יב – מצוות ביעור מעשרות

פורסם בקטגוריה ז - תרומות ומעשרות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/17-07-12/

מחזור המעשרות מורכב משתי סדרות של שלוש שנים. בכל השנים מפרישים תרומות ו'מעשר ראשון', אולם 'מעשר שני' ו'מעשר עני' מתחלפים. בשנה הראשונה והשנייה מפרישים 'מעשר שני', ובשלישית 'מעשר עני'. וכן בסדרה השנייה: בשנה הרביעית והחמישית 'מעשר שני', ובשישית 'מעשר עני'. בשנה השביעית הפירות הפקר וממילא אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות.

לאחר כל מחזור של שלוש שנים מצווה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות ולחלקם, וזוהי מצוות 'ביעור מעשרות', שנאמר (דברים יד, כח): "מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ". כלומר, עד זמן הביעור חובה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות מפירות שלוש השנים שעברו, ולתת את התרומות והחלה לכהן, את ה'מעשר-ראשון' ללוי, ואת ה'מעשר-עני' לעני, ואת פירות ה'מעשר-שני' ו'נטע-רבעי' להעלות לירושלים ולאכול בטהרה. מי שלא הספיק להעלותם לירושלים והגיע זמן הביעור, צריך לבערם מרשותו בשריפה או בדרך אחרת שמאבדת אותם מהעולם. הכהן, הלוי והעני אינם חייבים לסיים את אכילת המתנות שבידם עד סוף זמן הביעור, כי בכך שהגיעו לרשותם לפני זמן הביעור נתקיימה בהן המצווה (ירושלמי ביכורים ב, ב, רש"ס; שערי צדק יא, כב).

זמן הביעור הוא בסיום חג הפסח שלאחר סיום שלוש השנים. כלומר בפסח של שנה רביעית ובפסח של שנה שביעית. וזאת משום שפירות העץ שצומחים מכוח גשמים של שנה השלישית חונטים עד ט"ו בשבט של שנה רביעית, וסיום קטיפתם לקראת חג הפסח של השנה הרביעית, נמצא שרק בפסח של רביעית אפשר לסיים את כל המעשרות של השנה השלישית. אמנם דגן, קטניות וירקות שהתחייבו במעשר בשנה הרביעית לפני פסח, שייכים לשנה הרביעית, וממילא ביעור מעשרות שלהם בפסח של השנה השביעית (ירושלמי מעשר שני ה, ג; ה, ה; רמב"ם יא, ז).[8]

מצוות הביעור הועילה במיוחד ל'מעשר שני' ו'נטע רבעי', שאותם היה צריך להעלות לירושלים, וכיוון שהעלייה לרגל היתה כרוכה בקשיים, ולאנשים רבים היו סיבות להיפטר ממנה, יכלו לשמור את כסף הפדיון ולדחות בלא גבול את מועד העלייה לרגל ואכילת המאכלים שצריך לקנות בדמיו. לפיכך קבעה התורה זמן שעד אליו מוכרחים לבער את דמי פדיון ה'מעשר-שני' ו'נטע רבעי'. אם יצליח לעלות לירושלים ולאכול מאכלים בדמיהם עד זמן הביעור – מה טוב; ואם לא, יוכל לתנם לקרוביו או חבריו כדי שיהנו מהם בירושלים; ואם לא, חובה עליו לכלותם עד זמן הביעור. לגבי התרומות והמעשר ללוי ולעני, ישנן מצוות נוספות שקובעות זמנים מוקדמים יותר לנתינתם (להלן הלכה יד).


[8]. מהתורה זמן הביעור בסיום חג הפסח, שעד אז עוד אפשר לאכול מפירות מעשר שני, אולם כיוון שאי אפשר לבער בפועל בחג, כי שריפתם אסורה ביו"ט, לפיכך הקדימו חכמים את זמן הביעור לערב חג. לרש"י, ר"ש, תוס' ויראים, הגרסה במשנה שהביעור בערב יו"ט ראשון של פסח. ולרמב"ם (מעשר שני יא, ז), מאירי, סמ"ג, שו"ע (יו"ד שלא, קמד), וגר"א, ערב יו"ט אחרון של פסח. ולכל הדעות הווידוי היה נאמר במנחה של חג אחרון, כי היו משיירים מהביעור את פירות המעשר-שני שיאכלו עד סיום חג הפסח, כך שרק לקראת סוף החג סיימו באמת לבער את המעשר שני ויכלו להתוודות.
פורסם בקטגוריה ז - תרומות ומעשרות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן