סיפורה של רות הגיורת הוא מהסיפורים המכוננים על גרים. באחד מרגעי השפל שבתקופת השופטים, כשרעב כבד היכה בארץ, ירדו אלימלך ומשפחתו מבית לחם שביהודה לארץ מואב. אלימלך ואשתו נעמי היו מהצאצאים החשובים ביותר של משפחה עשירה ומיוחסת משבט יהודה, שלפי צוואת יעקב אבינו לבניו, ממנה עתיד לקום מלך ישראל. אולם בעקבות המשברים והקשיים של תקופת השופטים, אלימלך התייאש מעתיד ישראל, וכאשר רעב פקד את הארץ, הפנה עורף לעניי עמו וכדי להציל את רכושו ירד עם משפחתו לארץ מואב. אלימלך ומשפחתו החלו את חייהם החדשים במואב, אולם הברכה הסתלקה מהם. תוך עשר שנים אלימלך מת. בניו, מחלון וכליון, נשאו את רות וערפה, שהיו מיוחסות למשפחת המלוכה במואב, וניסו להמשיך בעסקיו, אך התרוששו ומתו. נעמי, שנותרה אלמנה שַׁכּוּלָה וענייה, שמעה שהרעב בארץ ישראל הסתיים והחליטה לשוב לביתה העזוב שבבית לחם. מתוך כבוד לבעליהן שנפטרו ומתוך אהבתן לנעמי, ביקשו כלותיה האלמנות להצטרף אליה. נעמי חיבקה אותן ונשקה להן, אולם מתוך אחריות לעתידן, הפצירה בהן שיחזרו לבית הוריהן, יינשאו ויקימו משפחות. כלותיה נשאו קולן ובכו וביקשו ללכת עימה. נעמי הסבירה להן שאם ילכו עימה יישארו אלמנות בודדות עד יום מותן, כי אין סיכוי שימצאו חתן בישראל. ומסתבר שגם לא יתקבלו באהדה, שכן בעליהן, בניה, נחשבו כבוגדים ביהודה, שעזבו את בני עמם בימי רעב. לעומת זאת, במואב, נשים מוצלחות שכמותן יזכו להתחתן ולהקים משפחות. ערפה נשקה לנעמי וחזרה לביתה, אולם רות דבקה בחמותה. אמרה נעמי לרות: הנה גיסתך שבה לעמה, שובי גם את והקימי לך משפחה. "וַתֹּאמֶר רוּת: אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ, כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין, עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלוֹהַיִךְ אֱלוֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר, כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף, כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (רות א, טז-יז). מתוך חובה מוסרית לזכר בעלה המת, ומתוך רצון לעמוד לצידה של חמותה המסכנה, שלא תישאר שכולה וגלמודה עד סוף חייה, נפתח ליבה של רות לאמונה בה' אלוהי ישראל, והחליטה להתגייר ולהצטרף בברית עולם לישראל, גם אם תאלץ להישאר גלמודה וענייה עד יום מותה.
כפי הנראה, מרוב בושה ביקשה נעמי לחזור לביתה שבבית לחם בחשאי מאחורי העיר, בדרך המובילה לבית הקברות. אולם בדיוק אז התקיימה הלווייתה של אשת בועז, גדול הדור (ב"ב צא, א). וכך יצא שכל משתתפי ההלוויה עברו על פניה של נעמי השבה מובסת לביתה הנטוש. הם זכרו את עושרה וייחוסה, כיצד היתה יוצאת בהדר מרכבות ובבגדים מפוארים, ועתה בגדיה בלויים, פניה שדופות מרעב ואשה צעירה ונוכרייה עימה (ר"ר ג, ו). "וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן: וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"?! "וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶן: אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה', לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי".
נעמי ורות רעבו ללחם, אבל שמרו על כבודן ונמנעו מלחזר על פתחי עשירים לבקש צדקה. הימים היו ימי תחילת קציר שעורים, וקבעה התורה מצווה להשאיר לעניים לקט, שכחה ופאה, אולם היציאה לכך עם כל העניים היתה עבור נעמי השפלה איומה. רות המואבייה התנדבה לצאת בארץ זרה ללקט את מתנות העניים עבורן. במקרה הגיעה לשדה של בועז. הנערים דיברו בה, ובועז שהבחין בצניעותה ובטוב ליבה, חשש שיהיו שיתעמרו בה וינצלו את חולשתה. כדי להגן עליה ביקש שתמשיך לבוא ללקט בשדהו, ובמקביל ציווה לנעריו לכבדה ממאכליהם ולהשאיר לה שעורים רבות. כשחזרה רות לנעמי, סיפרה שאיש אחד, בועז, כיבד אותה והתייחס אליה יפה. הבינה נעמי שאולי ממנו תצמח גאולתן, שכן למרות שבועז מבוגר מרות בשנים רבות, הוא קרובהּ, ואם יסכים לשאת את רות במעין ייבום, יוכלו להוליד ילד שממנו תהיה תקומה למשפחתה. בחוכמתה רקמה נעמי תוכנית שבה רות תביע באופן העמוק והאמיץ ביותר את רצונה להינשא לבועז למרות היותו מבוגר ממנה. אולם היתה להן בעיה כפולה: האחת, הוטל ספק הלכתי אם מותר להתחתן עם גיורת מואבית. שנית, היה אדם אחר קרוב לאלימלך יותר מבועז, ולו היתה הזכות הראשונה ליבם את רות. לאחר שנפסק שמותר לשאתה, ואותו קרוב סרב ליבמה, בועז נשאה. "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם, וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ, כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת". בנדיבותה הרבה שיתפה רות את נעמי בגידול הילד, עד שהשכנות אמרו "יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי".
כך גאלה רות ברוב חסדה ומסירותה את כל הסובבים אותה. בזכותה חטאם של אלימלך ומחלון וכיליון שירדו למואב התהפך לטובה, ונעמי שלא מחתה בהם זכתה להתנחם בילד שגדל על ברכיה. ואף בועז נגאל, ששלושים בנים היו לו וכולם מתו בחייו (ב"ב צא, א), ובזכות רות זכה לבן שהמשיך את מורשתו.
שנים רבות עברו, בועז ונעמי נפטרו, וגמל ה' חסד עם רות והאריך את ימיה מאוד, וזכתה לראות את דוד, נינה, מושיע את ישראל ומייסד בירושלים את שושלת מלכותו לדורי דורות. ואף זכתה לראות את שלמה יושב על כסא מלכותו, והיו קוראים לה 'אִמהּ של מלכות', ובאירועים חגיגיים היו מושיבים אותה בכיסא מכובד ליד המלך שלמה. וידעו הכל שמשפחת המלוכה בישראל קמה בזכות חסדה הגדול של הסבתא רבתא, הגיורת הצדיקה הזו (מלכ"א ב, יט; ב"ב צא, ב).[2]
