ג – קיום התורה בישראל

פורסם בקטגוריה ז - תרומות ומעשרות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-07-03/

תפקידם של הכהנים והלוויים להיות אנשי תורה וחינוך בישראל, שנאמר (דברים לג, י): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". וכן נאמר (שם יז, ח-ט): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט". כדי שהכהנים והלוויים יהיו פרושים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר (במדבר לה, א-ח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם… כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר… מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ, אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם". כלומר הכהנים והלוויים קבלו מקומות לגור, ואף מגרשים לרכושם, אבל לא קיבלו אדמות כדי לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו של ישראל. שנאמר (דברים יח, א-ב): "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ". וכן עשו ישראל בימי יהושע, שנאמר (יהושע כא, ג): "וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן…" במשך הדורות, לפי הצורך, הקצו לכהנים וללוויים ערים נוספות, כדוגמת נוב וענתות.

כיוון שמגמת התרומות לכהנים והמעשר ללוויים, לסייע להם בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב' לא, ד): "וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַיִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'".

אם לא היו שם כהנים ולוויים שעוסקים בתורה, החובה נותרה במקומה, וצריך לתת את התרומות והמעשר לכהנים ולוויים שאינם תלמידי חכמים, מפני שכלל השבט נועד לכך, שהרי אין לו נחלה בארץ. וגם אם באופן זמני נותנים את המתנות למי שאינם תלמידי חכמים, מיד כאשר יגיעו לשם כהנים ולוויים תלמידי חכמים, יחזרו לתת להם את המתנות.[1]

מעבר לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך, היה רשאי להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב"ם שמיטה ויובל יג, יג). כיוון שהתרומות והמעשרות לא נועדו להם, הישראלים שחפצו בכך הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעבר לממוצע של בני שבט לוי, כך שרבים מהם שימשו כראשי ישיבות וחברים בבתי הדין ובסנהדרין. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר, ופעמים שהציבור שילם להם דמי בטלה כדי שיקדישו את זמנם להוראה או משפט. ואע"פ כן תפקידם החשוב של בני שבט לוי נותר במקומו, כי עליהם הוטלה האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, חינוך הילדים הקטנים והגדולים, קביעת עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה, הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה וחינוך והעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי (תקנת מעשר כספים ממשיכה את מגמת התרומות והמעשרות מתחום החקלאות לשאר המלאכות והעסקים).


[1]. לר"ש ורא"ש, אסור לתת מתנות כהונה לכהן עם הארץ. מנגד, לרמב"ם מותר לתת מתנות לכהן ולוי עם הארץ, אלא שראוי לתת לת"ח. והלכה כדעת רוב הראשונים, שמצווה לתת את מתנות הכהונה לכהן ולוי ת"ח, ורק אם אין שם ת"ח נותנים לעם הארץ, ואין צורך לטרוח כדי להביאם לת"ח. וכ"כ תוס', רמב"ן, רשב"א, ר"ן, ריטב"א ומאירי לחולין קל, ב. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סא, ז.גם כשאין שם כהן ת"ח צריך להקפיד לתת את התרומות לכהן שמקפיד על דיני טהרה, שהואיל והתרומות קדושות, אם ייתן אותן לעם הארץ, נמצא מכשילו באיסור אכילת תרומה בטומאה (סנהדרין צ, ב; רמב"ם תרומות ו, ב). ואמנם כאשר כהן עם הארץ היה עולה לבית המקדש בשבוע המשמרת הקבועה למשפחתו, היו נותנים לו להשתתף בעבודה ולאכול מבשר הקרבנות, מפני שגם כהנים עמי הארץ היו נזהרים שם בדיני הטהרה.

פורסם בקטגוריה ז - תרומות ומעשרות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן