על ידי פירות 'מעשר שני' התחזקו כל ישראל במצוות העלייה לרגל – בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות. שכן המצווה חייבה לאכול בירושלים כששה אחוז מכלל יבול השדות במשך שש שנות העבודה במחזור השמיטה, והזמן המתאים לכך בסעודות המועדים. והמצווה היתה לשתף בסעודות גם לוויים ועניים, וככל שזכה אדם ליותר ברכה, כך זכה להאריך יותר את שהותה של משפחתו בצל השכינה בירושלים, ולכבד יותר לוויים ועניים בסעודתו. ואם היו לו ילדים שיכלו לעסוק בתורה, היה מעודדם להישאר בירושלים ללמוד שם תורה ולאכול מדמי 'מעשר שני', כפי שנאמר (דברים יד, כג): "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ" – "מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה" (ספרי ראה קו; תוס' ב"ב כא, א, 'כי').
מצד אחד, מי שהתקשה לעלות לרגל בחגים הסמוכים, היה יכול לשמור את דמי פירות 'מעשר שני' בידו עד לחג שבו יזכה לעלות לרגל. אולם מאידך, אי אפשר לדחות את אכילתו בלא גבול, שכן קבעה התורה זמן שעד אליו חובה לסיים את ה'מעשר השני', והוא זמן 'ביעור מעשרות' (כמבואר בהלכה יב).[7]
גם מצוות 'מעשר בהמה' נועדה לקשר את ישראל לבית המקדש (להלן יט, ט). כך שבעת העלייה לרגל ניזונו ישראל מפירות 'מעשר שני' והמאכלים שקנו בכסף פדיונו, ומבשר קרבן 'מעשר בהמה'. וככל שזכו ליותר ברכה, כך שתפו יותר אנשים בסעודתם. הרי ש'מעשר שני' ו'מעשר בהמה' היו מעין 'קרן השתלמות' רוחנית, שנועדה לצורך עלייה לרגל ושהייה בירושלים.
מכך שאותו מעשר שימש ארבע שנים כ'מעשר-שני' ושנתיים כ'מעשר-עני', אפשר ללמוד שהקדושה והנתינה לעניים עניין אחד הם. אכן מצווה מיוחדת שבעלי 'מעשר שני' ו'מעשר בהמה', ישתפו עניים בשמחת סעודתם (עי' בפנה"ל מועדים א, יא, 6).