ב – גרי הצדק

א – גרים ראשונים

ראשון לגרים היה אברהם אבינו, שנולד למשפחה של עובדי אלילים, ומתוך מידותיו הטובות והתבוננותו העמוקה הכיר את בוראו וכפר באלילי בית אביו. בהיותו כבן חמישים ושתיים החל להפיץ את האמונה בה' אחד, וגייר יחד עם שרה אמנו גברים ונשים לעבודת ה' (ע"ז ט, א; לעיל א, ט). בגיל שבעים וחמש זכה לגילוי אלוהי, ונצטווה לעלות לארץ ולהקים בה עם שממנו תתפשט ברכה לכל משפחות האדמה (בראשית יב, א-ג).

חייו של אברהם אבינו הם דוגמה ומופת לכל הגרים. כמו אברהם אף הם עוזבים את ארץ מולדתם ומשפחתם, את אמונתם ותרבותם, מצטרפים לעם ישראל ועולים לארץ כדי להשתתף בהגשמת החזון הגדול של ישראל – להביא ברכה לכל העולם. זהו שנאמר (תהלים מז, י): "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלוֹהֵי אַבְרָהָם", הגרים הם נְדִיבֵי עַמִּים שנאספים מבחירתם לייעודם של בני אברהם, "שהיה תחילה לגרים" (סוכה מט, ב).

כשגזר פרעה מלך מצרים להשליך את ילדי ישראל ליאור, החביאה יוכבד את בנה התינוק בן שלושה חודשים בתוך תיבה בסוּף שעל יד היאור, כדי להצילו מהמצרים שביקשו להרוג את כל הבנים שנולדו לישראל. "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר, וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו, וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה… וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שמות ב, א-י). באותה העת שבִּתְיָה בת פרעה החליטה להפר את גזירת אביה ולהציל את הילד העברי, כפרה בִּתְיָה בגילולי בית אביה והצטרפה לעם ישראל, ורחיצתה ביאור היתה לה כטבילת גיור (מגילה יג, א; רש"י שם).

כשיצאו ישראל ממצרים הצטרפה אליהם בִּתְיָה, והתחתנה עם כלב בן יפונה שנקרא 'מֶרֶד', על שם שמרד וכפר בעצת המרגלים, והלך בדרכה של אשתו בִּתְיָה שמרדה במצוות אביה לרצוח את ילדי ישראל. ונקראה בִּתְיָה 'היהודיה', "על שום שכפרה בעבודה זרה", "שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה שם). על בִּתְיָה בת פרעה נאמר הפסוק (דבה"י א ד, יח): "וְאִשְׁתּוֹ הַיְהֻדִיָּה יָלְדָה אֶת יֶרֶד אֲבִי גְדוֹר וְאֶת חֶבֶר אֲבִי שׂוֹכוֹ וְאֶת יְקוּתִיאֵל אֲבִי זָנוֹחַ וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד". אמרו חכמים (מגילה שם), שכל השמות שנזכרו כבנים שילדה בִּתְיָה אינם אלא כינויים של משה רבנו שזכתה להצילו ולגדלו, "לומר לך שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו יְלדוֹ… ולמה נקרא שמו יֶרֶד – שיָרַד להם לישראל מן בימיו. גְדוֹר – שגדר פרצותיהן של ישראל, חֶבֶר – שחיבר את ישראל לאביהן שבשמים. סוכו – שנעשה להם לישראל כסוכה. יְקוּתִיאֵל – שקוו ישראל לאל בימיו. זָנוֹחַ – שהזניח עוונותיהן של ישראל (גרם לה' למחול לישראל על העוונות). אֲבִי אֲבִי אֲבִי – אב בתורה, אב בחכמה, אב בנביאות".

ב – יתרו

כל ימיו היה יתרו מחפש אחר תכליתו של האדם וסוד החיים. לשם כך למד את כל הדתות האליליות שהיו בזמנו והתאמץ לעבוד את כל האלילים (מכילתא לשמות יח, יא). לימים נעשה ראש הכמרים במִדְיָן, והתפרסם שמו עד שנקרא לשמש כומר ויועץ לפרעה מלך האימפריה המצרית. כאשר החלו הגזירות הקשות על ישראל, החל להתלבט, וכשהגיעו לגזירת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), מצפונו התקומם. הוא ניסה לבטל את הגזירה, וכשלא הצליח ברח למִדְיָן וחזר להיות להם כומר (ע' שמו"ר כז, ו; סוטה יא, א). אולם לאחר כל הרשע שראה במצרים, שנעשה בחסות האלילים, ליבו נקפו וכבר לא היה יכול להמשיך להאמין באלילים. "קרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה שאני זקן, בחרו לכם כומר אחר. הוציא את כלי תשמישי עבודה זרה שלו ונתן להם". הבינו המדיָנים שהחל לכפור בעבודה זרה, עמדו ונידו אותו, וקבעו שאיש לא יעזור לו במלאכתו, ולא ירעו את צאנו, עד שנאלץ לבקש מבנותיו לרעות את צאנו (שמו"ר א, לב), ורועי הצאן היו מתנכלים לבנותיו ומקפחים אותן בתור להשקיית הצאן. בתוך כך הגיע משה שברח מפרעה וישב על הבאר. כשראה את הרועים מקפחים את בנות יתרו, עמד לצידן והשקה את צאנן. בעקבות זאת התחתן עם ציפורה בת יתרו והחל לרעות את צאן יתרו.

לאחר שנים נגלה ה' אל משה ושלחוֹ להושיע את ישראל ממצרים. יתרו כבר התייאש משאיפתו להגיע לאמת ולתקן את העולם, ולכן חשש מאוד לחייו של משה שהולך לעמוד כנגד מלכות הרשע. אולם כששמע שהושיע ה' את ישראל ממצרים על ידי משה חתנו, שב והתעורר בלבו הרצון העמוק לדעת את תכליתו ולהתקרב לה'. למרות שלא היה קל לזקן חכם ומנוסה שכמותו להתחיל ללמוד דת חדשה, תשוקתו לאמונת אמת גברה, והוא ביקש להצטרף לישראל. אך חשש שמא בהיותו איש זר, ידחו אותו ויזלזלו בחוכמתו ובניסיון חייו. ואף שמשה היה חתנו, ובעת מצוקתו של משה – סייע לו, חשש שמא לאחר שנעשה מנהיג יתנכר לאשתו ולחותנו, כדרך אנשים רבים שעולים לגדולה ומתכחשים לעברם. מתוך חששות אלה התקרב למחנה ישראל ושלח אל משה: אנא, צא לקראתי לקבל את פני בסבר פנים יפות, שכן אני חותנך. ואם לא לכבודי, אז לפחות צא לקראת אשתך שבאה איתי, או לפחות לקראת בניך שבאים עמנו. ואף משה רבנו היה חושש, שמא יתרו חפץ ליהנות מהכבוד והתהילה שלו, ויטה את לבבות ישראל לעבודה זרה שהיה רגיל בה.

נגלה ה' אל משה ואמר לו: "אדם זה שבא אצלי, לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר. אף אתה קרבהו, אל תרחיקהו". הבין משה שראוי לכבד את יתרו, ויצא לקראתו בכבוד. כיוון שכך, הצטרפו אליו אהרן אחיו, ובניו נדב ואביהוא, ושבעים הזקנים, ועמהם רבים מישראל. ויש אומרים שגם ארון הברית יצא עמהם (מכילתא). כשהגיעו אל יתרו, השתחווה לו משה רבנו, נשקוֹ, שאלוֹ לשלומו, הביא אותו אל אוהלו וסיפר לו את כל החסדים שעשה ה' עִם ישראל ביציאת מצרים (שמות יח, ז; מכילתא, שמו"ר כז, ב). כך למדו כל ישראל כיצד צריך לקבל בכבוד ובאהבה את גרי הצדק.

מתוך כך זכו לעצה הטובה שנתן יתרו למשה רבנו ולישראל על סדרי הנהגת המשפט. לרוב חשיבות דבריו, הם אף נקבעו בתורה, והתברר שדבר ה' היה בפיו. לא זו בלבד, אלא אמרו חכמים שזכה יתרו שמאז ועד היום לא היה דור שבתי המדרש היו בטלים מזרעו, ומהם יצאו גדולי תורה ובעלי רוח הקודש, ומהם שישבו בסנהדרין בלשכת הגזית, וכל ישראל שומעים הלכה מפיהם (סוטה יא, א; תנחומא ויקהל ח; תנא דבי אליהו רבה ו).

ג – הקשיים וההצלחה

אף שיתרו, חותן משה, היה מגדולי הגרים, גם לגיורו התלוו קשיים, שכן אין אפשרות שתהליך עמוק שכזה של התערות בעם חדש בעל מורשת מקודשת, יעבור בלא חיכוכים ועלבונות. וכן מסופר בתורה (במדבר י, כט-לב), שכאשר החלו ישראל ללכת לארץ ישראל אמר משה רבנו ליתרו: "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל". אולם יתרו השיב: "לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". ביארו חכמים שיתרו חשש, שמא לא יהיה לו מקום בין משה ואהרן וכל חכמי ישראל, וירגיש מיותר, לכן העדיף לחזור למִדְיָן, להפיץ שם את דבר ה' ולגייר את בני משפחתו ועירו (ספרי זוטא). ויש אומרים שיתרו הבין שארץ ישראל תחולק לבני ישראל שהיו משועבדים במצרים, ואם כן לו ולזרעו לא תהיה נחלה בארץ, ויצטרכו לחיות בחרפה (רש"י). אולם משה רבנו הפציר בו להישאר עמהם, ולהמשיך לתרום לישראל מחוכמתו והדרכותיו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". כנגד החשש שלא יהיה לו ולבניו מקום בארץ, הבטיח משה שישראל ייטיבו עימו מטוּבה של ארץ ישראל,  שנאמר: "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". אמנם להבטיח ליתרו נחלה קבועה בארץ לא היה יכול, אך יכול היה להתחייב שבני ישראל ייטיבו לבני יתרו מטוּבה של הארץ. כאשר כבשו ישראל את הארץ ואת יריחו שהיתה נווה מדבר דשן, הקדישו את יריחו כמקום שממנו יספקו מזון לבית המקדש. וקבעו שעד שיבנה המקדש, בני יתרו יחיו ביריחו באוהלים, ונמשכה ישיבתם שם ארבע מאות וארבעים שנה (רש"י ורד"ק שופטים א, טז).

והיו מבני יתרו, שאחד מכינוייו היה 'קֵיני', שהתפזרו בִסְפר המדבר, בפאתי האזורים המיושבים, בשטחים שלא חולקו למשפחות ישראל, ומעמדם היה מורכב. הם היו בשלום עם יבין מלך כנען ששיעבד את ישראל, עד שסיסרא שר צבאו חשב למצוא מקלט אצלם. אולם כשהגיע לאוהל יעל אשת חבר הקֵיני, גילתה את נאמנותה לישראל, ולאחר שהרדימה אותו הרגה אותו בעזרת יתד האוהל, והביאה בכך ישועה גדולה לישראל (שופטים ד, יז-כב). כיוון שהקֵינים חיו בשכנות לעמלקים, בבוא שאול להכות את עמלק נצרך להזהיר את צאצאי יתרו להתרחק מתוך העמלקים על מנת שלא ייפגעו בקרבות (שמואל א' טו, ו). כפי הנראה, במשך כל אותן השנים רבים מבני יתרו התערו בשבטי ישראל.

לאחר שנבנה בית המקדש, חלק מהקֵינים הנותרים ביריחו הצטרפו אל אחיהם שכבר התערו בישראל. אולם נותר גרעין של בני יתרו שהמשיכו להיקרא 'קֵינִים', או 'בני רֵכָב' על שם אבי משפחתם, והם המשיכו לחיות באוהלים בִסְפר המדבר, והיו מסתפקים במועט ודבקים בה'. כאשר על פי מצוות אלישע הנביא, יהוא שר הצבא מרד בשושלת אחאב ועמד להשמיד את עבודת הבעל מישראל, ביקש את עזרת יהונדב בן רֵכָב וצירף אותו למרכבתו (מלכים ב' י, טו-טז). כמאתיים שנה לאחר מכן, כאשר ירמיהו הנביא התנבא על החורבן והוכיח את ישראל שלא דבקו בדרכי ה', ציין לדוגמה את בני רכב, ששמרו את מצוות אביהם והתנזרו מיין ולא גרו בבתים אלא באוהלים, כדי שיזכרו תמיד את ה' ויחיו ימים רבים על האדמה (ירמיה לה). מתוך כך זכו בני רכב שעברו את החורבן בפחות ייסורים ואבדות, וזכו להעמיד תלמידי חכמים לדורי דורות (ספרי זוטא שם, מכילתא דרשב"י שמות יח, רש"י).^[1]

ד – רחב

בשעה שעמדו ישראל להיכנס לארץ ישראל ולכובשה, שלח יהושע בן נון שני מרגלים ליריחו לבחון את מצב הכנענים. אמרו חכמים שמרגלים אלה מגדולי ישראל היו – כלב בן יפונה ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. הם הגיעו לפונדק של רחב הזונה ביריחו, אך דבר בואם נודע למלך יריחו, ששלח לצוות על רחב להסגירם. אולם בעקבות השמועות על יציאת מצרים, קריעת ים סוף והניצחונות על סיחון ועוג מלכי האמורי, נפל על רחב פחד גדול והחלה להאמין בה' אלוהי ישראל שהוא החזק מכל, ולכן החביאה את המרגלים בעליית הגג ואמרה לשליחי המלך שהם כבר הלכו ויצאו מהעיר. לאחר ששליחי המלך הלכו, עלתה אליהם לגג ואמרה שהיא יודעת כי ישראל יכבשו את הארץ, "כִּי ה' אֱלוֹהֵיכֶם הוּא אֱלוֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת". מתוך כך ביקשה שיישבעו לה בה' שכאשר יכבשו את יריחו יצילו וִיחַיּוּ את כל בני משפחתה. הם קבעו סימן, שבעת שיכבשו את יריחו תקשור רחב חוט צבוע שני (אדום) מחלון ביתה שבקיר החומה שדרכו הבריחה אותם מהעיר, ועל ידו יֵדעו ישראל היכן הוא ביתה ויצילו את כל בני משפחתה הנמצאים עימה בבית (יהושע ב; זבחים קטז, א).

אמרו חכמים שבמשך כל השנים שהיו ישראל לומדים תורה במדבר, זנתה רחב עם שרים ושודדים (זבחים קטז, ב). כפי הנראה היתה לה נפש תְאוות חיים, ולכן ניסתה לטעום ולחוות את הכל. אולם כמה שחיפשה וניסתה, חשה חוסר סיפוק. כאשר ישראל התקרבו לארץ, הבינה שה' אלוהי ישראל הוא השולט בכל והוא מקור החיים, ובכל חיפושיה רצתה תמיד להתקרב אליו. ואף שהכנענים עוד שלטו בארץ, היה לה אומץ לבקש להצטרף לישראל ולהתגייר.

מרחב הזונה למדנו, שגם מי ששקע בתאוות והרבה לחטוא, יכול להאמין בה', לשוב בתשובה ולהתעלות עד אין קץ. לא זו בלבד, אלא ששבחו חכמים את מעלת אמונתה, שהשכילה להבין שה' הוא האלוהים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, שזו תמצית אמונת הייחוד שמתגלה באמת השמימית ובשמחת החיים שבארץ (עי' דב"ר ב, כח). אמרו חכמים, שלאחר שהתגיירה, נשא אותה יהושע בן נון לאשה, וזכו שמבנותיהם עמדו שמונה כהנים שהיו גם נביאים: נריה, ברוך, שריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל ושלוּם, ויש אומרים אף חולדה הנביאה (מגילה יד, ב), ויחזקאל הנביא (פסיקתא דרב כהנא יג). אמרו חכמים (ירושלמי ברכות ב, ח): "בשעה שישראל עושים רצונו של הקדוש ברוך הוא – מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם, ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב".

ה – רות

סיפורה של רות הגיורת הוא מהסיפורים המכוננים על גרים. באחד מרגעי השפל שבתקופת השופטים, כשרעב כבד היכה בארץ, ירדו אלימלך ומשפחתו מבית לחם שביהודה לארץ מואב. אלימלך ואשתו נעמי היו מהצאצאים החשובים ביותר של משפחה עשירה ומיוחסת משבט יהודה, שלפי צוואת יעקב אבינו לבניו, ממנה עתיד לקום מלך ישראל. אולם בעקבות המשברים והקשיים של תקופת השופטים, אלימלך התייאש מעתיד ישראל, וכאשר רעב פקד את הארץ, הפנה עורף לעניי עמו וכדי להציל את רכושו ירד עם משפחתו לארץ מואב. אלימלך ומשפחתו החלו את חייהם החדשים במואב, אולם הברכה הסתלקה מהם. תוך עשר שנים אלימלך מת. בניו, מחלון וכליון, נשאו את רות וערפה, שהיו מיוחסות למשפחת המלוכה במואב, וניסו להמשיך בעסקיו, אך התרוששו ומתו. נעמי, שנותרה אלמנה שַׁכּוּלָה וענייה, שמעה שהרעב בארץ ישראל הסתיים והחליטה לשוב לביתה העזוב שבבית לחם. מתוך כבוד לבעליהן שנפטרו ומתוך אהבתן לנעמי, ביקשו כלותיה האלמנות להצטרף אליה. נעמי חיבקה אותן ונשקה להן, אולם מתוך אחריות לעתידן, הפצירה בהן שיחזרו לבית הוריהן, יינשאו ויקימו משפחות. כלותיה נשאו קולן ובכו וביקשו ללכת עימה. נעמי הסבירה להן שאם ילכו עימה יישארו אלמנות בודדות עד יום מותן, כי אין סיכוי שימצאו חתן בישראל. ומסתבר שגם לא יתקבלו באהדה, שכן בעליהן, בניה, נחשבו כבוגדים ביהודה, שעזבו את בני עמם בימי רעב. לעומת זאת, במואב, נשים מוצלחות שכמותן יזכו להתחתן ולהקים משפחות. ערפה נשקה לנעמי וחזרה לביתה, אולם רות דבקה בחמותה. אמרה נעמי לרות: הנה גיסתך שבה לעמה, שובי גם את והקימי לך משפחה. "וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלוֹהַיִךְ אֱלוֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (רות א, טז-יז). מתוך חובה מוסרית לזכר בעלה המת, ומתוך רצון לעמוד לצידה של חמותה המסכנה, שלא תישאר שכולה וגלמודה עד סוף חייה, נפתח ליבה של רות לאמונה בה' אלוהי ישראל, והחליטה להתגייר ולהצטרף בברית עולם לישראל, גם אם תאלץ להישאר גלמודה וענייה עד יום מותה.

כפי הנראה, מרוב בושה ביקשה נעמי לחזור לביתה שבבית לחם בחשאי מאחורי העיר, בדרך המובילה לבית הקברות. אולם בדיוק אז התקיימה הלווייתה של אשת בועז, גדול הדור (ב"ב צא, א). וכך יצא שכל משתתפי ההלוויה עברו על פניה של נעמי השבה מובסת לביתה הנטוש. הם זכרו את עושרה וייחוסה, כיצד היתה יוצאת בהדר מרכבות ובבגדים מפוארים, ועתה בגדיה בלויים, פניה שדופות מרעב ואשה צעירה ונוכרייה עימה (ר"ר ג, ו). "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן: וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"?! "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה', לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי".

נעמי ורות רעבו ללחם, אבל שמרו על כבודן ונמנעו מלחזר על פתחי עשירים לבקש צדקה. הימים היו ימי תחילת קציר שעורים, וקבעה התורה מצווה להשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה, אולם היציאה לכך עם כל העניים היתה עבור נעמי השפלה איומה. רות המואבייה התנדבה לצאת בארץ זרה ללקט את מתנות העניים עבורן. במקרה הגיעה לשדה של בועז. הנערים דיברו בה, ובועז שהבחין בצניעותה ובטוב ליבה, חשש שיהיו שיתעמרו בה וינצלו את חולשתה. כדי להגן עליה ביקש שתמשיך לבוא ללקט בשדהו, ובמקביל ציווה לנעריו לכבדה ממאכליהם ולהשאיר לה שעורים רבות. כשחזרה רות לנעמי, סיפרה שאיש אחד, בועז, כיבד אותה והתייחס אליה יפה. הבינה נעמי שאולי ממנו תצמח גאולתן, שכן למרות שבועז מבוגר מרות בשנים רבות, הוא קרובהּ, ואם יסכים לשאת את רות במעין ייבום, יוכלו להוליד ילד שממנו תהיה תקומה למשפחתה. בחוכמתה רקמה נעמי תוכנית שבה רות תביע באופן העמוק והאמיץ ביותר את רצונה להינשא לבועז למרות היותו מבוגר ממנה. אולם היתה להן בעיה כפולה: האחת, הוטל ספק הלכתי אם מותר להתחתן עם גיורת מואבית. שנית, היה אדם אחר קרוב לאלימלך יותר מבועז, ולו היתה הזכות הראשונה ליבם את רות. לאחר שנפסק שמותר לשאתה, ואותו קרוב סרב ליבמה, בועז נשאה. "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ, כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת". בנדיבותה הרבה שיתפה רות את נעמי בגידול הילד, עד שהשכנות אמרו "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי".

כך גאלה רות ברוב חסדה ומסירותה את כל הסובבים אותה. בזכותה חטאם של אלימלך ומחלון וכיליון שירדו למואב התהפך לטובה, ונעמי שלא מחתה בהם זכתה להתנחם בילד שגדל על ברכיה. ואף בועז נגאל, ששלושים בנים היו לו וכולם מתו בחייו (ב"ב צא, א), ובזכות רות זכה לבן שהמשיך את מורשתו.

שנים רבות עברו, בועז ונעמי נפטרו, וגמל ה' חסד עם רות והאריך את ימיה מאוד, וזכתה לראות את דוד, נינה, מושיע את ישראל ומייסד בירושלים את שושלת מלכותו לדורי דורות. ואף זכתה לראות את שלמה יושב על כסא מלכותו, והיו קוראים לה 'אִמהּ של מלכות', ובאירועים חגיגיים היו מושיבים אותה בכיסא מכובד ליד המלך שלמה. וידעו הכל שמשפחת המלוכה בישראל קמה בזכות חסדה הגדול של הסבתא רבתא, הגיורת הצדיקה הזו (מלכ"א ב, יט; ב"ב צא, ב).^[2]

ו – שמעיה ואבטליון

תרומתם של גרי הצדק לגילוי התורה שבעל פה היתה עצומה, עד שלא ניתן לתאר את סדר השתלשלות תורה שבעל פה בלעדיהם. במידה מסוימת יש להם יתרון, שהואיל ובאו מבחוץ וכוח הבחירה בולט בהם – הם יכולים לחדש יותר בלימודם (לעיל א, ו, 3). פעמים רבות, דווקא מצאצאי הרשעים שבאומות העולם, התעוררו נשמות קדושות להתקרב לישראל ולהתגייר. כפי הנראה היו להם כוחות גדולים. כשלא זכו – הרשיעו ביותר, וכשזכו צאצאיהם לחזור בתשובה ולהתגייר – זכו לתקן את חטאי אבותיהם ולהוסיף ברכה רבה לישראל ולעולם.

מהגדולים שבגרים היו שמעיה ואבטליון, צאצאי סנחריב מלך האימפריה האשורית, שהמיט חורבן על ערי יהודה וביקש להחריב את ירושלים (גיטין נז, ב). שמעיה ואבטליון הנהיגו את הסנהדרין שבירושלים בימי המלכה שלומציון ובניה. שמעיה היה נשיא הסנהדרין ואבטליון היה אב בית הדין (ראו להלן ט, 12).

אמרו חכמים, מעשה היה בכהן גדול שיצא בשלום מעבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים, וכמנהג המקובל הלכו אחריו המוני בית ישראל ללוותו לביתו. כיוון שראו את שמעיה ואבטליון באים לברך את הכהן הגדול, פנו ממנו אל שמעיה ואבטליון לחלוק להם כבוד. הכהן הגדול נפגע מכך, וכששמעיה ואבטליון הגיעו אליו לברכו, ביקש להשפילם ולהזכיר להם את מוצאם הנחוּת, ואמר: "יבואו בני האומות לשלום". והם בחוכמתם השיבו לו: "ראויים לברכת השלום בני האומות שנוהגים כמנהג אהרן הכהן שהיה רודף שלום, ולא בן אהרן שאינו נוהג כמנהג אהרן" (יומא עא, ב). אחד מתלמידיהם הגדולים היה הלל, שלמד מהם את תמצית משנתו, והיה רגיל לומר: "הֱוֵי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).

ז – אונקלוס הגר

גר צדק נפלא היה בדור שלאחר חורבן בית המקדש השני, הוא אונקלוס בן אחותו של קיסר רומא שהחריבה את בית המקדש. אונקלוס זכה לעלות לישראל, וללמוד אצל שני גדולי התנאים: רבי אליעזר ורבי יהושע.

אמרו חכמים שכאשר אונקלוס התלבט האם להתגייר, העלה באוב את טיטוס קיסר רומא שהחריב את בית המקדש, ואת בלעם הרשע שרצה לקלל את ישראל, ושאלם האם כדאי לו להתגייר. הם יעצו לו שלא להתגייר, משום שסברו שלא יצליח לקיים את המצוות המרובות של ישראל. ואף שהודו כי הם נענשים בגיהנם על רדיפתם את ישראל, המליצו לו לרדוף את ישראל כדי שיצליח לפחות בעולם הזה. אולם כשהעלה באוב את 'אותו האיש', השיב שכדאי לו להתגייר (גיטין נו, ב – נז, א). עוד סיפרו חכמים, שכאשר עמד להתגייר חשש שמא מעשהו יעורר כעס בבית הקיסר. כדי למנוע זאת הלך אצל דודו הקיסר וסיפר לו שהוא מעוניין לעסוק במסחר ושאל לעצתו. הציע הקיסר שיקנה סחורה שהיא ירודה ומחירה זול אך סופה להתייקר, וירוויח ממכירתה רווח גדול. הלך לארץ ישראל, למד תורה והתגייר בלי ידיעת הקיסר. לימים פגש אותו הקיסר וראה שפניו השתנו, שאל: האם הפסדת את ממונך או שמא מישהו רדף אותך? השיב לו אונקלוס שהוא התגייר ועבר ברית מילה, והוא עדיין חלש מזה. טען הקיסר כנגדו: מי הציע לך לעשות זאת?! השיב: בך נמלכתי ועשיתי כעצתך, שכן העם היהודי נמצא בשפל ועתיד לעלות ולהיגאל. למרות זאת הקיסר כעס עליו, אבל לא רצה להורגו כי היה קרובו (תנחומא משפטים ה).^[3]

כמו שלמדנו (לעיל א, ג), גם כשאדם גדול בא להתגייר, בגלל פערי השפה והתרבות, אין כמעט אפשרות שקליטתו תעבור בלא עלבונות, ולכן התורה הזהירה מאוד לשמור על כבודו של הגר. מסופר שאונקלוס שאל את רבי אליעזר: מדוע נאמר שה' "אֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (דברים י, יח). הרי אני רגיל לאכול עופות, שׂלווים ומאכלים משובחים, ואפילו עבדיי אוכלים מהם, ומדוע ה' מבטיח שייתן לגר שכר פעוט של לחם ושמלה?! השיב לו רבי אליעזר, שאין ראוי לזלזל בלחם ושמלה, שכן יש עניים שגם לחם ושמלה אין להם, ואף יעקב אבינו התחנן לה' שייתן לו לחם ובגדים, ואילו לגר הבטיח ה' לחם ושמלה בלא תחנונים. תלמידיו של רבי אליעזר חשו שאונקלוס נפגע מהתשובה, והפנו אותו לרבי יהושע, שפייסו בדברים, והסביר לו ש'לחם' רומז לתורה וללחם הפנים, ו'שמלה' רומזת לטלית ולבגדי הכהונה, שכן בת הגר יכולה להתחתן עם כהן, וכך נכדו של הגר יוכל להיות כהן גדול וללבוש את בגדי הכהונה המפוארים. "אמרו: אילולי אריכות פנים שהאריך רבי יהושע עם אונקלוס – היה חוזר לסורו", ועל זה נאמר (משלי טז, לב): "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר" (ברא"ר ע, ה; קהלת רבה ז, ח). בזכות סבלנותו של רבי יהושע, אונקלוס המשיך ללמוד אצלו ואצל רבי אליעזר, והתעלה בתורה עד שזיכה את עם ישראל בתרגומו.

אונקלוס מייצג את הגרים שגדלו בממלכות העשירות והבינו בעומק דעתם שתרבותם נמצאת לקראת שקיעה, והבינו את הבשורה הגדולה שטמונה בתורת ישראל, שעל ידה תבוא הגאולה.^[4]

במשך אותם הדורות רוב עם ישראל דיבר ארמית, ולכן היה צורך גדול לתרגם עבורו את התורה לארמית. אמנם כבר עזרא הסופר תרגם את התורה לארמית, אלא שמסורת תרגומו השתבשה ונשכחה, והיה צורך לכתוב את התרגום מחדש, ואת העבודה הגדולה הזו עשה אונקלוס (מגילה ג, א). מלאכת התרגום קשה מאוד, שכן אם התרגום יהיה מילולי בלבד, יהיו בו שיבושים רבים. לפיכך אונקלוס נצרך להעמיק מאוד בהבנת תוכן התורה כפי שנמסרה למשה מסיני, וליצוק את תוכנה לתרגום מדויק וקצר (עי' קידושין מט, א, רש"י). גם רבותיו, רבי אליעזר ורבי יהושע, התפעלו מאוד מתרגומו, שיבחו אותו ואמרו: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלוֹהִים לְעוֹלָם" (תהלים מה, ג; ירושלמי מגילה א, ט).

מפני מעלתו הגדולה של תרגום אונקלוס, תיקנו חכמים שכל ישראל יקראו בכל שבוע את פרשת השבוע 'שניים מקרא ואחד תרגום' (ברכות ח, א; פנה"ל שבת ה, ט-י). ואף שהגיעו דורות שבהם רבים מישראל לא דיברו ארמית, המשיכו לעודד את קריאתו, שיסודו מסיני ונכתב ברוח הקודש. הוסיפו המקובלים וביארו, שעל ידי קריאת תרגום אונקלוס מרוממים מהחול (מקליפת נוגה) את מה שניתן לקדש. שכן התרגום משלים את לשון הקודש ומברר מתוך החול את כל הניצוצות הראויים לעלות ולהצטרף אל הקודש (עי' ליקוטי מוהר"ן יט, ד-ו).

ח – רבי עקיבא בן גרים

אף רבי עקיבא, שלמד תורה במסירות עצומה עד שנעשה גדול חכמי התורה שבעל פה, היה בן גרים. הוא נולד ליוסף הגר, ומתחילה היה עם הארץ, ורק בגיל ארבעים החל ללמוד תורה. סיפר רבי עקיבא על עצמו, שבמשך ארבעים השנים שהיה עם הארץ, היה שונא תלמידי חכמים ואומר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (פסחים מט, ב). ייתכן שאביו לא התגייר באופן הרצוי לכתחילה, ולכן גידל את בנו כעם הארץ שונא חכמים, ואולי התגייר כפי הראוי לשם שמיים, אבל מחמת קשיי הקליטה, לא הצליח לחנך את בנו לאהוב את התורה ואת לומדיה. עוד אמרו חכמים, שרבי עקיבא היה מצאצאי סיסרא, שר הצבא שנלחם בישראל בימי דבורה הנביאה (גיטין נז, ב).^[5]

תנאי הפתיחה של רבי עקיבא היו גרועים ביותר, אולם היה בו שורש טוב, ורחל בתו של 'כלבא שׂבוּעַ', מגדולי עשירי ירושלים, הבחינה במעלתו והסכימה להינשא לו אם יתמסר ללימוד התורה. אביה העשיר התנגד לבחירתה והדיר אותה מכל נכסיו. אך היא לא זזה מעמדתה ונישאה לרבי עקיבא והפכה להיות הענייה הירודה שבישראל, והמשיכה במסירות נפש מופלאה לעודד את בעלה ללמוד תורה בשקידה. לכן כאשר רבי עקיבא נעשה לגדול הדור, אמר לתלמידיו: "שלי ושלכם – שלה הוא" (כתובות סג, א).

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מְצאוֹ להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? (מי מבקש את הדקדוק בכתרים הללו? והלא אין אדם שמבין את משמעותם!). אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות… אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפָנַי" (מנחות כט, ב). מכך שמכל חכמי ישראל הראה הקב"ה למשה רבנו דווקא את רבי עקיבא, משמע שנחשב לגדול התורה שבעל פה. וכן אמרו חכמים, שהמשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה נשנו על ידי תלמידי רבי עקיבא, וכל הלכות חכמים שנאמרו בסתם, בלא שהוזכר מי אמרן, מקורן ברבי עקיבא (סנהדרין פו, א; להלן ט, ט).

תרומתו של רבי עקיבא לעם ישראל היתה חשובה במיוחד. הוא חי בדור שלאחר חורבן בית המקדש השני, בימי הרדיפות של הרומאים נגד ישראל עד מרד בר כוכבא. בגודל אמונתו הפיח רוח של אמונה בישראל, עד שגם כאשר ראה שועל שיוצא מחורבות בית קדשי הקודשים, וחבריו בכו מצער על החורבן, למד מכך שכשם שכל דברי הפורענות שבנביאים התקיימו, כך גם כל דברי הנחמה יתקיימו, וכך הצליח לנחם את חבריו ולשמחם (עי' מכות כד, ב). בעומק לימודו הפיח חיוניות עצומה בלימוד התורה. בהדגשתו את ערך המצוות שבין אדם לחברו, באומרו: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – זה כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), העניק תעצומות נפש לכלל ישראל. ובמסירות נפשו על לימוד התורה, שגם לאחר שהמלכות גזרה שלא ללמד תורה המשיך ללמד תורה לרבים – נתן דוגמה ומופת לדורות. אמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו (הרומאים) את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמיים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן?! (הרי במצב של ייסורים נוראים כאלה אתה פטור מקריאת שמע, ומדוע אתה מתאמץ כל כך לקרותה?). אמר להם: כל ימַי הייתי מצטער על פסוק זה (דברים ו, ה): בְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב'אֶחָד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך ב'אחד'… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

לכל זה זכו ישראל על ידי רחל, שלמרות שהיתה מיוחסת ובת העשיר שבישראל, ולעומתה רבי עקיבא היה בן גרים ועם הארץ, אהבה אותו והאמינה בו. בתוך כך למדנו את שכרה הגדול של מצוות אהבת הגר, שבזכותה עם ישראל מתעשר בחכמים ובצדיקים שאין כמותם.

גם רבי מאיר, תלמידו של רבי עקיבא, היה מצאצאי נירון, שהיה שר צבא רומאי שעמד להחריב את בית המקדש, ומתוך שהבין שיש בכך חטא, ערק מהצבא הרומי והתגייר (גיטין נו, א). המיוחד ברבי מאיר שהיה עמוק וחדשן, "עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה" (סנהדרין כד, א). והסיבה שלא קבעו הלכה כמותו, היא שמרוב חריפותו לא יכלו חבריו לעמוד על דעתו, ולא יכלו לקבוע שיטה על פיו (עירובין יג, ב).