ז – אונקלוס הגר

גר צדק נפלא היה בדור שלאחר חורבן בית המקדש השני, הוא אונקלוס בן אחותו של קיסר רומא שהחריבה את בית המקדש. אונקלוס זכה לעלות לישראל, וללמוד אצל שני גדולי התנאים: רבי אליעזר ורבי יהושע.

אמרו חכמים שכאשר אונקלוס התלבט האם להתגייר, העלה באוב את טיטוס קיסר רומא שהחריב את בית המקדש, ואת בלעם הרשע שרצה לקלל את ישראל, ושאלם האם כדאי לו להתגייר. הם יעצו לו שלא להתגייר, משום שסברו שלא יצליח לקיים את המצוות המרובות של ישראל. ואף שהודו כי הם נענשים בגיהנם על רדיפתם את ישראל, המליצו לו לרדוף את ישראל כדי שיצליח לפחות בעולם הזה. אולם כשהעלה באוב את 'אותו האיש', השיב שכדאי לו להתגייר (גיטין נו, ב – נז, א). עוד סיפרו חכמים, שכאשר עמד להתגייר חשש שמא מעשהו יעורר כעס בבית הקיסר. כדי למנוע זאת הלך אצל דודו הקיסר וסיפר לו שהוא מעוניין לעסוק במסחר ושאל לעצתו. הציע הקיסר שיקנה סחורה שהיא ירודה ומחירה זול אך סופה להתייקר, וירוויח ממכירתה רווח גדול. הלך לארץ ישראל, למד תורה והתגייר בלי ידיעת הקיסר. לימים פגש אותו הקיסר וראה שפניו השתנו, שאל: האם הפסדת את ממונך או שמא מישהו רדף אותך? השיב לו אונקלוס שהוא התגייר ועבר ברית מילה, והוא עדיין חלש מזה. טען הקיסר כנגדו: מי הציע לך לעשות זאת?! השיב: בך נמלכתי ועשיתי כעצתך, שכן העם היהודי נמצא בשפל ועתיד לעלות ולהיגאל. למרות זאת הקיסר כעס עליו, אבל לא רצה להורגו כי היה קרובו (תנחומא משפטים ה).^[3]

כמו שלמדנו (לעיל א, ג), גם כשאדם גדול בא להתגייר, בגלל פערי השפה והתרבות, אין כמעט אפשרות שקליטתו תעבור בלא עלבונות, ולכן התורה הזהירה מאוד לשמור על כבודו של הגר. מסופר שאונקלוס שאל את רבי אליעזר: מדוע נאמר שה' "אֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (דברים י, יח). הרי אני רגיל לאכול עופות, שׂלווים ומאכלים משובחים, ואפילו עבדיי אוכלים מהם, ומדוע ה' מבטיח שייתן לגר שכר פעוט של לחם ושמלה?! השיב לו רבי אליעזר, שאין ראוי לזלזל בלחם ושמלה, שכן יש עניים שגם לחם ושמלה אין להם, ואף יעקב אבינו התחנן לה' שייתן לו לחם ובגדים, ואילו לגר הבטיח ה' לחם ושמלה בלא תחנונים. תלמידיו של רבי אליעזר חשו שאונקלוס נפגע מהתשובה, והפנו אותו לרבי יהושע, שפייסו בדברים, והסביר לו ש'לחם' רומז לתורה וללחם הפנים, ו'שמלה' רומזת לטלית ולבגדי הכהונה, שכן בת הגר יכולה להתחתן עם כהן, וכך נכדו של הגר יוכל להיות כהן גדול וללבוש את בגדי הכהונה המפוארים. "אמרו: אילולי אריכות פנים שהאריך רבי יהושע עם אונקלוס – היה חוזר לסורו", ועל זה נאמר (משלי טז, לב): "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר" (ברא"ר ע, ה; קהלת רבה ז, ח). בזכות סבלנותו של רבי יהושע, אונקלוס המשיך ללמוד אצלו ואצל רבי אליעזר, והתעלה בתורה עד שזיכה את עם ישראל בתרגומו.

אונקלוס מייצג את הגרים שגדלו בממלכות העשירות והבינו בעומק דעתם שתרבותם נמצאת לקראת שקיעה, והבינו את הבשורה הגדולה שטמונה בתורת ישראל, שעל ידה תבוא הגאולה.^[4]

במשך אותם הדורות רוב עם ישראל דיבר ארמית, ולכן היה צורך גדול לתרגם עבורו את התורה לארמית. אמנם כבר עזרא הסופר תרגם את התורה לארמית, אלא שמסורת תרגומו השתבשה ונשכחה, והיה צורך לכתוב את התרגום מחדש, ואת העבודה הגדולה הזו עשה אונקלוס (מגילה ג, א). מלאכת התרגום קשה מאוד, שכן אם התרגום יהיה מילולי בלבד, יהיו בו שיבושים רבים. לפיכך אונקלוס נצרך להעמיק מאוד בהבנת תוכן התורה כפי שנמסרה למשה מסיני, וליצוק את תוכנה לתרגום מדויק וקצר (עי' קידושין מט, א, רש"י). גם רבותיו, רבי אליעזר ורבי יהושע, התפעלו מאוד מתרגומו, שיבחו אותו ואמרו: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם, הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ, עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלוֹהִים לְעוֹלָם" (תהלים מה, ג; ירושלמי מגילה א, ט).

מפני מעלתו הגדולה של תרגום אונקלוס, תיקנו חכמים שכל ישראל יקראו בכל שבוע את פרשת השבוע 'שניים מקרא ואחד תרגום' (ברכות ח, א; פנה"ל שבת ה, ט-י). ואף שהגיעו דורות שבהם רבים מישראל לא דיברו ארמית, המשיכו לעודד את קריאתו, שיסודו מסיני ונכתב ברוח הקודש. הוסיפו המקובלים וביארו, שעל ידי קריאת תרגום אונקלוס מרוממים מהחול (מקליפת נוגה) את מה שניתן לקדש. שכן התרגום משלים את לשון הקודש ומברר מתוך החול את כל הניצוצות הראויים לעלות ולהצטרף אל הקודש (עי' ליקוטי מוהר"ן יט, ד-ו).