ח – דיני משפחה

[1]. אמרו חכמים במשנה (דמאי ו, י), שאם הגר ירש מאביו חפצים של עבודה זרה וחפצים שאינם של עבודה זרה, כיוון שמהתורה אינו יורשו, חפצי העבודה זרה עוד לא נחשבים כחלק מירושתו, ולכן הוא יכול לומר לאחיו הגוי: טול אתה את חפצי העבודה זרה, ואני את החפצים האחרים. אבל אם כבר הגיעו חפצי העבודה זרה לרשותו, כיוון שתיקנו חכמים שהגר יירש את אביו – חובה עליו לאבדם, ואינו יכול לקבל תמורתם חלק אחר בירושה, לפי שהם אסורים עליו בהנאה (שו"ע יו"ד קמו, ד).

[2]. בהלכה הבאה יבואר שהמחזיר חוב של הגר לבניו רוח חכמים נוחה ממנו. וכן הדין בפיקדון (תוס', ר"ן, טור, ש"ך קכז, ב, ועוד, ושלא כר"ת). ובמשנה ראשונה (שביעית י, ט) הוסיף שכך הדין גם במי שזכה בנכסי הגר והחזיר לבנו של הגר, שרוח חכמים נוחה ממנו.

מעשה היה בבנותיו של האמורא הגדול שמואל שנתפסו בשבי על ידי שודדים כדי למוכרן לשפחות, והשובים הוליכו אותן מבבל לארץ ישראל. שתיים מהן ניצלו מאונס, והצליחו בחוכמתן לבוא ולהצהיר בפני חכמים שלא נבעלו באופן שהצהרתן התקבלה ופדו אותן, והתירו להן להינשא אף לכהנים (כתובות כג, א). אולם את בתו רחל אנס אחד השובים ששמו היה 'איסור'. מאונס זה נכנסה רחל להיריון, ובתוך כך 'איסור' התעורר לשוב בתשובה והתגייר והם התחתנו. הבן שנולד להם גדל להיות אחד האמוראים, ונקרא על שם אימו: רב מרי בר רחל, כי הורתו היתה שלא בקדושה, שבאותה העת אביו היה עדיין גוי (רש"י ברכות טז, א, 'ברה דבת שמואל'; רשב"ם ב"ב קמט, א, 'דאיסור', ושלא כתוס' ב"ב קמט, א, 'רב מרי'). עברו שנים והגיעה שעתו של 'איסור' הגר להיפטר מהעולם, ובאותה שעה היו לו שנים עשר אלף זוזים שהפקיד אצל רבא, אולם כיוון שהורתו של בנו רב מרי היתה שלא בקדושה, הוא לא נחשב בנו ליורשו, ואם היה מת, כספו היה הופך להפקר ורבא היה זוכה בו. גם ב'צוואת שכיב מרע' לא היה יכול לצוות שיתנו את כספו לבנו, כי 'צוואת שכיב מרע' מועילה רק למי שיש בו דין ירושה (רא"ש, רשב"א ורמ"א חו"מ רנו, א. ולרי"ף, רמב"ם ושו"ע שם, רק כלפי בנו גזרו שאין תוקף לצוואתו, כדי שלא יטעו לחשוב שהוא יורש). גם קניין חליפין רגיל לא היה יכול לעשות, כי כסף אינו נקנה בחליפין. אולם לבסוף הצליח למנוע את נפילת כספו לידי רבא, על ידי הקניית כספו לבנו בקניין שנקרא 'אודיתא', היינו במסירת הודאה שכספו שייך לבנו (ב"ב קמט, א; שו"ע חו"מ רנו, ג).

נחלקו ראשונים מדוע לא היה צריך רבא לקיים את רצון 'איסור' מדין 'מצווה לקיים דברי המת'. לר"ת, רמב"ן ורא"ש, המצווה לקיים דברי המת היא הרחבה של דין ירושה, ולכן אינה נוהגת בגר. ולריב"ם ומרדכי אין חילוק בין גר לשאר ישראל, אלא שהמצווה לקיים את דברי המת היא רק כאשר המת הפקיד מראש את הכסף אצל שליש על מנת שיעביר אותו לאדם מסוים (רמ"א רנו, א). ואף שבהלכה הבאה נלמד שרוח חכמים נוחה ממי שמחזיר הלוואת הגר לבנו, כאן שהבן הוא יהודי מלידתו, שכן אימו יהודייה, מתחילה לא היתה זיקה בין הבן היהודי לאביו שהתגייר, ולא עליו נאמר שהמחזיר את הלוואת האב הגר לבנו רוח חכמים נוחה ממנו (ש"ך קכז, ח).

[3]. בקידושין יז, ב, הקשו, שבמשנה שביעית י, ט, אמרו שהמחזיר חוב לבני הגר רוח חכמים נוחה ממנו, ומנגד אמרו בברייתא שאין רוח חכמים נוחה ממנו. ותרצו: "לא קשיא, כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה, כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה".

לר"י (תוס' שם יח, א, 'כאן') וריטב"א, אם לידתו בקדושה, אין רוח חכמים נוחה ממנו אם יחזיר, שמא יטעו להחשיבו כבנו לעניין ייבום. אבל כשלידתו שלא בקדושה, רוח חכמים נוחה ממנו אם יחזיר. מנגד, לרש"י, רמב"ם בפיה"מ ועוד, אם לידתו בקדושה, רוח חכמים נוחה ממנו אם יחזיר, ואם לידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה ממנו. וכ"כ שו"ע קכז, ב.

לרש"י, ר"ש ורשב"א, כשאמרו חכמים בברייתא על המחזיר הלוואה לבני הגר ש'אין רוח חכמים נוחה הימנו', הכוונה שחכמים אינם מחזיקים לו טובה על כך, אבל גם אינם מתנגדים למה שעשה. ואולי אף מרוצים מכך, וכפי שכתב הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים חו"מ כז. מנגד, לרמב"ן ור"ן, משמעות 'אין רוח חכמים נוחה ממנו' היא שחכמים אינם מרוצים ממה שעשה, וכדרך המחזיר אבדה לגוי, שמשווה אותו בכך לדין השבת אבדה ליהודי. ע"כ. אמנם כאשר המטרה היא לקדש שם שמיים, וקל וחומר כאשר יש חשש חילול השם, מצווה להחזיר את החוב, וכדרך שאמרו לגבי השבת אבדה לגוי (שו"ע חו"מ רסו, א). כיום קרוב לוודאי שאם לא יחזירו את ההלוואה לילדי הגר, תהיה תרעומת על ההלכה וחילול השם, ולכן בכל המצבים מצווה להחזיר את ההלוואה (כעין זה כתב בחזו"א חו"מ סי' כא, ד"ה קמט, א).

[4]. אסור לגר לבזות את הוריו, וכפי שכתב הרמב"ם (ממרים ה, יא): "הגר אסור לקלל אביו הגוי ולהכותו, ולא יבזהו, כדי שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד". וכ"כ בשו"ע יו"ד רמא, ט. אמנם כתב החינוך רס, שהואיל והחיוב מבוסס על סברת "באנו מקדושה", תוקפו מדרבנן. וכ"כ מנחת חינוך שם רס, ט. וכן מבואר בנזיר סא, א, שנוכרים אינם מוזהרים על כיבוד הורים. וכן אמרו בקידושין לא, א, לגבי דמא בן נתינה שהידר מאוד בכיבוד אביו, ואמרו חכמים שהוא "אינו מצוּוה ועושה". ואכן כמה פוסקים כתבו שבני נח אינם חייבים בכיבוד אב ואם (אור שמח ממרים ה, יא; בית הלל יו"ד רמא, ט).

אלא שכל מה שהמוסר הטבעי מחייב – מחייב גם את בני נח. וכפי שכתב רב ניסים גאון בהקדמתו לש"ס: "כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים". וכ"כ בכלי חמדה (יתרו ז) ובספרו חמדת ישראל (א, נר מצוה דף צא), שאמנם בני נח אינם חייבים בגדרי מצוות כיבוד אב ואם כמו ישראל, אבל אסור לגויים לבזות את הוריהם מצד המוסר הטבעי. והוסיף שכל האיסורים שנאמר בהם 'ארור' בפרשת כי תבוא, מחייבים גם את בני נח, וכלולים במצוות הדינים. וכ"כ הנצי"ב בהסכמתו ל'אהבת חסד', שכל ענייני המוסר שהשכל והטבע מחייבים, בני נח חייבים בהם. לפיכך, בני נח חייבים לכבד את הוריהם בכל מה שהמוסר הטבעי מחייב. וכן כתבו עוד אחרונים, שבני נח חייבים בכיבוד הורים (פרשת דרכים זוטא דרך אתרים ח; יד אפרים שונות סי' ד; דרשות מהר"ש עמ' 102, ועוד). כיוצא בזה כתבו כמה אחרונים שאמנם בני נח אינם חייבים במצוות כיבוד אב ואם, אבל עליהם לכבד את הוריהם מצד נימוסיהם, כלומר מצד המוסר המקובל (חיד"א רוח חיים דרוש ה לשבת הגדול; פמ"ג אגרת פתיחה ג, כ; הגהות רע"א רמא, ט; זקן אהרן ב, פז; עשה לך רב ו, סב). ויש אומרים שמצוות כיבוד הורים היא ענף של האיסור לברך את ה', שהוא משבע מצוות בני נח, שכן השוותה התורה את כבוד ההורים לכבוד שמיים (מלבי"ם דברים כז, טז; נחל אשכול הל' גרים לט, אות ו).

לסיכום: חיוב הגר לכבד את הוריו הנוכרים הוא מצד המוסר הטבעי ולא מגדרי המצווה שבתורה, לכן גדרי החיוב מדרבנן, אולם יסודו במעלה של מצווה מהתורה, ואולי אף יותר. וכדרך שכתב הרב גלזנר (דור רביעי פתיחה למס' חולין): "דכל המתועב בעיני אדם כלל האנושי, אע"פ שאין על הדבר אזהרה מפורשת בתורה – אסור עלינו יותר מאיסורי התורה, ולא מצד חלול השם לבד". בדומה לכך, אמרו חכמים (ברכות לה, ב) שאין צורך בפסוק ללמד על החובה לברך לפני האכילה, כי הסברה מחייבת זאת, אולם למעשה, כיוון שחיוב זה אינו מבוסס על פסוק, גדריו מדרבנן.

כיוון שחיוב הגר בכיבוד הוריו הוא מצד המוסר הטבעי, הוא אינו מחייב בחומרתו כמו המצווה בישראל. לדוגמה, בישראל מצוות כיבוד הורים מחייבת לסעוד אותם בכל עת שיצטרכו לסיוע באכילה ובשתייה. ומצווה זו מחייבת אף אם נהגו כלפיו שלא כשורה, ולדעת רבים אף אם הם רשעים גמורים. ואילו בבני נח החובה היא לפי המוסר המקובל. כיוצא בזה, בישראל מצווה לומר דברים בשם ההורים כדי לכבדם, ולא לסתור את דבריהם או לקרוא להם בשמם, ואילו בבני נח המצווה רק כפי שהמוסר המקובל מחייב (ראו שו"ע יו"ד רמ, ד-ה; י; יח; פנה"ל ליקוטים משפחה א, ח; יד; טז). לישראל אסור להעניק להורה טיפול רפואי שעלול להוציא ממנו דם, ורק בשעת הדחק מקילים בזה, ולבני נח אין איסור בזה (שו"ע ורמ"א יו"ד רמ, ג; פנה"ל שם א, כד).

גם כאשר הורים התגיירו עם ילדיהם, חובת כיבוד הורים כפי גדריה המשפטיים אינה חלה עליהם. אולם כיוון שהם הביאו את ילדיהם לגיור, חובה מוסרית על ילדיהם לכבדם לפחות כמו שכל ישראל צריכים לכבד את הוריהם ורבניהם, משום שהם הולידום וגידלום, וגם הביאום תחת כנפי השכינה. אמנם, כיוון שהחיוב אינו מגזרת הכתוב, בשעת הצורך יוכלו להעניק להוריהם טיפול רפואי שמוריד דם.

[5]. כתבו הפוסקים שמותר ליהודי להתפלל על שותפו הנוכרי שיתרפא מחוליו (ר' חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביד לג; רוב דגן לר"י עטייה). וכן הדין לגבי נוצרי, כי בני נח לא הוזהרו על השיתוף (בית שערים יו"ד רכט; דברות אליהו ז, נא, והביא מקורות נוספים). וכן מותר לגר להתפלל על אביו הנוצרי (יחו"ד ו, ס; הרב פרייס במשנת אברהם על ספר חסידים ח"ג עמ' רטז, ועוד רבים).

[6]. למהר"ם מרוטנבורג (הל' שמחות פה) ומרדכי (מו"ק סי' תתקז) בשם ר"י (מלוניל, לפי הדרישה), הגר צריך להתאבל על אימו שהתגיירה, שהואיל ואבלות יום ראשון מהתורה, חוששים ש'אתי לאחלופי', שאם לא יתאבל עליה ילמדו גם ישראל להקל שלא להתאבל על הוריהם. וכיוון שאין אבלות יום ראשון בלא שבעה, יתאבל כל שבעה. כתבו ב"ח, דרישה ג, וערוה"ש יא, שכך הדין גם לרמב"ם, שגם הוא סובר שאבלות יום ראשון מהתורה. לדעתם, חובה זו היא רק על קרוביו מצד אימו, כי בגויים רק קרובי האם נחשבים כמיוחסים זה לזה ולא קרובי האב, ולכן לכל הדעות אין צריך להתאבל על אביו ועל קרוביו מצד אביו שהתגיירו עימו (עי' רמב"ם אבל ב, ג; שו"ע יו"ד שעד, ה). מנגד, לרמ"א (יו"ד שעד, ה, דרכי משה ב), גם על אימו וקרוביו מצידה אין הגר צריך להתאבל, משום שהלכה כרא"ש ודעימיה, שגם אבלות יום ראשון מדרבנן, וכ"כ ש"ך ד, וחכמ"א קסא, ב. בנוסף, יש אומרים שגם לסוברים שאבלות יום ראשון מהתורה, אין הגר צריך להתאבל על אימו שהתגיירה (רדב"ז על רמב"ם הל' אבל ב, ג).

למעשה, כיוון שבספק בדיני אבלות מקילים, וגם גזירת 'אתי לאחלופי' מדרבנן, הגר אינו חייב לשבת שבעה על קרוביו מאימו.

ואף שמצד הדין אינו חייב בכך, כתב הרב יששכר תמר שאם הגר רוצה לקיים את כל דיני האבלות על קרוביו שהתגיירו, ראוי לעודד אותו לכך, לולא כן, "אין לך הונאת הגר יותר מזה" (עלי תמר יבמות ב, ו, 'ר"י אומר'). ואף אם קרוביו לא התגיירו, אם ירצה להחמיר על עצמו ולשבת שבעה עליהם, רשאי (חזו"ע אבלות ח"ב עמ' קיט; האבלות והנחומים ו, ד, לרב ברוך ישר, ועוד רבים). ויש שכתבו בסתם שאם אבי הגר לא התגייר, "לא ישב עליו שבעה גם מדרכי כבוד" (אשרי האיש, פסקי ריש"א אה"ע ח"ב ז, ב, ועוד). אבל נראה שגם לדעתם, כדי למנוע בושה או פגם משפחה, כגון שידוע שנפטרו ולא ידוע שהוא גר, יכול להתאבל עליהם (גירות כהלכתה ח, יח, הערה כב; משנת הגר יב, סב).

כאשר מקיימים תפילות בבית הגר שמתאבל על קרוביו שהתגיירו, כדי שלא לפגוע בכבודם, ינהגו כפי המקובל בבית אבלים בלא לשנות. אמנם אין לגר שמתאבל על קרוביו, אפילו התגיירו, דין 'אונן', ולכן בין הפטירה לקבורה הוא נשאר חייב במצוות עשה, ועליו להתפלל ולברך כרגיל, וביום הראשון עליו להניח תפילין. ואם אינו רוצה שידעו שהוא גר, והוא חושש שאם יראו שהניח תפילין יבינו שהוא גר, יניח תפילין בצנעה.

לגבי קדיש: יש אומרים שאין ראוי שהגר יאמר קדיש על הוריו שלא התגיירו, כי הקדיש נועד לעילוי נשמת הנפטר, ואין זה שייך בנשמת גוי (משנה הלכות יט, קנה; הרב אליהו בדברי מרדכי בראשית עמ' שנח). מנגד, לדעת רבים ראוי שהגר יאמר קדיש על הוריו, גם אם לא התגיירו. כ"כ יחו"ד ו, ס; זקן אהרן ב, פז (לרב אהרן וולקין); נחלת צבי ח"א עמ' קיח, ועוד רבים. ולרב פרייס (משנת אברהם על ספר חסידים ח"ג עמ' רטז), חובה על הגר לומר קדיש על הוריו הנוכרים, שזה בכלל הכבוד שצריך הגר לכבד את הוריו.

[7]. ביבמות סב, א, מובא שלר' יוחנן, מי שהוליד ילדים בהיותו גוי והתגייר, קיים בהם מצוות פרו ורבו, הואיל ובפועל יש לו ילדים. לכן הילד הראשון שיוולד לו כיהודי לא ייחשב בכור לנחלה. ולריש לקיש, לא קיים בהם מצוות פריה ורביה, הואיל ו"גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי". והלכה כר' יוחנן. ביאר בטורי אבן (ראש השנה כח, א), שאף שבעודו גוי לא היה מצוּוה בפרו ורבו, היה חייב במצוות 'לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ' היינו בעיסוק ביישובו של עולם, וכיוון שקיים מצוות 'שֶׁבֶת', הועיל לו למצוות פרו ורבו. הוסיף מרן הרב קוק (דעת כהן קמח), שאמנם גר שנתגייר כקטן שנולד, אך במצוות 'שֶׁבֶת' הולכים אחר טבע העולם, ומצד הטבע הוא נחשב אותו אדם וילדיו הם ילדיו. כיוצא בזה כתב במנחת חינוך (א, יד), שאין מצוות פרו ורבו תלויה במעשה החיבור שהוא הכשר מצווה, אלא בכך שיהיו לו ילדים, וכיוון שיש לו ילדים נמצא שקיים בהם את המצווה. ויש אומרים, שאמנם כדי לקיים פרו ורבו צריך לקיים חיבור, אלא שאם נולדו ילדים מחיבורים שקיים בעת שלא היה מצוּוה בכך, נפטר מחיוב המצווה (שדי חמד מערכת י, לד, בשם יד המלך; אגרות משה אה"ע ב, יח).

יש אומרים, שגם אם ילדיו שנולדו לו בעודו גוי לא התגיירו, קיים בהם מצוות פרו ורבו. כ"כ בשו"ת מהרי"ל (קצ"ו), וכך משמע מהראשונים שכתבו את דעת ר' יוחנן בלא להוסיף תנאי שהילדים התגיירו, ומהם: רי"ף, רי"ד וריא"ז. וכן דייק בבית שמואל (אה"ע א, יב), מהתוספות (יבמות סב, א, 'ר' יוחנן'). וכך משמע מחלקת מחוקק (ס"ק ט). ויש מקום לומר שכך דעת הסוברים שבני נח חייבים במצוות פרו ורבו (שאילתות, רש"י, ריב"ן ומאירי, ראו בשמחת הבית וברכתו ו, ט, 11).

מנגד, יש אומרים, שרק אם ילדיו שנולדו לו בעודו גוי התגיירו, קיים בהם מצוות פרו ורבו. כך דעת רמב"ם (אישות טו, ו), מגיד משנה (שם); מאירי (יבמות סב, א, 'היו לו'); ר' אברהם מן ההר (יבמות שם); רא"ש (יבמות ו, ז); טור ושו"ע (אה"ע א, ז); לבוש, כנה"ג ויש"ש (יבמות ו, כח). ובערוך השולחן (אה"ע א, יט-כ) צמצם את המחלוקת וכתב שכולם מודים שגם כשילדיו לא התגיירו פטור ממצוות פרו ורבו, אלא חידושו של הרמב"ם שאם התגיירו – קיים את המצווה, ולא רק נפטר מהחיוב.

[8]. הילדים שיהודי הוליד מנוכרייה אינם נחשבים ילדיו (משנה יבמות ב, ה). ולכן אינו מקיים בהם מצוות פרו ורבו, כ"כ ביד אהרן (אלפנדרי) אה"ע הגהות ב"י יא, בשם מהרשד"ם. וכן עולה מפוסקים רבים, שכתבו שרצוי לגייר את בת זוגו הנוכרית כדי שהיהודי יוכל לקיים עמה מצוות פרו ורבו. ומהם: הרב שלמה איגר (שו"ת יו"ד לד), הרב נח סגל (עולת נח אה"ע ב), הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים א, תמו), ראו מסורת הגיור (ה, סוף כב). וכ"כ הרב דוד מועטי (שו"ת צוף דבש יו"ד נו, מסורת הגיור כה, ב). וכ"כ יד פשוטה (אישות טו, א).

לכאורה גם אם הילדים יתגיירו – לא יקיים בהם מצוות פרו ורבו. כן כתב הרב נח סגל (מסורת הגיור כג, י). אולם הרב גלזנר סבר שאם ילדיו יתגיירו, ייתכן שמקיים בהם מצוות פרו ורבו (מסורת הגיור כא, יט, עמ' 497).

[9]. בגמ' ביבמות כב, א, מבואר שאף ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", גזרו חכמים שלא יישא הגר את קרובתו שהיתה אסורה עליו בעודם נוכרים, שמא יאמרו: "באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה". וכן פסק רמב"ם איסו"ב יד, יא-יב; ושו"ע יו"ד רסט, א. עוד בגמ' שם צז, ב, נחלקו אמוראים אם גר רשאי לשאת את אשת אחיו מאימו, כשנשאה אחיו לאחר הגיור. להלכה נפסק שאסור משום 'אתי לאחלופי', כלומר, שמא יטעו הרואים לסבור שגם לישראל הדבר מותר (רמב"ם איסו"ב יד, יג; שו"ע רסט, ג). אולם על 'שניות לעריות' לא גזרו, כי לישראל הן אסורות רק מדברי חכמים (יבמות כב, א; שו"ע רסט, ח). ויש בני משפחה נוספים שחכמים לא גזרו עליהם, ראו שו"ע רסט, ג. אבל למעשה כיום הם אסורים, הואיל וגם אצל הגויים הם כלולים באיסורי עריות, ולא ייתכן שיהפכו למותרים אחר הגיור (ראו ספר חסידים תתכ"ט; וראו לעיל הערה 4. עוד ראו ריטב"א יבמות כב, א, שיש אומרים שכל שאסור לשאת לפי דתם של אותם הגויים נותר באיסור לאחר גיורם, ושם צז, ב, שיש אומרים שמותר. ואפשר שמדובר שם על איסורים משום חוקי דתם אבל אם היו משום המוסר הטבעי לכל הדעות היו נשארים באיסורם).

איסור ייחוד, לפיו אסור לאיש ואשה זרים להתייחד לבדם, שמא יגיעו לחטא, אינו חל על בני משפחה שהתגיירו. כי אף שמבחינה משפטית הם כנולדים מחדש, היחס הטבעי נשאר כשהיה, וכשם שאין איסור ייחוד לקרובי משפחה יהודים מִדרגה ראשונה, כך גם לגרים אין איסור. לכן שאלת ייחוד הגר עם קרובותיו לא התעוררה כלל אצל הראשונים או האחרונים, ורק בשנת תשמ"א לראשונה נשאל באג"מ אה"ע ד, סד, שמא יש להם איסור ייחוד. והשיב שהגר כנולד לעניינים משפטיים, אבל מבחינת הרְגָשות הטבעיים הם כמשפחה, ולכן אין להם איסור ייחוד. אמנם יש מאחרוני זמנינו, שחידשו חומרה וטענו שהואיל ואמרו חכמים ש"גר שנתגייר כקטן שנולד דמי", גם טִבעוֹ משתנה (במשנה הלכות יז, לא, החמיר לגמרי. ובשבט הלוי ט, רס; להורות נתן ז, פז, החמירו באיסורי ייחוד מהתורה). ואין לחוש לדבריהם.

[10]. אמרו חכמים במשנה (יבמות סא, א), שאיסור גיורת לכהן כלול באיסור 'זונה' שנאמר בתורה (ויקרא כא, ז): "אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ". נחלקו תנאים במשנה קידושין עז, ב, איזו גיורת כלולה באיסור: לרבי יהודה בת של גר וישראלית אסורה לכהן, אבל בת של ישראל וגיורת מותרת לכהן. לרבי אליעזר בן יעקב כאשר האב והאם גרים, הבת אסורה לכהן, אבל אם אחד מהם ישראל – מותרת. ולרבי יוסי, גם אם שני הוריה גרים מותרת לכהן, ובלבד שתחילת הריונה לאחר הגיור. בגמרא שם עח, א, מובאת דעת רשב"י, שאם גיירו אותה לפני שהגיעה לגיל שלוש מותרת לכהן. כל הדעות למדו את דבריהם מהפסוק (יחזקאל מד, כב): "וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל". והלכה כר' יוסי (שם עח, ב), שכל שעיבורה היה בנוכריות –  פסולה לכהן, ומי שאמה התעברה כיהודייה – מותרת לכהן.

אם ידוע שהגיורת נבעלה בגויותה – איסורה מהתורה. השאלה האם כך הדין גם כשהיא בתולה. מדברי הרבה ראשונים משמע שגם בתולה אסורה לכהן מהתורה. כך עולה מדברי מהר"ם מרוטנבורג (יבמות סא, א); רא"ש (יבמות ו, ו); תוס' (יבמות סא, א, 'אין'), סמ"ג (לאוין קכא), מרדכי (יבמות רמז מ"ו), רבי אברהם מן ההר (יבמות סא, א), שביארו שהאיסור משום שהגויים ככלל אינם נשמרים מזנות, ולכן ילדיהם נחשבים 'ילדי זנונים'. והוא הדין אם התגיירה לפני גיל שלוש. וכך משמע מהריטב"א (יבמות ס, ב), שביאר שהפסוק ביחזקאל מפרש את איסור התורה, שכל מי שלא נזרעה בישראל, היא אינה בכלל "בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל", ואסורה לכהן. כפי הנראה הטעם לכך, משום שהגויים אינם שוללים את הזנות ואינם נשמרים ממנה כבישראל. גם לראב"ד (טז, ב) ולרשב"א (יבמות ס, ב) איסור גיורת בתולה מהתורה, אלא שלדעתם היא אינה בכלל איסור 'זונה', אלא האיסור כהלכה למשה מסיני ויחזקאל הסמיך אותו על הפסוק.

אמנם מדברי רש"י (יבמות סא, א, 'אלא') עולה שרק אם נבעלה בנוכריותה לגוי היא אסורה מהתורה לכהן, ומשמע שאם לא נבעלה איסורה מדברי חכמים, וכן כתבו רבים בדעת רש"י (רשב"א וריטב"א שם; הרב הרצוג בהיכל יצחק אה"ע א, יח; יבי"א ח"ז אה"ע יא). וכן משמע מתוס' ישנים (יבמות סא, א). והוא הדין לדעתם אם התגיירה לפני גיל שלוש, שהאיסור מדברי חכמים. אבל אם התגיירה לאחר גיל שלוש, גם כשלא ידוע אם נבעלה – אסורה משום חזקה, שמסתמא נבעלה, ומשמע שהאיסור מהתורה. כ"כ רש"י (קידושין סט, א), ריב"ן (שיטת קדמונים יבמות סא, ב), ר"ן (על רי"ף קידושין ל, א), נימוקי יוסף (יבמות יט, א). מנגד, יש שהבינו מרש"י שגם כשידוע שלא נבעלה, או שהתגיירה מתחת לגיל שלוש – אסורה מהתורה, וכ"כ הרב גורן (תרומת הגורן א, כד) והרב אלישיב (הערות לקידושין סט, א).

גם מדברי רמב"ם (איסו"ב טז, א-ב) יש שלמדו שאם לא נבעלה האיסור מדרבנן (ערוך לנר יבמות עו, א; יבי"א ח"ז אה"ע יא), אולם מנגד רבים כתבו שגם לרמב"ם בכל אופן האיסור מהתורה (קרית ספר, מרכבת המשנה, בית שמואל ו, כ, מנחת חינוך רסו, טז; ערוה"ש ו, כב; וכך משמע ממגיד משנה ותוס' יו"ט) .

כאמור, מבואר בקידושין עח, ב, שהלכה כר' יוסי, שכל שעיבורה היה בנוכריות פסולה לכהן. אבל אם עיבורה היה לאחר שהוריה התגיירו כשרה לכהן, אולם הוסיפו: "מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמם", להמליץ לנהוג כשיטת רבי אליעזר בן יעקב, שלא לשאת בת ששני הוריה גרים, ואפילו אחר עשרה דורות, כל שהיא צאצאית של גרים מכל הצדדים. אבל אם כבר נשא בת גרים, לא יתגרשו. וכן נפסק בשו"ע אה"ע ז, כא (טעם הסלסול בגלל ביטול הסנהדרין, יד רמה וריטב"א). הרב יהושע אהרנברג בשו"ת דבר יהושע ח"ג אה"ע ח, כתב שאם בת של נוכרי ויהודייה נקשרה עם כהן "בעבותות אהבה, והתארסה עימו, וכבר עומדת לנשואין", יש להקל משום הצורך הגדול שנחשב כדיעבד. ע"כ. לפי זה יש מקום להקל בכל מצב שקשה להם מאד להיפרד.

[11]. המנהג לכתוב בגט את שם הגר 'בן אברהם אבינו' התחיל בתקופת הראשונים. כפי הנראה לפני כן לא כתבו את שם אביו, וכפי שעולה מרשב"א (שו"ת הרשב"א ב, טז). ולכן הוצרך ראבי"ה בתשובה (תתקלט) לבאר מדוע כתבו בגט מסוים את שמו של הגר 'בן אברהם', משום שאברהם הוא אב לגויים. יש שהורו לכתוב 'בן אברהם' (שו"ת הרא"ש טו, ד), ויש שהורו לכתוב 'בן אברהם אבינו' (שו"ת מהרי"ל קב), וביאר מהר"י מינץ שאם יכתבו רק 'אברהם' בלי שיהיה מובן שהכוונה לגר – ייראה כשקר (סדר הגט קג). למעשה כתב בשו"ע אה"ע קכט, כ, שכותבים בגט 'פלוני בן אברהם אבינו'. ויש אומרים שאם כתב רק 'פלוני בן אברהם' פסול (לבוש כ, בית שמואל לט). ובשו"ת הר צבי (אה"ע קמח, יג) כתב שנהגו להכשיר בדיעבד.

כתובה כותבים כעיקרון כמו גט, וכפי שכתב בנחלת שבעה (שטרות יב, טז), כדי שלא ילמדו ממנה טעות לגט. וכן כתבו רבים למעשה לכתוב בכתובת גר 'בן אברהם אבינו' (מנח"י א, קלו; משנה הלכות ד, קסז; נחלת צבי לרב פלדר ח"א עמ' קיב; צור יעקב א, לג). אולם כתב בשבט הלוי (ד, קעד), שאם רוצים לכתוב את שם האב המאמץ, מותר, שכן אף בגט ייתכן שאין בכך פסול. וכן הורה רשז"א (הליכות שלמה יב, יח, הערה כו), שאם החתן מתבייש, אפשר לכתוב את שם אביו המאמץ. והרב עוזיאל כתב שאף לעניין גט אפשר לקרוא לו על שם אביו הגר (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נט).

ויש לשאול, מדוע היום נפגעים מכך ואילו בעבר לא נפגעו? ייתכן שהדבר נובע מכך שבעבר הנאספים בחתונות היו מעטים, והם היו בעיקר בני המעגל הקרוב שידע שמדובר בגר, ולכן לא היתה בכך בושה. ואולי בעבר נהגו להתבטא באופן ישיר ובוטה יותר, וממילא הגר פחות נעלב מכך שנקרא 'בן אברהם אבינו'. בכל אופן אף שמעלתם של הגרים גדולה מאד, כיום רבים מהילדים מצטערים מכך, וכן ההורים שטרחו בגידול בניהם עלולים להיפגע מאד, ולכן ראוי לכתוב לכתחילה את שם האב המתגייר או המאמץ.

[12]. בדרכי משה או"ח קלט, א, ורמ"א שם ג, כתב כדבר מובן מאליו שנהגו לקרוא לתורה את הגר בשם 'פלוני בן אברהם'. ובפמ"ג (מ"ז א), כתב שאולי גם בזה צריך להוסיף 'אברהם אבינו'. אמנם אין נוהגים כך, כדי שלא לפגוע בגר, שמא ייעלב מהזכרת גירותו. ואף שהרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נט) סובר שיש בכך שבח שהוא גר, בפועל רבים אינם מעוניינים שיזכירו שהם גרים, ובמיוחד מי שהתגייר בגיל צעיר, ולכן קוראים לו 'פלוני בן אברהם'.

אם הגר מאומץ, או שהתגייר עם אביו ורוצה שיקראו לו על שם אביו, יש סוברים שגם במקרה זה יש לקרוא לו 'פלוני בן אברהם', שאם יקראו לו בשם אביו, יטעו לכתוב כך גם בגט, וישכחו שהוא גר (מנח"י א, קלו; משנה הלכות ד, קסז; וכ"כ בצור יעקב א, לג ביחס לבן מאומץ).

אולם כבר למדנו בהערה הקודמת, שאף לגבי כתובה אפשר לקרוא לבן על שם אביו הגר או המאמץ. וכ"כ לעניין עלייה לתורה בשו"ת לב אריה א, נה, ואגרות משה יו"ד א, קסא, וכן הורה רשז"א (הליכות שלמה יב, יח). וכ"כ הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נט) והרב פלדר (נחלת צבי ח"א עמ' קכד), לגבי מקרה שגם אביו התגייר, שמותר לקרוא לבן על שם אביו.