מצווה על בעל הפירות שלא להמתין עד זמן הביעור אלא מיד לאחר שיסיים לאסוף את פירותיו מהשדה, יפריש תרומות ומעשרות ויחלקם כמצוות התורה, שמצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא ט').
אמנם כל זמן שלא עבר עליו אחד משלושת הרגלים, עדיין לא ביטל מצוות עשה, אבל אם עבר עליו אחד משלושת הרגלים ולא נתן את מתנותיו, ביטל מצוות עשה. שכן נאמר לגבי מי שהתנדב להקריב קרבן או מי שהיה לו 'מעשר שני' או 'מעשר בהמה', שיחד עם המצווה לעלות לרגל – מצווה עליו להביא את קרבנותיו ומעשרותיו, שנאמר (דברים יב, ה-ו): "וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם". אמנם מי שהיה פטור מלעלות לרגל, כגון שהיה חולה, לא ביטל מצווה בכך שלא העלה את הקרבנות שנדב ואת 'מעשר הבהמה' ברגל הראשון.
ואם עברו עליו שלושה רגלים ולא הביאם, עבר על איסור לא תעשה, שנאמר (שם כג, כב-כד): "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלוֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא… מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר…" ביארו חכמים, שלאחר שלושה רגלים הוא נחשב כמי שאיחר לשלמו, וכך הדין לגבי תרומות לכהן ומעשרות ללוי ולעני (ר"ה ד, א; תוס' 'צדקות' 'ומעשרות'; רמב"ם מעשה הקרבנות יד, יג).
בנוסף לכך, כפי שלמדנו (בהלכה יב), לגבי תרומות ומעשרות ישנה מצווה מיוחדת – 'ביעור מעשרות', ועניינה להשלים את קיום מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מכל פירות שלוש השנים הראשונות לשמיטה עד פסח של שנה רביעית, ושל שנים ד' ה' ו' לשמיטה עד פסח של השנה השביעית.[10]
[10]. למדנו בר"ה ד, א-ב, שכדין קרבנות שאדם חייב להקריב כך דין מעשרות וצדקות שהתחייב בהן, שמצווה עליו להביאם ברגל הקרוב, ואם לא הביאם ביטל מצוות עשה. ואם עברו שלושה רגלים, עבר באיסור לא תעשה של 'בל תאחר'. וכ"כ בתוס' (ר"ה ד, א, 'ומעשרות'). מובן שהמצווה להביא קרבנות תלויה ברגלים, שאז מצווה לעלות לבית המקדש, וממילא מי שלא הביא את קרבנותיו ביטל עשה ואחר שלושה רגלים עבר על לא תעשה, אבל תרו"מ שמתחלקים ברחבי הארץ אינם קשורים לכאורה לרגלים? אלא שהואיל ומצווה לשמוח ברגל בסעודות, מצווה להקדים ולתת לכהנים וללווים ולעניים את מתנותיהם לפני הרגל כדי שישמחו בהן, הרי שגם הן תלויות ברגלים.לגבי צדקה אמר רבא (ר"ה ו, א), שהמעכב את מה שהתחייב לתת עובר מיד על 'בל תאחר'. מבואר בתוס' (ר"ה ד, א, 'צדקות'), שזה בתנאי שיש שם עניים שנזקקים למעשר או לצדקה שנדב, אבל אם אין שם עניים, רק לאחר שיעברו עליו שלושה רגלים יעבור ב'בל תאחר'. הרי שאם יש שם עניים שזקוקים למעשר עני או כהנים ולויים עניים שזקוקים למתנותיהם, חייב לתת אותן מיד, ואם לא נתן, עבר על 'בל תאחר'. ואם אין שם עניים לפניו, חייב לתת את המתנות עד הרגל הראשון שיעבור עליו, ואם לא נתן – ביטל מצוות עשה. ואם עברו עליו שלושה רגלים – עבר בלא תעשה של 'בל תאחר' (ועי' ברמב"ם מעשה הקרבנות יד, יג, ומהר"י קורקוס. ולרשב"א ור"ן דעות אחרות, כמבואר בהרחבות).
אם השאיר את הפירות אצלו בטבלם, לדעת תוס' (ר"ה ד, א, 'ומעשרות') אינו עובר בעשה ולא תעשה, ורק בעת ביעור המעשרות יהיה חייב לתקנם. ולמאירי ושלטי גיבורים בשם ריא"ז, גם בכך שלא הפריש עובר אחר שלושה רגלים ב'בל תאחר'.
עונשי התורה: כשחיוב תרו"מ מהתורה, העובר ואוכל במזיד כשיעור 'זית' מפירות שלא הופרשו מהם תרומות, חייב מיתה בידי שמיים (להלן ח, א, יבואר אימתי ובמה חייבים בתרו"מ מהתורה). ואם הפרישו את התרומות ולא את המעשרות, ואפילו רק מעשר עני לא הפרישו, עובר באיסור 'לא תעשה' ועונשו מלקות, אבל אינו חייב מיתה בידי שמיים (רמב"ם הל' מאכלות אסורות י, יט-כ).
זר שאכל תרומה במזיד – חייב מיתה בידי שמיים. ואם היו עדים שהתרו בו – לוקה על אכילת התרומה, ונפטר ממיתה בידי שמיים. ואם אכל תרומה בשגגה – משלם דמי מה שאכל ועוד חומש (רמב"ם תרומות ו, ו; י, א). כהן טמא שאכל תרומה טהורה במזיד – חייב מיתה בידי שמיים, ואם היו עדים שהתרו בו שלא לאכול ואע"פ כן אכל – לוקה. כהן טמא שאכל תרומה טמאה – עבר בלא תעשה ואינו לוקה. כהן טהור שאכל תרומה טמאה – עבר על מצוות עשה ואינו לוקה (רמב"ם תרומות ז, א-ג).
טמא שאכל בזדון מעשר שני בירושלים – לוקה, אכלו מחוץ לירושלים – לוקה מרדות. וכן האוכל פירות מעשר שני בטהרה לפני שנכנסו לירושלים – עובר על עשה ולוקה מדבריהם (רמב"ם מעשר שני ג, א; ב, ה-ו). דין מלקות התבצע בזמן שהיו בתי דין סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ורק מי שהתרו בו עדים לפני שחטא ואע"פ כן החציף פניו וחטא בפניהם – התחייב במלקות.
