כיוון שגר שהתגייר נחשב כקטן שנולד מחדש, זיקותיו המשפטיות למשפחתו נותקו, ולכן אם נפטר בלא שהניח צוואה – אין קרוביו מלפני הגיור יורשים אותו. וכיוון שאין לו יורשים, בעת פטירתו כל נכסיו וכל החובות שחייבים לו נעשים הפקר, וכל הקודם לזכות בהם זוכה. ואפילו אם התגייר עם ילדיו או עם אחיו, אין הם יורשים אותו, הואיל ובעת הגיור הם כנולדים מחדש, וקשריהם המשפחתיים המחייבים לעניין ירושה בטלים. גם ילד שנולד לאחר הגיור, אם תחילת הריונו היתה לפני הגיור – אינו יורש אותו, כי לעניין קשר הירושה עם האב – הזמן הקובע הוא תחילת ההיריון, ולכן בעת פטירתו של אביו הגר, כל נכסיו נעשים הפקר וכל הקודם לזכות בהם זוכה (ב"ב קמט, א; שו"ע חו"מ רעה, א).
גם מהלכה זו למדנו על מעמדו המיוחד של הגר, שכוח הבחירה בולט בו ביותר, והֶסדרי הירושה הטבעיים אינם חלים עליו. ואם ירצה שילדיו שהתגיירו עימו יירשו אותו, עליו לבחור בכך ולכתוב צוואה שתסדיר זאת כמתנה שהחליט לתת להם שעה אחת לפני מותו.
אמנם למעשה, כיום בעקבות החוק ילדי הגר או קרוביו הביולוגיים קונים את נכסיו גם בלא שכתב צוואה, שהואיל ובפטירתו נכסיו נעשים הפקר, ולפי החוק רק ילדיו או קרוביו זכאים להשתמש ברכושו, הרי שהם אלה שקונים את נכסיו מההפקר. ואם אין לו ילדים או קרובים, נקבע בחוק שהמדינה היא שקונה את נכסיו.
אם הגר הוליד עוד ילד לאחר גיורו, כיוון שלפי התורה הוא יורשו היחיד, לא יועיל שלפי החוק ילדיו שנולדו לפני גיורו מוחזקים בנכסיו, ואם ירצה שכל ילדיו יירשו אותו, עליו לכתוב זאת בצוואה. וכן כאשר הנפטר הוא יהודי שהוליד ילדים מאשה נוכרייה שאחר כך התגיירה יחד עמם, לפי ההלכה רק קרוביו היהודים מלידה, כדוגמת אחיו, יורשים אותו. ואם ירצה שילדיו הגרים יזכו ברכושו על פי ההלכה, יצטרך לכתוב צוואה שתסדיר את חלוקת נכסיו.[2]
מעשה היה בבנותיו של האמורא הגדול שמואל שנתפסו בשבי על ידי שודדים כדי למוכרן לשפחות, והשובים הוליכו אותן מבבל לארץ ישראל. שתיים מהן ניצלו מאונס, והצליחו בחוכמתן לבוא ולהצהיר בפני חכמים שלא נבעלו באופן שהצהרתן התקבלה ופדו אותן, והתירו להן להינשא אף לכהנים (כתובות כג, א). אולם את בתו רחל אנס אחד השובים ששמו היה 'איסור'. מאונס זה נכנסה רחל להיריון, ובתוך כך 'איסור' התעורר לשוב בתשובה והתגייר והם התחתנו. הבן שנולד להם גדל להיות אחד האמוראים, ונקרא על שם אימו: רב מרי בר רחל, כי הורתו היתה שלא בקדושה, שבאותה העת אביו היה עדיין גוי (רש"י ברכות טז, א, 'ברה דבת שמואל'; רשב"ם ב"ב קמט, א, 'דאיסור', ושלא כתוס' ב"ב קמט, א, 'רב מרי'). עברו שנים והגיעה שעתו של 'איסור' הגר להיפטר מהעולם, ובאותה שעה היו לו שנים עשר אלף זוזים שהפקיד אצל רבא, אולם כיוון שהורתו של בנו רב מרי היתה שלא בקדושה, הוא לא נחשב בנו ליורשו, ואם היה מת, כספו היה הופך להפקר ורבא היה זוכה בו. גם ב'צוואת שכיב מרע' לא היה יכול לצוות שיתנו את כספו לבנו, כי 'צוואת שכיב מרע' מועילה רק למי שיש בו דין ירושה (רא"ש, רשב"א ורמ"א חו"מ רנו, א. ולרי"ף, רמב"ם ושו"ע שם, רק כלפי בנו גזרו שאין תוקף לצוואתו, כדי שלא יטעו לחשוב שהוא יורש). גם קניין חליפין רגיל לא היה יכול לעשות, כי כסף אינו נקנה בחליפין. אולם לבסוף הצליח למנוע את נפילת כספו לידי רבא, על ידי הקניית כספו לבנו בקניין שנקרא 'אודיתא', היינו במסירת הודאה שכספו שייך לבנו (ב"ב קמט, א; שו"ע חו"מ רנו, ג).
נחלקו ראשונים מדוע לא היה צריך רבא לקיים את רצון 'איסור' מדין 'מצווה לקיים דברי המת'. לר"ת, רמב"ן ורא"ש, המצווה לקיים דברי המת היא הרחבה של דין ירושה, ולכן אינה נוהגת בגר. ולריב"ם ומרדכי אין חילוק בין גר לשאר ישראל, אלא שהמצווה לקיים את דברי המת היא רק כאשר המת הפקיד מראש את הכסף אצל שליש על מנת שיעביר אותו לאדם מסוים (רמ"א רנו, א). ואף שבהלכה הבאה נלמד שרוח חכמים נוחה ממי שמחזיר הלוואת הגר לבנו, כאן שהבן הוא יהודי מלידתו, שכן אימו יהודייה, מתחילה לא היתה זיקה בין הבן היהודי לאביו שהתגייר, ולא עליו נאמר שהמחזיר את הלוואת האב הגר לבנו רוח חכמים נוחה ממנו (ש"ך קכז, ח).
