חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – חובת הגר בכיבוד הוריו הנוכרים

מצווה על הגר לכבד את הוריו הנוכרים, ואסור לו לבזותם (רמב"ם ממרים ה, יא; שו"ע יו"ד רמא, ט). ואף שמצוות כיבוד הורים כפי גדריה החמורים לא חלה עליו, בכל מה שהמוסר הטבעי מחייב, גם הגר חייב כלפי הוריו. ואם יוסיף ויכבדם יותר ממה שהמוסר הטבעי מחייב, כל מקום לפי המקובל בו, יהיה לו בכך הידור מצווה. אך אם הוריו עלולים להשפיע עליו או על ילדיו לרעה, יכבדם כפי שהמוסר הטבעי מחייב ולא יותר (ראו הלכה הבאה).

כיוון שהמוסר המקובל מחייב את כל בני האדם, לכן נענש חם על כך שביזה את נח אביו (בראשית ט, כה). וכשאדם מוסיף לכבד את הוריו יותר ממה שהמוסר המקובל מחייב, יש לו בכך זכות, וכפי שמסופר על דמא בן נתינה, שהיה שר רומאי, ונזהר מאוד בכבוד אביו שלא להעירו אפילו לצורך מכירת אבנים טובות במחיר גבוה מאוד. ונתן לו ה' שכרו שנולדה לו בעדרו פרה אדומה ויכול היה לקבל עבורה סכום עצום, אך כיוון שלא רצה ליהנות משכר כיבוד אביו, הסתפק בסכום שהיה מקבל עבור האבנים הטובות (קידושין לא, א).

ואף שהגר נחשב כנולד מחדש, אין הכוונה שהוא פטור מחובותיו הקודמות, אלא שהתרומם למדרגה גבוהה ומקודשת יותר. ולכן כל החובות שהמוסר הטבעי מחייב אותו – נשארות עליו. לא זו בלבד, אלא שאם לאחר שיתגייר יפר אותן, יהיה בכך חילול השם, שיאמרו הבריות שהמתגייר עבר "מקדושה חמורה לקדושה קלה", שבעודו נוכרי היה חייב בכבוד הוריו, ואילו כשהתגייר נפטר מחובתו, כאילו קדושתה של תורת ישראל מחייבת פחות מקדושת המוסר המקובל בין העמים. וכן מצינו באברהם אבינו, שעל פי מצוות הבורא עזב את אביו ועלה לארץ ישראל, ואמרו חכמים (ברא"ר לט, ז), שהיה חושש ואומר: אצא ואעזוב את אבי, ויהיו הבריות מחללים בי שם שמיים ואומרים: "הניח אביו והלך לו לעת זקנתו", לכן נאמר (בראשית יב, א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". "אמר לו הקב"ה: לֶךְ לְךָ – אני פוטרך מכיבוד אב ואם, ואין אני פוטר לאחֵר מכיבוד אב ואם". כלומר, מפאת חשיבות המצווה שיעלה לארץ, פטר אותו ה' מחובתו כלפי אביו. ויש שהוסיפו, שאברהם היה פטור מכיבוד אביו מפני שתרח אביו הרשיע, שלא הסכים להצטרף לאמונה בה' אחד, ובלחץ נמרוד אף הסכים למסור את בנו לכבשן האש, ואע"פ כן חשש אברהם אבינו לחילול השם, והורה לו ה' לעלות לארץ (חיד"א דבש לפי א, לט; פנים יפות בראשית יב, א).

לפיכך, אסור לגר לבזות את הוריו, וקל וחומר שאסור לו להכותם. ומצווה שינהג כלפיהם בכבוד, ויעזור להם בעת מחלתם או זקנתם, כפי שהמוסר המקובל מחייב.[4]


[4]. אסור לגר לבזות את הוריו, וכפי שכתב הרמב"ם (ממרים ה, יא): "הגר אסור לקלל אביו הגוי ולהכותו, ולא יבזהו, כדי שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד". וכ"כ בשו"ע יו"ד רמא, ט. אמנם כתב החינוך רס, שהואיל והחיוב מבוסס על סברת "באנו מקדושה", תוקפו מדרבנן. וכ"כ מנחת חינוך שם רס, ט. וכן מבואר בנזיר סא, א, שנוכרים אינם מוזהרים על כיבוד הורים. וכן אמרו בקידושין לא, א, לגבי דמא בן נתינה שהידר מאוד בכיבוד אביו, ואמרו חכמים שהוא "אינו מצוּוה ועושה". ואכן כמה פוסקים כתבו שבני נח אינם חייבים בכיבוד אב ואם (אור שמח ממרים ה, יא; בית הלל יו"ד רמא, ט).

אלא שכל מה שהמוסר הטבעי מחייב – מחייב גם את בני נח. וכפי שכתב רב ניסים גאון בהקדמתו לש"ס: "כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים". וכ"כ בכלי חמדה (יתרו ז) ובספרו חמדת ישראל (א, נר מצוה דף צא), שאמנם בני נח אינם חייבים בגדרי מצוות כיבוד אב ואם כמו ישראל, אבל אסור לגויים לבזות את הוריהם מצד המוסר הטבעי. והוסיף שכל האיסורים שנאמר בהם 'ארור' בפרשת כי תבוא, מחייבים גם את בני נח, וכלולים במצוות הדינים. וכ"כ הנצי"ב בהסכמתו ל'אהבת חסד', שכל ענייני המוסר שהשכל והטבע מחייבים, בני נח חייבים בהם. לפיכך, בני נח חייבים לכבד את הוריהם בכל מה שהמוסר הטבעי מחייב. וכן כתבו עוד אחרונים, שבני נח חייבים בכיבוד הורים (פרשת דרכים זוטא דרך אתרים ח; יד אפרים שונות סי' ד; דרשות מהר"ש עמ' 102, ועוד). כיוצא בזה כתבו כמה אחרונים שאמנם בני נח אינם חייבים במצוות כיבוד אב ואם, אבל עליהם לכבד את הוריהם מצד נימוסיהם, כלומר מצד המוסר המקובל (חיד"א רוח חיים דרוש ה לשבת הגדול; פמ"ג אגרת פתיחה ג, כ; הגהות רע"א רמא, ט; זקן אהרן ב, פז; עשה לך רב ו, סב). ויש אומרים שמצוות כיבוד הורים היא ענף של האיסור לברך את ה', שהוא משבע מצוות בני נח, שכן השוותה התורה את כבוד ההורים לכבוד שמיים (מלבי"ם דברים כז, טז; נחל אשכול הל' גרים לט, אות ו).

לסיכום: חיוב הגר לכבד את הוריו הנוכרים הוא מצד המוסר הטבעי ולא מגדרי המצווה שבתורה, לכן גדרי החיוב מדרבנן, אולם יסודו במעלה של מצווה מהתורה, ואולי אף יותר. וכדרך שכתב הרב גלזנר (דור רביעי פתיחה למס' חולין): "דכל המתועב בעיני אדם כלל האנושי, אע"פ שאין על הדבר אזהרה מפורשת בתורה – אסור עלינו יותר מאיסורי התורה, ולא מצד חלול השם לבד". בדומה לכך, אמרו חכמים (ברכות לה, ב) שאין צורך בפסוק ללמד על החובה לברך לפני האכילה, כי הסברה מחייבת זאת, אולם למעשה, כיוון שחיוב זה אינו מבוסס על פסוק, גדריו מדרבנן.

כיוון שחיוב הגר בכיבוד הוריו הוא מצד המוסר הטבעי, הוא אינו מחייב בחומרתו כמו המצווה בישראל. לדוגמה, בישראל מצוות כיבוד הורים מחייבת לסעוד אותם בכל עת שיצטרכו לסיוע באכילה ובשתייה. ומצווה זו מחייבת אף אם נהגו כלפיו שלא כשורה, ולדעת רבים אף אם הם רשעים גמורים. ואילו בבני נח החובה היא לפי המוסר המקובל. כיוצא בזה, בישראל מצווה לומר דברים בשם ההורים כדי לכבדם, ולא לסתור את דבריהם או לקרוא להם בשמם, ואילו בבני נח המצווה רק כפי שהמוסר המקובל מחייב (ראו שו"ע יו"ד רמ, ד-ה; י; יח; פנה"ל ליקוטים משפחה א, ח; יד; טז). לישראל אסור להעניק להורה טיפול רפואי שעלול להוציא ממנו דם, ורק בשעת הדחק מקילים בזה, ולבני נח אין איסור בזה (שו"ע ורמ"א יו"ד רמ, ג; פנה"ל שם א, כד).

גם כאשר הורים התגיירו עם ילדיהם, חובת כיבוד הורים כפי גדריה המשפטיים אינה חלה עליהם. אולם כיוון שהם הביאו את ילדיהם לגיור, חובה מוסרית על ילדיהם לכבדם לפחות כמו שכל ישראל צריכים לכבד את הוריהם ורבניהם, משום שהם הולידום וגידלום, וגם הביאום תחת כנפי השכינה. אמנם, כיוון שהחיוב אינו מגזרת הכתוב, בשעת הצורך יוכלו להעניק להוריהם טיפול רפואי שמוריד דם.

תפריט