חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ז – תרומות ומעשרות

א – המצווה

מצווה על ישראל להפריש תרומות ומעשרות מהדגן והפירות שהם מגדלים בארץ ישראל. המצווה כוללת ארבעה מרכיבים: שניים של תרומה ושניים של מעשר. לכן היא נקראת 'תרומות ומעשרות' – שתי תרומות ושני מעשרות. התרומות הן קדושות ומיועדות לכהנים שצריכים לאוכלן בטהרה. 'מעשר ראשון' מיועד ללוויים, והואיל ואין בו קדושה מותר לאוכלו בלא הגבלה. ייעודו של המעשר הנוסף משתנה לפי שנות השמיטה. בשנים א' ב' ד' ה', הוא נקרא 'מעשר שני' ומעלים אותו לירושלים ואוכלים אותו בטהרה. בשנים ג' ו' נותנים אותו לעניים, ואז הוא נקרא 'מעשר עני', והואיל ואין בו קדושה, מותר לאוכלו בלא הגבלה.

מאז שנחרב בית המקדש אין ביכולתנו לקיים את מצוות תרומות ומעשרות כראוי. ראשית, הכהנים אינם יכולים לאכול תרומות, מפני שהתרומות צריכות להיאכל בטהרה, וכיום כל האנשים, ובכללם הכהנים, נחשבים טמאים בטומאת מת. שכן כל אדם שנגע במת או שהה תחת קורת גג אחת עם מת או נגע בכלי מתכת שנגע במת – טמא, ורק על ידי סדר הזאת מי אפר פרה אדומה הוא יכול להיטהר, ובעקבות חורבן בית המקדש והגלות בטל מאתנו סדר הטהרה. שנית, פירות 'מעשר שני' צריכים להיאכל בטהרה בירושלים סמוך למזבח, ובנוסף לכך שאיננו יכולים להיטהר, בית המקדש והמזבח חרבו. גם ביחס ל'מעשר ראשון' שמיועד ללוויים ישנה בעיה, שכן מאז החורבן, בטלה עבודת הכהנים והלוויים בבית המקדש, וכיוון שאין צורך לבדוק את ייחוסם, ממילא כאשר רוצים לתת להם מעשר, ישנו ספק מסוים לגבי ייחוסם. אמנם למעשה צריך לקיימו ולתנו ללוויים שעוסקים בתורה (להלן ט, ח). המעשר היחיד שאפשר לקיים כיום לכתחילה בלא שום פקפוק הוא 'מעשר עני' שצריך להפריש בשנים ג' ו' לשמיטה. (בנוסף לזה, כיוון שרוב העם בגולה, לדעת רוב הפוסקים המצווה כיום מדברי חכמים בלבד, כמבואר להלן יב, יא).

למעשה, אף שהייעוד המקורי של תרומות ומעשרות כמעט שאינו בא לידי ביטוי כיום, חובת המצווה לא התבטלה, ועל ידי קיומה אנו זוכרים את החזון הגדול הגנוז בה, והמאכלים שאנו אוכלים מתקדשים בהתקשרותם לערכי הקודש. וכל זמן שלא הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות הם אסורים באכילה, ובלשון חכמים הם נקראים 'טבל', שפירושו 'טוב-לא', שאינם טובים לאכילה, וכן אסור להשתמש בהם לשם זריעה (רמב"ם מעשר ו, ג).

בפרק זה נבאר את כללי המצווה וטעמיה כפי שהיא צריכה להתקיים לכתחילה במצב המתוקן, ובפרקים שלאחר מכן נבאר את כללי ההלכות ודרכי קיומן בזמן הזה.

YouTube player

ב – סדר קיום המצווה בארבעת חלקיה

מצווה מהתורה להפריש תרומות ומעשרות כסדרם (רמב"ם תרומות ג, כג). ראשית, יש להפריש 'תרומה גדולה' לכהן, וכפי שנאמר לאהרן הכהן (במדבר יח, יב): "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים". מהתורה אין ל'תרומה גדולה' שיעור, וכל אדם רשאי לתרום כפי אוות נפשו, ואפילו אם יתרום חיטה אחת מכל הגורן, קיים את המצווה. אבל חכמים קבעו לה שיעור, ותקנו שאדם רגיל יפריש אחד חלקי חמישים מהפירות (2%), ובעלי 'עין רעה' שחסים על ממונם, יפרישו אחד חלקי שישים (1.67%). ובעלי 'עין טובה' יפרישו אחד חלקי ארבעים (2.5%). מצווה להפריש 'תרומה גדולה' באומד, כדי שרצון הלב יבוא בכך לידי ביטוי, ולכן אף לאחר שחכמים תקנו שיעור ל'תרומה גדולה', הורו להפרישו באומד, בלא לשקול או למדוד או למנות את הפירות (ירושלמי תרומות א, ד, עפ"י במדבר יח, כז).

ב) 'מעשר ראשון': לאחר מכן מפרישים עשירית מן הפירות שנותרו ללוי, שנאמר (במדבר יח, כא): "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד".

ג) 'תרומת מעשר': מתוך המעשר שנותנים ללוי צריך הלוי להפריש מעשר, שהוא מעשר מן המעשר, וליתנו לכהן. שנאמר (שם, כו-כח): "וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם, וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר… תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן". לאחר הפרשת 'תרומת מעשר', היו נשארים בידי הלוי כתשעה אחוזים מכלל הפירות. ואילו הכהן היה מקבל בשתי התרומות כשלושה אחוזים מהפירות.

ד) לאחר הפרשת 'מעשר ראשון', מפרישים עוד מעשר מהפירות שנותרו. בשנים א' ב' ד' ה' לסדר השמיטה הוא נקרא 'מעשר שני', והוא נשאר בידיו של בעל הפירות, ועליו להעלותו לירושלים ולאוכלו שם בטהרה. בשנים ג' ו' מעשר זה נקרא 'מעשר עני' וניתן לעניים.

בניינה המתוקן של האומה הישראלית, כאומה שרגליה נטועות בארץ וראשה ברום שמיים, נשען במידה רבה על מצוות תרומות ומעשרות, שיוצרת קשר אמיץ בין עולם המעשה לעולם הרוח, בין העוסקים בעבודה לעוסקים בתורה וחינוך. בזכות התרומות והמעשר הראשון שאנשי המעשה הפרישו מיבולם, יכלו הכהנים והלוויים להתמסר לעבודת הרוח, וכך נעשו אנשי המעשה ואנשי הרוח שותפים בקיום חיים מלאי תוכן.

לא זו בלבד, אלא שהתרומות והמעשרות חושפים את הערכים הקדושים שטמונים בפירות הגדלים בארץ ישראל. על ידי מתן התרומות לכהנים באים לידי ביטוי הכיסופים לסייע לעבודת הקודש ולהגדלת התורה בישראל. על ידי 'מעשר ראשון' ללוי מתגלה השאיפה לסייע לעבודת החינוך והוראת התורה. בארבע השנים שאנו מפרישים 'מעשר-שני', מתגלה השאיפה של כל אדם מישראל להיות מחובר בעצמו לקודש על ידי העלייה לירושלים ואכילת פירותיו בטהרה. ועוד שאיפה גנוזה בפירות, לסייע לעניים, והיא באה לידי ביטוי בשנתיים שבהן מפרישים 'מעשר עני' (כמו גם בהנחת לקט שכחה ופאה לעניים). לאחר שכל הערכים הללו באו לידי ביטוי, נעשו הפירות מתוקנים וראויים לאכילה, להוסיף לישראל כוח ושמחה לחיים טובים.

YouTube player

ג – קיום התורה בישראל

תפקידם של הכהנים והלוויים להיות אנשי תורה וחינוך בישראל, שנאמר (דברים לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". וכן נאמר (שם יז, ח-ט): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". כדי שהכהנים והלוויים יהיו פרושים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר (במדבר לה, א-ח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם… כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר… מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ, אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם". כלומר הכהנים והלוויים קבלו מקומות לגור, ואף מגרשים לרכושם, אבל לא קיבלו אדמות כדי לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו של ישראל. שנאמר (דברים יח, א-ב): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ". וכן עשו ישראל בימי יהושע, שנאמר (יהושע כא, ג): "וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן…" במשך הדורות, לפי הצורך, הקצו לכהנים וללוויים ערים נוספות, כדוגמת נוב וענתות.

כיוון שמגמת התרומות לכהנים והמעשר ללוויים, לסייע להם בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַיִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'".

אם לא היו שם כהנים ולוויים שעוסקים בתורה, החובה נותרה במקומה, וצריך לתת את התרומות והמעשר לכהנים ולוויים שאינם תלמידי חכמים, מפני שכלל השבט נועד לכך, שהרי אין לו נחלה בארץ. וגם אם באופן זמני נותנים את המתנות למי שאינם תלמידי חכמים, מיד כאשר יגיעו לשם כהנים ולוויים תלמידי חכמים, יחזרו לתת להם את המתנות.[1]

מעבר לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך, היה רשאי להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב"ם שמיטה ויובל יג, יג). כיוון שהתרומות והמעשרות לא נועדו להם, הישראלים שחפצו בכך הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעבר לממוצע של בני שבט לוי, כך שרבים מהם שימשו כראשי ישיבות וחברים בבתי הדין ובסנהדרין. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר, ופעמים שהציבור שילם להם דמי בטלה כדי שיקדישו את זמנם להוראה או משפט. ואע"פ כן תפקידם החשוב של בני שבט לוי נותר במקומו, כי עליהם הוטלה האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, חינוך הילדים הקטנים והגדולים, קביעת עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה, הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה וחינוך והעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי (תקנת מעשר כספים ממשיכה את מגמת התרומות והמעשרות מתחום החקלאות לשאר המלאכות והעסקים).

YouTube player

[1]. לר"ש ורא"ש, אסור לתת מתנות כהונה לכהן עם הארץ. מנגד, לרמב"ם מותר לתת מתנות לכהן ולוי עם הארץ, אלא שראוי לתת לת"ח. והלכה כדעת רוב הראשונים, שמצווה לתת את מתנות הכהונה לכהן ולוי ת"ח, ורק אם אין שם ת"ח נותנים לעם הארץ, ואין צורך לטרוח כדי להביאם לת"ח. וכ"כ תוס', רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ומאירי לחולין קל, ב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סא, ז.גם כשאין שם כהן ת"ח צריך להקפיד לתת את התרומות לכהן שמקפיד על דיני טהרה, שהואיל והתרומות קדושות, אם ייתן אותן לעם הארץ, נמצא מכשילו באיסור אכילת תרומה בטומאה (סנהדרין צ, ב; רמב"ם תרומות ו, ב). ואמנם כאשר כהן עם הארץ היה עולה לבית המקדש בשבוע המשמרת הקבועה למשפחתו, היו נותנים לו להשתתף בעבודה ולאכול מבשר הקרבנות, מפני שגם כהנים עמי הארץ היו נזהרים שם בדיני הטהרה.

ד – חלוקת המתנות

לבעל הפירות שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ייתן את תרומותיו ולאיזה לוי ייתן את מעשרותיו, שנאמר (במדבר ה, י): "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה". זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים והלוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. מי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושיה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. ומנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התנשא עליהם, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.

אחר שקיבל הכהן את פירות התרומות הם רכושו, והוא רשאי למוכרם לכהנים שיאכלום בטהרה, ובכסף שיקבל יוכל לקנות כל מה שירצה (חולין קלא, א). אולם כיוון שאסור לכהן לסחור בתרומות (משנה שביעית ז, ג), לא היה אמור להיווצר מצב שכהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חכמתם ומסירותם יקבלו מתנות רבות מדי, ואילו חבריהם לא יקבלו כלל. שכן המתנות היו דברי מאכל ולאחר שהכהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. וכבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכהנים והלויים, כאשר הכהנים והלוויים המסורים זוכים להעדפה ומקבלים ראשונים את כל צרכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות והיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכהנים והלויים, אלה שלא שרתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור.

הסדר המקובל היה שהכהנים והלוויים שהיו קשורים אל בעל הפירות היו מגיעים למקום איסוף הפירות בשדות כדי לקבל את מתנותיהם, מפני שחובת בעל הפירות – להפריש תרומות ומעשרות ולא להובילם לביתם של הכהן והלוי. כאשר הכהן והלוי לא באו לשדה, תקנו חכמים שבעל הפירות יביאם לבתי הכהן והלוי או ישכור פועל שיעשה זאת, והכהן והלוי ישלמו את המחיר שמקובל לשלם עבור ההובלה (חולין קלד, ב; רמב"ם תרומות יב, יז). מן הסתם כאשר בעל השדה רצה לתת את מתנותיו לכהן או לוי שהיה גדול בתורה, היה מתנדב להביאן לביתו, כדי שלא לבטלו מתורה.

אסור לכהנים וללוויים ליטול את המתנות בלא רשות, וכן אסור להם לסייע לבעל הפירות בעבודתו כדי שייתן להם את מתנותיו, מפני שבכך הם מקפחים את אחיהם ומחללים שם שמיים. והעושים כן – מבזים את תפקידם המקודש, וחזקה עליהם שגם אינם מלמדים תורה כהלכה, ועליהם אמר הנביא (מלאכי ב, ח-ט): "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם, כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה". ואף אסור לכהנים וללוויים לבקש את התרומות או המעשר בדרך שאינה מכובדת, מפני שמתנות אלו של ה' הן, והוא ציווה לתת אותן להם בדרך כבוד, שנאמר (במדבר יח, ח): "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה". לְמָשְׁחָה הכוונה לגדולה וכבוד, כדי שיוכלו ללמד תורה בכבוד, וכפי שנאמר (מלאכי ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (בכורות כו, ב; תוס' נא, ב, 'הלכך'; רמב"ם תרומות יב, יח-יט).[2]

YouTube player

[2]. כשם שאסור לכהנים וללוויים לסייע בגרנות כדי לקבל את המתנות, כך אסור להם לשלם עבור קבלת המתנות, או עבור כך שייתנו את המתנות לכהן או לוי אחר, מפני שהם מבזים בכך את מעמדם. אבל מותר לישראל לשלם מעט לבעל הפירות כדי שייתן את מתנותיו לכהן או לוי מסוים, וגם כשיש לישראל נכד כהן או לוי מותר לו לשלם מעט לבעל הפירות כדי שייתן את מתנותיו לנכדו (בכורות כו, ב – כז, א). ובתנאי שבעל הפירות התלבט מתחילה אם לתת לו את מתנותיו מפני הקשר שלו אליו, אבל אם לא חשב על כך מתחילה – אסור (רמב"ם תרומות יב, כ-כא). אף שיש לבעל הפירות 'טובת הנאה' מהזכות לבחור את הכהן שיקבל את תרומותיו, לרמב"ם (תרומות יב, טו), אם בא כהן וחטף את התרומה, אין מוציאים אותה מידו, כי 'טובת הנאה' אינה ממון. ולתוס' (חולין קלא, א, 'יש'), הואיל ו'טובת ההנאה' בבחירת הכהן שמורה לבעל הפירות, מוציאים את התרומה מיד החוטף. וכן דין לוי במעשר.

כהן היה רשאי לאכול בתרומה שחיובה מהתורה בתנאי שהיתה עדות על היותו מיוחס, כגון שהעידו על אביו או סבו שהקריב קרבנות, שלא היו נותנים לכהן להקריב בלא עדות שהוא מיוחס כהלכה עד אהרן הכהן. אבל תרומה שחיובה מדברי חכמים, כגון שהופרשה מדמאי, מותר היה לתת גם ל'כהני חזקה', שמקובל בציבור שהם כהנים אבל אין על כך עדות (כתובות כה, א; רמב"ם תרומות ו, ב; איסורי ביאה כ, א).

ה – מדיני אכילת התרומות

הכהן, אשתו וילדיו אוכלים בתרומות. הרי שלא רק הכהן לבדו שייך לעבודת הקודש, אלא כל משפחתו שותפה לייעודו, ואף הם נתבעו לשמור על דיני הטהרה כדי לאכול תרומות.

בת כהן שהתחתנה עם זר, היינו עם ישראל או לוי, מפסיקה לאכול בתרומה. התאלמנה או התגרשה, אם לא היה לה ממנו בן או בת, חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה, ואם היה לה ממנו ילד, אינה אוכלת בתרומה. שנאמר (ויקרא כב, יב-יג): "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ, וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל". וכן להיפך, בת ישראל שהתחתנה עם כהן, אוכלת עמו בתרומה. התאלמנה או התגרשה, אם אין לה ממנו צאצא, חוזרת להיות ישראלית ואינה אוכלת תרומה. ואם נשאר לה ממנו צאצא, ואפילו נכד או נכדה, היא נשארת כוהנת עמו. ואם תתחתן עם ישראל, למרות שיש לה ילד כהן, תפסיק לאכול בתרומה (רמב"ם תרומות ו, ז-יב; יז).

לפני אכילת התרומה, בנוסף לברכת הנהנין, הכהנים מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה" (רמב"ם תרומות טו, כב).

התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכת הגוף, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך בשמן שרגילים לסוך בו את הגוף. אבל לא יסוך גופו ביין, הואיל ואין מקובל לסוך את הגוף ביין. וכן אסור לאכול או לשתות תרומה באופן שאינו מקובל, שהעושה כן נחשב כמפסיד את התרומה ועובר באיסור (רמב"ם תרומות יא, א-ט; עי' פנה"ל שביעית ד, א, 1).[3]

YouTube player

[3]. כהן ערל, אפילו אם מחמת חשש פיקוח נפש לא יכלו לעשות לו ברית מילה, אינו אוכל בתרומה. אמנם אשתו וילדיו אוכלים בתרומה (רמב"ם תרומות ז, י-יב).היו לכהן עבדים ושפחות מבני העמים שעברו את הגיור שהיה נצרך לעבדים, גם הם אוכלים בתרומה, בתנאי שיהיו טהורים. אבל אם היה לכהן עבד עברי, לא היה זכאי לאכול תרומה. וכבר למדנו (פנה"ל שביעית ויובל י, יא), שגם לאחר שהיובל יחזור, לא יהיה היתר להחזיק עבד, כי ההיתר לקיים את העבדות חל בזמן שבלא העבדות אותם אנשים היו מתים מרעב, כי לא היתה אפשרות לקיימם בדרך אחרת. אבל כיום שניתן לספק מזון לכל העניים – העבדות אסורה.

ו – הטהרה והטומאה בתרומות

תפקיד הכהנים לקשר את ישראל לה', ושמירת הטהרה היא אחד התנאים למילוי תפקידם, ולכן רק כהן טהור רשאי לאכול תרומה. לשם כך היו משפחות הכהנים וילדיהם צריכים להיזהר שלא להיטמא, וכן לשמור את בגדיהם וכליהם שלא יטמאו. דיני הטהרה והטומאה מרובים ומורכבים מאוד, ונזכיר מקצתם:

ככלל הטומאה קשורה למוות, לכן המת הוא 'אבי אבות הטומאה'. יהודי או כלי הנוגע במת או שוהה איתו ב'אוהל', כלומר תחת קורת גג אחת, נעשה 'אב הטומאה'. כדי שיהודי שנטמא ממת ייטהר, עליו לספור שבעה ימים, ויזו עליו ממי אפר פרה אדומה ביום השלישי והשביעי, וביום השביעי יטבול. דרגת טומאה פחותה מזו יש בזב ונידה, שאף בהם הטומאה יוצאת מדבר שהיה יכול להוליד חיים ומת, והם נחשבים 'אבות הטומאה'. הזב, הזבה והנידה נטהרים על ידי ספירת שבעה ימים וטבילה בלא הזאה של מי אפר פרה אדומה.

אדם או כלי שנגע באב הטומאה, כלומר בזב או נידה או באדם שנטמא ממת – נטמא, ולאחר שיטבול ויסתיים היום – ייטהר. גם נבלה או שרץ מת – טמאים בדרגה של 'אב הטומאה', ואדם או כלי הנוגע בהם נטמא, וכדי להיטהר עליו לטבול, וכשיסתיים היום ייטהר. כלים מאבן או אדמה אינם מקבלים טומאה.

גם את פירות התרומה צריכים לשמור שלא ייטמאו, ואם לאחר שנקטפו נרטבו באחד משבעת המשקים (מים, יין, דבש, שמן-זית, חלב, טל, דם), הוכשרו לקבל טומאה, ואם יגע בהם טמא אפילו לאחר שהתייבשו – ייטמאו. אבל אם לא נרטבו, לא הוכשרו לקבל טומאה, ואף אם יגע בהם אדם טמא או כלי טמא – לא ייטמאו.

אף שהתרומות נועדו לאכילת כהנים בטהרה, גם כאשר הפירות נטמאו – חייבים להפריש מהם תרומות, שנאמר (במדבר יח, ח): "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי", "אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה". כאשר התרומה טהורה היא מיועדת לאכילה, וכאשר היא טמאה יש לשורפה, ורצוי שהכהן יהנה ממנה תוך שריפתה, שאם היא פירות – יסיק בהם את התנור, ואם שמן – ידליק בו נרות (שבת כה, א; רמב"ם תרומות ב, יד-טו).

YouTube player

ז – ההבדל שבין הכהנים והלוויים

במשך רוב השנה היו הכהנים והלוויים מתגוררים בעריהם המיוחדות להם ברחבי הארץ, ובעת שהגיעה התורנות של משפחתם לעבוד בבית המקדש היו עולים לירושלים. עיקר עבודת המקדש והקרבנות היתה מוטלת על הכהנים, ואילו הלוויים סייעו להם בשני תפקידים: א) שמירה על שערי המקדש. ב) ליווי הקרבת קרבנות הציבור בשירה וזמרה. לשם כך הקימו הלוויים מקהלות ותזמורות. כשהיו הכהנים והלוויים בבית המקדש, היו הכהנים ניזונים מחלקי בשר הקרבנות שיועדו להם ומהמנחות והביכורים. ואילו הלוויים היו ניזונים מפירות 'מעשר שני', שהיו הישראלים מעלים לירושלים, שנאמר (דברים יד, כו-כז): "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ". וכן מבשר קרבנות השלמים ומעשר בהמה שהיו הישראלים מקריבים, שנאמר (שם יב, יח-יט): "לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ".

במשך רוב השנה, בעת שהתגוררו בבתיהם, היו הכהנים ניזונים מהתרומות והלוויים מ'מעשר ראשון'. וצוותה התורה שהלוויים יפרישו ממעשרותיהם 'תרומת מעשר' לכהן, ובכך התחזק הקשר שבין הלוויים לכהנים.

הבדל משמעותי ישנו בין הכהנים ללוויים, שהתרומות קדושות ואסור לאוכלן בטומאה, ואילו המעשר ללוי הוא חולין ומותר לאוכלו בטומאה. נמצא שסדר התנהלות החיים שלהם היה שונה, שהכהנים עם בני משפחותיהם היו צריכים להקפיד בכל עת שלא להיטמא. ואילו הלוויים כמו שאר ישראל היו מקפידים להיטהר רק לקראת עלייתם לבית המקדש, אבל בשאר הזמן לא הוצרכו להיזהר מטומאה. הרי שהכהנים נצרכו לנהוג בפרישות יתירה, ותפקידם היה להמשיך את קדושת המקדש לכל רחבי הארץ, ומתוך אווירה שכזו ללמד תורה לישראל. ואילו הלוויים באו במגע קרוב יותר לישראל, ומן הסתם עסקו יותר בהוראת ילדים וחינוכם. כיוון שהלוויים לא הוצרכו להיזהר מטומאה, יכלו בשעת הצורך לעבוד בעבודות נוספות. לעומתם הכהנים קיבלו מתנות רבות, חלקן בעת שעבדו בבית המקדש, ועל ידי כך יכלו להאריך את שהייתם בירושלים. ועוד קבלו ברחבי הארץ מתנות חשובות שלא היתה בהן קדושה, כמו הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, כדי שיוכלו להתקיים גם בעת שהם טמאים. שכן היו זמנים שגם הכהנים נטמאו, כמו למשל בעת שנפטרו להם קרובים, וכן נשים בימי טומאתן וגברים בימי זיבתם, ואף מי ששימש מיטתו או ראה קרי, לא היה רשאי לאכול תרומה לפני שטבל והסתיים היום. בכל אופן, יחסית למספרם בראשית ימי האומה, הכהנים קבלו הרבה יותר מתנות מהלוויים. כפי הנראה זה הוביל לכך שהכהנים התרבו באופן יחסי יותר מאשר הלוויים. ואפשר שזו היתה מגמת התורה, להעצים את הכהונה שנטתה לחסידות וטהרה לעומת הלווייה. בראשית ימי בית המקדש השני כבר נוצר מצב שמספר הכהנים שעלו לארץ היה פי עשרה מהלוויים.[4]

YouTube player

[4]. הלוויים, נחלתם ופרנסתם: מימי משה רבנו היו מעמידים שוטרים לכל שבט מבני שבטו, לאחר מכן בימי יהושפט, מינו שוטרים מבני שבט לוי דווקא, שנאמר (דברי הימים ב' יט, יא): "וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם". וזה היה חלק מפועלו של יהושפט בחיזוק העם בעבודת ה' ושמירת המצוות והעמדת שופטים בכל עריו. ביאר היעב"ץ, שלאחר שירבעם בן נבט הפריד את מלכות ישראל ממלכות יהודה והחטיאם בעבודה זרה, ורבים מהלוויים עברו משטחו לשטח מלכות יהודה, כדי שתהיה להם פרנסה – מינה אותם יהושפט (שהתחיל למלוך 39 שנים אחר מות ירבעם) לשוטרים. בימי בית המקדש השני, חזר הדבר שרוב השוטרים היו מישראל, כמבואר ביבמות (פו, ב).מעמדו המיוחד של שבט הלוי התבסס בשני אירועים: הראשון, כאשר שמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, ובעקבות כך אמר להם יעקב אבינו בצוואתו (בראשית מט, ה-ז): "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". לכן לא קבלו נחלה בארץ. ויש אומרים שנענשו בזה גם על שהיו היוזמים העיקריים במכירת יוסף (רש"י). השני, לאחר עמידתם לצד משה רבנו כנגד החוטאים בעגל (שמות לב, כט), זכו להיות מיוחדים לה', שנאמר (במדבר ח, ה-ו; יד): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם… וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (עי' בכל הפרק, ובדברים י, ח). במקום נחלה בארץ – ה' הוא נחלתם, שנאמר (דברים יח, א-ב): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ". וכן נאמר (במדבר יח, כא-כד): "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה". אפשר לומר, שמצד אחד יש סכנה בקנאותם, ומאידך, יש מעלה כאשר הם מקנאים לה' במסירות נפש, כפי שעמדו כנגד החוטאים בעגל, שנאמר (שמות לב, כו): "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי". אבל כדי שתישמר הקנאות בקדושה לא ניתנה להם נחלה, אלא קבעה התורה שיתפרנסו ממתנות ישראל ויעסקו בהוראת התורה לישראל, ומתוך כך יהיו קשורים לישראל באהבה, ולא יצאו בקנאות יתירה כנגד החוטאים, כל עוד אינם מחריבים את כרם ישראל. לימים אכן החשמונאים הכהנים הרימו את נס המרד נגד היוונים שגזרו גזירות שמד על ישראל, ובזכותם עם ישראל המשיך לשמור את תורת ה' ואת מצוותיו.

יש לעמוד על ההבדל שבין הכהנים ללוויים, שכן בתחילה היו הכהנים מעטים מאוד ביחס ללוויים, פחות מעשרה אחוז, אולם קבלו מתנות בשווי גדול בהרבה. שכן הם קבלו מעשר מן המעשר שניתן ללוי. ובנוסף לכך קבלו עוד מתנות, סך הכל כ"ד מתנות, ומהן בכור בהמה, זרוע, לחיים וקיבה של כל בהמה, חלה וראשית הגז ועוד. גם תרומה וביכורים שמהתורה אין להם שיעור, חכמים תקנו שיתנו עבור כל אחד מהם כשני אחוז (מן הסתם קבעו כך לאחר שהכהנים התרבו). נמצא שהכהנים נתבעו אמנם לחיות בטהרה כמבואר בהלכות ו-ז, אולם פרנסתם היתה מרווחת. ואילו הלוויים, שאמנם לא נתבעו לחיות בטהרה ויכלו להתפרנס גם משאר מקצועות, כיוון שבפועל לא היתה להם נחלה, פרנסתם היתה דחוקה. כפי הנראה, בעקבות המתנות המרובות שנתנו לכהנים, במשך הדורות מספרם גדל ביחס ללוויים שפרנסתם היתה דחוקה, עד שנעשו הכהנים מרובים מהלוויים. ואפשר שזו היתה מגמת התורה, להעצים את הכהונה (וכן ניתן ללמוד מבמדבר לא, שהכהנים קיבלו עשרה אחוז ממה שקבלו הלוויים משלל מדיין, וזאת למרות שהלוויים מנו כ-22,000 ואילו הכהנים היו משפחות בני אהרן בלבד. וכן ניתן ללמוד מהערים שקיבלו בארץ, 13 לכהנים לעומת 35 ללוויים, כמבואר ביהושע כא, יט; לט).

ביארו המקובלים ששורש הכהנים בחסד, ושורש הלוויים במידת הדין שיש לצמצם את מידת השפעתה (זוהר ח"ג קכא, א; קנא, ב; פרדס רימונים כג, יב). ואולי לכן עבודתם כרוכה בעוני ומסירות, כדי למעט את מידת הדין. אבל כשהם עוסקים בתורה במסירות והקרבה, הם זוכים למעלה הגדולה ביותר של כתר תורה. עובדה היא שמשה רבנו גדול ישראל היה לוי, וכן שמואל גדול הנביאים אחריו היה לוי (ושניהם נהגו בפרישות יתירה, עד שמשה נקרא 'איש האלוהים', ושמואל הוא הדוגמא למי שאינו רוצה ליהנות מהעולם, כמבואר בברכות י, ב). עוד צריך לומר, שמדרגתם בשורשה עליונה ונסתרת, ועליהם לגלותה לעולם, ומזה נמשך שורש הברכה, אבל כיוון שהיא נסתרת, הם עצמם אינם זוכים לה בהרחבה.

ח – מעשר ראשון

מצוות התורה לתת 'מעשר ראשון' ללוי ולא לכהן. ואף שגם הכהנים הם בני שבט לוי, וכשיש לכהנים פירות טבל, לאחר שהם מפרישים 'מעשר ראשון' הם משאירים אותו אצלם, ומתוכו הם מפרישים לעצמם 'תרומת מעשר'. מכל מקום כאשר יש לישראל פירות, עליו לתת את ה'מעשר הראשון' דווקא ללוי (כר' עקיבא ביבמות פו, א-ב; ירושלמי מעשר שני ה, ג; רמב"ם מעשר א, א).

בראשית ימי בית המקדש השני, ביקש עזרא מהלוויים שיעלו לארץ, אך רק מעטים מהם עלו, פחות מעשירית ממספר הכהנים ופחות מאחוז מכלל העולים. וקנס עזרא את הלוויים, שלא יהיו חייבים לתת להם את כל ה'מעשר הראשון', שהוא כתשעה אחוזים מכלל הפירות. מפני שהמעשר ניתן להם עבור עבודתם, שנאמר (במדבר יח, כא): "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים", ולא כדי לעשותם עשירים. לפיכך נקבע שיהיה אפשר לתת את המעשר גם לכהנים, וכן לשאר צרכים שיקבע בית הדין. ויכול היה בית הדין לקבוע קנס זה, מפני ש'מעשר ראשון' הוא ממון שאין בו קדושה, ובסמכות בית הדין להפקיעו מהלוויים ולתנו לאשר יקבע. בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ה) מבואר שבתחילה תקנו להביא את המעשר לאוצר המקדש, שליש ממנו נתנו לכהנים וללוויים שהיו בירושלים, שליש הניחו באוצר עבור צרכי הציבור בירושלים, ושליש חילקו לעניים ותלמידי חכמים שבירושלים. ונראה שכאשר הישוב היהודי התרחב, חזרו לחלק 'מעשר ראשון' בכל רחבי הארץ, אלא שבעקבות הקנס, במקום לתנו ללוויים בלבד, נתנו אותו גם לכהנים (יבמות פו, ב, עפ"י תוס', רא"ש ועוד).

יש אומרים שהקנס התבטל לאחר חורבן בית המקדש השני, ומאז יש לתת 'מעשר ראשון' דווקא ללוויים, וכן נכון לנהוג (ב"י ושו"ע יו"ד שלא, יט, עפ"י רמב"ם הל' מעשר א, ד).[5]

YouTube player

[5]. לרבי אלעזר בן עזריה מן התורה מותר לתת 'מעשר ראשון' גם לכהנים, הואיל וגם הם משבט לוי, ופעמים שהתורה קוראת לכהנים – לוויים. ולרבי עקיבא, המצווה לתת את המעשר דווקא ללוי, וכן הלכה, שכך הוא הכלל: הלכה כר' עקיבא מחבירו (רמב"ם מעשר א, א; מהר"י קורקוס; תוס' ישנים ומאירי ליבמות פו, ב; גר"א שלא, נב).           ←ביבמות פו, ב, מבואר שבראשית ימי בית המקדש השני עזרא קנס את הלוויים ב'מעשר ראשון', הואיל ולא עלו לארץ. שנאמר (עזרא ח, טו): "וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה, וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם". ואמנם גם לוויים עלו, כפי שמובא בעזרא (ג, ח). וכן נאמר בנחמיה (י, כט), שעלה מעט אחרי עזרא. ולא זו בלבד, אלא שמבואר בכמה מקומות בספר נחמיה (י, לח; יב, מז; יג, יג), שנתנו מעשר ללוויים. אלא שהבעיה היתה שיחסית לכהנים עלו מעט מאוד לוויים, שכן מספר הכהנים שעלו עם זרובבל היה 4,289, ואילו מספר הלוויים היה רק 360 (עזרא ב, לו-מב; נחמיה ז, מג-מה. ועי' נחמיה יא, י-יח, וצ"ע). ולפי המצווה, היו צריכים לתת ללוויים כתשעה אחוזים מהפירות ולכהנים כשלושה אחוזים. וממילא מובן הקנס של עזרא, שלא יתכן לתת ללוויים המעטים, שמנו פחות מאחוז מכלל העולים, את כל המעשר הראשון, כי אין מטרת המעשר לעשותם עשירי הארץ. מבואר בירושלמי (מעשר שני ה, ה), שתקנו להביא את המעשר הראשון לירושלים, וחלקו אותו לשלושה חלקים, שליש לכהנים ולוויים, שליש לצרכי ציבור, שליש לעניים ותלמידי חכמים. ואמנם בבבלי (יבמות פו, ב) נחלקו אם נתנוהו לכהנים בימי טומאתם או לעניים. וכפי הנראה דבריהם משלימים אלו את אלו, שהירושלמי דיבר על עיקר הכסף שהובא לירושלים, ובבבלי מדובר על מי שהתקשה להביא את המעשר לירושלים, שנחלקו למי הורו ליתנו.

בכל אופן, לאחר זמן, כשההתיישבות היהודית התרחבה, כבר לא בקשו שיביאו את המעשר הראשון לירושלים, וכל אדם היה מחלק אותו במקומו. לדעת רבים, על פי הקנס של עזרא, במקום שיתנו אותו רק ללוויים יכלו לתת אותו גם לכהנים, ובכך נפגע מעמד הלויים שלא רק הם קבלו את המעשר הראשון (תוס', תוס'-רא"ש שם ביבמות, ועי' הגהות יעב"ץ שם; רמב"ן, רשב"א, רא"ה לב"ב פא, ב). ולדעת רמב"ם, הקנס היה שיעדיפו לתת את המעשר לכהנים, אבל אם לא היו שם כהנים, או שהיה שם לוי נצרך ביותר, נתנוהו ללוי (מעשר א, ד, עפ"י פירוש רדב"ז, ועי' כס"מ).

לדעת תוס' ורוב הראשונים, גם היום מותר לתת את המעשר הראשון לכהנים, כי הקנס לא התבטל. ולדעת רמב"ם ושו"ע שלא, יט, כיום צריך לתת את המעשר דווקא ללוי, כי עזרא קבע את הקנס לזמנו בלבד (לדעת רבים למשך כל תקופת בית המקדש השני), ולאחר מכן בטל. למעשה, נכון לצאת גם לפי הרמב"ם ושו"ע, ולתת את המעשר הראשון דווקא ללוי. ואם נתנוהו לכהן, יצאו בדיעבד, שכך דעת התוס' ורוב הראשונים, וכיוון שהמעשרות דרבנן אפשר לסמוך עליהם. ואם הכהן ירצה להדר, יעביר אותו ללוי.

ט – מעשר שני

לאחר הפרשת מעשר ראשון ללוי, מצווה להפריש מהפירות הנותרים מעשר נוסף, שהוא כ-9% מכלל הפירות שהיו בתחילה. בשנים א' ב' ד' ה' למחזור השמיטה מפרישים 'מעשר שני', ובשנים ג' ו' מפרישים 'מעשר עני'. המיוחד ב'מעשר שני' שאף שיש בו קדושה והוא נקרא 'ממון גבוה' – הוא נשאר ברשות בעל הפירות ומצווה עליו לאוכלו עם בני משפחתו בין חומות ירושלים בטהרה. שנאמר (דברים יד, כב-כג): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים".

המתקשים להעלות את פירות ה'מעשר-שני' לירושלים מפני המרחק וריבוי הפירות, רשאים לפדותם בכסף, כדי שהפירות יצאו לחולין והקדושה תעבור לכסף, שאותו יעלו לירושלים ויקנו בו מאכלים ויאכלום בטהרה כדין אכילת מעשר שני. שנאמר (שם, כד-כו): "וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ. וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ, וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ".

בעת הפדיון צריך להוסיף חומש על דמי הפירות, שנאמר (ויקרא כז, ל-לא): "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו". חמישית זו היא בחשבון הכולל, היינו שצריך להוסיף רבע על מחיר הפירות, כך שבחישוב הכולל התוספת תהיה חומש. לדוגמא: אם מחיר הפירות הוא 100, בתוספת חומש יהיה 125.

פירות 'מעשר שני' הם קדושים, ואסור לנהוג בהם מנהג חולין, כגון למוכרם או להחליפם.[6]

YouTube player

[6]. בשונה מפירות התרומה שאותם מותר למכור שלא כדרך מסחר, את פירות 'מעשר שני' אסור למכור או למשכן, מפני שנאמרה בהם קדושה, שנאמר (ויקרא כז, ל): "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'", ואלו פעולות של חול שמבזות את קדושתו (משנה מעשר שני א, א). לכן גם אסור לעשות בהם פעולת חליפין, שלא יאמר מי שיש ברשותו יין של מעשר שני לחבירו, קח מיין מעשר שני שברשותי ותן לי במקומו שמן. אבל מותר לו להזמין את חבירו שיישתה עמו, או לתת לו יין מעשר שני להשלמת סעודתו (ירושלמי שם). ואף מותר לרמוז לזה ששותה מיינו שחסר לו שמן, כדי שאם ירצה, ייתן לו משמן מעשר שני שברשותו, מפני שכל שאינו נותן אותם כדרך מקח או חליפין, אין בו איסור (עי' רמב"ם מעשר שני ג, יז-יח). כיוון שמעשר שני הוא ממון גבוה, אסור לתת אותו במתנה כדרך קניין (קידושין נד, ב).כאשר בעל הפירות רוצה לפדות את פירותיו, עליו להוסיף חומש. ואם אדם אחר רוצה לפדותם, אינו צריך להוסיף חומש, והתשלום שייתן יעבור לרשות בעל הפירות וייתפס בקדושת מעשר שני, והפירות יעברו לרשותו של הפודה ויהיו חולין (עי' משנה מעשר שני ד, ג; רמב"ם ה, ז). הרוצה לפדות מעשר שני אלא שמצבו דחוק וקשה לו להוסיף חומש, רשאי לתת כסף לחבירו ולבקש ממנו לפדות את פירותיו בלא תוספת חומש, תוך הסכמה שאח"כ חבירו יחזיר לו את הפירות שנעשו חולין. ועם הכסף שהתקדש בפדיון הפירות יעלה לירושלים ויקנה בו מאכלים לבני משפחתו (משנה מעשר שני ד, ג-ד). ואף שיש בכך הערמה, כלומר תחבולה, כדי להיפטר מתוספת החומש. למדו חכמים ממה שנאמר (דברים יד, כד): "כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ", שהמעשר צריך להביא ברכה לאדם, והברכה צריכה לבוא בדרך הטבע, ולכן הדריכו את מי שדחוק לנהוג כך (ירושלמי שם ד, ג).

י – משמעות המעשר השני

על ידי פירות 'מעשר שני' התחזקו כל ישראל במצוות העלייה לרגל – בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות. שכן המצווה חייבה לאכול בירושלים כששה אחוז מכלל יבול השדות במשך שש שנות העבודה במחזור השמיטה, והזמן המתאים לכך בסעודות המועדים. והמצווה היתה לשתף בסעודות גם לוויים ועניים, וככל שזכה אדם ליותר ברכה, כך זכה להאריך יותר את שהותה של משפחתו בצל השכינה בירושלים, ולכבד יותר לוויים ועניים בסעודתו. ואם היו לו ילדים שיכלו לעסוק בתורה, היה מעודדם להישאר בירושלים ללמוד שם תורה ולאכול מדמי 'מעשר שני', כפי שנאמר (דברים יד, כג): "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ" – "מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה" (ספרי ראה קו; תוס' ב"ב כא, א, 'כי').

מצד אחד, מי שהתקשה לעלות לרגל בחגים הסמוכים, היה יכול לשמור את דמי פירות 'מעשר שני' בידו עד לחג שבו יזכה לעלות לרגל. אולם מאידך, אי אפשר לדחות את אכילתו בלא גבול, שכן קבעה התורה זמן שעד אליו חובה לסיים את ה'מעשר השני', והוא זמן 'ביעור מעשרות' (כמבואר בהלכה יב).[7]

גם מצוות 'מעשר בהמה' נועדה לקשר את ישראל לבית המקדש (להלן יט, ט). כך שבעת העלייה לרגל ניזונו ישראל מפירות 'מעשר שני' והמאכלים שקנו בכסף פדיונו, ומבשר קרבן 'מעשר בהמה'. וככל שזכו ליותר ברכה, כך שתפו יותר אנשים בסעודתם. הרי ש'מעשר שני' ו'מעשר בהמה' היו מעין 'קרן השתלמות' רוחנית, שנועדה לצורך עלייה לרגל ושהייה בירושלים.

מכך שאותו מעשר שימש ארבע שנים כ'מעשר-שני' ושנתיים כ'מעשר-עני', אפשר ללמוד שהקדושה והנתינה לעניים עניין אחד הם. אכן מצווה מיוחדת שבעלי 'מעשר שני' ו'מעשר בהמה', ישתפו עניים בשמחת סעודתם (עי' בפנה"ל מועדים א, יא, 6).

YouTube player

[7]. המעשר השני היה כ-9% מהיבול, אולם הפרישו אותו רק בשנים א' ב' ד' ה' מתוך שש השנים שהפרישו תרו"מ, הרי שבסך הכל מדובר על כ-6%. בשנה השביעית הפירות הופקרו ולא הפרישו מהם תרו"מ. כך שכאשר פירות המעשר השני חולקו לצרכי אכילה במשך שבע שנים, עלו לסך 5.14%. אם נחשב את ימי שלושת החגים שבהם מצווה לעלות לרגל, ועוד חצי יום לפני וחצי יום אחרי, נגיע לסך 19 ימים, שהם קרוב ל-5.2% מכלל 365 ימים בשנה ממוצעת. (אמנם בחג שבועות של שמיטה וסוכות של מוצאי שמיטה לא היה מעשר שני, ואם כן יש להפחית 11 ימים בשבע שנים. מאידך אפשר להוסיף שבעה ימים עבור הגעה יום קודם לקרבן פסח. ואולי עוד חצי יום לאחר חג השבועות, במשך שש שנים, כי אסרו חג שלו חשוב יותר). אם נחשב גם את מצוות 'מעשר בהמה', והחובה על כל זכר שעלה לרגל להקריב חגיגה ושלמי שמחה, הרי שמצד הבשר היה לעולי הרגל הרבה יותר בשר מאשר בשאר השנה. וכן אם נוסיף לחשבון שנשים היו פטורות מחובת העלייה לרגל ולכן חלקן לא עלו, הרי שהמזון שאכלו בימי החג היה מרובה בהרבה ממה שאכלו בשאר ימות השנה, והוא נועד לשיתוף עניים ולוויים בסעודות, ולאפשר לבני משפחה להאריך את שהותם בירושלים. ראוי לציין שלדעת רבים רק דגן תירוש ויצהר חייבים בתרו"מ מהתורה, והוסיפו חכמים לחייב את כל הפירות, הקטניות והירקות, ויש אומרים שחיוב הכל מהתורה. ויש אומרים שרק במעשר שני חיוב הכל מהתורה (להלן ח, א, 1).

יא – מעשר עני

בשנה השלישית והשישית לשמיטה, מצווה לתת מעשר לעניים במקום 'מעשר שני', שנאמר (דברים יד, כח-כט): "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי (הכוונה ללוי עני) כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (וכן בדברים כו, יב). הרי שמחזור המעשר השני מורכב משלוש שנים, שנתיים ראשונות – 'מעשר שני', ובשנה השלישית – 'מעשר עני'. ב'מעשר עני' אין קדושה, והעני רשאי לאכלו בכל מקום שירצה, וכן רשאי למוכרו.

מקום חלוקת המעשרות בשדה לאחר גמר איסוף הפירות (לעיל הלכה ה). מצווה לתת לכל אחד מהעניים כדי שובעו, היינו כשיעור שוויו של מזון שתי סעודות שהיו רגילים לאכול בכל יום, שנאמר: "וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ". לאדם נשוי נותנים גם כדי שובעם של אשתו וילדיו הקטנים. כשאין במעשר כשיעור שביעה לכל אחד מהעניים, נותנים את המעשר לפני העניים והם מחלקים אותו ביניהם. חילק לכל אחד מהעניים שהגיעו לשדהו כדי שובעו ועוד נותרו לו פירות מעשר, יכול לתת להם יותר מכדי שובעם עד שיסיים את כל המעשר, ויכול לשמור את הנותר לקרוביו העניים, ובתנאי שלא ישמור להם יותר ממחצית המעשר (משנה פאה ח, ה, וירושלמי שם). אם העניים לא באו לשדה, ונצרך בעל הפירות להביאם לעניים, יש לו בהם 'טובת הנאה', שהוא רשאי לחלקם לעני שיבחר. ואם יש לו קרובים עניים, יכול לתת להם את כל המעשר (נדרים פד, ב; רמב"ם מתנות עניים ו, ז-יג).

לכאורה קשה, מדוע קבעה התורה להפריש בשנים א' ב' ד' ה' 'מעשר שני' ובשנים ג' ו' 'מעשר עני'. אם רצתה לעודד את העלייה לרגל וגם לעזור לעניים, מדוע לא צוותה להקדיש בכל שנה ושנה – שני שליש לעלייה לרגל ושליש לעניים? אם העניים זקוקים לתוספת עזרה, מדוע לתת להם אותה רק במשך שנתיים מתוך מחזור של שבע שנים? כפי הנראה כוונת התורה שאת העזרה לקיום הבסיסי יקבלו העניים על ידי לקט שכחה ופאה ותוספת צדקה לפי הצורך. ואילו המעשר לעני נועד להעניק להם שנים טובות שבהן יוכלו ליהנות מרווחה. בנוסף לכך, ניתן לקוות שבמידה והדבר בידם, הרווחה שבשנים הללו תמריץ את העניים או ילדיהם להיות חרוצים ויעילים יותר בעבודתם בשאר השנים, כדי שיצאו ממעגל העוני ויזכו לרווחה ועצמאות. אבל אם היו מקבלים בכל השנים קצבה בינונית, היו מתרגלים להסתפק בה, בלא שתהיה להם ממנה שמחה יתירה, ובלא שיצמח בנפשם בשנות המחסור רצון לשנות את מצבם.

YouTube player

יב – מצוות ביעור מעשרות

מחזור המעשרות מורכב משתי סדרות של שלוש שנים. בכל השנים מפרישים תרומות ו'מעשר ראשון', אולם 'מעשר שני' ו'מעשר עני' מתחלפים. בשנה הראשונה והשנייה מפרישים 'מעשר שני', ובשלישית 'מעשר עני'. וכן בסדרה השנייה: בשנה הרביעית והחמישית 'מעשר שני', ובשישית 'מעשר עני'. בשנה השביעית הפירות הפקר וממילא אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות.

לאחר כל מחזור של שלוש שנים מצווה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות ולחלקם, וזוהי מצוות 'ביעור מעשרות', שנאמר (דברים יד, כח): "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ". כלומר, עד זמן הביעור חובה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות מפירות שלוש השנים שעברו, ולתת את התרומות והחלה לכהן, את ה'מעשר-ראשון' ללוי, ואת ה'מעשר-עני' לעני, ואת פירות ה'מעשר-שני' ו'נטע-רבעי' להעלות לירושלים ולאכול בטהרה. מי שלא הספיק להעלותם לירושלים והגיע זמן הביעור, צריך לבערם מרשותו בשריפה או בדרך אחרת שמאבדת אותם מהעולם. הכהן, הלוי והעני אינם חייבים לסיים את אכילת המתנות שבידם עד סוף זמן הביעור, כי בכך שהגיעו לרשותם לפני זמן הביעור נתקיימה בהן המצווה (ירושלמי ביכורים ב, ב, רש"ס; שערי צדק יא, כב).

זמן הביעור הוא בסיום חג הפסח שלאחר סיום שלוש השנים. כלומר בפסח של שנה רביעית ובפסח של שנה שביעית. וזאת משום שפירות העץ שצומחים מכוח גשמים של שנה השלישית חונטים עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, וסיום קטיפתם לקראת חג הפסח של השנה הרביעית, נמצא שרק בפסח של רביעית אפשר לסיים את כל המעשרות של השנה השלישית. אמנם דגן, קטניות וירקות שהתחייבו במעשר בשנה הרביעית לפני פסח, שייכים לשנה הרביעית, וממילא ביעור מעשרות שלהם בפסח של השנה השביעית (ירושלמי מעשר שני ה, ג; ה, ה; רמב"ם יא, ז).[8]

מצוות הביעור הועילה במיוחד ל'מעשר שני' ו'נטע רבעי', שאותם היה צריך להעלות לירושלים, וכיוון שהעלייה לרגל היתה כרוכה בקשיים, ולאנשים רבים היו סיבות להיפטר ממנה, יכלו לשמור את כסף הפדיון ולדחות בלא גבול את מועד העלייה לרגל ואכילת המאכלים שצריך לקנות בדמיו. לפיכך קבעה התורה זמן שעד אליו מוכרחים לבער את דמי פדיון ה'מעשר-שני' ו'נטע רבעי'. אם יצליח לעלות לירושלים ולאכול מאכלים בדמיהם עד זמן הביעור – מה טוב; ואם לא, יוכל לתנם לקרוביו או חבריו כדי שיהנו מהם בירושלים; ואם לא, חובה עליו לכלותם עד זמן הביעור. לגבי התרומות והמעשר ללוי ולעני, ישנן מצוות נוספות שקובעות זמנים מוקדמים יותר לנתינתם (להלן הלכה יד).

YouTube player

[8]. מהתורה זמן הביעור בסיום חג הפסח, שעד אז עוד אפשר לאכול מפירות מעשר שני, אולם כיוון שאי אפשר לבער בפועל בחג, כי שריפתם אסורה ביו"ט, לפיכך הקדימו חכמים את זמן הביעור לערב חג. לרש"י, ר"ש, תוס' ויראים, הגרסה במשנה שהביעור בערב יו"ט ראשון של פסח. ולרמב"ם (מעשר שני יא, ז), מאירי, סמ"ג, שו"ע (יו"ד שלא, קמד), וגר"א, ערב יו"ט אחרון של פסח. ולכל הדעות הווידוי היה נאמר במנחה של חג אחרון, כי היו משיירים מהביעור את פירות המעשר-שני שיאכלו עד סיום חג הפסח, כך שרק לקראת סוף החג סיימו באמת לבער את המעשר שני ויכלו להתוודות.

יג – מצוות וידוי מעשרות

מצווה למי שביער את מעשרותיו מביתו כהלכה, להתוודות על כך לפני ה' במנחה של יום טוב האחרון של פסח בשנה הרביעית ובשנה השביעית לשמיטה (משנה מעשר שני ה, י). שנאמר (דברים כו, יב-טו): "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר… וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ (נוסח זה): בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלוֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". מכך שקראו חכמים למצווה זו 'וידוי מעשרות', אנו לומדים שיש גם וידוי חיובי על מצוות, שהווידוי הוא סיכום דברים לפני ה'. מצווה לומר את הווידוי בבית המקדש, שנאמר (שם, יג): "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ". אמנם מי שלא זכה לעלות לרגל בזמן הביעור, היה צריך לומר את הווידוי במקומו. מי שאינו מבין עברית רשאי לאומרו בתרגום (רמב"ם מעשר שני יא, ה-ו).

את ה'וידוי' זכאי לומר רק מי שלא עבר על שום הלכה מהלכות תרומות ומעשרות במשך שלוש השנים, שנאמר: "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" – שנתן את כל המתנות ולא שינה מסדר הפרשתם. "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ" – שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מהתלוש על המחובר, ולא מהמחובר על התלוש, ולא מהחדש על הישן, ולא מהישן על החדש. "וְלֹא שָׁכָחְתִּי" – שלא שכח לברך לפני קיום המצווה. "לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ" – שלא אכל 'מעשר-שני' בהיותו אונן. "וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא" – שלא טימא אותו. "וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת" – שלא השתמש בכסף פדיון 'מעשר שני' למצוות אחרות, ואפילו לצורך קבורת מת. "שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלוֹהָי" – שהעלה את ה'מעשר-שני' לבית הבחירה. "עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" – ששמח ושימח בו אחרים, שנאמר (דברים כו, יא): "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (משנה מעשר שני ה, יא-יב; רמב"ם יא, טו).

לאחר שזכה אדם לקיים את מצוות תרומות ומעשרות על כל פרטיהן ודקדוקיהן, עם ישראל יכול להתברך בזכותו, אלא שבלא תפילה הברכה לא תגיע, ולכן מצווה עליו שיתפלל ויבקש: "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

בזמן הזה, אין אומרים 'וידוי מעשרות', מפני שבית המקדש חרב ואיננו יכולים לאכול פירות 'מעשר שני' בטהרה בירושלים כמצוות התורה. ויש נוהגים לעשות זכר למצווה, וקוראים מהתורה את כל הפרשיה שפסוקי הווידוי נזכרים בה.[9]

YouTube player

[9]. כתב בשערי צדק יא, כג, שאין להתוודות כיום מפני שמפרישים מעשר שני בטומאה. ולכך נטה מרן הרב קוק במשפט כהן נו, א. וכן מצינו (משנה מעשר שני ה, טו), שיוחנן כהן גדול ביטל את אמירת הווידוי, מפני שלא קיימו את המצווה כתקנה (או מפני שלפי תקנת עזרא נתנו את המעשר הראשון לכהנים, או שמחמת הספק לא תמיד הפרישו מעשר ראשון ומעשר עני), וביארו (ירושלמי מעשר שני ה, ה): "כעס הוא לפני המקום – מי שהוא אומר עשיתי ככל אשר ציוותני ולא עשה". וכ"כ בדרך אמונה יא, יז.

יד – זמן חיוב הפרשת תרומות ומעשרות וחלוקתם

מצווה על בעל הפירות שלא להמתין עד זמן הביעור אלא מיד לאחר שיסיים לאסוף את פירותיו מהשדה, יפריש תרומות ומעשרות ויחלקם כמצוות התורה, שמצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא ט').

אמנם כל זמן שלא עבר עליו אחד משלושת הרגלים, עדיין לא ביטל מצוות עשה, אבל אם עבר עליו אחד משלושת הרגלים ולא נתן את מתנותיו, ביטל מצוות עשה. שכן נאמר לגבי מי שהתנדב להקריב קרבן או מי שהיה לו 'מעשר שני' או 'מעשר בהמה', שיחד עם המצווה לעלות לרגל – מצווה עליו להביא את קרבנותיו ומעשרותיו, שנאמר (דברים יב, ה-ו): "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם". אמנם מי שהיה פטור מלעלות לרגל, כגון שהיה חולה, לא ביטל מצווה בכך שלא העלה את הקרבנות שנדב ואת 'מעשר הבהמה' ברגל הראשון.

ואם עברו עליו שלושה רגלים ולא הביאם, עבר על איסור לא תעשה, שנאמר (שם כג, כב-כד): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלוֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא… מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר…" ביארו חכמים, שלאחר שלושה רגלים הוא נחשב כמי שאיחר לשלמו, וכך הדין לגבי תרומות לכהן ומעשרות ללוי ולעני (ר"ה ד, א; תוס' 'צדקות' 'ומעשרות'; רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יג).

בנוסף לכך, כפי שלמדנו (בהלכה יב), לגבי תרומות ומעשרות ישנה מצווה מיוחדת – 'ביעור מעשרות', ועניינה להשלים את קיום מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מכל פירות שלוש השנים הראשונות לשמיטה עד פסח של שנה רביעית, ושל שנים ד' ה' ו' לשמיטה עד פסח של השנה השביעית.[10]

YouTube player

[10]. למדנו בר"ה ד, א-ב, שכדין קרבנות שאדם חייב להקריב כך דין מעשרות וצדקות שהתחייב בהן, שמצווה עליו להביאם ברגל הקרוב, ואם לא הביאם ביטל מצוות עשה. ואם עברו שלושה רגלים, עבר באיסור לא תעשה של 'בל תאחר'. וכ"כ בתוס' (ר"ה ד, א, 'ומעשרות'). מובן שהמצווה להביא קרבנות תלויה ברגלים, שאז מצווה לעלות לבית המקדש, וממילא מי שלא הביא את קרבנותיו ביטל עשה ואחר שלושה רגלים עבר על לא תעשה, אבל תרו"מ שמתחלקים ברחבי הארץ אינם קשורים לכאורה לרגלים? אלא שהואיל ומצווה לשמוח ברגל בסעודות, מצווה להקדים ולתת לכהנים וללווים ולעניים את מתנותיהם לפני הרגל כדי שישמחו בהן, הרי שגם הן תלויות ברגלים.לגבי צדקה אמר רבא (ר"ה ו, א), שהמעכב את מה שהתחייב לתת עובר מיד על 'בל תאחר'. מבואר בתוס' (ר"ה ד, א, 'צדקות'), שזה בתנאי שיש שם עניים שנזקקים למעשר או לצדקה שנדב, אבל אם אין שם עניים, רק לאחר שיעברו עליו שלושה רגלים יעבור ב'בל תאחר'. הרי שאם יש שם עניים שזקוקים למעשר עני או כהנים ולויים עניים שזקוקים למתנותיהם, חייב לתת אותן מיד, ואם לא נתן, עבר על 'בל תאחר'. ואם אין שם עניים לפניו, חייב לתת את המתנות עד הרגל הראשון שיעבור עליו, ואם לא נתן – ביטל מצוות עשה. ואם עברו עליו שלושה רגלים – עבר בלא תעשה של 'בל תאחר' (ועי' ברמב"ם מעשה הקרבנות יד, יג, ומהר"י קורקוס. ולרשב"א ור"ן דעות אחרות, כמבואר בהרחבות).

אם השאיר את הפירות אצלו בטבלם, לדעת תוס' (ר"ה ד, א, 'ומעשרות') אינו עובר בעשה ולא תעשה, ורק בעת ביעור המעשרות יהיה חייב לתקנם. ולמאירי ושלטי גיבורים בשם ריא"ז, גם בכך שלא הפריש עובר אחר שלושה רגלים ב'בל תאחר'.

עונשי התורה: כשחיוב תרו"מ מהתורה, העובר ואוכל במזיד כשיעור 'זית' מפירות שלא הופרשו מהם תרומות, חייב מיתה בידי שמיים (להלן ח, א, יבואר אימתי ובמה חייבים בתרו"מ מהתורה). ואם הפרישו את התרומות ולא את המעשרות, ואפילו רק מעשר עני לא הפרישו, עובר באיסור 'לא תעשה' ועונשו מלקות, אבל אינו חייב מיתה בידי שמיים (רמב"ם הל' מאכלות אסורות י, יט-כ).

זר שאכל תרומה במזיד – חייב מיתה בידי שמיים. ואם היו עדים שהתרו בו – לוקה על אכילת התרומה, ונפטר ממיתה בידי שמיים. ואם אכל תרומה בשגגה – משלם דמי מה שאכל ועוד חומש (רמב"ם תרומות ו, ו; י, א). כהן טמא שאכל תרומה טהורה במזיד – חייב מיתה בידי שמיים, ואם היו עדים שהתרו בו שלא לאכול ואע"פ כן אכל – לוקה. כהן טמא שאכל תרומה טמאה – עבר בלא תעשה ואינו לוקה. כהן טהור שאכל תרומה טמאה – עבר על מצוות עשה ואינו לוקה (רמב"ם תרומות ז, א-ג).

טמא שאכל בזדון מעשר שני בירושלים – לוקה, אכלו מחוץ לירושלים – לוקה מרדות. וכן האוכל פירות מעשר שני בטהרה לפני שנכנסו לירושלים – עובר על עשה ולוקה מדבריהם (רמב"ם מעשר שני ג, א; ב, ה-ו). דין מלקות התבצע בזמן שהיו בתי דין סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ורק מי שהתרו בו עדים לפני שחטא ואע"פ כן החציף פניו וחטא בפניהם – התחייב במלקות.

טו – ביכורים

עוד מצווה היתה בזמן שבית המקדש היה קיים, להביא את הביכורים לכהנים בבית המקדש. כך הוא סדר קיום מצוות הבאת הביכורים: כל אדם מישראל שיש לו שדה בארץ ישראל ומגדל בה מפירות שבעת המינים, כשיראה את הפירות הראשונים בתחילת גידולם, יסמנם בחוט, ויאמר: "הרי אלו ביכורים", וכשיבשילו יקטפם, יניחם בכלי נאה ויעלה אותם לירושלים. שנאמר (דברים כו, א-יא): "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". ואז היה הכהן עם בעל הביכורים מניף את פירות הביכורים, שנאמר: "וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלוֹהֶיךָ". ובעל הביכורים היה אומר את נוסח 'מקרא ביכורים' ובו סיפורו של עם ישראל. "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹוהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". לאחר מכן בעל הביכורים היה מניח את הפירות ליד המזבח והכהן היה נוטלם ואוכלם בקדושה. יחד עם קיום מצוות הבאת הביכורים היתה מצווה להשתחוות לפני ה' ולשמוח בהקרבת שלמים. שנאמר: "וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". מצווה היתה ללון עוד לילה אחד לפחות בירושלים, ורק למחרת היה מותר לישראל לחזור לביתו (רמב"ם הל' ביכורים ג, י-יד).

מצוות העלאת הביכורים היתה מתקיימת ברוב הדר ושמחה. העולים לרגל היו מתקבצים לשיירות, וכשהיו מתקרבים לירושלים היו מבני ירושלים יוצאים לקראתם, ונכנסים עמהם לעיר בשירה ובליווי כלי זמר. משעה שהגיעו להר הבית היה בעל הביכורים צריך לשאת את הפירות על כתפו, וכשהיו נכנסים לעזרה היו הלווים מתחילים לשיר ולנגן, עד שהיו מוסרים את הביכורים לכהנים (משנה ביכורים ג, א-ו; רמב"ם ג, י-יד).

מהתורה יש להביא ביכורים רק מעבר הירדן המערבי, שהוא "ארץ זבת חלב ודבש", ומדברי חכמים מביאים גם מעבר הירדן המזרחי וסוריה (רמב"ם הל' ביכורים א, א). מהתורה אין לביכורים שיעור, וחכמים תקנו שיפריש אחד חלקי שישים לביכורים, והרוצה להוסיף רשאי להוסיף בלא הגבלה (רמב"ם ב, יז). דין הביכורים כתרומה, שרק משפחות הכהנים היו רשאיות לאוכלם בטהרה, אולם שלא כתרומות שנאכלות בכל הארץ, מקום אכילת הביכורים בתוך חומות העיר ירושלים בלבד (שם ג, ג-ה). זמן הבאת הביכורים לכתחילה מחג השבועות ועד סוכות, שאז הוא זמן הבשלת פירות שבעת המינים ושמחים בצמיחתם. מי שלא הביאם עד סוכות, יכול בדיעבד להביאם עד חנוכה, אבל לא יאמר 'מקרא ביכורים' (שם א, ו; ד, יג).

הרעיון שבמצוות הביכורים, שבכל דבר צריך להקדים ולבטא בתחילה את האידיאל המקודש. לכן את הפירות הראשונים של המינים המשובחים ביותר צריך להעלות לירושלים לכהנים. ומתוך כך ניתן להמשיך את השראת השכינה לכל מעשי ידיהם של ישראל בכל מרחבי הארץ בכל תחומי החיים, שיהיו מלאים ערכים ומשמעות, ברכה ושמחה. (רעיון זה בא לידי ביטוי באופנים שונים גם במצוות בכורות כמבואר להלן יט, ד; חדש כמבואר לעיל א, א-ב; ונטע רבעי כמבואר לעיל ב, ב).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן