תרומתם של גרי הצדק לגילוי התורה שבעל פה היתה עצומה, עד שלא ניתן לתאר את סדר השתלשלות תורה שבעל פה בלעדיהם. במידה מסוימת יש להם יתרון, שהואיל ובאו מבחוץ וכוח הבחירה בולט בהם – הם יכולים לחדש יותר בלימודם (לעיל א, ו, 3). פעמים רבות, דווקא מצאצאי הרשעים שבאומות העולם, התעוררו נשמות קדושות להתקרב לישראל ולהתגייר. כפי הנראה היו להם כוחות גדולים. כשלא זכו – הרשיעו ביותר, וכשזכו צאצאיהם לחזור בתשובה ולהתגייר – זכו לתקן את חטאי אבותיהם ולהוסיף ברכה רבה לישראל ולעולם.
מהגדולים שבגרים היו שמעיה ואבטליון, צאצאי סנחריב מלך האימפריה האשורית, שהמיט חורבן על ערי יהודה וביקש להחריב את ירושלים (גיטין נז, ב). שמעיה ואבטליון הנהיגו את הסנהדרין שבירושלים בימי המלכה שלומציון ובניה. שמעיה היה נשיא הסנהדרין ואבטליון היה אב בית הדין (ראו להלן ט, 12).
אמרו חכמים, מעשה היה בכהן גדול שיצא בשלום מעבודת יום הכיפורים בקודש הקודשים, וכמנהג המקובל הלכו אחריו המוני בית ישראל ללוותו לביתו. כיוון שראו את שמעיה ואבטליון באים לברך את הכהן הגדול, פנו ממנו אל שמעיה ואבטליון לחלוק להם כבוד. הכהן הגדול נפגע מכך, וכששמעיה ואבטליון הגיעו אליו לברכו, ביקש להשפילם ולהזכיר להם את מוצאם הנחוּת, ואמר: "יבואו בני האומות לשלום". והם בחוכמתם השיבו לו: "ראויים לברכת השלום בני האומות שנוהגים כמנהג אהרן הכהן שהיה רודף שלום, ולא בן אהרן שאינו נוהג כמנהג אהרן" (יומא עא, ב). אחד מתלמידיהם הגדולים היה הלל, שלמד מהם את תמצית משנתו, והיה רגיל לומר: "הֱוֵי מתלמידיו של אהרן – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב).
