חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – הקשיים וההצלחה

אף שיתרו, חותן משה, היה מגדולי הגרים, גם לגיורו התלוו קשיים, שכן אין אפשרות שתהליך עמוק שכזה של התערות בעם חדש בעל מורשת מקודשת, יעבור בלא חיכוכים ועלבונות. וכן מסופר בתורה (במדבר י, כט-לב), שכאשר החלו ישראל ללכת לארץ ישראל אמר משה רבנו ליתרו: "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל". אולם יתרו השיב: "לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". ביארו חכמים שיתרו חשש, שמא לא יהיה לו מקום בין משה ואהרן וכל חכמי ישראל, וירגיש מיותר, לכן העדיף לחזור למִדְיָן, להפיץ שם את דבר ה' ולגייר את בני משפחתו ועירו (ספרי זוטא). ויש אומרים שיתרו הבין שארץ ישראל תחולק לבני ישראל שהיו משועבדים במצרים, ואם כן לו ולזרעו לא תהיה נחלה בארץ, ויצטרכו לחיות בחרפה (רש"י). אולם משה רבנו הפציר בו להישאר עמהם, ולהמשיך לתרום לישראל מחוכמתו והדרכותיו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". כנגד החשש שלא יהיה לו ולבניו מקום בארץ, הבטיח משה שישראל ייטיבו עימו מטוּבה של ארץ ישראל,  שנאמר: "וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". אמנם להבטיח ליתרו נחלה קבועה בארץ לא היה יכול, אך יכול היה להתחייב שבני ישראל ייטיבו לבני יתרו מטוּבה של הארץ. כאשר כבשו ישראל את הארץ ואת יריחו שהיתה נווה מדבר דשן, הקדישו את יריחו כמקום שממנו יספקו מזון לבית המקדש. וקבעו שעד שיבנה המקדש, בני יתרו יחיו ביריחו באוהלים, ונמשכה ישיבתם שם ארבע מאות וארבעים שנה (רש"י ורד"ק שופטים א, טז).

והיו מבני יתרו, שאחד מכינוייו היה 'קֵיני', שהתפזרו בִסְפר המדבר, בפאתי האזורים המיושבים, בשטחים שלא חולקו למשפחות ישראל, ומעמדם היה מורכב. הם היו בשלום עם יבין מלך כנען ששיעבד את ישראל, עד שסיסרא שר צבאו חשב למצוא מקלט אצלם. אולם כשהגיע לאוהל יעל אשת חבר הקֵיני, גילתה את נאמנותה לישראל, ולאחר שהרדימה אותו הרגה אותו בעזרת יתד האוהל, והביאה בכך ישועה גדולה לישראל (שופטים ד, יז-כב). כיוון שהקֵינים חיו בשכנות לעמלקים, בבוא שאול להכות את עמלק נצרך להזהיר את צאצאי יתרו להתרחק מתוך העמלקים על מנת שלא ייפגעו בקרבות (שמואל א' טו, ו). כפי הנראה, במשך כל אותן השנים רבים מבני יתרו התערו בשבטי ישראל.

לאחר שנבנה בית המקדש, חלק מהקֵינים הנותרים ביריחו הצטרפו אל אחיהם שכבר התערו בישראל. אולם נותר גרעין של בני יתרו שהמשיכו להיקרא 'קֵינִים', או 'בני רֵכָב' על שם אבי משפחתם, והם המשיכו לחיות באוהלים בִסְפר המדבר, והיו מסתפקים במועט ודבקים בה'. כאשר על פי מצוות אלישע הנביא, יהוא שר הצבא מרד בשושלת אחאב ועמד להשמיד את עבודת הבעל מישראל, ביקש את עזרת יהונדב בן רֵכָב וצירף אותו למרכבתו (מלכים ב' י, טו-טז). כמאתיים שנה לאחר מכן, כאשר ירמיהו הנביא התנבא על החורבן והוכיח את ישראל שלא דבקו בדרכי ה', ציין לדוגמה את בני רכב, ששמרו את מצוות אביהם והתנזרו מיין ולא גרו בבתים אלא באוהלים, כדי שיזכרו תמיד את ה' ויחיו ימים רבים על האדמה (ירמיה לה). מתוך כך זכו בני רכב שעברו את החורבן בפחות ייסורים ואבדות, וזכו להעמיד תלמידי חכמים לדורי דורות (ספרי זוטא שם, מכילתא דרשב"י שמות יח, רש"י).[1]


[1]. בפרשת יתרו מבואר שיתרו חזר לארצו, שנאמר (שמות יח, כז): "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ". אולם לאחר מכן בפרשת בהעלותך (במדבר י, כט-לב) למדנו שיתרו ביקש לחזור לארצו ומשה התדיין איתו, ולא ברור מה אירע בסוף. לפי חכמים, לאחר דו-שיח עם משה, יתרו חזר לארצו, וכפי שאמר למשה: "כלום הנר מהנה אלא במקום חושך? מה יעשה נר בין חמה ללבנה?! אתה חמה ואהרן לבנה. אלא הריני הולך ומגייר את בני מדינתי, שאביאם תחת כנפי שמים". עוד סיבה אמר: "כל השנים הללו היו בני אדם מפקידין אצלי פקדונות, שאני הייתי הנאמן שבעיר, ואם אני מניחן והולך לי – הן אומרין: ברח לו יתרו ולקח כל פקדונותיו ונתן לחתנו, נמצאתי מוציא שם רע עלי ועליך. אלא הריני הולך ומחזיר את כולן". לאחר מכן חזר לישראל (מכילתא דרשב"י שמות יח, כז). לרמב"ן (שמות יח, א), מיד לאחר מתן תורה חזר לארצו לגייר את בני משפחתו, ושוב חזר למדבר ואז היה הדו-שיח עם משה, שבסופו השתכנע להצטרף לישראל. ויש אומרים שלבסוף יתרו חזר לארצו אבל בניו הצטרפו אח"כ לישראל (ספורנו שמות יח, כז, אברבנאל).

תפריט