך עליהם מרק חמץ (למרות שרוב תשמישם בצונן, ומעיקר הדין אפשר להסתפק בניקוי). ולדעת מהר"י וייל קצג, צריך לערות את המים הרותחים על אבן מלובנת, מפני שלפעמים מניחים על השולחנות פשטידות חמות, ובליעתם בדרגה של כלי ראשון. וכמה אחרונים כתבו שלכתחילה יש לנהוג כמותו (א"ר, פמ"ג, מ"ב קיד). אולם על שולחנות שלנו שהם רגישים, אין מניחים ישירות סירים רותחים או מאפים לוהטים שמוציאים מהתנור. לכל היותר מניחים את הסירים על תחתית, ולעיתים נשפך מהם תבשיל חמץ על השולחן, כמו כן לעיתים מניחים על השולחן מאפים חמים אבל לא לוהטים – ואזי עירוי מועיל להכשירו מתשמישו החמור. אלא שגם עירוי עלול לקלקל אותו, ולכן נכון להניח עליו חציצה. ואם לעיתים לשים עליו בצק, חובה להניח עליו חציצה קבועה. וכל זה לפי ההוראה המקובלת (לעיל י, ז), שלכתחילה חוששים לתשמישו החמור. אבל בדיעבד בשעת הצורך, אפילו אם השתמשו בו לבצק, כל זמן שפניו חלקות ואין חשש שנתקע חמץ בסדקיו, אפשר להסתפק בניקוי בהדחה כרוב תשמישו. וכ"כ לכתחילה באול"צ ח"ג י, י.

פורסם בקטגוריה י"א - הכשרת המטבח לפסח | כתיבת תגובה