אמרו חכמים במשנה (שביעית י, ט): "הַלּוֹוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו – לא יחזיר לבניו, ואם החזיר – רוח חכמים נוחה ממנו". כלומר יהודי שקיבל הלוואה מגר שגם בניו התגיירו עימו, ולאחר מכן הגר נפטר, אינו חייב להחזיר את חוב ההלוואה לבניו הגרים, הואיל ובעת שהתגיירו נעשו כנולדים מחדש, ואינם יורשים את אביהם. אבל אם יחזיר את ההלוואה לבניו, רוח חכמים נוחה ממנו, לפי שהוא מתנהג כפי היושר והמוסר. אמנם יש מצבים שבהם אם יחזיר אין רוח חכמים נוחה ממנו, ונחלקו הראשונים באיזו מציאות מדובר (קידושין יז, ב). אולם כיוון שבפועל, אם לא יחזיר את ההלוואה לילדיו של הגר ייגרם חילול השם, מצווה להחזיר להם את ההלוואה כדי לקדש שם שמיים ולמנוע חילול השם. וכן הדין בהחזרת פקדון וכל כיוצא בזה.[3]
לר"י (תוס' שם יח, א, 'כאן') וריטב"א, אם לידתו בקדושה, אין רוח חכמים נוחה ממנו אם יחזיר, שמא יטעו להחשיבו כבנו לעניין ייבום. אבל כשלידתו שלא בקדושה, רוח חכמים נוחה ממנו אם יחזיר. מנגד, לרש"י, רמב"ם בפיה"מ ועוד, אם לידתו בקדושה, רוח חכמים נוחה ממנו אם יחזיר, ואם לידתו שלא בקדושה אין רוח חכמים נוחה ממנו. וכ"כ שו"ע קכז, ב.
לרש"י, ר"ש ורשב"א, כשאמרו חכמים בברייתא על המחזיר הלוואה לבני הגר ש'אין רוח חכמים נוחה הימנו', הכוונה שחכמים אינם מחזיקים לו טובה על כך, אבל גם אינם מתנגדים למה שעשה. ואולי אף מרוצים מכך, וכפי שכתב הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים חו"מ כז. מנגד, לרמב"ן ור"ן, משמעות 'אין רוח חכמים נוחה ממנו' היא שחכמים אינם מרוצים ממה שעשה, וכדרך המחזיר אבדה לגוי, שמשווה אותו בכך לדין השבת אבדה ליהודי. ע"כ. אמנם כאשר המטרה היא לקדש שם שמיים, וקל וחומר כאשר יש חשש חילול השם, מצווה להחזיר את החוב, וכדרך שאמרו לגבי השבת אבדה לגוי (שו"ע חו"מ רסו, א). כיום קרוב לוודאי שאם לא יחזירו את ההלוואה לילדי הגר, תהיה תרעומת על ההלכה וחילול השם, ולכן בכל המצבים מצווה להחזיר את ההלוואה (כעין זה כתב בחזו"א חו"מ סי' כא, ד"ה קמט, א).
