במשך רוב השנה היו הכהנים והלוויים מתגוררים בעריהם המיוחדות להם ברחבי הארץ, ובעת שהגיעה התורנות של משפחתם לעבוד בבית המקדש היו עולים לירושלים. עיקר עבודת המקדש והקרבנות היתה מוטלת על הכהנים, ואילו הלוויים סייעו להם בשני תפקידים: א) שמירה על שערי המקדש. ב) ליווי הקרבת קרבנות הציבור בשירה וזמרה. לשם כך הקימו הלוויים מקהלות ותזמורות. כשהיו הכהנים והלוויים בבית המקדש, היו הכהנים ניזונים מחלקי בשר הקרבנות שיועדו להם ומהמנחות והביכורים. ואילו הלוויים היו ניזונים מפירות 'מעשר שני', שהיו הישראלים מעלים לירושלים, שנאמר (דברים יד, כו-כז): "וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ". וכן מבשר קרבנות השלמים ומעשר בהמה שהיו הישראלים מקריבים, שנאמר (שם יב, יח-יט): "לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ".
במשך רוב השנה, בעת שהתגוררו בבתיהם, היו הכהנים ניזונים מהתרומות והלוויים מ'מעשר ראשון'. וצוותה התורה שהלוויים יפרישו ממעשרותיהם 'תרומת מעשר' לכהן, ובכך התחזק הקשר שבין הלוויים לכהנים.
הבדל משמעותי ישנו בין הכהנים ללוויים, שהתרומות קדושות ואסור לאוכלן בטומאה, ואילו המעשר ללוי הוא חולין ומותר לאוכלו בטומאה. נמצא שסדר התנהלות החיים שלהם היה שונה, שהכהנים עם בני משפחותיהם היו צריכים להקפיד בכל עת שלא להיטמא. ואילו הלוויים כמו שאר ישראל היו מקפידים להיטהר רק לקראת עלייתם לבית המקדש, אבל בשאר הזמן לא הוצרכו להיזהר מטומאה. הרי שהכהנים נצרכו לנהוג בפרישות יתירה, ותפקידם היה להמשיך את קדושת המקדש לכל רחבי הארץ, ומתוך אווירה שכזו ללמד תורה לישראל. ואילו הלוויים באו במגע קרוב יותר לישראל, ומן הסתם עסקו יותר בהוראת ילדים וחינוכם. כיוון שהלוויים לא הוצרכו להיזהר מטומאה, יכלו בשעת הצורך לעבוד בעבודות נוספות. לעומתם הכהנים קיבלו מתנות רבות, חלקן בעת שעבדו בבית המקדש, ועל ידי כך יכלו להאריך את שהייתם בירושלים. ועוד קבלו ברחבי הארץ מתנות חשובות שלא היתה בהן קדושה, כמו הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, כדי שיוכלו להתקיים גם בעת שהם טמאים. שכן היו זמנים שגם הכהנים נטמאו, כמו למשל בעת שנפטרו להם קרובים, וכן נשים בימי טומאתן וגברים בימי זיבתם, ואף מי ששימש מיטתו או ראה קרי, לא היה רשאי לאכול תרומה לפני שטבל והסתיים היום. בכל אופן, יחסית למספרם בראשית ימי האומה, הכהנים קבלו הרבה יותר מתנות מהלוויים. כפי הנראה זה הוביל לכך שהכהנים התרבו באופן יחסי יותר מאשר הלוויים. ואפשר שזו היתה מגמת התורה, להעצים את הכהונה שנטתה לחסידות וטהרה לעומת הלווייה. בראשית ימי בית המקדש השני כבר נוצר מצב שמספר הכהנים שעלו לארץ היה פי עשרה מהלוויים.[4]
יש לעמוד על ההבדל שבין הכהנים ללוויים, שכן בתחילה היו הכהנים מעטים מאוד ביחס ללוויים, פחות מעשרה אחוז, אולם קבלו מתנות בשווי גדול בהרבה. שכן הם קבלו מעשר מן המעשר שניתן ללוי. ובנוסף לכך קבלו עוד מתנות, סך הכל כ"ד מתנות, ומהן בכור בהמה, זרוע, לחיים וקיבה של כל בהמה, חלה וראשית הגז ועוד. גם תרומה וביכורים שמהתורה אין להם שיעור, חכמים תקנו שיתנו עבור כל אחד מהם כשני אחוז (מן הסתם קבעו כך לאחר שהכהנים התרבו). נמצא שהכהנים נתבעו אמנם לחיות בטהרה כמבואר בהלכות ו-ז, אולם פרנסתם היתה מרווחת. ואילו הלוויים, שאמנם לא נתבעו לחיות בטהרה ויכלו להתפרנס גם משאר מקצועות, כיוון שבפועל לא היתה להם נחלה, פרנסתם היתה דחוקה. כפי הנראה, בעקבות המתנות המרובות שנתנו לכהנים, במשך הדורות מספרם גדל ביחס ללוויים שפרנסתם היתה דחוקה, עד שנעשו הכהנים מרובים מהלוויים. ואפשר שזו היתה מגמת התורה, להעצים את הכהונה (וכן ניתן ללמוד מבמדבר לא, שהכהנים קיבלו עשרה אחוז ממה שקבלו הלוויים משלל מדיין, וזאת למרות שהלוויים מנו כ-22,000 ואילו הכהנים היו משפחות בני אהרן בלבד. וכן ניתן ללמוד מהערים שקיבלו בארץ, 13 לכהנים לעומת 35 ללוויים, כמבואר ביהושע כא, יט; לט).
ביארו המקובלים ששורש הכהנים בחסד, ושורש הלוויים במידת הדין שיש לצמצם את מידת השפעתה (זוהר ח"ג קכא, א; קנא, ב; פרדס רימונים כג, יב). ואולי לכן עבודתם כרוכה בעוני ומסירות, כדי למעט את מידת הדין. אבל כשהם עוסקים בתורה במסירות והקרבה, הם זוכים למעלה הגדולה ביותר של כתר תורה. עובדה היא שמשה רבנו גדול ישראל היה לוי, וכן שמואל גדול הנביאים אחריו היה לוי (ושניהם נהגו בפרישות יתירה, עד שמשה נקרא 'איש האלוהים', ושמואל הוא הדוגמא למי שאינו רוצה ליהנות מהעולם, כמבואר בברכות י, ב). עוד צריך לומר, שמדרגתם בשורשה עליונה ונסתרת, ועליהם לגלותה לעולם, ומזה נמשך שורש הברכה, אבל כיוון שהיא נסתרת, הם עצמם אינם זוכים לה בהרחבה.
