מצוות מיוחדות ישנן לכהנים, כדי לייחדם ולקדשם לעבודת הקודש. בכלל האיסורים המיוחדים לכהנים, שלא ישא הכהן אשה גרושה או אשה שזנתה עם אדם שאסור לה להתחתן איתו. שנאמר (ויקרא כא, ו-ז): "קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלוֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלוֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלוֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ. אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹוהָיו". למדו חכמים שגם גיורת בכלל הנשים האסורות על הכהנים, הואיל ולא נשמרה בקדושת ישראל (יבמות ס, ב; סא, א; שו"ע אה"ע ו, ח).
אבל בת גרים שהורתה ולידתה היו בקדושה, כשרה לכהונה. אולם לאחר שנחרב בית המקדש ובטלה הסנהדרין שעסקה בבירור ייחוסי הכהנים, נהגו הכהנים להחמיר על עצמם ונמנעו מלשאת בת שהיא צאצאית של גרים משני הצדדים. אבל אם כהן נשא בת גרים, אין מורים להם להתגרש, הואיל ומעיקר הדין הדבר מותר (קידושין עח, ב; שו"ע אה"ע ז, כא).[10]
אם ידוע שהגיורת נבעלה בגויותה – איסורה מהתורה. השאלה האם כך הדין גם כשהיא בתולה. מדברי הרבה ראשונים משמע שגם בתולה אסורה לכהן מהתורה. כך עולה מדברי מהר"ם מרוטנבורג (יבמות סא, א); רא"ש (יבמות ו, ו); תוס' (יבמות סא, א, 'אין'), סמ"ג (לאוין קכא), מרדכי (יבמות רמז מ"ו), רבי אברהם מן ההר (יבמות סא, א), שביארו שהאיסור משום שהגויים ככלל אינם נשמרים מזנות, ולכן ילדיהם נחשבים 'ילדי זנונים'. והוא הדין אם התגיירה לפני גיל שלוש. וכך משמע מהריטב"א (יבמות ס, ב), שביאר שהפסוק ביחזקאל מפרש את איסור התורה, שכל מי שלא נזרעה בישראל, היא אינה בכלל "בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל", ואסורה לכהן. כפי הנראה הטעם לכך, משום שהגויים אינם שוללים את הזנות ואינם נשמרים ממנה כבישראל. גם לראב"ד (טז, ב) ולרשב"א (יבמות ס, ב) איסור גיורת בתולה מהתורה, אלא שלדעתם היא אינה בכלל איסור 'זונה', אלא האיסור כהלכה למשה מסיני ויחזקאל הסמיך אותו על הפסוק.
אמנם מדברי רש"י (יבמות סא, א, 'אלא') עולה שרק אם נבעלה בנוכריותה לגוי היא אסורה מהתורה לכהן, ומשמע שאם לא נבעלה איסורה מדברי חכמים, וכן כתבו רבים בדעת רש"י (רשב"א וריטב"א שם; הרב הרצוג בהיכל יצחק אה"ע א, יח; יבי"א ח"ז אה"ע יא). וכן משמע מתוס' ישנים (יבמות סא, א). והוא הדין לדעתם אם התגיירה לפני גיל שלוש, שהאיסור מדברי חכמים. אבל אם התגיירה לאחר גיל שלוש, גם כשלא ידוע אם נבעלה – אסורה משום חזקה, שמסתמא נבעלה, ומשמע שהאיסור מהתורה. כ"כ רש"י (קידושין סט, א), ריב"ן (שיטת קדמונים יבמות סא, ב), ר"ן (על רי"ף קידושין ל, א), נימוקי יוסף (יבמות יט, א). מנגד, יש שהבינו מרש"י שגם כשידוע שלא נבעלה, או שהתגיירה מתחת לגיל שלוש – אסורה מהתורה, וכ"כ הרב גורן (תרומת הגורן א, כד) והרב אלישיב (הערות לקידושין סט, א).
גם מדברי רמב"ם (איסו"ב טז, א-ב) יש שלמדו שאם לא נבעלה האיסור מדרבנן (ערוך לנר יבמות עו, א; יבי"א ח"ז אה"ע יא), אולם מנגד רבים כתבו שגם לרמב"ם בכל אופן האיסור מהתורה (קרית ספר, מרכבת המשנה, בית שמואל ו, כ, מנחת חינוך רסו, טז; ערוה"ש ו, כב; וכך משמע ממגיד משנה ותוס' יו"ט) .
כאמור, מבואר בקידושין עח, ב, שהלכה כר' יוסי, שכל שעיבורה היה בנוכריות פסולה לכהן. אבל אם עיבורה היה לאחר שהוריה התגיירו כשרה לכהן, אולם הוסיפו: "מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמם", להמליץ לנהוג כשיטת רבי אליעזר בן יעקב, שלא לשאת בת ששני הוריה גרים, ואפילו אחר עשרה דורות, כל שהיא צאצאית של גרים מכל הצדדים. אבל אם כבר נשא בת גרים, לא יתגרשו. וכן נפסק בשו"ע אה"ע ז, כא (טעם הסלסול בגלל ביטול הסנהדרין, יד רמה וריטב"א). הרב יהושע אהרנברג בשו"ת דבר יהושע ח"ג אה"ע ח, כתב שאם בת של נוכרי ויהודייה נקשרה עם כהן "בעבותות אהבה, והתארסה עימו, וכבר עומדת לנשואין", יש להקל משום הצורך הגדול שנחשב כדיעבד. ע"כ. לפי זה יש מקום להקל בכל מצב שקשה להם מאד להיפרד.
